המשפטים הבאים מופיעים במכתב ששלח הרב אברהם ברוך פיפרנו מליוורנו בשנת 1858, התוכלו לנחש במה מדובר?
"וכבר אתמול נסעו מזה שלש מיני סחורה שבאו מעיר אלוף מגדיאל, פטס אחד וחביתו מלאה, כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית, והלכו לדרכם לחיים טובים ולשלום באין שום פגע רע. וכן מן השמים ירחמו על הסחורה הזאת לשלחה".
צרור אגרות שניתן לספרייה הלאומית מספר על אירועים חשאיים שהתרחשו בליוורנו באמצע המאה הי"ט. את האגרות כתב הרב אברהם ברוך פיפרנו (1863-1800) מליוורנו, בתשובה למכתביו של משה עזיאל איש פירנצה שאינם בידינו. ההתכתבות בין השניים עוסקת בהברחה חשאית של נשים וילדיהם מאיטליה דרך נמל ליוורנו, אל יעדים שונים בחוף הים התיכון.

בערב חג הסוכות של שנת תרי"ט, כאשר שהה הרב פיפרנו בעיר פיזה לרגל שמחת ברית המילה של ידידו יצחק חיים נוניס אלוארינגה, הוא קיבל מכתב בהול מפירנצה אודות אישה שנמצאת בסכנה בעיר ליוורנו. המכתב נכתב באיטלקית על ידי משה עזיאל, אשר ביקש מפיפרנו לסייע בהברחת האישה אל מחוץ לאיטליה. פיפרנו הזדרז וענה לעזיאל שבקשתו איננה קלה לביצוע "מפני שהיא אישה והיה העניין במחנה קדשנו, ובוודאי שיחפשו עליה, ובר מינן נסכן עצמנו מבלי השיג הצלתה". הוא הציע להמתין כמה ימים, והבטיח לבדוק מה ניתן לעשות. אבל דרישה חשובה אחת הייתה לפיפרנו: הוא מורה לעזיאל שמטעמי סודיות יכתוב אליו מכאן ולהבא בעברית ובלשון סתומה.

באגרות הבאות מדווח פיפרנו על התקדמות תהליך ההברחה ועל העניינים הטכניים שכרוכים בה, והוא פותח לנו צוהר אל תופעה היסטורית עלומה של הברחת נשים יהודיות דרך נמל ליוורנו. מדבריו אנחנו לומדים על קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות לחופיו של הים התיכון שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות.
האירוע שמתואר באגרות החל ב-22 בספטמבר 1858, והגיע לסיומו המוצלח ב-28 באוקטובר של אותה שנה. קשיים רבים עמדו בפני פיפרנו, ועל חלקם אנחנו שומעים באגרותיו. תכנית ההברחה כללה שלושה חלקים: הסתרת האישה בליוורנו עד ליום הנסיעה; שילוחה בספינה אל קהילה יהודית באחת הערים שלחוף הים התיכון; והכנת מקום מקלט באותה קהילה אשר יספק לבורחת מגורים ואפשרות לעבוד למחייתה. כדי לבצע את תכניתו נעזר פיפרנו בקשריו בליוורנו ובקהילות יהודיות שונות, אבל נחוץ היה לו כסף כדי לממן את כל התהליך והוא מבקש מעזיאל שיעביר אליו בדחיפות את הכסף הדרוש. באחת האגרות הוא מסביר מדוע הוא לא יכול לממן את העניין מתרומות מקומיות, וכותב: "כאן אי אפשר לי לקחת אפילו פרוטה של נחושת על עניין כזה, כי אפילו על הסחורות שלנו אינם רוצים ליתן".

נאמן לדרישת הסודיות שלו מכנה כאן פיפרנו את האישה כ"סחורה", מילה מצויה מאד בעיר נמל שוקקת כליוורנו, ומתוך דבריו אנחנו מבינים שגם שם יש "סחורות" רבות משלהם. כדי להבהיר לעזיאל את מצב העניינים בליוורנו, מספר לו פיפרנו שבאותם הימים ממש הגיעה גם מרומא אישה שמיועדת להברחה, והיא הרה ומטופלת בילדים. את מצבה של הבורחת מתאר פיפרנו בלשונו הסודית: "פטס אחד וחביתו מלאה כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית". פטס הוא כלי אכסון גדול בלשון המשנה, ואם כן מדובר כאן על אישה בהריון עם תינוק שיונק ממנה. ה"סחורות" וה"חביות" מגיעות אפוא אל ליוורנו ממקומות רבים, והיא משמשת כמרכז הברחה ראשי ליהודי איטליה.

לאחר התחבטות קלה בין קהילות תוניס ומרסיי נופלת ההחלטה לשלוח את האישה למרסיי, "ולצוות עליה לגביר אחד שישתדל בעדה למען תישאר שם, או בביתו או בבית גביר אחר". את הנסיעה למרסיי תעשה האישה בספינה, ולשם כך היה צורך לדאוג לה למסמכים מזויפים ["כתב מעבר" בלשון האגרת]. העלאת נוסעת סודית אל הספינה היה צעד מסוכן מאד, והוא נעשה בידיעת בעל הספינה. באגרתו הרביעית מדווח פיפרנו: "אתמול דברתי עם בעל הספינה למהר לשלחה והוא ממתין שראש ומנהיג הספינה יהיה צרפתי לדעת נאמנה שישמרנה כראוי". איננו יודעים האם בעל הספינה היה יהודי ששיתף פעולה למען בת עמו, או שמא נקנתה הסכמתו בכסף על ידי פיפרנו. מכל מקום אפשר להבין מכאן את מורכבות העניין, ואת מספרם הרב של הגורמים שהיו מעורבים בתהליך ההברחה.
כ

לאחר כל התלאות והאתגרים שעמדו בפני פיפרנו במאמציו לסייע לאותה אישה, הוא כותב באגרתו האחרונה על שילוחה אל מקום מבטחים. את אנחת הרווחה שהוא שיחרר עם סיום העניין אפשר לשמוע עד היום במילותיו העליזות: "באתי היום בגילה וברננה להגיד כי ישר אתמול לעת ערב נסעה הסחורה הידועה למחוז חפצה וחפצנו … וברוך ה’ שזיכנו למצווה רבה כזאת הוא יתן ויחזיר את החיים ואת הטוב לכל האנשים שהשתדלו במצווה, ובראשם כבוד תורתו [=עזיאל]".

עדויות מוקדמות לתופעה רחבה יותר
התופעה שנחשפת פה מעלה את השאלות מדוע הוברחו הנשים, והאם הייתה התופעה ייחודית רק לאמצע המאה ה-19? תשובה חלקית ניתן לקבל מקריאה בכתב יד לונדון–מונטיפיורי 467 שכולל העתקים של אגרות מקהילת ליוורנו. נעתיק כאן מעט מאגרת שנשלחה לקהילת נא אמון [=אלכסנדריה] בסביבות שנת ת"ק (1739/40) בבקשה לסייע בידי אישה וילדיה שהוצאו במהירות מאיטליה מחשש שאביהם יעבירם על דתם (דף 2א):
"אותותינו אלה הם המדברים על אודות האשה הקושית ועצובת רוח […] היא ושני בניה עמה, על דברת בעלה שנכנס בו רוח שטות ולקח שני בניו עמו בערמה ובמרמה והוליכם עמו לבין הגוים לשמד בר מינן להמיר כבודו בלא יועיל וכמעט שנאבדו […] וע"י נס והשתדלות גדול שעשו מעלת הפרנסים על אלו התינוקות הוחזרו לנו והוא גם כן חזר עמהם. אבל מפני שלא יש נאמנות בדבריו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא כי האי, שמעולם לא ראינו ולא שמענו שאחר שהחזיקו הגוים בתינוקות יחזירום אלינו, לכך רצינו <…> ומיד שבאו לידינו להסיעם מכאן ולסלקם […] ולא ישובו לאלו הארצות".
אגרת אחרת שנשלחה אל קהילת ארם צובא בשנת תקי"ד (1754) עוסקת בנערה שהופעל עליה לחץ "להמיר כבודה", להתנצר או לקיים קשר מיני או שניהם יחד, ולכן נשלחה מעירה במהירות (דף 26ב-27א):
"הלא היא בת טובים וזה שמה […] והיא יושבת תחת קירות ביתה עם מרת אמה כל כבודה בת מלך פנימה, והגוים שמו עליה עיניהם להמיר כבודה וכו', והתחזקה את עצמה העניה סוערה באופן שיכלה לצאת מאצלם בכבוד, ותכף ומיד שחזרה אצלנו גמרנו אומר למהר לשלחה מן הארץ הזאת."
אמנם בשני המקרים האלו אין רמזים בכתוב שנסיעת הנשים נעשתה בחשאי ובהתגנבות, אבל יש בהם בכדי ללמדנו על נסיבות שעשויות להוביל לעזיבה דחופה, ועל קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות. יתכן שסיבות מעין אלה קשורות גם להברחת הנשים האיטלקיות מנמל ליוורנו באמצע המאה ה-19.
גרסה קודמת של הכתבה התפרסמה בירחון 'עת-מול' מס' 254. לחצו על הקישור לקריאת המאמר.
עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"
כתבות נוספות
כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד
כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק
הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה