יוֹם אָבִיב רֵיחוֹת לִילָךְ
בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר שֶׁלָּךְ
יוֹם יָפֶה לָדוּג בַּנָּהָר
בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר
שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה
יַלְּדוּתֵךְ אִשָּׁה קְטַנָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר
אֵין אֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁיַּזְכִּיר.
וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.
קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר
כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר
אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים
הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים
וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ
אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ
בִּמְסִלַּת הָעִיר הַיְּשָׁנָה
אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה.
וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת…
מִי יַמְתִּיק לֵילוֹתַיִךְ
מִי יַקְשִׁיב לְבִכְיֵךְ
מִי יִשְׁמוֹר צְעָדַיִךְ בְּדַרְכֵּךְ
.
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.
קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר.
את "אפר ואבק", אחד השירים המזוהים ביותר בישראל עם השואה, כתב יעקב גלעד לאמו הלינה בירנבאום, סופרת ומשוררת ניצולת שואה, שביוני 1986, ארבעים שנה אחרי ששוחררה ממחנות המוות "ישישה בת חמש-עשרה" החליטה לחזור ולבקר במולדתה פולין. השיר מתכתב עם הביקור ועם "החיים כתקווה", הספר שכתבה בירנבאום בעקבות המסע לשם.
וכך כתבה בינבאום בספרה:
"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'"
"הבטחתי שאם ארגיש רע, לא אסע למחנות ההשמדה לשעבר. אבל בנפשי פנימה ידעתי, שהם מהווים את המטרה העיקרית של מסעי – לראותם כאדם חופשי! בהחלטה נחרצת זו יצאתי לדרך. אמרתי לבני, שאם יקרה לי משהו ולא אחזור, שלא יצטערו. יהיה זה סימן שהורי רצו, שאשאר איתם… הוא נבהל. לרגע השתתק ואחר-כך מלמל: 'לא, לא יקרה לך רע, את תחזרי בריאה ושלמה.'"
*
וכך, ביוני 1986, הגיעה בירנבאום לפולין עם קבוצת ישראלים. "מנותקת מכולם ומעצמי, התהלכתי על פני עיר מולדתי, בנתיבים שהכתיבו לי החיים שלי." המסע לפולין הפגיש את בירנבאום מחדש עם המקומות שבהם גדלה ועם זכרם של האהובים ושל החיים שנלקחו ממנה, הוא הפגיש אותה גם עם כל פרט של סבל שעברה ושראתה לנגד עיניה.
וכך מספרת בירנבאום על הגעתה למיידנק עם אמה במאי 1943:
"אמא כיסתה אותי במעילה והצמידה אותי אליה בחום. הרוח העיפה חול בעינינו, היתה כה חזקה שבקושי החזקנו מעמד לאחר שעות רבות של עמידה במגרש, לאחד לילות ללא שינה, לאחר הסיוט בקרון. חשבתי: יהיה כבר אשר יהיה ובלבד שיסתיים העינוי הזה… לא אכפת לי כבר מה יעשו בנו!
אמא ליטפה את ראשי, ניחמה והרגיע. – עוד מעט – סבלנות – אמרה – בעוד שעה קלה יובילו אותנו לבית מרחץ, נתרחץ ונחליף בגדים, אחר כך נלך למחנה, לצריפים שרואים מכאן מחרי גדר התיל. ננוח לנו שם, ואחר כך ישלחו אותנו בוודאי לאיזו עבודה בשדה…
– ואת חושבת, שלא יהרגו אותנו? שאלתי.
– בטח לא -ענתה. – הרי בדרך ראינו אסירות בבגדי פסים ועכשיו רואים אותן מרחוק מאחרי גדר המחנה.
– האם בצריפים יהיו מיטות ושמיכות, ואוכל? -שאלתי.
בהשפעת המילים של אמא התחלתי לחלום על בית המרחץ והצריפים. שם אנוח, אוכל לשובע ואתחמם. הרגיז אותי שהתור זז כל ך לאט. כמה זמן עוד יחלוף עד שנגיע לאותו בית מרחץ, אליו שולחים הנאצים קבוצות נשים חדשות ללא הפסק…?
האם יכולתי לחזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן האחרונות שאני מבלה עם אמא?! שאלו השעות האחרונות של חייה? ואני עוד השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחזה הזה! מנין יכולתי לדעת?!"
הלינה מספרת על מות אמה
כעבור כחודשיים במיידנק, נבחרו הלינה וגיסתה הלה לעבור בטרנפורט למחנה אחר:
"אכן היינו מאושרות, הלה ואני, שניחלץ סוף סוף ממיידנק, העומד בסכנת חיסול. הרגע בו עברנו, באחזנו חזק זו בידה של זו, את שער מחנה הנשים, נתקע בזכרוני לתמיד. זה רגע של שמחה גדולה ותקוות גדולות. לא תיארתי לעצמי אפילו, כמה סבל מצפה לנו בעתיד הלא רחוק."
ב"מסע אל העבר" – יומן המסע שלה לפולין, מספרת הלינה על הביקור במיידנק ועל מה אירע אחרי שיצאו אז מהמחנה:
"קבוצת תיירים חלפה על פני ביושבי במורד הדרך, ושוער המוזיאון קרא אלי: 'את מי הרגו לך כאן שכה את בוכה?' קולו צלצל באוזני, כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם החיים – ואילו אני הייתי עם דמות אמי שנרצחה כאן, עם צילה בחלל הריק – ואולי גם עם מותי…
מה יכולתי להשיב לו? הם המשיכו בדרכם, ואני נשארתי עם הרוחות שלי. אני לא מסוגלת להכיל בתוכי הכל. איני רוצה להשלים עם המציאות בשום אופן. רוצה לשכב רק על האדמה הזאת, לכסות את עיני ולזעוק מבעד הדמעות הנוראות, שאז קפאו סביבי ולפתע נשפכו ממני, כמו לבה רותחת. טוב שאיש לא ראה את פני, שכיסיתים בידי. אחר-כך, כאמור קמתי. נכנסתי לתא הגז בו הוחזקתי אז, לפני נצח זמן, במשך לילה שלם – ויצאתי למחרת בבוקר, כיוון שחסר להם גז במקרה. אנשים הקשיבו להסברים של המדריך, המוגשים במספר שפות. חדרתי לתוכם בחוצפה ובפראות, הפסקתי את המדריך באמצע דבריו, ללא סליחה או רשות. נעמדתי בתא הזה, כאילו לי בלבד היה שייך והתחלתי לספר מה אירע כאן איתנו, מה הרגשנו, מהיכן הובלנו ובאיזה תנאים… חדרתי לתוך המלים של מישהו, אל תוך הנשמות וההכרה של האחרים, בלי שישאלו אותי, או יסכימו להקשיב. נחשול ההתפרצות הבוערת הפך למעיין מלים ספוגות דמעות וכאב. כולם בכו. שמעתי נשיפות קולניות, רשרוש ממחטות, בעצמי לא הסתכלתי על איש. לנגד עיני היה רק מה שסיפרתי עליו במתח עצום. לא בכיתי. לא דיברתי מתוך שברון. להיפך. הכל היה רגיל עבורי במשך אותן שנים איומות – וכך גם עכשיו לפתע, כשמצאתי את עצמי שוב במקום הזה, בתא הגז. אכן, רק סיפרתי. אבל זה נשמע כאילו היה זה קולם של כל אלה, אשר היו כאן איתי אז."
הלינה בירנבאום מתארת את הרגעים הנוראים בתאי הגזים
ב-18 ביוני 1986 הגיעה הלינה סוף סוף שוב לאושוויץ:
"היה זה יום קיץ יפה. שמש, שמים כחולים מעל גדרי תיל חלודים, שער המחנה פתוח לרחבה, הצריפים.. הנה זה כאן! זאת אני. השקט והירוק בחוץ מרשים לי לחזור לכאן בכל חושי, ללא פחד. אני שומעת קולות, אנחות כאב, קללות – שוקעת בבוץ, בכל האימה שעטפה עד חנק. פוחדת להרים את הראש להסתכל על סוכות השומרים (מגדלי פיקוח), עכשיו כבר ריקות.
הנה זה כאן השריקות למפקד, הדחיפות המטורפות והמאבק העיקש על מקום 'טוב יותר' במגרש לפני הצריף. הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן-דם כבר לא בן-אדם, לחיי אנוש אין שום ערך, הם לא נחשבים בכלל, אם לא משתייכים לגזע האדונים הגרמנים. כלום לא שווה מילה אנושית, מפני שהיא לא תגדיר את תחתית הגיהנום הזה – היא כבר מיותרת, מגוחכת כאן – ואת שפת הגיהנום, לא חשבו ללמד אותנו קודם.
הכול בוער ונשרף באש הזאת מהתנורים. בריאות שלי ובתוך ליבי כל העשן הזה, ריח הבשר האנושי השרוף. אני נושמת אותו – כל כך חזק וחודר!
האם יכול מישהו להבין כמה ואיזה קשרים מחברים אותי למקום הזה, אפילו לצליל השם שלו, באיזה חוזק אני שייכת למה שהתרחש כאן?!
שרדתי. היום חזרתי לכאן כאדם חופשי!"
*
מאז הביקור ההוא הלינה בירנבאום חזרה שוב ושוב לפולין. היא מסבירה מדוע:
"אנשים שואלים אותי מאיפה אני לוקחת כוח לחזור לאותם זיכרונות נוראים, למקומות ההשמדה, האם זה לא משפיע עלי לרעה?
איך הגרמנים הפכו ל'כאלה' ואם אחרים היום גם יכולים להפוך ל'כאלה'? שואלים אם אני לא מפסיקה לחשוב ולחיות יום יום את אירועי השואה, אם לא רציתי להתאבד כשכבר נספו כל הקרובים שלי, אם אני יכולה עוד להאמין באלוהים אחרי כל הזוועות האלו?
אם אני נפגשת עם מישהו שהיה יחד אתי במחנה, בגטו?
אם אני שונאת את הגרמנים?
איך זה אפשרי שאין בי שנאה?
האם עד היום אני חולמת בלילות ומתענה באותם סיוטים ואם ישנם רגעים בחיי, שאני לא חושבת עליהם?
איך חזרתי לחיים נורמאלים אחרי כל אלה?
האם לא רציתי לסלק את המספר מאושוויץ מהזרוע שלי?
מה הניסיון הכי גרוע משם – ומה הכי טוב?
האם היו גם אנשי אס אס טובים?
האם נתקלתי במישהו מהם אחרי המלחמה?
מה הייתי רוצה להעביר לדורות הבאים ולמה הייתי מצפה מהם?
ישראלים שואלים אותי תכופות איך בני נוער פולנים וגרמנים מגיבים לסיפורים שלי, למה הפולנים הוציאו לאור את הספר שלי? למה רוצים הגרמנים לשמוע ממני על השואה? וכך הלאה והלאה.
מסעותיי לאושויץ ומיידאנק לא משפיעים עלי לרעה, להיפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי. ויודעת ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שנראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה!
בכל זאת אני חושבת שבתנאים מסוימים כל ציבור יכול להיות נתון להשפעה של תעמולה צרת אופק, שנאה גזענית ואמונה עיוורת על קרקע של מושגים וערכים מעוותים, להידרדר 'לכאלה' כמו הם, כמו הגרמנים אז בימיו של היטלר.
לא פעם אומרים לי שאלוהים הציל אותי.
במחנה רק השתוקקתי לחיות, להגיע לסוף המלחמה, כי החיים חזקים מכל. כבר לא יכולתי אז להאמין באלוהים, כשלנגד עיניי שרפו רבבות בני אדם. כשנשמתי את הרצח הגלוי הזה, העולם שתק ושום כוח על פני האדמה לא עצר את זה. גם בשמים לא היה שום כוח כזה.
אנשים במחנה חשבו על נגיסת לחם, לגימת מים, על סנטימטר מרחב כדי לדחוס איפשהו את הגוף המוכה, אכול המחלות. הכול היה שם מוטל בספק מלבד אלפי צורות של מוות בכל פסיעה.
שם היה הגיהנום ובגיהנום אין מקום לאלוהים. אבל, מתעקשים להגיד – אלוהים הוא זה שהציל אותך פעמים רבות כל כך. כן, אני עונה. אבל אלוהים, אם היה כזה, היה צריך לאהוב את כל אחד ואחד מאתנו. מיליוני נרצחים לא זכו להוכחה של השגחה עליונה. מה הם היו עונים על השאלה הזאת?
שואלים אותי מאיפה הכוח לחזור אל אותם זיכרונות.
היתה תקופה שאיבדתי את הסבלנות לדברים רבים שפעם העסיקו אותי – לעתים לא היה בי אפילו רצון לענות לטלפון. השתלטה עלי תחושה שאני חייבת להנציח את החשוב ביותר, בלי לאבד זמן יקר. התברר לי שהחשוב ביותר בשבילי זה להעביר את הזיכרונות ההם. להספיק כמה שיותר."
*
הלינה בירנבאום היא סופרת, משוררת ומתרגמת ילידת 1929. היא הקדישה רבות מזמנה לגלות, למצוא, לתרגם ולפרסם שירים ופרוזה שנכתבו בגטאות ובמחנות הנאצים ומחבריהם ניספו. באוקטובר 2015 קיבלה הלינה בירנבאום את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.
הלינה ממשיכה לכתוב ולספר. ואפשר שגם כעת, כאשר אתם קוראים את המילים האלה, היא מספרת את קורותיה בפני תלמידים ומבוגרים בארץ או בפולין.
הציטוטים הם מתוך ספריה של הלינה בירנבאום "החיים כתקוה" ו"חזרה לארץ האבות", ומתוך הרשימות בבלוג שלה.
כתבות נוספות:
המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ