זו הייתה פנייה שגרתית לכאורה שהתקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "שמי אלברטו פארי ואני המנהל הכללי של הקונסרבטוריון למוסיקה, מכון מגניפיקט בירושלים. המכון הוא סניף של הקונסרבטוריון האיטלקי של ויצ'נזה. בקרוב יתקיים במכון שלנו קורס שיעסוק ב'כלים ושיטות למחקר ביבליוגרפי של מוזיקה עתיקה'. נשמח אם ניתן יהיה לבקר במחלקת המוזיקה של הספרייה ולהכיר את החומרים השונים שבה".
כמה ימים לאחר מכן הגיעה קבוצת תלמידים מלווה באנשי צוות הקונסרבטוריון לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה. ד"ר פלם, מנהלת המחלקה, הציגה בפני הקבוצה את אוסף המוזיקה של הספרייה. בין הפריטים שבחרה להציג היה פריט חשוב וייחודי "ספר השירים".
את "ספר השירים" חיבר המוזיקולוג, האתנומוזיקולוג והמלחין, "אבי חקר המוזיקה היהודית" כפי שנוטים לכנותו – אברהם צבי אידלסון. הכוונה הייתה להציג את עבודתו של אידלסון כחוקר יהודי אירופאי שהגיע ארצה וביקש בין השאר למצוא את המקור למוזיקה היהודית הקדומה. ספר השירים יועד ל"גני ילדים ולבתי-ספר עממיים ותיכונים". תופעה מעניינת, בולטת בחריגותה וייחודית לקובץ זה, קשורה באופן רישום תווי השירים. בשונה מצורת התיווי המקובלת שנעה על פי רוב משמאל לימין, בחר אידלסון בכיוון כתיבה הפוך – מימין לשמאל.
בהקדמה לכרך הראשון שיצא לאור בירושלים ובברלין בשנת 1912 כתב אידלסון: "…והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".
אידלסון הוסיף ופנה אל "המנגנים" שהשינוי זר בעיניהם "ישימו נא את לבם כי מוטב לשנות כתב הטעמים מלשנות כתב השפה העברית. ומלבד זה, לא אני הוא הראשון במהפכה הזאת, אלא כבר קדמוני המנגנים הערביים בספרי השירים אשר להם. ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל".
אנשי הקבוצה שמרבית מחבריה היו נוצרים ערביים סיפרו שהכתיבה מימין לשמאל אינה זרה להם. הם ציינו שגם כיום מודפסים ספרי מזמורים דתיים בערבית שתווי הנגינה שבהם רשומים בצורה דומה. האם תופעת כתיבת תווים מימין לשמאל היא תופעה מוכרת בספרות המוזיקלית היהודית ובספרות המוזיקלית בכלל? מי הם "המנגנים הערביים" שהזכיר אידלסון בדבריו? ומדוע חשוב היה לכתוב בצורה זו?
כדי להשיב על שאלות אלו נצא תחילה למסע חפוז במסלול הולדתו של כתב התווים.
לפני למעלה מאלפיים שנה, ביוון העתיקה, הוצגו גובהי צלילים באמצעות אותיות האלפא-ביתא היווני. באופן דומה, חמש מאות שנה מאוחר יותר, החלו הנוצרים באירופה להשתמש באותיות האלף-בית הלטיני (ששימש כשפתה הרשמית של הכנסייה) לייצוג גובהי צלילים. בשני המקרים הצליל הנמוך ביותר היה הצליל "לה" והוא כונה בשמה של האות הראשונה A. בהתאם לצליל זה כונו הצלילים העוקבים בסדר אותיות עולה.
שיטת כתיבה מאוחרת יותר היא שיטת ייצוג גובהי צליל באמצעות הברות (בעברית: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי). שיטה זו הומצאה לפני כאלף שנה והיא השיטה העיקרית הנהוגה כיום ברחבי העולם. המוזיקה הכנסייתית החלה להיכתב בתווים בשנת 900 לספירה וכללה שני שלבי התפתחות עיקריים.
השלב הראשון כלל שימוש ב"נוימות" (בלטינית: neuma – סימן). הנוימות, בדומה לטעמי המקרא היהודיים, שימשו כסימנים שנקבעו מעל הברות ומילים ומטרתם הייתה לסמן כיווניות של מנגינה עולה או יורדת. רישום מסוג זה תיאר באופן כללי את תוואי המנגינה. למעשה הנוימות שימשו רק מעין משענת לזיכרון שבעזרתה יכול היה הזמר להיזכר במנגינה שהייתה מוכרת לו.
עם הזמן הוגדרו גובהי הצלילים בכל נוימה באמצעות קווי עזר אופקיים אך עדיין חסרה הייתה דרך שימושית שתאפשר לכל זמר ונגן לקרוא מהכתב מנגינה בלתי מוכרת.
השלב השני בהתפתחות כתב התווים מיוחס לנזיר גוּידו מהעיר אָרֶצוֹ שבאיטליה שפיתח ושכלל את מערכת קווי העזר. לימים תשתכלל המערכת עוד יותר ותקרא "חמשה" על שם חמשת השורות שבה. גוּידו ד'אָרֶצוֹ סימן בצבע שניים מבין ארבעה קווים כמייצגי גובה מדויק (הצליל דו בצהוב והצליל פה באדום) והתאים להם שורת צלילים עוקבים שכללה צעדים של טון וחצי טון מוזיקליים. כדי לזהות ולזכור את ה"סולם" החדש, השתמש גוּידו במזמור דתי בן שבע שורות שאליו התאים לחן. כל צליל של שורה פותחת (למעט השורה השביעית) קיבל את השם של ההברה הראשונה במזמור וכך נוצרו השמות "אוט-רה-מי-פה-סול-לה" כמייצגים כינויים סידורים לסדרת צלילים עוקבת. רעיון דומה לפעולה שנקט גוּידו מופיע בשיר המוכר "דו-רה-מי" מתוך הסרט הנודע "צלילי המוזיקה" משנת 1965.
כל אחד מהמשפטים בשיר מתחיל בצליל אחר והמילים במשפט מציינות את שמו של גובה הצליל ואסוציאציות שנקשרות בו. ההמצאה של גוּידו בישרה את תחילתו של מעבר הדרגתי ממסורת שבעל פה למסורת שבכתב. עם זאת, יחלפו עוד שנים רבות עד לגיבושו של כתב התווים כפי שהוא מוכר כיום.
אחרי שסקרנו את נסיבות היווצרותו של כתב התווים המערבי, אפשר להבין מדוע נהוג לכתוב תווים מוזיקליים משמאל לימין. ובחזרה לכתיבה מימין לשמאל. האם ידועים מקורות קדומים יותר לכתיבה מסוג זה במוזיקה יהודית? המוזיקולוג פרופ' אליהו שלייפר הפנה את תשומת לבי להמנון הרפורמי "צורי אם דרכך אתבונן" שיצא לאור בשנת 1810 בקאסל שבגרמניה בקובץ Hebräische und Deutsche Gesänge zur Andacht und Erbauung ונכלל מאוחר יותר בספרו של אידלסון Jewish Music in Historical Development משנת 1929.
בנוסף הפנה אותי פרופ' שלייפר לספרו של המוזיקאי צבי ניסן גולומב "מנצח בנגינות" (שראוי לרשימה בפני עצמה) שיצא לאור בשנת 1883 בווילנא וכולל מספר שירים שכתובים באופן דומה מימין לשמאל.
מפרופ' אדוין סרוסי למדתי על מקרים נוספים מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים של תווים שנרשמו באופן דומה. כך למשל כתבי היד של החזן מאייר לוי (1874-1813) מאסלינגן שבדרום-מערב גרמניה, שעתידים לצאת בקרוב בהוצאה מחודשת על ידי המרכז לחקר המוזיקה היהודית שסרוסי עומד בראשו.
לטענת פרופ' סרוסי המקרים שהוזכרו נחשבו תופעות יחידאיות ופחות מוכרות: "התקדימים היהודיים היו מאוד מקומיים ופחות ידועים. התופעה של ראשית המאה העשרים קשורה למזרח התיכון ולשהות של אידלסון בארץ ישראל, לציונות ולהתחדשות השפה העברית".
האם ידוע על מקרים נוספים בספרות מוזיקלית אחרת, ערבית למשל, שכתובים באופן דומה מימין לשמאל? מהי הדוגמה המוקדמת ביותר לכתיבה מסוג זה? "יש תקדימים ערביים כאלה", אומר סרוסי, "אידלסון ידע עליהם. הוא גם כותב בהקדמה לספר השירים 'אלא כבר קדמוני הערבים המנגנים'. לדעתי הדוגמה המוקדמת של כתיבה מימין לשמאל היא בכתב היד של עלי אופקי מהמאה ה-17. זהו מקור חשוב ביותר למוזיקה עות'מאנית".
המקרה של עלי אופקי (ali ufki bey, 1675-1610) הוא מקרה מעניין למדי. עלי אופקי היה מוזיקאי פולני שהתגלגל אל חצר הסולטאן הטורקי, שם שימש בין השאר כמוזיקאי. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פרסום אנתולוגיות של מוזיקה עות'מאנית בכתב תווים מערבי. למרות שעל פי רוב מוזיקה ערבית לא נרשמה בתווים, העובדה שאופקי היה מוזיקאי בעל הכשרה מוזיקלית מערבית אפשרה לו לתעד ולשמר את המוזיקה שאליה נחשף. המוזיקה נכתבה מימין לשמאל בדומה לכתיבה בערבית.
https://www.youtube.com/watch?v=Oghw4GqFTho
תופעת הכתיבה מימין לשמאל מלמדת על החשיבות שהעניקו רושמי התווים לטקסט. על המקרה של "ספר השירים" אומרת ד"ר פלם: "אצל אידלסון יש ערבוב של אידאולוגיה ופרקטיקה. אידלסון היה מקורב לאליעזר בן-יהודה ועברית כותבים מימין לשמאל. הוא ביקש לחבר בין העבר היהודי וההווה הישראלי, הוא גם חשב בצורה דידקטית, בעיקר ב'ספר השירים' שיועד לילדים. הילד צריך לשיר בעברית ולכן המנגינה צריכה לשרת את הטקסט".
במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצוי קובץ תווים "Arabic folk songs: from the 1945: Palestine Transjordan" שיצא לאור בבירות בשנת 1944 והתווים שבו כתובים מימין לשמאל. "זה מקרה נוסף של אידאולוגיה שהשפיעה על הפרקטיקה. השירים הללו נכתבו בעקבות השפעה נוצרית של קווייקרים שרצו לחנך את העם בסגנון הכנסייה הנוצרית. מה שהיה חשוב להם זה התיווי המערבי גם במוזיקה ערבית שעל פי רוב לא נכתבה בתווים".
משמאל לימין, מימין לשמאל, מה זה בעצם משנה? נראה שההרגל חזק מכל. ובמילותיו של אידלסון: "ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל…"
כתבות נוספות
"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא" – ראיון עם יוני רכטר
גלגולי הפיוט "אבינו מלכנו" מהתלמוד ועד ברברה סטרייסנד
הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"
