שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה השתים-עשרה, או אולי המאה הארבע-עשרה – תלוי לדברי איזה חוקר אנחנו נשמעים.
היות ששני הבעלים בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו הנציגים ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים הם שטחו את קורות האירועים.
מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות (ברוכים יהיו, שבועה, הפסד, חרם ועוד). נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים, אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע לנציגי העדה בירושלים בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?
תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים מבלי להסביר את נימוקם, "כי עלינו להשיאה לאברהם". הכלה היעודה חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלהים! אם לא אשאנה אנכי והרגתי אחד משניהם".
האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה". החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנע את אברהם לחזור בו.
מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה בברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע, פנה במקום אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה. על מנת שתחשב הכתובה ככתובה כשרה, היה צריך את עדות נציגי בני עדתו. לכן, כותבים נציגי העדה בירושלים לראשי העדה בקהיר, זייף סלימאן את עדות הנציגים "מבלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו".
הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר וסיפק כתובה לסלימאן. הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (ממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד."
סיכול המזימה של סלימאן שכנע אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.
הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם"). "נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם, במהרה," התחננו נציגי העדה והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.
לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת 'קרית ספר', גליון א' עמ' 61-55.
עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים
כתבות נוספות
כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט
כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד
כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק
הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה
