הרופא הצבאי טשרניחובסקי כותב מהמלחמה

בימי מלחמת העולם הראשונה היה טשרניחובסקי רופא בבית חולים במינסק. כשלא טיפל בפצועים, טשרניחובסקי כתב, וגם נפגש עם בני הקהילה היהודית, ביניהם הילדה מרים וילנסקי (לעתיד ילן-שטקליס)

המשורר שאול טשרניחובסקי, יליד הכפר מיכאילובקה שסיים לימודי תיכון באודסה, נקרא, ככל בני גילו ברוסיה הצארית, להתייצב בלשכת הגיוס בגיל 21 (1896). שלא כיהודים רבים בתקופתו, שחרדו מפני תקופת הגיוס הממושכת, בין השאר מסיבות דת, טשרניחובסקי לא היה מערים קשיים על גיוסו; ובכל זאת קיבל פטור, קרוב לוודאי בשל עודף מועמדים לגיוס בשנתון שלו.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, והוא כבר אז רופא מוסמך, היה להוט לגלות פטריוטיות ולתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בכך דמה דווקא ליהודים רבים באודסה ובמקומות אחרים, שראו בהצטרפות לצבא הצאר או בסיוע לו דרך להבקיע אל שוויון הזכויות המיוחל. תחילה מונה להיות חבר בוועדה רפואית שמיינה את הכשירים לגיוס מתוך בעלי לקויות גופניות שונות, אמיתיות או מדומות. לאחר מכן קיבל הצעה מגורם בכיר בכנסייה הפרבוסלבית לשמש רופא בבית חולים צבאי שבחסות הכנסייה בעיר מינסק. טשרניחובסקי כתב על תקופת השירות הצבאי הזה סיפורים רבים למדי לאורך חייו. על פי תיאורו, הוא היה מנהל בית החולים בפועל במשך למעלה משנתיים, אך פורמלית היה סגנו של 'יֶרֶמוּנאך', כומר נזיר שלמד רפואה לפני שהצטרף לממסד הכנסייה.

בתקופת שירותו הצבאי המעיט טשרניחובסקי לכתוב. שני שירים ידועים שלו על המלחמה ועל גירוש יהודים במהלכה נכתבו כנראה לקראת סוף השירות ('מנגינה לי' ו'ממנגינות הזמן'). את סיפוריו הרבים על תקופת המלחמה כתב בעיקר בשנותיו בברלין (1931-1922) ובשנות השלושים בארץ ישראל.

עמוד מתוך סיפור המתאר את גיוסו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

 

מינסק, כיום בירתה של רפובליקת בלארוס, הייתה אחת הערים החשובות באזור התרבות ה'ליטאי', בהוראתו של המושג הזה בהקשר היהודי. חיו בה באותה עת כ-106,000 איש, מתוכם 45,000 יהודים. הייתה זו קהילה יהודית תוססת מבחינה אידאולוגית, שהציונות ובכלל זה הוראת עברית ופעילות ספרותית בעברית, תפסו בה מקום חשוב. אל העיר התגלגלו בתקופה זו סופרים יהודים (ש' אנ-סקי, ז"י אנוכי). בתנאי התקופה ובאווירת החשד שאפפה את היהודים בתקופת המלחמה כמרגלים פוטנציאליים, יצירת קשר בינם לבין המשורר-הרופא עשויה הייתה להיות בעייתית. ברור, עם זאת, שהיה לטשרניחוסקי צימאון לחברת יהודים, ובעיקר לכל מה שהיה קשור לעברית ולתרבות העברית החדשה. תיאורים בזיכרונות שונים על מפגשיו עם אנשי הקהילה חושפים את הפנים המורכבות של אחד מאבות התרבות העברית הציונית, שנותר עם זאת 'נטע זר לעמך', כפי שהגדיר עצמו בשירו הידוע.

טשרניחובסקי היה גיבור ראשי במסיבה של שמחת תורה בבית משפחת העסקן הציוני יהודה וילנסקי, אבא של משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, שהייתה אז נערה. מיכל רבינוביץ', ביבליוגרף וחוקר, בעל חנות ספרים נודעת, מספר על המפגש:

"כשהגיעה אלינו [הציונים, חובבי השפה העברית] השמועה על עשייתו של טשרניחובסקי בעיר עשייה של קבע, פחד ורחב לבבנו וחיפשנו עצות, כיצד להתקשר אתו ולמשוך אותו אלינו, לחברה העברית. טשרניחובסקי עבר במקרה על בית מסחרי וראה בשלושה חלונות רצופים מוצגים לראווה ספרים עבריים, ולא רק ספרי הספרות החדשה אלא גם "ספרים עתיקים", ומיד הכרתיו. הוא היה הדור בתלבושת הצבאית, בסרטים ובחגורה, הדרבונים  במגפיו, שהשמיעו קולם בכל תנועה קטנה שלו, שיוו עליו לוויית חן של גבורה וחביון עוז. ואף הוא הכירני, כי לפני שנתיים בערך, כשהיה במינסק וקרא הרצאה פומבית על שירת ימי הביניים (ברוסית, כמובן), קירבני אליו ושוחחנו ארוכות בענייני לשון וספרות… "חתן" המסיבה [בליל שמחת תורה] היה טשרניחובסקי. הוא היה ראש המדברים בכל עניין ועניין, ודומני שגם ב"גְבורת השְתי" עלה על כולם"."

משפחת וילנסקי כמה שנים קודם לכן: ההורים הודה וד"ר יהודה וילנסקי, האח הבכור מוליה, האח הצעיר מנוליה ומרים בת חמש ורבע בערך. מתוך: חיים ומילים, מרים ילן-שטקליס

על פי זיכרונות מרים יל"ן [וילנסקי]-שטקליס, משפחתה התוודעה במפתיע לנוכחות טשרניחובסקי בעיר בעת ההתכנסות בתאטרון לרגל 'קונצרט יהודי' חגיגי – כנראה למטרות צדקה. סבה של מרים סבל מכובד-שמיעה וביקש להושיב אותו בשורה הראשונה בתאטרון. למרבה תסכולו, הוא מצא עצמו ליד "קצין רוסי, גוי בריא רחב כתפיים, בעל שפם ובלורית לתפארת. נתכעס סבא על הסדרן – מה ראה זה להושיבו ליד קצין רוסי? 'אך הגוי הרגיש בזה' וב'רוסית צחה ובאדיבות רבה התוודע אל הסב, ש'לא הכירו ברגע הראשון רק בגלל תלבושתו הצבאית, ומה שמח סבא!". שניהם ניגשו אל תאם של הורי מרים, והיא הבחינה בהתרגשותם: "הביטי, ילדתי, הסתכלי היטב! [אמר לה האב] זהו שאול טשרניחובסקי שלנו!  התכווץ לבי בקרבי מרוב התפעלות, והנה הוא עומד לפני, והוא עצמו יפה ורענן, רחב כתפיים וחזק, גיבור, קורן אור ושמחת החיים […] ולבי מתמלא גאווה."

טשרניחובסקי כרופא צבאי, סיון תרע'ה, 1915. לחצו להגדלה

מסתבר שגם שיעורי עברית, שנועדו בעיקר לפליטי המלחמה, עוררו את עניינו של המשורר. נחום חיניץ, סופר ומורה לעברית ותיק, הותיר לנו תיאור דרמטי על ביקור מפתיע. "פעם לפנות ערב נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני הופיע קצין רוסי בלוויית שני חיילים מזוינים". החשש המידי של המורה והתלמידים היה שמדובר בכוונה להפקיע את המקום לצרכים צבאיים. "השיעור נפסק מתוך בהלה ותימהון. הקצין ביקש סליחה ושאל: "ובכן, מה כאן? קורסים לשפה העברית? והלומדים? פליטים הם? ככה? מותר לשבת קצת ולהאזין לשפת הנביאים? חוחול […] כמוני, בחיי לא יזיק לו כלל וכלל לשמוע צלצול העברית העתיקה." החומר שנלמד באותו שיעור היה השיר 'בשישי בין ערביים' לטשרניחובסקי. לדברי המורה-מחבר המאמר, התלמידים אמנם אהבו את השיר בשל פשטותו ויופיו, אך טענו שסיומו – תיאור ניצחונו של המלאך הרע ('האֵם ּכי [=כאשר האֵם] תֵבְךְּ בפינה/ האיש כי ימטיר קללות פיו, / הילדים ישאו קינה') – אינו 'עברי ברוחו'. בשלב מסוים התערב 'הקצין הרוסי' והעמיד את התלמידים על מורכבות השיר, המראה שניצחון הרע או הטוב תלוי בהתנהגות האנשים, והמלאך הטוב אינו מובטח. מ'מלאך רע' ומאיים הפך טשרניחובסקי למעין אליהו חביב ומושיע.

על אף הזדהותו של טשרניחובסקי עם עַמו ורצונו להיות שותף למאבקיו ולהצלתו, הוא התבונן בו מגבוה וממרחק מסוים. הפליטים שהוא פוגש במעין מחנה שאולתר בשבילם והזוכים לתמיכת הקהילה, מצטיירים לו כאנוכיים וחומדי בצע. לעומת זאת, היה אחוז התפעלות מהתנהגותה של זקנה לא-יהודייה שנתנה לו כסף שחסר לו לכרטיס נסיעה בטראם, בטענה שאולי בנה שבמלחמה זקוק אולי גם הוא לכמה "אגורות" והיא נותנת זאת כמעין צדקה לשמו. טשרניחובסקי ביקשהּ להגיע לבית החולים לקבל את כספה בחזרה "ולא באה".

הנושא, המסעיר עדיין רבים: פרשת היחסים בין ביאליק לטשרניחובסקי, היה מוקד מתח בחי המשורר-הרופא בתקופת המלחמה ולעתים לבש אופי קומי משהו. ערב המלחמה פרסמה הוצאת 'מוריה' שבראשות ביאליק 'מהדורה שנייה בתיקונים והוספות' של שירים של טשרניחובסקי. לפי אוסף 'אנקדוטות ספרותיות' שטשרניחובסקי רשם, "היה חייב לי ביאליק על "שירַי" סכום גדול לערך. והנה באו ימי המלחמה, ואני הייתי עם בית החולים שלנו במינסק." ביאליק ביקשו במכתב ""מפני שעסקי מוריה" יגעים", לקבל שטרות במקום מזומן "ובדיחוי זמן". טשרניחובסקי הסכים – לדבריו, בלא שידע כי באותה עת ממש הרוויחה "מוריה" "ממון רב בספקולציה בנייר". כשהגיעו ימי הפירעון, הוא פנה אל הבנק המקומי, אך התברר שהשטרות חדלי פירעון. מאחר שהיה לחוץ, הסתער על ביאליק במכתבי בקשה להסדיר את החוב, אך לא קיבל כל תשובה. כדי שלא להוציא הוצאות דואר שיהיו גדולות יותר מן הסכום שחייבים לו, ניצל את זכותו כרופא צבאי לשלוח "מכתבים מן המחנה מבלי להדביק עליהם מרקאות [=בולים]". הוא שכפל במזכירות בית החולים 30 גלויות "ובכל יום ויום חתמתי על שלוש גלויות", לכתובתו הפרטית של ב[יאליק], לכתובת 'מוריה', ולביתו של ק[לאוזנר, המוציא לאור בפועל של הספר]. "ובכל יום ויום במשך כשבועיים שלחתי לו 3 גלויות […] עד שקיבלתי מכתב מלא גידופים, אבל גם הכסף בא".

יותר משנתיים התמיד טשרניחובסקי בעבודתו בבית החולים במינסק, שנעשתה בהתנדבות. כרופא הומניסט הוא נאבק להציל או לפחות להאריך את חייהם גם של פצועים קשה, ששאר אנשי הצוות מאסו בטיפול בהם.

עמוד מתוך סיפור המתאר את ראשית שירותו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

 

עמוד מתוך סיפור המתאר את יחסיו הסבוכים של טשרניחובסקי עם מנהל בית החולים. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

בסיפוריו הוא הותיר לנו תיאורים מבדחים, ולעיתים גם מרגשים, של יחסיו עם פצועי המלחמה והנכים. אחד מהם מתאר מפגש עם קצין שהתעוור. טשרניחובסקי פגש בו בתחנת הרכבת, שהוא ליווה אליה פצועים. "ניגש אלי אדם, במשקפיים גדולות ושחורות [כך], נשען על ידי [=נתמך ב]חייל', ומזכיר לו שהיה אצלו שלושה ימים בראשית אשפוזו.
– ומה [מצבך] עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… […] אני כבר קורא… ואני נהנה מאוד. בפעם השנייה קראתי את "מוּמוּ" של טורגנייב [סיפור מפורסם על צמית נכה שאימץ כלב]. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על פי האלפא ביתא לעיוורים. יהודייה הייתה נכנסת לבית החולים ולימדה אותי, הרחמנייה. ושוב קראתי את "מומו".
לבי התכווץ. כמה וכמה תוצאות המלחמה עברו לפני, אלא מעולם לא התכווץ לבי כשם שהתכווץ עכשיו לסיפורו של עיוור, שקרא שוב את סיפורו של טורגנייב… בפעם השנייה…"

תיאור נרחב יותר של תקופת שירותו של טשרניחובסקי כרופא צבאי במינסק אפשר למצוא בביוגרפיה מאת מחבר הכתבה: ליופי ונשגב ליבו ער (כרמל, 2017).


מקורות לזיכרונות:

חיניץ, נחום, 'פגישה מפתיעה', דבר השבוע, 1.10.1053, עמ' 7-6 [נדפס שוב בספרו במחיצת אישים דגולים, תל אביב, 1971].
ילן-שטקליס, מרים, 'פגישה', דבר לילדים, 20.10.1943, עמ' 19 [נדפס שוב בספרה חיים ומילים, ירושלים, 1978].
רבינוביץ', מיכל, 'עם שאול טשרניחובסקי בליל שמחת תורה (פרק מזיכרונותי)', הזמן (תל אביב), 20.10.1943 [נדפס שוב בתוך ש' אבן שושן, עורך, מינסק עיר ואם, תל אביב, 1975].
סיפורי טשרניחובסקי על תקופת שירותו הצבאי במינסק פזורים בכרכים ו-ז של סיפוריו במהדורת היובל ובספרו שלושים ושלושה סיפורים.

 

כתבות נוספות

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

האמנם מת המשורר שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

לאתר של עידו בסוק

 




אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת: הקורבן האישי של נתן יונתן

כך נולדו הלחן והמילים ל"שיר ארץ"

ליאור יונתן ז"ל

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת
וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת
לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ
וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ
לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ
רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ
יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ
לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ
וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ
הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ
שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי
וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ
שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

("שיר ארץ". מילים: נתן יונתן. לחן: סשה ארגוב)

 

חשבתם פעם על הקסם המתרחש כאשר לחן קסום פוגש במילים נפלאות?

הלחן היפה כל כך של סשה ארגוב ל"שיר ארץ", בכלל יועד לשירים אחרים. לפי חלק מהגרסאות, ארגוב חיבר את הלחן לשירו של ניסים אלוני "שיר כלולות". אך "השידוך" לא צלח, ולבסוף שר את השיר יזהר כהן בלחן של עודד לרר.

בהמשך, כתבה גם תרצה אתר מילים ללחן של ארגוב, וכך נולד השיר "רק זכרון אחד" שאפילו נשלח לפסטיבל הזמר ובוצע על ידי שלמה ארצי, אך השיר לא זכה להצלחה גדולה.

 

כִּבְשַׂת הָרָשׁ של נתן יונתן

ארגוב לא ויתר ופנה – מיוזמתו – לנתן יונתן וביקש ממנו לכתוב מילים שיתאימו ללחן.

 

התווים ל"שיר ארץ" בכתב ידו של סשה ארגוב. מתוך ארכיון הצליל. לחצו על התמונה לתווים המלאים

 

משהו בלחן העצוב כל כך נגע בנתן יונתן, שאז כבר היה אב שכול. בנו ליאור, מפקד מחלקת טנקים, נפל בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.

יונתן לקח מפרשת "במדבר" את הפסוק המתאר את המרגלים שנשלחו לתור את ארץ ישראל:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא"

(במדבר יג לב)

וחיבר סביבו את "שיר ארץ".

בשיר הזה, כמו גם בשירים רבים אחרים כתב יונתן על היחס המורכב כל כך לאדמה. לארץ ישראל. מצד אחד אהבה עצומה לאדמה, לפרחיה ולעונותיה:

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ…
כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

אך מצד שני, אותה הארץ –

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

ועבורה, הקריב נתן את בנו ליאור ז"ל.

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

תודה למחלקת המוסיקה

תודה לאיתמר וגבי ארגוב

תודה לאורה זיטנר

הכירו את ברבי: יהודיה כשרה כדת וכדין

כך נולדה הבובה המפורסמת בעולם - גברת ברבי הנדלר

ברבי קוראת בתורה. מאת ג'ן טיילור פרידמן, "הסופרת"

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

במהלך חופשה משפחתית לשוויץ יחד עם בעלה ושני ילדיהם המשותפים ברברה וקנת', נתקלה רות הנדלר בפסלון פלסטיק של אישה רזה, גבוהה ובלונדינית בשם לילי.

בובת לילי

 

בובת לילי לא נועדה לשמש כצעצוע לילדים, אלא דווקא כחפץ הומוריסטי למבוגרים.  המפגש של הנדלר עם לילי הצית את דמיונה של אשת העסקים היהודיה-אמריקנית.

 

משמאל לימין: אליוט, רות, ברברה וקנת' הנדלר בביתם, שנות השישים. התמונה לקוחה מתוך האוטוביוגרפיה של רות הנדלר שהתפרסמה באנגלית בשנת 1994

 

שלוש שנים לאחר טיול זה, יוצרה המהדורה ההמונית הראשונה של בובת הפלסטיק שעיצבה הנדלר. בובה זאת נקראה ברבי, על שם ברברה בתה של הנדלר. ברבות השנים הייתה בובת ברבי, בובת הפלסטיק הראשונה לילדות (וגם לילדים, אסור לשפוט!), לבובה הנמכרת ביותר בעולם.

בובת ברבי הראשונה, שנת 1959

באוטוביוגרפיה שלה סיפרה הנדלר, בת לזוג מהגרים יהודים מפולין, על הדרך שבה הגתה את הרעיון המצליח:

"היה זה תוצאה של הפעמים הרבות בהן צפיתי בבת שלי ברברה משחקת בבובות נייר עם חברות. הן תמיד התעקשו לשחק עם בובות נייר של נשים מבוגרות. בובות של תינוקות לא עניינו אותן, וגם לא בובות המייצגות ילדות בנות עשר – הגיל של ברברה וחברותיה. רק אז גיליתי משהו חשוב: הן השתמשו בבובות האלה כדי להשליך את החלומות שלהן על עתידן כנשים בוגרות."

רות ואליוט הנדלר יחד עם "בתם" ברבי בשנת 1961

המורשת של הנדלר, וכתוצאה מכך גם של ברבי, היא מורשת של העזה ולא מעט חוצפה יהודית מסורתית. בעולם העסקים הגברי כביכול, נאבקה הנדלר לייצר מוצר שילמד ילדות להיות לא רק לקוחות, אלא בראש ובראשונה נשים עצמאיות.

פרסומת משנת 1990. ברבי לבנות ומטוס לבנים? אפשר גם הפוך!

 

שנים ספורות לאחר יציאתה של ברבי לאוויר העולם, היא זכתה בבן זוג תואם. אם ברבי נקראה על שם בתה של הנדלר, אז ניחשתם נכון – קן נקרא על שם בנה, קנת'.

 

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית




סיפור מגניזת קהיר: המאבק האלים של שני גברים על הזכות להינשא לאותה אישה

"נשביעכם בה' שתשלחו תשובותכם, במהרה", התחננו נציגי העדה הקראית בירושלים במכתב אובד עצות לראשי העדה בקהיר.

שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה השתים-עשרה, או אולי המאה הארבע-עשרה – תלוי לדברי איזה חוקר אנחנו נשמעים.

היות ששני הבעלים בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו הנציגים ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים הם שטחו את קורות האירועים.

המכתב המלא

 

מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות (ברוכים יהיו, שבועה, הפסד, חרם ועוד). נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים, אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע לנציגי העדה בירושלים בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?

 

הפנייה מלאת הכבוד אל ראשי הקהילה הקראית במצרים: "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה". ובערבית: "אלי [חצ]רת אל סאדא אל אגלא. חפצהם אללה תעלי".

תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים מבלי להסביר את נימוקם, "כי עלינו להשיאה לאברהם". הכלה היעודה חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלהים! אם לא אשאנה אנכי והרגתי אחד משניהם".

האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה". החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנע את אברהם לחזור בו.

 

החלטת נציגי העדה הקראית בירושלים: "ויהי כדבר אברהים את הדברים האלה יראנו מן המקומות ונסתיר את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהים וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אשה (שתלך) עמה". ובמקור הערבי: "תכלם אבראהים בהאדא אל כלאם פכשינא עלי אלמאכן וחגבנא רבקה אל מדכורה ען אלדכול לבית אברהים וסלימאן וחלפנאהא עלי אנהא לם תנזל מן האדא אל דאר ולא מן האדא אל דאר אלא במרא מע[הא]".

מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה בברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע, פנה במקום אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה. על מנת שתחשב הכתובה ככתובה כשרה, היה צריך את עדות נציגי בני עדתו. לכן, כותבים נציגי העדה בירושלים לראשי העדה בקהיר, זייף סלימאן את עדות הנציגים "מבלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו".

הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר וסיפק כתובה לסלימאן. הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (ממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד."

סיכול המזימה של סלימאן שכנע אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.

הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם"). "נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם, במהרה," התחננו נציגי העדה והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.

 

היום והתאריך שבהן נשלח המכתב מצוינים על גבי המכתב, אך לא השנה, דבר שהוביל למחלוקות לגבי תיארוך המכתב. וכך נכתב בו: "ואנחנו הננו נוסעים בבקר 'הנחמה'. נכתב בתאריך יום ג', שנים עשר, עשרים סיון". ובמקור הערבי: "ואנא מתוגהין צבחת אל נחמה / כתב בתאריך יום / אל תלאת תאני עשר עשרין סיון".

 

לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת 'קרית ספר', גליון א' עמ' 61-55.

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה