שירת העשבים: נעמי שמר פוגשת את ר' נחמן

"דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ, וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה" - נעמי שמר והחסידות נפגשים ב"שירת העשבים"

נעמי שמר. צילום: יעל רוזן צלמת, כל הזכויות שמורות

הכתבה מאת: שרה ב"ק, זושא – מגלים את הסיפור החסידי

 

 

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת
מִשֶׁלּוֹ

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם

טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

(נעמי שמר, "שירת העשבים)

 

טיוטת השיר "שירת העשבים" בכתב ידה של נעמי שמר

על אילו מיתרים חסידיים קרועים של נעמי שמר ניגנו מילותיו של ר' נחמן מברסלב, והאם יכול להיות שהגם ששמר גילתה את המילים בשנות ה70 היא הכירה אותם קודם לכן?

שיר התפילה היפיפה שהלחינה נעמי שמר כבר הפך למעין המנון של חסידות מתחדשת ואקו פואטיקה.

התווים ל"שירת העשבים" בכתב ידה של נעמי שמר

שיר שאי אפשר לקרוא את מילותיו בלי שהמנגינה תזדמזם בראש (ומי שלא מזמזם עכשיו את השיר שיקום…) וכמו רבים משיריה של נעמי שמר – נדמה שהמילים כאילו נולדו עם המנגינה שלהם.

 ואכן, כך הרגישה נעמי שמר כששמעה אותם לראשונה. בראיון שנתנה מאוחר יותר סיפרה שכאשר שמעה את מילותיו של רבי נחמן מברסלב, היא הרגישה "שהמילים האלה בהריון, שהלחן כבר נמצא בתוכן".

 את המילים שמעה נעמי שמר בתוכנית "שוב יוצא הזמר" שהגיש שלמה ניצן. התוכנית, בהפקת 'קול ישראל', ובעריכתו של גיל אלדמע הוקלטה מול קהל ב'בית המורה' בתל אביב, אלה היו תוכניות מושקעות ומוקפדות מאוד, סביב נושאים שונים כמו: חגים, משוררים, וגם שירי אור וצבעים, שירי אבות ואמהות, תהילים, שיר השירים ועוד. גם לנעמי שמר הוקדשה תוכנית, אבל זאת הפעם שמר ישבה בקהל כמאזינה. ולאחר התוכנית נגשה לשלמה ניצן ידידה הטוב ושאלה אותו למקורות המילים.

נעמי שמר מקדישה את "שירת העשבים" לשלמה ניצן בספר שיריה "נעמי שמר ספר גימל"

ניצן שהיה הרבה יותר ממנחה, אלא איש תוכן שהיה מעורב בהכנת התוכניות הפנה אותה לשלושה מקורות שונים, כולם של ר' נחמן מברסלב. אחד מהם מופיע בספר "זמרת הארץ", אוסף אמירות וסיפורים של ר' נחמן בשבחה של ארץ ישראל, שאסף תלמידו של ר' נחמן רבי נחמן מטשערין, שזכה להגיע לארץ. שם הוא מצטט את הסיפור על יציאתו של ר' נחמן מחוץ לעיר עם תלמידו, מהספר שיחות הר"ן:

"פעם אחת בקיץ, השכם בבוקר, ישב רבנו זכרו לברכה רבי נחמן מברסלב בעיר זלַטיפּוֹלי והתפלל.
אחר כך שלח את בתו שרה וקראה לאחד מאנשי העיר.
ובא האיש לרבנו, ואמר לו רבנו: "בוא עמי לטייל." והלך עמו מחוץ לעיר והלך בין העשבים.

אמר רבנו זכרו לברכה:

"טוב ויפה אם היית זוכה לשמוע את קול השירה והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול.
כמה יפה ונאה כששומעים את השירה שלהם. טוב מאוד ביניהם לעבוד את השם ביראה."

 החלקים האחרים של השיר מבוססים על שני קטעים של ליקוטי מוהר"ן:

"דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם,
כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ.
גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד.
וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר…

וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל.
וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ',
הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל". 

(ליקו"מ תניינא, סג).

ולפני כן בליקוט מוהר"ן תניינא יא' נכתב:

"דַּע, כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹך הַתְּפִלָּה וּמְסַיְּעִין לוֹ,
וְנוֹתְנִין לוֹ כּחַ בִּתְפִלָּתוֹ וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה,
בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב): "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ".

שלושת המקורות הללו הופיעו יחד בספרו של יום טוב לוינסקי "ספר המועדים" שיצא בתשט"ו ומהדורה שניה בתשי"ט, כך שנראה שהמקור לחיבור המקורות ולעיבוד שלהם באופן הזה – לקוח מספרו של לוינסקי.

 

 

 

העשבים מתפללים

ללי שמר, ביתה של נעמי שמר מספרת שהרבה מאוד מהשירים שאמה הלחינה היא בחרה להלחין מפני שהיא הרגישה הזדהות גדולה איתם, כאילו יכלה לכתוב אותם בעצמה. ואכן הקלטה מעניינת שמצאה ללי ב'ארכיון יבניאל' יכולה להסביר מדוע אמה הרגישה הזדהות גדולה עם מילותיו של ר' נחמן, ומיד כששמעה את המילים חשה בהם את המנגינה.

בהקלטה מספרת רבקה ספיר, אמה של נעמי שמר על אביה, יונה שפרירי, שהיה איש דתי והגיע עם אשתו בגיל חמישים לקבוצת כנרת. הזוג שפרירי כבר היו מבוגרים מאוד במונחים של אז, הם היו חייטים ועבדו בתפירה בקיבוץ ולא עסקו בחקלאות, אבל סבא יונה אהב מאוד את הטבע.

גלוית חג שמח של חנה ויונה שפריר לנכדה בת ה-10 נעמי שמר

 וכך מספרת רבקה ספיר לאורי שרפמן מיבנאל בשנת 1974:

"אבא עבד עד הרגע שחלה ולא יכול היה לעמוד ליד המכונה. זה היה מאוד קשה לראות את סבלו מכך שאינו עובד. אהבתו לטבע שליוותה אותו כל חייו העניקה גם לנו אהבה רבה לאגמים לעצים ולאחו.

איני יודעת למי הוריש אבא את נפשו הפיוטית, אני רק זוכרת אותו מטייל עמנו בין האפרים ומצביע על הרוח המטייל על פני העשב, ואני זוכרת את המשפט שהיה אומר: "גיב א'קוק דיגרעזלעך דאווענען" – הסתכלו, העשבים מתפללים.

אבא אהב מאוד את בית הכנסת בוילנא ואהבתו השניה היתה בית הכנסת במושבה, אולי מפני שהיה מונח על שפת הים."

ללי שמר אינה יודעת לומר אם אמה נעמי הכירה את הסיפור על סבא יונה שפרירי, כך או כך, ברור מדוע מצאה הד בליבה למילים ששמעה מפיו של שלמה ניצן, זו הייתה שירת העשבים שכבר הייתה תחת עורה.

 

 

מאיר ספיר – "החסיד"

חיבור שורשי נוסף לניגון החסידי היה לנעמי הצעירה גם בזכות אביה, מאיר ספיר. וגם את זאת גילתה ללי שמר אחרי פטירתה של אמה: את ספיר, ממייסדי קבוצת כנרת, והמפקד האחרון של עליה ב', כינו מכריו מחוץ לקבוצה "החסיד". לא מפני שהיה דתי, הוא עלה מוילנה, והיה סוציאליסט, אלא מפני שהיה איש שמח והוא נהג לשיר ולסחוף אחריו את החברים בניגונים. וכמו שאמרה שמר: הוא אמנם עזב את הבית , אבל הבית לא עזב אותו , והוא מאוד אהב את ניגוני בית הוריו. דבר שהיווה השראה לביתו נעמי, לכתוב את "שירו של אבא" ואת "חבלי משיח".

משפחת ספיר. מימין לשמאל: רבקה, נעמי, יענקלה, מאיר, רותיק

כאן כדאי לשים לב לדבר נוסף. שמר כמובן כתבה שירים רבים' אך גם הלחינה משוררים אחרים כמו ע.הלל, אלתרמן ואחרים. עם הלל עומר (ע. הלל) היה לה קשר חברי קרוב, והוא סמך מאוד עליה ועל כתיבתה, לכן הוא הרשה לה לערוך את שיריו בצורה חופשית למדי – כדי ששיריו יוכלו להיות מושרים ומולחנים. מה שקוראים בימינו: "להנגיש" את השירה.

 קשר אחר היה לה עם אלתרמן. היא הייתה צעירה ורצתה להלחין את 'ספני שלמה המלך' ו'בנימין מטודלה' שהיו שירים ארוכים מאוד. היא פנתה למשורר הגדול בדחילו ורחימו לשאול אם תוכל לשנות אותם קצת והוא ענה לה: "בוודאי שאפשר – אלה לא כתבי הקודש" – וכך, בתיאום איתם היא עיבדה את הטקסט, תוך רגישות שלא לאבד אותו.

מעניין לראות שבמקרה של שירת העשבים, אף על פי שהטקסט לא נכתב כשיר, היא הרגישה שהוא ישיר מאוד, 'שירי' מאוד והיא לא צריכה לשנות בו הרבה, ר' נחמן היה כבר לפני 200 שנים נגיש ובהיר.

בפרוייקט 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי' אנו עוסקים בשימור ובהנגשה של הסיפורים החסידיים ובאתר מופיעים מאות סיפורים, רבים מהם סרוקים בידי הספריה הלאומית – כך שהמקור מוצג, זאת לצד עיבוד לשפה ישראלית ונגישה יותר. גם אנחנו ב'זושא' בחרנו שלא "לגעת" הרבה בסיפורי ר' נחמן, משום שגם אנחנו חשים שאין צורך לעבד אותו. מילותיו של ר' נחמן הכתובות בידי תלמידו ר' נתן יכולות למצוא הד בלב רבים גם 200 שנים אחרי, וכל אחד מוצא בו את הניגון המיוחד משלו.

" ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק…"

 

 

בקרו בזושא – מגלים את הסיפור החסידי

סיפורי חסידים על ר' נחמן מברסלב ב"זושא" 

 

כתבות נוספות:

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

כיצד נולד "פירות חמישה עשר" (שלג על עירי) של נעמי שמר?

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

 

 




תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

סיפורם של החוואים היהודיים מגרמניה שהתנחלו במזרח אפריקה

המתיישב היהודי הראשון בקניה תועד ב-1903, וכבר כעבור שנה קמה קהילה בניירובי, שבעשרות השנים הראשונות לקיומה מנתה עשרות חברים בלבד.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל זרם דק של מהגרים יהודיים להגיע גם לקניה. בהתאם למדיניות משרד המושבות, בכדי להגר לקניה היה על המועמד לקבל מעמד של 'מנהל חווה', דרישה שהגבילה מאוד את ההתיישבות היהודית. הקהילה פעלה לעידוד ההגירה, אך נתקלה בהתנגדות מצד גורמים בקרב המתיישבים הלבנים, ובעיקר מצד הקהילה ההודית במזרח אפריקה, שזכתה לגיבוי ממשרד המושבות הבריטי. למותר לציין, שאיש לא שאל את דעתה של האוכלוסייה המקומית, השחורה, אם כי ההתיישבות יועדה מראש לרמות הגבוהות של קניה, מרחבי ההתיישבות הלבנה.

במקביל ליוזמה המקומית של יהודי ניירובי, החלו פעילים בקרב יהדות אנגליה לקדם מפעל התיישבות בקנה מידה נרחב, של אלפי יהודים, בחוות בקניה.

באוגוסט 1938 נרשם המיזם כחברת מניות בע"מ, תחת השם Plough Settelments Association LTD, עם הון ראשוני של 25,000 פאונד. אחת השותפות בחברה הייתה יק"א (החברה היהודית להתיישבות), שהעמידה לרשותה סכום של 5,000 פאונד. כבר מראשיתו, המיזם לא הוצג כמפעל הצלה, אלא כפרויקט קולוניאלי, שבא לשרת את האינטרס הבריטי באפריקה, והמבוסס על אדנים כלכליים. הפעילים נפגשו עם נציגי חוואים מקניה, עם אנשי משרד המושבות וגורמים נוספים, בכדי ללמוד את השטח, לתכן את צעדיהם, ולגייס תמיכה רחבה במיזם. בשל שנות השפל הכלכלי, שהורגש גם באפריקה, ניתן היה לרכוש חווה בקניה בעשירית ההשקעה שנדרשה לפני מלחמת העולם הראשונה.

 

לאחר דיונים רבים הוחלט שלא ריאלי לרכוש מיד חוות. גם האפשרות של חוות הכשרה חקלאית נזנחה, והועדף פיילוט, במסגרתו יישלחו מספר מתיישבים לחניכה בת שנה בחוות קיימות, כאשר בהמשך יירכשו עבורם חוות. החברה החלה לקבל פניות מצד מועמדים, שהשתמרו בארכיונה, ונאלצה לדחות בצער פניות מצד מועמדים חסרי רקע בחקלאות, או בעלי משפחות גדולות וענפות.

לשם בחירת מועמדים יצאו שניים מראשי המיזם לגרמניה בנובמבר 1938. בעקבות נסיעתם, שהתקיימה במקביל לעליית המדרגה בפעולות כנגד היהודים, נבחרו כ-30 מועמדים, בעיקר יהודים כפריים שעסקו בחקלאות בעבר. הקבוצה כללה ארבעה זוגות נשואים, צעיר ואמו, 18 רווקים ורווקה אחת. במקביל, הוקם ועד מקומי בקניה, בראשו עמדו ראשי הקהילה היהודית בניירובי, לצד אחד מראשי המתיישבים הבריטיים, קולונל דנסטון אדאמס. הוועד המקומי איתר מתיישבים שייאותו לקבל מתמחים לחוותיהם, ודאג להשמתם. אדאמס, רואה חשבון מכובד בניירובי, הופקד על האדמיניסטרציה.

המהגרים הגיעו לניירובי בראשית 1939, אחרי עצירה בלונדון, במהלכה נפגשו עם ראשי החברה. הם הושמו בחוות שונות, אך עוד לפני סיום תקופת ההתמחות פרצה מלחמת העולם, ומרביתם גויסו לכוחות הבריטיים בקניה. הנותרים הוגדרו ככוח אזרחי חיוני, ושימשו כמנהלי חוות. עם סיום המלחמה, עזבו חלק מהמהגרים את קניה, אך זה לא סיים את המיזם.  עשר חוות בקניה נרכשו עבור המתיישבים הנותרים.

בראשית שנות החמישים הוקמו קהילות אזוריות בנקורו ובאלדורט, על ידי החוואים ויהודים נוספים שהיגרו למקום. עם זאת, המהומות במושבה הבריטית בקניה במהלך שנות החמישים, שהובילו לעצמאות קניה ב-1963, הובילו לנטישת החוואים – ולמכירת כל החוות, בין 1963-1955.

בית הכנסת בנקורו קניה

מפעל ההתיישבות בקניה לא הצליח, בשל הנסיבות, להציל אלפים, אך לפחות 30 יהודים – וצאצאיהם הרבים – חבים לו את חייהם.

מצבה בנקורו לזכרם של חללי השואה

המאמר מבוסס על ארכיון ארגון יק"א (החברה היהודית להתיישבות) השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. 

קרדיט לתמונות בכתבה: דוד ליכטנשטיין, סידני, בנו של הנרי (היינץ) ליכטנשטיין, חוואי ב- Kipkarren, מחוז Uasin Gishu בקניה.

 

 

 

הכתבה מבוססת על המאמר:

"על המקור: מאוספי הספרייה הלאומית – יק"א ו'תוכנית אוגנדה' השנייה"

שפורסם בכתב העת "עת-מול" של יד בן צבי, גיליון מס' 253

 

 

 

כתבות נוספות

אלבום תמונות נדיר: "ציון הטרופית" נחשפת

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

מסמכים נדירים: כך נלחמו יהודי ניו יורק בגנגסטרים




משנים את כיוון התווים

"והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".

המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון לצד תווי "התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"

זו הייתה פנייה שגרתית לכאורה שהתקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "שמי אלברטו פארי ואני המנהל הכללי של הקונסרבטוריון למוסיקה, מכון מגניפיקט בירושלים. המכון הוא סניף של הקונסרבטוריון האיטלקי של ויצ'נזה. בקרוב יתקיים במכון שלנו קורס שיעסוק ב'כלים ושיטות למחקר ביבליוגרפי של מוזיקה עתיקה'. נשמח אם ניתן יהיה לבקר במחלקת המוזיקה של הספרייה ולהכיר את החומרים השונים שבה".

כמה ימים לאחר מכן הגיעה קבוצת תלמידים מלווה באנשי צוות הקונסרבטוריון לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה. ד"ר פלם, מנהלת המחלקה, הציגה בפני הקבוצה את אוסף המוזיקה של הספרייה. בין הפריטים שבחרה להציג היה פריט חשוב וייחודי "ספר השירים".

 

דף השער לקובץ "ספר השירים" מאת אברהם צבי אידלסון

 

את "ספר השירים" חיבר המוזיקולוג, האתנומוזיקולוג והמלחין, "אבי חקר המוזיקה היהודית" כפי שנוטים לכנותו – אברהם צבי אידלסון. הכוונה הייתה להציג את עבודתו של אידלסון כחוקר יהודי אירופאי שהגיע ארצה וביקש בין השאר למצוא את המקור למוזיקה היהודית הקדומה. ספר השירים יועד ל"גני ילדים ולבתי-ספר עממיים ותיכונים". תופעה מעניינת, בולטת בחריגותה וייחודית לקובץ זה, קשורה באופן רישום תווי השירים. בשונה מצורת התיווי המקובלת שנעה על פי רוב משמאל לימין, בחר אידלסון בכיוון כתיבה הפוך – מימין לשמאל.

בהקדמה לכרך הראשון שיצא לאור בירושלים ובברלין בשנת 1912 כתב אידלסון: "…והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".

אידלסון הוסיף ופנה אל "המנגנים" שהשינוי זר בעיניהם "ישימו נא את לבם כי מוטב לשנות כתב הטעמים מלשנות כתב השפה העברית. ומלבד זה, לא אני הוא הראשון במהפכה הזאת, אלא כבר קדמוני המנגנים הערביים בספרי השירים אשר להם. ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל".

 

"התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"

 

אנשי הקבוצה שמרבית מחבריה היו נוצרים ערביים סיפרו שהכתיבה מימין לשמאל אינה זרה להם. הם ציינו שגם כיום מודפסים ספרי מזמורים דתיים בערבית שתווי הנגינה שבהם רשומים בצורה דומה. האם תופעת כתיבת תווים מימין לשמאל היא תופעה מוכרת בספרות המוזיקלית היהודית ובספרות המוזיקלית בכלל? מי הם "המנגנים הערביים" שהזכיר אידלסון בדבריו? ומדוע חשוב היה לכתוב בצורה זו?

כדי להשיב על שאלות אלו נצא תחילה למסע חפוז במסלול הולדתו של כתב התווים.

לפני למעלה מאלפיים שנה, ביוון העתיקה, הוצגו גובהי צלילים באמצעות אותיות האלפא-ביתא היווני. באופן דומה, חמש מאות שנה מאוחר יותר, החלו הנוצרים באירופה להשתמש באותיות האלף-בית הלטיני (ששימש כשפתה הרשמית של הכנסייה) לייצוג גובהי צלילים. בשני המקרים הצליל הנמוך ביותר היה הצליל "לה" והוא כונה בשמה של האות הראשונה A. בהתאם לצליל זה כונו הצלילים העוקבים בסדר אותיות עולה.

שיטת כתיבה מאוחרת יותר היא שיטת ייצוג גובהי צליל באמצעות הברות (בעברית: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי). שיטה זו הומצאה לפני כאלף שנה והיא השיטה העיקרית הנהוגה כיום ברחבי העולם. המוזיקה הכנסייתית החלה להיכתב בתווים בשנת 900 לספירה וכללה שני שלבי התפתחות עיקריים.

השלב הראשון כלל שימוש ב"נוימות" (בלטינית: neuma – סימן). הנוימות, בדומה לטעמי המקרא היהודיים, שימשו כסימנים שנקבעו מעל הברות ומילים ומטרתם הייתה לסמן כיווניות של מנגינה עולה או יורדת. רישום מסוג זה תיאר באופן כללי את תוואי המנגינה. למעשה הנוימות שימשו רק מעין משענת לזיכרון שבעזרתה יכול היה הזמר להיזכר במנגינה שהייתה מוכרת לו.

 

נוימות בכתב יד (מתוארך לשנים 1060-1050)

 

עם הזמן הוגדרו גובהי הצלילים בכל נוימה באמצעות קווי עזר אופקיים אך עדיין חסרה הייתה דרך שימושית שתאפשר לכל זמר ונגן לקרוא מהכתב מנגינה בלתי מוכרת.

השלב השני בהתפתחות כתב התווים מיוחס לנזיר גוּידו מהעיר אָרֶצוֹ שבאיטליה שפיתח ושכלל את מערכת קווי העזר. לימים תשתכלל המערכת עוד יותר ותקרא "חמשה" על שם חמשת השורות שבה. גוּידו ד'אָרֶצוֹ סימן בצבע שניים מבין ארבעה קווים כמייצגי גובה מדויק (הצליל דו בצהוב והצליל פה באדום) והתאים להם שורת צלילים עוקבים שכללה צעדים של טון וחצי טון מוזיקליים. כדי לזהות ולזכור את ה"סולם" החדש, השתמש גוּידו במזמור דתי בן שבע שורות שאליו התאים לחן. כל צליל של שורה פותחת (למעט השורה השביעית) קיבל את השם של ההברה הראשונה במזמור וכך נוצרו השמות "אוט-רה-מי-פה-סול-לה" כמייצגים כינויים סידורים לסדרת צלילים עוקבת. רעיון דומה לפעולה שנקט גוּידו מופיע בשיר המוכר "דו-רה-מי" מתוך הסרט הנודע "צלילי המוזיקה" משנת 1965.

כל אחד מהמשפטים בשיר מתחיל בצליל אחר והמילים במשפט מציינות את שמו של גובה הצליל ואסוציאציות שנקשרות בו. ההמצאה של גוּידו בישרה את תחילתו של מעבר הדרגתי ממסורת שבעל פה למסורת שבכתב. עם זאת, יחלפו עוד שנים רבות עד לגיבושו של כתב התווים כפי שהוא מוכר כיום.

 

 

אחרי שסקרנו את נסיבות היווצרותו של כתב התווים המערבי, אפשר להבין מדוע נהוג לכתוב תווים מוזיקליים משמאל לימין. ובחזרה לכתיבה מימין לשמאל. האם ידועים מקורות קדומים יותר לכתיבה מסוג זה במוזיקה יהודית? המוזיקולוג פרופ' אליהו שלייפר הפנה את תשומת לבי להמנון הרפורמי "צורי אם דרכך אתבונן" שיצא לאור בשנת 1810 בקאסל שבגרמניה בקובץ Hebräische und Deutsche Gesänge zur Andacht und Erbauung ונכלל מאוחר יותר בספרו של אידלסון Jewish Music in Historical Development משנת 1929.

בנוסף הפנה אותי פרופ' שלייפר לספרו של המוזיקאי צבי ניסן גולומב "מנצח בנגינות" (שראוי לרשימה בפני עצמה) שיצא לאור בשנת  1883 בווילנא וכולל מספר שירים שכתובים באופן דומה מימין לשמאל.

מפרופ' אדוין סרוסי למדתי על מקרים נוספים מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים של תווים שנרשמו באופן דומה. כך למשל כתבי היד של החזן מאייר לוי (1874-1813) מאסלינגן שבדרום-מערב גרמניה, שעתידים לצאת בקרוב בהוצאה מחודשת על ידי המרכז לחקר המוזיקה היהודית שסרוסי עומד בראשו.

 

"המלך" מימין לשמאל בכתב ידו של החזן מאייר לוי

 

לטענת פרופ' סרוסי המקרים שהוזכרו נחשבו תופעות יחידאיות ופחות מוכרות: "התקדימים היהודיים היו מאוד מקומיים ופחות ידועים. התופעה של ראשית המאה העשרים קשורה למזרח התיכון ולשהות של אידלסון בארץ ישראל, לציונות ולהתחדשות השפה העברית".

האם ידוע על מקרים נוספים בספרות מוזיקלית אחרת, ערבית למשל, שכתובים באופן דומה מימין לשמאל? מהי הדוגמה המוקדמת ביותר לכתיבה מסוג זה? "יש תקדימים ערביים כאלה", אומר סרוסי, "אידלסון ידע עליהם. הוא גם כותב בהקדמה לספר השירים 'אלא כבר קדמוני הערבים המנגנים'. לדעתי הדוגמה המוקדמת של כתיבה מימין לשמאל היא בכתב היד של עלי אופקי מהמאה ה-17. זהו מקור חשוב ביותר למוזיקה עות'מאנית".

המקרה של עלי אופקי (ali ufki bey, 1675-1610) הוא מקרה מעניין למדי. עלי אופקי היה מוזיקאי פולני שהתגלגל אל חצר הסולטאן הטורקי, שם שימש בין השאר כמוזיקאי. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פרסום אנתולוגיות של מוזיקה עות'מאנית בכתב תווים מערבי. למרות שעל פי רוב מוזיקה ערבית לא נרשמה בתווים, העובדה שאופקי היה מוזיקאי בעל הכשרה מוזיקלית מערבית אפשרה לו לתעד ולשמר את המוזיקה שאליה נחשף. המוזיקה נכתבה מימין לשמאל בדומה לכתיבה בערבית.

 

https://www.youtube.com/watch?v=Oghw4GqFTho

 

תופעת הכתיבה מימין לשמאל מלמדת על החשיבות שהעניקו רושמי התווים לטקסט. על המקרה של "ספר השירים" אומרת ד"ר פלם: "אצל אידלסון יש ערבוב של אידאולוגיה ופרקטיקה. אידלסון היה מקורב לאליעזר בן-יהודה ועברית כותבים מימין לשמאל. הוא ביקש לחבר בין העבר היהודי וההווה הישראלי, הוא גם חשב בצורה דידקטית, בעיקר ב'ספר השירים' שיועד לילדים. הילד צריך לשיר בעברית ולכן המנגינה צריכה לשרת את הטקסט".

במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצוי קובץ תווים "Arabic folk songs: from the 1945: Palestine Transjordan" שיצא לאור בבירות בשנת 1944 והתווים שבו כתובים מימין לשמאל. "זה מקרה נוסף של אידאולוגיה שהשפיעה על הפרקטיקה. השירים הללו נכתבו בעקבות השפעה נוצרית של קווייקרים שרצו לחנך את העם בסגנון הכנסייה הנוצרית. מה שהיה חשוב להם זה התיווי המערבי גם במוזיקה ערבית שעל פי רוב לא נכתבה בתווים".

 

מתוך "Arabic folk songs for the 1945 Palestine Transjordan"

משמאל לימין, מימין לשמאל, מה זה בעצם משנה? נראה שההרגל חזק מכל. ובמילותיו של אידלסון: "ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל…"

 

כתבות נוספות

"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא" – ראיון עם יוני רכטר

ספר הניגונים

גלגולי הפיוט "אבינו מלכנו" מהתלמוד ועד ברברה סטרייסנד

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

 




מסע הייסורים של יונתן הקטן

הַאנְס? גד? דן? שמואליק? הכירו את הילד עם משבר הזהות הגדול ביותר בספרות העברית, שבסך הכל רצה לטפס על העץ

הרבה עבר על יונתן הקטן. אם לא די בטרגדיה של החור במכנסיו, אפילו זהותו לא ממש הייתה ברורה לו. האם הוא באמת יונתן? או אולי גיבורנו נקרא בכלל גד? ואולי בכלל שמואל? אז אחת לתמיד, אנחנו גאים להציג את גלגולי שיר הילדים הכי מפורסם שיש.

 

הַאנְס הקטן

נתחיל בעובדה די ידועה. הלחן הפשוט של השיר הומצא מתישהו בגרמניה של תחילת המאה ה-19, ואולי אפילו קצת קודם. ללחן הכה מוכר, בן חמישה תווים בסך הכול, נכתבו כמה טקסטים, שאחד מהם הוא השיר "Hanschen Klein" של פרנץ וידמן מדרזדן שבגרמניה:

Hänschen klein
Ging allein
In die weite Welt hinein.
Stock und Hut
Steh'n ihm gut,
Ist gar wohlgemut.
Aber Mama weinet sehr,
Hat ja nun kein Hänschen mehr!
„Wünsch dir Glück!“
Sagt ihr Blick,
„Kehr’ nur bald zurück!“

 

 

והנה מצאנו בארכיון הצליל את הגננת חנה צפירה שרה את השיר בגרמנית:

והנה התרגום לעברית לבית הראשון של "הַאנְס הקטן":

הַאנְס הקטן
יצא לבדו
לעולם הרחב.
מקל הליכה וכובע
הולמים אותו מאוד
ורוחו אפילו עולצת.
אבל אמא בוכה מאוד,
עתה הרי כבר אין לה הַאנְס קטן.
"בהצלחה!"
מאחל מבטה,
"רק שתשוב במהרה!"

 

גד הקט

כמו שירים רבים שעליהם גדלנו, גם שיר זה הגיע לארץ ישראל דרך העולים שהכירו אותו מילדותם ועיבדו אותו לעברית. מי שהיו כוח החלוץ בתחום הזה, הן כמובן הגננות של היישוב היהודי שחיפשו שירים ללמד את הילדים.

"כולנו העתקנו את הגן הגרמני על חומריו, מכשיריו שיריו וסיפוריו", שחזרה אחת הגננות הראשונות של היישוב העברי תרצה קטינקא במאמר שכתבה בגיליון "הד הגן" בשנת 1937. "את החומר הספרותי היינו שואבות מתוך ספרים גרמנים: ספר שירים מגרמניה היה איתנו והיינו מתרגמות כל שיר, אשר היה דרוש לנו. לא היה שיר מקורי לגן".

בהמשך מציגה קטינקא את אחד השירים המתורגמים:

 

 

בתיעודים הראשונים של השיר בעברית, אנחנו מוצאים אותו בעיקר תחת השם "הנודד הקטן", ובדומה לגרסה המקורית הוא מדבר על ילד קטן שיוצא למסע.

הנה השיר כפי שמביא אותו הסופר והמתרגם פסח קפלן ב"ספר הזמירות" שהוציא לאור בוורשה, בשנת 1913:

 

כעבור שלוש שנים, גם כן בוורשה, מופיע תרגום דומה לשיר במקראה הפופולרית לילדים "ראשית דעת". גם בה הופיע השיר תחת השם "הנודד הקטן" וגם בה הגיבור שלנו נקרא "גד":

 

 

שמואליק שנעק / הערשל קליין

דרך אגב, "הַאנְס הקטן" זכה לחיים לא רק בשפה העברית המתחדשת, אלא גם ביידיש.

את הַאנְס / יונתן מצאנו מככב תחת השם שמואליק בשיר שפורסם בכתב-עת בווילנה, בשנת 1935:

 

 

וכמה עשרות שנים מאוחר יותר, מצאנו אותו בקובץ השירים "אזוי האבן מיר געזונגען" בעריכת חנן פאזניאק שיצא בשנות ה-70 בישראל. הפעם, הַאנְס / יונתן נקרא בכלל הרשל:

 

 

 

דן נחמד

ואם לא התבלבלתם עדיין, אז בשנת 1938, גד הפך לדן. זה קרה בין דפי הספר בעל השם הארוך במיוחד: "אל המטבח בא כלב: ושירים אחרים לתינוקות ולילדים טובים, מתורגמים לעברית פשוטה ומצוידים בתוי הנגינה ומעוטרים בציורים רבים" שיצא לאור בתל אביב. גם כאן הגיבור יצא לנדודים למגינת לבה של אמו:

דָן נָחְמָד
לו לבד
פעם הלך לְמֶרחָקים
בָּילקוט
שׂם פשוט
כָּל הצעצועים

אבל אמא עצובה
נשארה כה עזובה
אז חשב השובב
והביתה שב

 

 

יונתן הקטן 

קשה למצוא את נקודת הזמן המדויקת שבה התרחש המעבר הדרמטי מ"הנודד", "גד" או "דן" ל"יונתן הקטן". נראה שזה קרה מתישהו בסוף שנות ה-20 או בשנות ה-30 של המאה ה-20. מה שבטוח הוא שהשינוי שעבר על הילד הקטן היה גדול: לא רק השם שהתקבע "יונתן", גם המסר שונה מאוד. הגיבור כבר איננו אותו נודד שרוצה לתור את העולם, אלא רק ילד שובב, שמשלם בסופו של דבר מחיר על שובבותו.

וככה שרה את השיר שרה יערי בשנת 1954:

את הגרסה הכתובה והמוכרת של "יונתן הקטן" אנו מוצאים רק בתחילת שנות ה-50 בספר "עוגה … עוגה … עוגה : שירי פעוטות" שכינסה סופרת הילדים מירה לובה.

יוֹנָתָן הַקָּטָן
רָץ בַּבֹּקֶר אֶל הַגָּן
הוּא טִפֵּס עַל הָעֵץ
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לַשּׁוֹבָב
חוֹר גָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו
הוּא טִפֵּס עַל הָעֵץ
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

 

 

דרך אגב, בספר זה, אין כל אזכור לאיש שמייחסים לו את כתיבת הנוסח העברי המוכר – ישראל דושמן.

 

 

ככל הנראה האזכור הראשון לכך שישראל דושמן חיבר את המילים שכל ילד בישראל מכיר בעל פה, היה רק בשנת 1957.

 

ישראל דושמן ותלמידיו, 1912. מתוך אוסף: הגמנסיה העברית "הרצליה" – יפו

 

זה נכתב בספרון חמוד שהוציאה ההסתדרות הציונית העולמית "זמירות י"ד: שירי תנועה ומשחק". בספרון זה קובצו 49 שירים פופולריים בקרב ילד ישראל, שירים שמתאימים מאוד, לפי המצוין בתחילת הספרון, ללימוד בגני ילדים ובבתי ספר. שימו לב להבדלים בין הגרסה הזו לגרסה שאנחנו שרים היום.

 

יונתן הקטן שאת עונשו קיבל

בקרב החוקרים אין הסכמה כי ישראל דושמן, מחלוצי ההוראה העברית בארץ ישראל, הוא אכן האיש שכתב את הנוסח העברי לשיר. כך למשל, במחקר שערכה המוזיקאית אוכמא שפרן בשנת 1996, מובאת עדותה של אורה פיין מקיבוץ עין חרוד, כי מי שכתבה את השיר, בגרסה מעט שונה שגם השתרשה בספרים רבים, היא בכלל חברת הקיבוץ והמחנכת שושנה צ'נסטוחובסקה.

 

אשת החינוך שושנה צ'נסטוחובסקה

 

"יונתן הקטן הוא בעין חרוד", העידה פיין, "הוא חובר על ידי המורה שושנה צ'נסטוחובסקה מעין-חרוד ללחן גרמני. בטקסט המקורי מסופר על הילד הַאנְס שהלך לשוטט בעולם למגינת לב אימו. בנוסח העברי שכתבה צ'נסטוחובסקה טמון בסופו של השיר מוסר השכל ואילו בנוסח שהשתרש בארץ – אין לכך זכר."

 

יוֹנָתָן הַקָּטָן
רָץ בַּבֹּקֶר אֶל הַגַּן
עַל הָעֵץ הוּא טִפֵּס
אֶפְרוֹחִים חִפֵּשׂ

אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לַשּׁוֹבָב
חוֹר גָּדוֹל בְּמִכְנָסָיו
מִן הָעֵץ הִתְגַּלְגֵּל
וְעָנְשׁוֹ קִבֵּל

 

ולקינוח

ואיך זה נשמע בקוריאנית?

 

 

 

הכתבה מתבססת בין היתר על המקורות הבאים – שקריאה בהם מומלצת בחום:

מחקריה של חוקרת ספרות הילדים ד"ר סלינה משיח, ובעיקר מאמרה "בעקבות יונתן הקטן" שפורסם ב"עתון 77" באוגוסט 1996.

המאמר "יונתן, גד מיכאל ודן – ארבעה שהם אחד" של המוסיקולוג ד"ר נתן שחר

"יונתן הקטן" בפרויקט "זמרשת"

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הימים הלבנים של לאה גולדברג

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?