המשורר שאול טשרניחובסקי, יליד הכפר מיכאילובקה שסיים לימודי תיכון באודסה, נקרא, ככל בני גילו ברוסיה הצארית, להתייצב בלשכת הגיוס בגיל 21 (1896). שלא כיהודים רבים בתקופתו, שחרדו מפני תקופת הגיוס הממושכת, בין השאר מסיבות דת, טשרניחובסקי לא היה מערים קשיים על גיוסו; ובכל זאת קיבל פטור, קרוב לוודאי בשל עודף מועמדים לגיוס בשנתון שלו.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, והוא כבר אז רופא מוסמך, היה להוט לגלות פטריוטיות ולתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בכך דמה דווקא ליהודים רבים באודסה ובמקומות אחרים, שראו בהצטרפות לצבא הצאר או בסיוע לו דרך להבקיע אל שוויון הזכויות המיוחל. תחילה מונה להיות חבר בוועדה רפואית שמיינה את הכשירים לגיוס מתוך בעלי לקויות גופניות שונות, אמיתיות או מדומות. לאחר מכן קיבל הצעה מגורם בכיר בכנסייה הפרבוסלבית לשמש רופא בבית חולים צבאי שבחסות הכנסייה בעיר מינסק. טשרניחובסקי כתב על תקופת השירות הצבאי הזה סיפורים רבים למדי לאורך חייו. על פי תיאורו, הוא היה מנהל בית החולים בפועל במשך למעלה משנתיים, אך פורמלית היה סגנו של 'יֶרֶמוּנאך', כומר נזיר שלמד רפואה לפני שהצטרף לממסד הכנסייה.
בתקופת שירותו הצבאי המעיט טשרניחובסקי לכתוב. שני שירים ידועים שלו על המלחמה ועל גירוש יהודים במהלכה נכתבו כנראה לקראת סוף השירות ('מנגינה לי' ו'ממנגינות הזמן'). את סיפוריו הרבים על תקופת המלחמה כתב בעיקר בשנותיו בברלין (1931-1922) ובשנות השלושים בארץ ישראל.
מינסק, כיום בירתה של רפובליקת בלארוס, הייתה אחת הערים החשובות באזור התרבות ה'ליטאי', בהוראתו של המושג הזה בהקשר היהודי. חיו בה באותה עת כ-106,000 איש, מתוכם 45,000 יהודים. הייתה זו קהילה יהודית תוססת מבחינה אידאולוגית, שהציונות ובכלל זה הוראת עברית ופעילות ספרותית בעברית, תפסו בה מקום חשוב. אל העיר התגלגלו בתקופה זו סופרים יהודים (ש' אנ-סקי, ז"י אנוכי). בתנאי התקופה ובאווירת החשד שאפפה את היהודים בתקופת המלחמה כמרגלים פוטנציאליים, יצירת קשר בינם לבין המשורר-הרופא עשויה הייתה להיות בעייתית. ברור, עם זאת, שהיה לטשרניחוסקי צימאון לחברת יהודים, ובעיקר לכל מה שהיה קשור לעברית ולתרבות העברית החדשה. תיאורים בזיכרונות שונים על מפגשיו עם אנשי הקהילה חושפים את הפנים המורכבות של אחד מאבות התרבות העברית הציונית, שנותר עם זאת 'נטע זר לעמך', כפי שהגדיר עצמו בשירו הידוע.
טשרניחובסקי היה גיבור ראשי במסיבה של שמחת תורה בבית משפחת העסקן הציוני יהודה וילנסקי, אבא של משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, שהייתה אז נערה. מיכל רבינוביץ', ביבליוגרף וחוקר, בעל חנות ספרים נודעת, מספר על המפגש:
"כשהגיעה אלינו [הציונים, חובבי השפה העברית] השמועה על עשייתו של טשרניחובסקי בעיר עשייה של קבע, פחד ורחב לבבנו וחיפשנו עצות, כיצד להתקשר אתו ולמשוך אותו אלינו, לחברה העברית. טשרניחובסקי עבר במקרה על בית מסחרי וראה בשלושה חלונות רצופים מוצגים לראווה ספרים עבריים, ולא רק ספרי הספרות החדשה אלא גם "ספרים עתיקים", ומיד הכרתיו. הוא היה הדור בתלבושת הצבאית, בסרטים ובחגורה, הדרבונים במגפיו, שהשמיעו קולם בכל תנועה קטנה שלו, שיוו עליו לוויית חן של גבורה וחביון עוז. ואף הוא הכירני, כי לפני שנתיים בערך, כשהיה במינסק וקרא הרצאה פומבית על שירת ימי הביניים (ברוסית, כמובן), קירבני אליו ושוחחנו ארוכות בענייני לשון וספרות… "חתן" המסיבה [בליל שמחת תורה] היה טשרניחובסקי. הוא היה ראש המדברים בכל עניין ועניין, ודומני שגם ב"גְבורת השְתי" עלה על כולם"."
על פי זיכרונות מרים יל"ן [וילנסקי]-שטקליס, משפחתה התוודעה במפתיע לנוכחות טשרניחובסקי בעיר בעת ההתכנסות בתאטרון לרגל 'קונצרט יהודי' חגיגי – כנראה למטרות צדקה. סבה של מרים סבל מכובד-שמיעה וביקש להושיב אותו בשורה הראשונה בתאטרון. למרבה תסכולו, הוא מצא עצמו ליד "קצין רוסי, גוי בריא רחב כתפיים, בעל שפם ובלורית לתפארת. נתכעס סבא על הסדרן – מה ראה זה להושיבו ליד קצין רוסי? 'אך הגוי הרגיש בזה' וב'רוסית צחה ובאדיבות רבה התוודע אל הסב, ש'לא הכירו ברגע הראשון רק בגלל תלבושתו הצבאית, ומה שמח סבא!". שניהם ניגשו אל תאם של הורי מרים, והיא הבחינה בהתרגשותם: "הביטי, ילדתי, הסתכלי היטב! [אמר לה האב] זהו שאול טשרניחובסקי שלנו! התכווץ לבי בקרבי מרוב התפעלות, והנה הוא עומד לפני, והוא עצמו יפה ורענן, רחב כתפיים וחזק, גיבור, קורן אור ושמחת החיים […] ולבי מתמלא גאווה."
מסתבר שגם שיעורי עברית, שנועדו בעיקר לפליטי המלחמה, עוררו את עניינו של המשורר. נחום חיניץ, סופר ומורה לעברית ותיק, הותיר לנו תיאור דרמטי על ביקור מפתיע. "פעם לפנות ערב נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני הופיע קצין רוסי בלוויית שני חיילים מזוינים". החשש המידי של המורה והתלמידים היה שמדובר בכוונה להפקיע את המקום לצרכים צבאיים. "השיעור נפסק מתוך בהלה ותימהון. הקצין ביקש סליחה ושאל: "ובכן, מה כאן? קורסים לשפה העברית? והלומדים? פליטים הם? ככה? מותר לשבת קצת ולהאזין לשפת הנביאים? חוחול […] כמוני, בחיי לא יזיק לו כלל וכלל לשמוע צלצול העברית העתיקה." החומר שנלמד באותו שיעור היה השיר 'בשישי בין ערביים' לטשרניחובסקי. לדברי המורה-מחבר המאמר, התלמידים אמנם אהבו את השיר בשל פשטותו ויופיו, אך טענו שסיומו – תיאור ניצחונו של המלאך הרע ('האֵם ּכי [=כאשר האֵם] תֵבְךְּ בפינה/ האיש כי ימטיר קללות פיו, / הילדים ישאו קינה') – אינו 'עברי ברוחו'. בשלב מסוים התערב 'הקצין הרוסי' והעמיד את התלמידים על מורכבות השיר, המראה שניצחון הרע או הטוב תלוי בהתנהגות האנשים, והמלאך הטוב אינו מובטח. מ'מלאך רע' ומאיים הפך טשרניחובסקי למעין אליהו חביב ומושיע.
על אף הזדהותו של טשרניחובסקי עם עַמו ורצונו להיות שותף למאבקיו ולהצלתו, הוא התבונן בו מגבוה וממרחק מסוים. הפליטים שהוא פוגש במעין מחנה שאולתר בשבילם והזוכים לתמיכת הקהילה, מצטיירים לו כאנוכיים וחומדי בצע. לעומת זאת, היה אחוז התפעלות מהתנהגותה של זקנה לא-יהודייה שנתנה לו כסף שחסר לו לכרטיס נסיעה בטראם, בטענה שאולי בנה שבמלחמה זקוק אולי גם הוא לכמה "אגורות" והיא נותנת זאת כמעין צדקה לשמו. טשרניחובסקי ביקשהּ להגיע לבית החולים לקבל את כספה בחזרה "ולא באה".
הנושא, המסעיר עדיין רבים: פרשת היחסים בין ביאליק לטשרניחובסקי, היה מוקד מתח בחי המשורר-הרופא בתקופת המלחמה ולעתים לבש אופי קומי משהו. ערב המלחמה פרסמה הוצאת 'מוריה' שבראשות ביאליק 'מהדורה שנייה בתיקונים והוספות' של שירים של טשרניחובסקי. לפי אוסף 'אנקדוטות ספרותיות' שטשרניחובסקי רשם, "היה חייב לי ביאליק על "שירַי" סכום גדול לערך. והנה באו ימי המלחמה, ואני הייתי עם בית החולים שלנו במינסק." ביאליק ביקשו במכתב ""מפני שעסקי מוריה" יגעים", לקבל שטרות במקום מזומן "ובדיחוי זמן". טשרניחובסקי הסכים – לדבריו, בלא שידע כי באותה עת ממש הרוויחה "מוריה" "ממון רב בספקולציה בנייר". כשהגיעו ימי הפירעון, הוא פנה אל הבנק המקומי, אך התברר שהשטרות חדלי פירעון. מאחר שהיה לחוץ, הסתער על ביאליק במכתבי בקשה להסדיר את החוב, אך לא קיבל כל תשובה. כדי שלא להוציא הוצאות דואר שיהיו גדולות יותר מן הסכום שחייבים לו, ניצל את זכותו כרופא צבאי לשלוח "מכתבים מן המחנה מבלי להדביק עליהם מרקאות [=בולים]". הוא שכפל במזכירות בית החולים 30 גלויות "ובכל יום ויום חתמתי על שלוש גלויות", לכתובתו הפרטית של ב[יאליק], לכתובת 'מוריה', ולביתו של ק[לאוזנר, המוציא לאור בפועל של הספר]. "ובכל יום ויום במשך כשבועיים שלחתי לו 3 גלויות […] עד שקיבלתי מכתב מלא גידופים, אבל גם הכסף בא".
יותר משנתיים התמיד טשרניחובסקי בעבודתו בבית החולים במינסק, שנעשתה בהתנדבות. כרופא הומניסט הוא נאבק להציל או לפחות להאריך את חייהם גם של פצועים קשה, ששאר אנשי הצוות מאסו בטיפול בהם.
בסיפוריו הוא הותיר לנו תיאורים מבדחים, ולעיתים גם מרגשים, של יחסיו עם פצועי המלחמה והנכים. אחד מהם מתאר מפגש עם קצין שהתעוור. טשרניחובסקי פגש בו בתחנת הרכבת, שהוא ליווה אליה פצועים. "ניגש אלי אדם, במשקפיים גדולות ושחורות [כך], נשען על ידי [=נתמך ב]חייל', ומזכיר לו שהיה אצלו שלושה ימים בראשית אשפוזו.
– ומה [מצבך] עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… […] אני כבר קורא… ואני נהנה מאוד. בפעם השנייה קראתי את "מוּמוּ" של טורגנייב [סיפור מפורסם על צמית נכה שאימץ כלב]. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על פי האלפא ביתא לעיוורים. יהודייה הייתה נכנסת לבית החולים ולימדה אותי, הרחמנייה. ושוב קראתי את "מומו".
לבי התכווץ. כמה וכמה תוצאות המלחמה עברו לפני, אלא מעולם לא התכווץ לבי כשם שהתכווץ עכשיו לסיפורו של עיוור, שקרא שוב את סיפורו של טורגנייב… בפעם השנייה…"
תיאור נרחב יותר של תקופת שירותו של טשרניחובסקי כרופא צבאי במינסק אפשר למצוא בביוגרפיה מאת מחבר הכתבה: ליופי ונשגב ליבו ער (כרמל, 2017).
מקורות לזיכרונות:
חיניץ, נחום, 'פגישה מפתיעה', דבר השבוע, 1.10.1053, עמ' 7-6 [נדפס שוב בספרו במחיצת אישים דגולים, תל אביב, 1971].
ילן-שטקליס, מרים, 'פגישה', דבר לילדים, 20.10.1943, עמ' 19 [נדפס שוב בספרה חיים ומילים, ירושלים, 1978].
רבינוביץ', מיכל, 'עם שאול טשרניחובסקי בליל שמחת תורה (פרק מזיכרונותי)', הזמן (תל אביב), 20.10.1943 [נדפס שוב בתוך ש' אבן שושן, עורך, מינסק עיר ואם, תל אביב, 1975].
סיפורי טשרניחובסקי על תקופת שירותו הצבאי במינסק פזורים בכרכים ו-ז של סיפוריו במהדורת היובל ובספרו שלושים ושלושה סיפורים.
כתבות נוספות
"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש
"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס
האמנם מת המשורר שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?
מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?
