בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

על רשימת הנרצחים בשואה שהכין סבא שלי, יונה גרוס.

 

רשימת המתים הזאת נכתבה במכונת כתיבה בשנת 1950 על ידי סבא שלי, יונה גרוס, ניצול שואה שרשם מתוך זכרונו את כל שמות היהודים שמתו בעיר שלגוטריאן בשנות המלחמה, בין 1945-1940.

סבא שלי, יונה גרוס (1908 שלגוטריאן, הונגריה – 1982 פתח תקווה, ישראל) ישב יום אחד, כנראה כמה ימים אחרי שקנה את מכונת הכתיבה הזאת, וחמש שנים אחרי שחזר מהתופת של המלחמה והקליד את שמותיהם של המתים. רובם כנראה מתו בין חודש מאי 1944 לסוף המלחמה. בין השאר הוא כתב את שם אשתו הראשונה גיזי ואת שמות שני בניו הקטנים שאותם איבד במלחמה.

 

 

זה לא היה מובן מאליו להיות בעל רישיון למכונת כתיבה בהונגריה בשנת 1950. הימים היו ימי המשטר הקומוניסטי וההקפדה על הפצת מידע ושכפולו הייתה מאוד הדוקה. בשביל להחזיק מצלמה היה צריך רישיון. בשביל להחזיק מכונת כתיבה היה צריך לחדש את הרישיון פעם בשנה, בתחנת המשטרה. היה צריך להגיע עם המכונה עצמה ולמסור למשטרה דף מודפס עם סימני הדפוס של המכונה בשלושה עותקים ללא קופי. ואם המכונה נזקקה לתיקון אז היה צריך להתחיל את כל הפרוצדורה מחדש ולמסור את הדף המודפס המעודכן כדי להמשיך ולהחזיק ברישיון. היה קשה מאוד להשיג נייר ודיו. אבל לסבא שלי היה היתר גם להחזיק במכונת כתיבה וגם במצלמה. שניהם, המכונה והמצלמה נמצאים עדיין באוסף הפרטי של אבא שלי. בשביל להרוג את כל האנשים שכתובים ברשימה לא נזקקו הרוצחים לרישיון.

 

 

מכונות כתיבה יוצרו בארצות הברית כבר מאז תחילת המאה ה-20 אבל מכונות כאלה היו בשימוש אישי בעיקר בתחילת שנות החמישים. המכונה היא מתוצרת UNDERWOOD ארצות הברית, אבל היא עברה הסבה לשפה ההונגרית ונקנתה על ידי סבא שלי כנראה בשנת 1950. על כל פנים לי נדמה שהוא קנה אותה במיוחד בשביל להכין את הרשימה הזאת, רשימת כל הנספים בשואה שהוא הכיר. רשימת המתים בגטו, ההרוגים במחנות ואלה שלא חזרו מהאקציות.

סבא שלי נולד בעיר שלגוטריאן במחוז נוגרד בהונגריה. כשהיה נער שיחק בנבחרת הכדורגל המצליחה בתור שוער. כבר בשנת 1933 היה בעל חנות מקצועית להלבשה. בתמונה רואים את חזית החנות שלו, ברחוב הראשי של שלגוטריין בשנים שלפני המלחמה:

 

 

בשנת 1941 היו בעיר שלגוטריאן 1,255 יהודים.

בתאריך 19/3/1944 כבשו הגרמנים את הונגריה וחודש לאחר מכן כבר חויבו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בתמונה ברטה גרוס, אחות של סבא שלי מצולמת עם הטלאי ובנה הקטן. גם הם מופיעים ברשימת המתים של סבא שלי.

 

 

בין ה-3 במאי ל-10 במאי רוכזו כל יהודי שלגוטריאן בגטו. ב-5 ביוני העבירו אותם לאורוות של מכרות הפחם. באורוות שהיו מיועדים ל-60 סוסים נדחסו 2240 יהודים שנאספו מכל המחוז. ביניהם זקנים וילדים. הם הוחזקו שם בתנאים תת אנושיים. ב-13 ליוני הועמסו 2310 יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ.

120 מיהודי העיר שרדו את מחנות ההשמדה. ביניהם סבא שלי. סבא שלי קיבל את תעודת השחרור שלו ממחנה גונסקירכן. ולמרות שהיה איש משכיל ומלומד מאין כמותו זאת הייתה כנראה התעודה היחידה שקיבל בכל ימי חייו.

 

 

אחרי המלחמה התחילו החיים בשלגוטריאן מחדש. סבא שלי פתח את בית הכל-בו שלו, שהפך עד מהרה להיות מבנה בעל שלוש קומות. הוא אסף מצלמות וגם השיג רישיון למכונת כתיבה. יום אחד כנראה בשנת 1950, חמש שנים אחרי שאיבד הכל התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו וכתב את הרשימה. על פי מה שאבא שלי מספר את הרשימות הללו הוא היה כותב בלילות. בחנות. למה לא בבית? כי מכונת כתיבה עושה רעש עצום. כנראה שלילותיו היו גם ככה קשים, אחרי כל מה שעבר ואת נדודי השינה הוא ניצל להקלדה קפדנית של רשימת המתים.

רשימת המתים שלו כוללת שישה עמודים ובה שמות של 1006 יהודים שיצאו מגטו שלגוטריאן לאושוויץ. הרשימה מסודרת לפי סדר אלף בית של שם המשפחה. ליד רוב השמות כתוב תאריך הלידה. צריך לזכור שמכונת כתיבה היא לא מעבד תמלילים של וורד ואם טועים צריך להתחיל הכל מהתחלה.

כאשר מדובר במשפחה שלמה שנספתה הוא מציין קודם את שם האב ושם האם ואז שמות הילדים. אם לא ידע את שמות הילדים כתב רק את מספרם. לחלק מהנשים הוא מציין את שם המשפחה הקודם מלפני הנישואים. ליד חלק מהשמות כתוב גם התואר ד"ר או רב.

במשפחה שלו הוא כתב ליד שמה של אשתו את המילה אשתי וליד שמות ילדיו את המילים ילדי (בתמונה אחד משני ילדיו הקטנים שנולדו ממש לפני המלחמה). כך גם אצל אביו ואמו.

 

 

האם הוא הכין קודם רשימה ידנית, כתובה בעט ורק אחר כך עבר לכתוב במכונת הכתיבה? האם עשה עבודת מחקר ושאל אחרים אודות הפרטים או שכתב הכל מהזיכרון האישי שלו? למען מי הוא הכין את הרשימה? מה ידעו בשנת 1950 על חשיבותן של הרשימות הללו? על תיעוד? על שימור הזיכרון? הכל הרי היה אז כל כך טרי. האם הם חשבו אי פעם שיהיה צורך לחייב אותנו לזכור אחרת הכל יישכח?

הרשימות המקוריות היו מקופלות בתוך מעטפה בין המכתבים של סבא שלי. לאחר מותו של סבי בשנת 1982 העביר אבא שלי, חיים גרוס, העתק של הרשימות הללו ליד ושם.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

לכל איש ישהַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם: כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

 


אלבניה: המדינה המוסלמית היחידה באירופה מצילה את יהודיה בזמן השואה

מתי עם שלם מתגייס להצלתו של עם אחר אשר חלקו בכלל לא חי בשכנות אליו? מתי עם שלם מסכן את גורלו שלו עצמו כדי להציל אנשים שגורלם היה גרוע פי כמה משלו?

נקודת ביקורת גרמנית במרכז אלבניה, ספטמבר 1943

השואה הביאה עמה את סכנת ההשמדה לעם היהודי – אך כידוע היו אנשים אשר לא יכלו לעמוד מנגד. מקרה נדיר יותר הוא של אומה שלמה שלא עמדה מנגד וסייעה להציל יהודים מידי הנאצים. רבים מאתנו שמעו על המקרה המפורסם של הצלת יהודי דנמרק – כאשר הדנים הצליחו להבריח כ90% מהיהודים במדינה אל שבדיה הנייטרלית. העם הדני כולו זכה באות חסידי אומות העולם, אולם הם לא היחידים שעשו זאת, וראוי לעתים גם להזכיר עם אחר שכמעט ונשכח – האלבנים.

בניגוד לדנמרק המוכרת בצפון אירופה, אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בבלקן שיוצאת דופן רק משום שהיא המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי. במהלך מלחמת העולם השנייה, איטליה כבשה ללא קושי ניכר את אלבניה. מאחר שלשלטון הפשיסטי באיטליה היה סדר יום שונה מהנאצים, ורדיפת יהודים לא הייתה אחת מהמטרות החשובות ביותר שלו (אך היא בהחלט התקיימה, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה) מצבם של 200 היהודים שחיו באלבניה באותה תקופה היה סביר. זה היה מספיק טוב בשביל היהודים בארצות השכנות, ואלבניה הפכה ליעד לבריחה בשביל יהודים שחיו במקומות עם מדיניות אנטישמית בוטה יותר.

חברי המחתרת האלבני שנאבקה בכיבוש האיטלקי והגרמני, תמונה משנות המלחמה

השינוי החל להגיע עם קריסתה של איטליה הפשיסטית. מוסוליני הצליח להימלט לצפון המדינה והפך לשליט בובה בחסות הנאצים. בינתיים הוורמאכט והס.ס. החלו להיכנס לכל המדינות שהיו נתונות תחת שלטון איטלקי והכריזו עליהן כנתונות לכיבוש גרמני ישיר – עם כל מה שמשתמע מכך. שינוי זה הוביל להרעה במצבם של היהודים ולחיסול הכמעט מוחלט של קהילות יהודיות במקומות כמו יוון. אבל באלבניה המקרה היה אחר.

העם האלבני התגייס כולו להצלת היהודים. קוד ה"בסה" של האלבנים – קוד הכבוד המסורתי שלהם – גרם להם לראות את מחויבותם לשלומם של שכניהם כמו נדר שלא ניתן להפר בשום אופן. לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם ולעתים גם להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. משום שבשלב הזה רוב היהודים שחיו במדינה היו בכלל פליטים ממדינות אחרות ולא יהודים ממוצא אלבני, רבים מהם גם קיבלו בגדים אלבניים מסורתיים על מנת שיתערבבו טוב יותר ויראו כמו בני המקום.

רשימת היהודים באירופה לפי מדינות. הרשימה הורכבה בוועידת ואנזה בינואר 1942. באלבניה נרשמו 200 יהודים

כך אלבניה, המדינה המוסלמית היחידה באירופה, הייתה המדינה היחידה במהלך השואה שהייתה נתונה לשלטון ישיר של מדינות הציר ובמקביל מספר היהודים בשטחה גדל. אז למה אנחנו לא מכירים את הסיפור? אולי כי אלבניה באופן כללי לא מוכרת כמו דנמרק, אולי בגלל שלאחר המלחמה היא הפכה לדיקטטורה קומוניסטית שבודדה את עצמה מהעולם (כולל מדינות קומוניסטיות אחרות), ואולי בגלל שהשואה מביאה עמה גם סיפורים גדולים, שמסתתרים מאחורי הזוועות הקשות.

כתבות נוספות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'". על הסיפור מאחורי "אפר ואבק"

הלינה בירנבאום שנה לאחר שחרורה. משמאל: תעודת הרישום בהגעה למחנה ההשמדה אושוויץ

 

יוֹם אָבִיב רֵיחוֹת לִילָךְ
בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר שֶׁלָּךְ
יוֹם יָפֶה לָדוּג בַּנָּהָר
בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר
שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה
יַלְּדוּתֵךְ אִשָּׁה קְטַנָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר
אֵין אֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁיַּזְכִּיר.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.

קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר
כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר
אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים
הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים
וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ
אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ
בִּמְסִלַּת הָעִיר הַיְּשָׁנָה
אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת…

מִי יַמְתִּיק לֵילוֹתַיִךְ
מִי יַקְשִׁיב לְבִכְיֵךְ
מִי יִשְׁמוֹר צְעָדַיִךְ בְּדַרְכֵּךְ
.
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.
קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר.

את "אפר ואבק", אחד השירים המזוהים ביותר בישראל עם השואה, כתב יעקב גלעד לאמו הלינה בירנבאום, סופרת ומשוררת ניצולת שואה, שביוני 1986, ארבעים שנה אחרי ששוחררה ממחנות המוות "ישישה בת חמש-עשרה" החליטה לחזור ולבקר במולדתה פולין. השיר מתכתב עם הביקור ועם "החיים כתקווה", הספר שכתבה בירנבאום בעקבות המסע לשם.

וכך כתבה בינבאום בספרה:

"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'"

"הבטחתי שאם ארגיש רע, לא אסע למחנות ההשמדה לשעבר. אבל בנפשי פנימה ידעתי, שהם מהווים את המטרה העיקרית של מסעי – לראותם כאדם חופשי! בהחלטה נחרצת זו יצאתי לדרך. אמרתי לבני, שאם יקרה לי משהו ולא אחזור, שלא יצטערו. יהיה זה סימן שהורי רצו, שאשאר איתם… הוא נבהל. לרגע השתתק ואחר-כך מלמל: 'לא, לא יקרה לך רע, את תחזרי בריאה ושלמה.'"

*

וכך, ביוני 1986, הגיעה בירנבאום לפולין עם קבוצת ישראלים. "מנותקת מכולם ומעצמי, התהלכתי על פני עיר מולדתי, בנתיבים שהכתיבו לי החיים שלי." המסע לפולין הפגיש את בירנבאום מחדש עם המקומות שבהם גדלה ועם זכרם של האהובים ושל החיים שנלקחו ממנה, הוא הפגיש אותה גם עם כל פרט של סבל שעברה ושראתה לנגד עיניה.

וכך מספרת בירנבאום על הגעתה למיידנק עם אמה במאי 1943:

"אמא כיסתה אותי במעילה והצמידה אותי אליה בחום. הרוח העיפה חול בעינינו, היתה כה חזקה שבקושי החזקנו מעמד לאחר שעות רבות של עמידה במגרש, לאחד לילות ללא שינה, לאחר הסיוט בקרון. חשבתי: יהיה כבר אשר יהיה ובלבד שיסתיים העינוי הזה… לא אכפת לי כבר מה יעשו בנו!
אמא ליטפה את ראשי, ניחמה והרגיע. – עוד מעט – סבלנות – אמרה – בעוד שעה קלה יובילו אותנו לבית מרחץ, נתרחץ ונחליף בגדים, אחר כך נלך למחנה, לצריפים שרואים מכאן מחרי גדר התיל. ננוח לנו שם, ואחר כך ישלחו אותנו בוודאי לאיזו עבודה בשדה…
– ואת חושבת, שלא יהרגו אותנו? שאלתי.
– בטח לא -ענתה. – הרי בדרך ראינו אסירות בבגדי פסים ועכשיו רואים אותן מרחוק מאחרי גדר המחנה.
– האם בצריפים יהיו מיטות ושמיכות, ואוכל? -שאלתי.

בהשפעת המילים של אמא התחלתי לחלום על בית המרחץ והצריפים. שם אנוח, אוכל לשובע ואתחמם. הרגיז אותי שהתור זז כל ך לאט. כמה זמן עוד יחלוף עד שנגיע לאותו בית מרחץ, אליו שולחים הנאצים קבוצות נשים חדשות ללא הפסק…?
האם יכולתי לחזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן האחרונות שאני מבלה עם אמא?! שאלו השעות האחרונות של חייה? ואני עוד השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחזה הזה! מנין יכולתי לדעת?!"

הלינה מספרת על מות אמה

 

כעבור כחודשיים במיידנק, נבחרו הלינה וגיסתה הלה לעבור בטרנפורט למחנה אחר:

"אכן היינו מאושרות, הלה ואני, שניחלץ סוף סוף ממיידנק, העומד בסכנת חיסול. הרגע בו עברנו, באחזנו חזק זו בידה של זו, את שער מחנה הנשים, נתקע בזכרוני לתמיד. זה רגע של שמחה גדולה ותקוות גדולות. לא תיארתי לעצמי אפילו, כמה סבל מצפה לנו בעתיד הלא רחוק."

ב"מסע אל העבר"  – יומן המסע שלה לפולין, מספרת הלינה על הביקור במיידנק ועל מה אירע אחרי שיצאו אז מהמחנה:

"קבוצת תיירים חלפה על פני ביושבי במורד הדרך, ושוער המוזיאון קרא אלי: 'את מי הרגו לך כאן שכה את בוכה?' קולו צלצל באוזני, כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם החיים – ואילו אני הייתי עם דמות אמי שנרצחה כאן, עם צילה בחלל הריק – ואולי גם עם מותי…
מה יכולתי להשיב לו? הם המשיכו בדרכם, ואני נשארתי עם הרוחות שלי. אני לא מסוגלת להכיל בתוכי הכל. איני רוצה להשלים עם המציאות בשום אופן. רוצה לשכב רק על האדמה הזאת, לכסות את עיני ולזעוק מבעד הדמעות הנוראות, שאז קפאו סביבי ולפתע נשפכו ממני, כמו לבה רותחת. טוב שאיש לא ראה את פני, שכיסיתים בידי. אחר-כך, כאמור קמתי. נכנסתי לתא הגז בו הוחזקתי אז, לפני נצח זמן, במשך לילה שלם – ויצאתי למחרת בבוקר, כיוון שחסר להם גז במקרה. אנשים הקשיבו להסברים של המדריך, המוגשים במספר שפות. חדרתי לתוכם בחוצפה ובפראות, הפסקתי את המדריך באמצע דבריו, ללא סליחה או רשות. נעמדתי בתא הזה, כאילו לי בלבד היה שייך והתחלתי לספר מה אירע כאן איתנו, מה הרגשנו, מהיכן הובלנו ובאיזה תנאים… חדרתי לתוך המלים של מישהו, אל תוך הנשמות וההכרה של האחרים, בלי שישאלו אותי, או יסכימו להקשיב. נחשול ההתפרצות הבוערת הפך למעיין מלים ספוגות דמעות וכאב. כולם בכו. שמעתי נשיפות קולניות, רשרוש ממחטות, בעצמי לא הסתכלתי על איש. לנגד עיני היה רק מה שסיפרתי עליו במתח עצום. לא בכיתי. לא דיברתי מתוך שברון. להיפך. הכל היה רגיל עבורי במשך אותן שנים איומות – וכך גם עכשיו לפתע, כשמצאתי את עצמי שוב במקום הזה, בתא הגז. אכן, רק סיפרתי. אבל זה נשמע כאילו היה זה קולם של כל אלה, אשר היו כאן איתי אז."

 

הלינה בירנבאום מתארת את הרגעים הנוראים בתאי הגזים

ב-18 ביוני 1986 הגיעה הלינה סוף סוף שוב לאושוויץ:

"היה זה יום קיץ יפה. שמש, שמים כחולים מעל גדרי תיל חלודים, שער המחנה פתוח לרחבה, הצריפים.. הנה זה כאן! זאת אני. השקט והירוק בחוץ מרשים לי לחזור לכאן בכל חושי, ללא פחד. אני שומעת קולות, אנחות כאב, קללות – שוקעת בבוץ, בכל האימה שעטפה עד חנק. פוחדת להרים את הראש להסתכל על סוכות השומרים (מגדלי פיקוח), עכשיו כבר ריקות.

הנה זה כאן השריקות למפקד, הדחיפות המטורפות והמאבק העיקש על מקום 'טוב יותר' במגרש לפני הצריף. הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן-דם כבר לא בן-אדם, לחיי אנוש אין שום ערך, הם לא נחשבים בכלל, אם לא משתייכים לגזע האדונים הגרמנים. כלום לא שווה מילה אנושית, מפני שהיא לא תגדיר את תחתית הגיהנום הזה – היא כבר מיותרת, מגוחכת כאן – ואת שפת הגיהנום, לא חשבו ללמד אותנו קודם.

הכול בוער ונשרף באש הזאת מהתנורים. בריאות שלי ובתוך ליבי כל העשן הזה, ריח הבשר האנושי השרוף. אני נושמת אותו – כל כך חזק וחודר!

האם יכול מישהו להבין כמה ואיזה קשרים מחברים אותי למקום הזה, אפילו לצליל השם שלו, באיזה חוזק אני שייכת למה שהתרחש כאן?!

שרדתי. היום חזרתי לכאן כאדם חופשי!"

*

מאז הביקור ההוא הלינה בירנבאום חזרה שוב ושוב לפולין. היא מסבירה מדוע:

"אנשים שואלים אותי מאיפה אני לוקחת כוח לחזור לאותם זיכרונות נוראים, למקומות ההשמדה, האם זה לא משפיע עלי לרעה?
איך הגרמנים הפכו ל'כאלה' ואם אחרים היום גם יכולים להפוך ל'כאלה'? שואלים אם אני לא מפסיקה לחשוב ולחיות יום יום את אירועי השואה, אם לא רציתי להתאבד כשכבר נספו כל הקרובים שלי, אם אני יכולה עוד להאמין באלוהים אחרי כל הזוועות האלו?
אם אני נפגשת עם מישהו שהיה יחד אתי במחנה, בגטו?
אם אני שונאת את הגרמנים?
איך זה אפשרי שאין בי שנאה?
האם עד היום אני חולמת בלילות ומתענה באותם סיוטים ואם ישנם רגעים בחיי, שאני לא חושבת עליהם?
איך חזרתי לחיים נורמאלים אחרי כל אלה?
האם לא רציתי לסלק את המספר מאושוויץ מהזרוע שלי?
מה הניסיון הכי גרוע משם – ומה הכי טוב?
האם היו גם אנשי אס אס טובים?
האם נתקלתי במישהו מהם אחרי המלחמה?
מה הייתי רוצה להעביר לדורות הבאים ולמה הייתי מצפה מהם?

ישראלים שואלים אותי תכופות איך בני נוער פולנים וגרמנים מגיבים לסיפורים שלי, למה הפולנים הוציאו לאור את הספר שלי? למה רוצים הגרמנים לשמוע ממני על השואה? וכך הלאה והלאה.
מסעותיי לאושויץ ומיידאנק לא משפיעים עלי לרעה, להיפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי. ויודעת ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שנראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה!

בכל זאת אני חושבת שבתנאים מסוימים כל ציבור יכול להיות נתון להשפעה של תעמולה צרת אופק, שנאה גזענית ואמונה עיוורת על קרקע של מושגים וערכים מעוותים, להידרדר 'לכאלה' כמו הם, כמו הגרמנים אז בימיו של היטלר.

לא פעם אומרים לי שאלוהים הציל אותי.
במחנה רק השתוקקתי לחיות, להגיע לסוף המלחמה, כי החיים חזקים מכל. כבר לא יכולתי אז להאמין באלוהים, כשלנגד עיניי שרפו רבבות בני אדם. כשנשמתי את הרצח הגלוי הזה, העולם שתק ושום כוח על פני האדמה לא עצר את זה. גם בשמים לא היה שום כוח כזה.
אנשים במחנה חשבו על נגיסת לחם, לגימת מים, על סנטימטר מרחב כדי לדחוס איפשהו את הגוף המוכה, אכול המחלות. הכול היה שם מוטל בספק מלבד אלפי צורות של מוות בכל פסיעה.
שם היה הגיהנום ובגיהנום אין מקום לאלוהים. אבל, מתעקשים להגיד – אלוהים הוא זה שהציל אותך פעמים רבות כל כך. כן, אני עונה. אבל אלוהים, אם היה כזה, היה צריך לאהוב את כל אחד ואחד מאתנו. מיליוני נרצחים לא זכו להוכחה של השגחה עליונה. מה הם היו עונים על השאלה הזאת?

שואלים אותי מאיפה הכוח לחזור אל אותם זיכרונות.
היתה תקופה שאיבדתי את הסבלנות לדברים רבים שפעם העסיקו אותי – לעתים לא היה בי אפילו רצון לענות לטלפון. השתלטה עלי תחושה שאני חייבת להנציח את החשוב ביותר, בלי לאבד זמן יקר. התברר לי שהחשוב ביותר בשבילי זה להעביר את הזיכרונות ההם. להספיק כמה שיותר."

*

הלינה בירנבאום היא סופרת, משוררת ומתרגמת ילידת 1929. היא הקדישה רבות מזמנה לגלות, למצוא, לתרגם ולפרסם שירים ופרוזה שנכתבו בגטאות ובמחנות הנאצים ומחבריהם ניספו. באוקטובר 2015 קיבלה הלינה בירנבאום את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.

הלינה ממשיכה לכתוב ולספר. ואפשר שגם כעת, כאשר אתם קוראים את המילים האלה, היא מספרת את קורותיה בפני תלמידים ומבוגרים בארץ או בפולין.

 

 

 

הציטוטים הם מתוך ספריה של הלינה בירנבאום "החיים כתקוה" ו"חזרה לארץ האבות", ומתוך הרשימות בבלוג שלה. 

ליומן המסע של הלינה בירנבאום 

לבלוג של הלינה בירנבאום

 

כתבות נוספות:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

הצצה אל ההגדה שנכתבה עבור יושבי מחנה העקורים במינכן ואוירה בידי ניצול שואה

עבור רבים מיושבי מחנה העקורים במינכן באפריל 1946 סימן ליל סדר פסח הקרב לא רק סיפור היסטורי על גאולה, אלא גם מציאות חיים הולכת ומתגשמת. את ליל הסדר של השנה הבאה, היא שנת 1947, קיוו רבים מהשורדים שהצטופפו במחנה העקורים לחגוג הרחק מהאדמה שבה נרצחו יקיריהם, האדמה שבה כמעט והצליחו הצורר הנאצי ועוזריו להשמיד אותם ואת כל בני עמם. אלו מהם שהיו בסוד העניינים דיברו על ליל סדר פסח הנוכחי כעל "ליל הסדר של יציאת אירופה".

את התחושות הקשות האלה ביקש אחד מיושבי המחנה בשם יוסף דב שינזון להביא לידי ביטוי בהגדה שחיבר עבור ליל הסדר במחנה העקורים. לצד הקטעים בעברית וביידיש שהוסיף שינזון להגדה המסורתית נוספו חיתוכי העץ של האמן היהודי-הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה "בן-בנימין".

באמצעות התבוננות ישירה בזוועות השואה, אותם חווה אדלר על בשרו בזמן המלחמה, מתכתבים איוריו הקשים עם הטקסט של ההגדה. באיור המתכתב עם המשפט הידוע "שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ", אנו רואים חייל יורה במספר אסירים עלובים למראה, בעוד חייל אחר מוליך מסה של אסירים כפופים אל יעד לא ידוע. התמונה הולכת ומטשטשת ככל שנהר האסירים מתרחק ממרכז ההתרחשות.

 

"שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ"

 

השילוב בין הכיתוב המסורתי לתמונה המודרנית מאיר את הדרך בה תפסו, ככל הנראה, יוצרי ההגדה את הרגע ההיסטורי שבו חיו ופעלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך לא בכל דור עובר אדם זוועות המשחירות את עולמו ומגמדות את הסבל שחוו אבותיו.

 

"שֶׁפַרְעֹה לֹא גָזַר אֵלָא עַל הַזְכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל"

 

הצורך בדיבור ובהתמודדות עם הנושא האיום מקבל ביטוי מוחשי ומפורש בהגדה באיור קשה לצפייה, שמתחתיו הכיתוב "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים…". אולם, בעוד שבהגדה מוקדש קטע זה לדברי הלל ושבח לאל שהוציאנו ממצרים, ההבעה על פניו של הניצול שבתחתית התמונה נוגדת אפשרות זאת.

 

"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים…"

 

"וַיְעַנוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה"

 

ליל הסדר בצבא האמריקני

עותק של ההגדה התגלגל לידיו של הרב אברהם קלאוזנר. והוא, רב בצבא האמריקני שעמל על הכנות ליל הסדר עבור הצבא האמריקני החונה במינכן, החליט לקיים את הסדר לפי אותה הגדה בשינוי יחיד – הוא הוסיף לה הקדמה הפונה לחיילים בצבאו של הגנרל אייזנהאור (אותו השווה קלאוזנר בהקדמה למשה מודרני).

ההקדמה של הרב קלאוזנר ממשיכה את הקו של שינזון ואדלר, ומשווה בין פרעה להיטלר ובין הסבל שעברו בני ישראל במצרים לסבל היהודים במחנות העבודה וההשמדה.

 

"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְמִצְרַיִם"

 

רשימת המוזמנים לאותו סדר, שהתקיים במקביל לסדר של מחנה העקורים במינכן, שמורה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. היא מלמדת שמבין כחמש מאות המשתתפים בסדר הפסח שעליו ניצח הרב קלאוזנר, ושהתקיים בתאטרון מינכן, השתתפו גם מספר ניצולי שואה. מרבית המשתתפים היו חיילים בצבא האמריקני.

 

רשימה חלקית של המוזמנים לסדר הפסח של הצבא האמריקני במינכן. צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

האות A הוטבעה על עמוד השער של העותק הפרטי של ההגדה שהייתה ברשות הרב קלאוזנר, אות המסמלת את הצבא האמריקני. על אותו שער נכתבו באנגלית התאריך והמיקום של ליל הסדר בו שימשה ההגדה: "מינכן, גרמניה, 16-15 באפריל 1946.”

 

עמוד השער של ההגדה

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד