הצצה לכרוז מעניין, אבל לא ממש מדויק, מאוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית.

וכך נכתב באותו פשקוויל זועם  שנדפס בירושלים בשנת 1943:

 

"כל ימיו חי בטומאה עם אשה נוצרית". פשקוויל מאוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית

 

האמנם? אכן כל זה נכון, אבל רק בערך.

טשרניחובסקי היה נשוי לנוצרייה פרבוסלבית ושמה מֶלאניה – שם שעלה לאחרונה לכותרות בזכות 'הגברת הראשונה' של ארה"ב, מלאניה טראמפ  – שאותה הכיר בהיידלברג שבגרמניה שם למד רפואה.

מלאניה קרלובנה פון גוזיאס גורבצביץ', ממוצא גרמני-רוסי, נולדה בגרודנה בשנת 1879, ולאחר עבר אנרכיסטי, שכלל גם מאסר בכלא הצארי, הגיעה גם היא ללימודים בהיידלברג, שם הכירו ונישאו.

שאול טשרניחובסקי עלה לארץ במאי 1931. הוא עלה לבדו; רעייתו ובתו נשארו בחו"ל ועלו לארץ רק ב-1937. כל חייה סירבה מלאניה להתגייר. לעומת זאת, בתם היחידה איזוֹלְדה (איזה) התגיירה. על כך אנו למדים מתעודת הנישואין משנת 1939 שהנפיקה הרבנות בתל אביב עבור איזולדה ובחיר לבה המהנדס החיפני אברהם וילנסקי. ד"ר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה על טשרניחובסקי העתידה לראות אור בהוצאת 'כרמל' ('ליופי ונשגב לִבו ער': שאול טשרניחובסקי – חיים), העביר לי צילום של התעודה וכתב לי:

זאת תעודת הנישואין של איזולדה (איזָה) עם אברהם וילנסקי. מאחר שיש תעודת נישואים רשמית, ברור שהיא התגיירה, כי בלי זה שום רב בארץ לא היה מחתן אותה עם יהודי. בנם (היחידי) של בני הזוג, ד"ר אלכס וילנסקי, מהנדס רפואי, הוא ששמר את התעודה ושלח לי אותה כדי שאשתמש בה בכתיבת הביוגרפיה. אפשר לראות ששמה של אם הכלה מופיע בצורה מתחכמת במקצת: אפשר לקרוא זאת 'מלכה' וגם 'מלנה',  וכאילו הי' הושמטה בטעות…

תמונת תעודת הנישואין

לאחר מות בעלה עברה מלאניה לגור בחיפה, בבית חתנה, ושם נפטרה ב-1970. איזה טשרניחובסקי-וילנסקי נפטרה ב-1973. מלאניה קבורה בבית הקברות הנוצרי בחיפה, ואילו איזה נקברה בבית הקברות היהודי חוף כרמל, לצד בעלה, שהיה מהנדס בבתי הזיקוק בחיפה, ונפטר ב-1997 בגיל 98. ראו כאן.

טשרניחובסקי אכן גר כדייר-משנה בבית הפטריארך הסמוך לכנסייה היוונית בסן-סימון שבירושלים. הוא שכר שם דירה של שלושה חדרים עבור מלאניה אשתו, שילם עבורה את שכר הדירה והגן עליה מנסיונות לסלק אותה משם. הוא עצמו גר רוב הזמן בתל אביב, ול'קטמון' עלה בחודשי הקיץ החמים, כדי לנפוש בצל האורנים של החורשה הגדולה המקיפה (עד היום) את המנזר. לא ברור בכלל אם אפילו גר שם יחד אתה – סיפר לי עידו בסוק – שכן הייתה לו כתובת נוספת בירושלים, ברחוב עזה, ושם קיבל את הדואר ואולי גם התגורר. במונחים של ימינו, בני הזוג טשרניחובסקי היו פרודים…

ככל הנראה עזב המשורר את דירתו בתל אביב ביוני 1943 ואז בוודאי עבר לדירתה של אשתו ב'קטמון'. שם גר ושם מת באוקטובר 1943 (ערב סוכות תש"ד).

 

כנסיית סן סימון (משמאל) ובתי הפטריארך (מימין)

 

שני בתים השייכים לכנסייה נמצאים ממולה וקשה לדעת היכן בדיוק גרו בני משפחת טשרניחובסקי.

זה הבית הצפוני:

 

 

מצדו השני, גרם מדרגות המוביל לדירות:

 

 

וזה הבית הדרומי, ביתו הרשמי של הפטריארך. על הקיר נראים בבירור סימני הירי מ'קרב סן-סימון', הקרב הקשה שהתחולל כאן בימי מלחמת העצמאות (אפריל 1948):

 

 

על קיר בית הפטריארך יש שלט ייסוד ביוונית משנת 1890; השלט מבוקע בחורי ירי:

 

 

באחד מהם – אני משער שהיה זה בבית הפטריארך – גרו בני הזוג טשרניחובסקי, ושם – לא בכנסייה! – מת המשורר הדגול.

בירושלים אין גל ואין מצבת. הרמז היחיד הוא רחוב טשרניחובסקי הסואן, לא הרחק משם…

לעומת זאת, בתל אביב, שם היתה לטשרניחובסקי פרקטיקה של רפואת ילדים, ידעו להנציח את מקום מגוריו ברחוב אחד העם 89. אבל למען האמת, כפי שהעירני עידו בסוק, טשרניחובסקי לא גר במספר 89 אלא בבית הסמוך, והשלט נקבע במספר 89 בגלל התנגדותם של הדיירים בבניין המקורי.

וזה הבית ברחוב אחד העם בתל אביב ושלט הזיכרון שהוטבע שם:

 

 

טשרניחובסקי מת בירושלים אך נטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

 

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בבלוג עונג שבת (עונ"ש) של פרופ' דוד אסף. כל התמונות צולמו על ידי דוד אסף.

 

 

 

עיינו וגלו את עולמו של שאול טשרניחובסקי

גלו את אוסף הפשקווילים המקוון שלנו

 

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ" – ק.צטניק שורף את עברו

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

המונח "ריב הלשונות" או "מלחמת השפות" לא מוגבל אך ורק לאירועים שהתרחשו בעשור השני של המאה הקודמת, כאשר העברית הוכרה כשפת הוראה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ישראל המתהווה.

לא פחות חשיבות היו למריבות בטרם ולאחר קום המדינה בין העברית לבין הלשונות היהודיות שהעולים הביאו עימם למולדתם החדשה, ולהדים שהיו לקרב זה בעולם היהודי כולו. אנו מדברים כמובן בראש ובראשונה על הקרב בין העברית ליידיש.

די להזכיר את המהומות והתגרות האלימות שארגנה הקבוצה הקרויה "גדוד מגני השפה" נגד השימוש הציבורי ביידיש בא"י בשנות ה-30; או היחס המזלזל והבוטה של בן גוריון לניצולי גטו וילנה כאשר אלה פרטו את סיפור גבורתם בפני ועדת ההסתדרות בפברואר 1945, בגלל שימושם ב"שפה זרה וצורמת". אפשר להוסיף לרשימה זאת את האיסור על העלאת הצגות ביידיש שקבעה הוועדה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1949, או הסירוב להתיר את הופעתו של יומון ביידיש עד לשנת 1957, כאשר העיתון "לעצטע נייעס" התחיל להתיישר עם הקו המפלגתי של מפא"י.

 

כרוז של "גדוד מגני השפה"

 

 

ועדיין, לא כולם היו שותפים לאותו קרב שהתנהל באמצעות בריונות ואיסורים, ובמהלכו דרשו קבוצות ביישוב (כמו אלה שהוזכרו למעלה) לשמור על טהרת העברית, גם במחיר הרס עצמי וזריעת שנאת אחים. היו דווקא גדולים וטובים בין אושיות הספרות העברית המתחדשת ביישוב ובמדינת ישראל, אשר הבינו שתפקידם כלל שמירה על מסורת תרבותית רב-לשונית בעם היהודי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשפות יהודיות.

בהקשר זה, בולט ולא ידוע ברבים יחסם של הסופרים העבריים-ארצישראליים לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן אל אחד מגדולים המשוררים ביידיש בעולם אחרי השואה וקום המדינה, הסופר איציק מאנגר (מאנגער).

מאנגר היה יליד רומניה ב-1901, התפרסם בעולם הספרות והעיתונות היהודיות בוורשה החל משנת 1931,  בזכות סגנונו המודרניסטי, השוזר בתוכו תוכן עממי-פולקלוריסטי, ובשפתו הפשוטה לכאורה. הוא חמק מהשואה באמצעות הימלטות ללונדון; התיישב בניו-יורק בשנות ה-50; הוא ביקר בארץ מספר פעמים מאז, למשך מספר חודשים כל פעם. הוא הופיע בארץ בסיבובי הרצאות והשתתף באופן פעיל בחיי התרבות המקומית ובחיי הבוהמה של תל אביב הקטנה של אותם ימים. דבריו וטוריו תורגמו לעברית כמעט עם הופעתם, אך הוא מצדו הקפיד להגות אותם בשפת יידיש. בסוף שנות ה-60, כאשר הוא חולה במחלה קשה, החליט להתיישב בארץ. הוא עלה עם אשתו גניה כאורח של נשיא המדינה. עם הגיעו לקה בשבץ, אושפז ומת כעבור שלוש שנות ייסורים.

המשוררת לאה גולדברג השתתפה ב-1958 בערב הקראה משיריו של מאנגר וכתבה לו איגרת ברכה קטנה ביידיש "כי איך אפשר אחרת" לגביו. עד כמה שידוע לנו הייתה זו הפעם היחידה שבה כתבה מסמך ציבורי ביידיש.

גם המשוררים שלונסקי ואלתרמן לא חששו לפנות ביידיש אל איציק מאנגר ואף דאגו לתרגם ולפרסם דבריו – ללא שמץ של הטפה או של עליונות מדומה:

 

המכתב של שלונסקי ואלתרמן למאנגר

 

תרגום:

תל אביב, 26.6.1959

חבר מאנגר היקר,

קבוצת ידידי המשורר הנפטר שמחה אייזין  ז"ל, מתכננת לתרגם לעברית חלק משיריו וכתביו.

בין המתרגמים נמצאים: שלונסקי, אלתרמן, אביגדור המאירי, לאה גולדברג וכו'.

מצורף למכתב זה תמצא ששלחנו אליך שתי אסופות מאת המחבר שהלך לעולמו:

1. בדלת הנעולה;
2. חתונה בקיאטרה.

אנו יודעים שהיית מיודד עם הנפטר וגם מוכרת לנו תמיכתך בכל תופעה בתחום השירה. לכן אנו מבקשים ממך כמה מילים על שמחה אייזין ז"ל כמשורר, לאור השירים שאנו שולחים לך, ונשמח לכלול אותן כהקדמה לספר. שורותיך יתורגמו לעברית על ידי אברהם שלונסקי.

בציפייה לתשובתך החיובית, אנו מברכים אותך בידידות,

 

אברהם שלונסקי                                     נתן אלתרמן

מסתבר שצריך להיות בעל שיעור קומה כמו אנשי הרוח הישראלים האלה, כדי להשתחרר מהקנאה לעמיתים למקצוע. שלא לדבר על המרחק האדיר שקיים בין יחסם הקולגיאלי לבין האווירה העכורה ששררה לעתים ביחסים בין מדינת ישראל לתפוצות , או בין תרבות ביידיש לתרבות בעברית.