כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

השיר "חמש שנים על מיכאל" נולד בתור שיר ערש על שומר עברי אמיץ לב. מיידיש לעברית ומרוסיה לעמק יזרעאל - זהו סיפורו של מיכאל

מאת: אליהו הכהן

 

​שנת הלימודים החלה. תלמידי כיתות א' שרים בגאון את "חמש שנים עברו על דן". הגננות המתרפקות על השיר נעים הלחן, אינן מתמוגגות מהמילים "בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים", המרמזות כי בעצם בהיותם בגן לא למדו הילדים דבר אלא רק השתעשעו ורקדו…

כיצד נולד שיר זה, אלו גלגולים הוא עבר ומה היו צעדיו הראשונים בארץ?

צלילי הלחן נשמעו לראשונה בארץ בסוף שנת 1911. באותה שנה התיישבה קבוצה של חברי "השומר" על אדמת מרחביה. זאת הייתה תקיעת היתד הראשונה של ההתיישבות היהודית באדמת עמק יזרעאל. אחד מאנשי החבורה הזאת, השומר מרדכי יִגָּאֵל, שרכב על סוסו בעת סיור של שמירה בעונת הקציר, הותקף על ידי תשעה מערביי הסביבה רכובים על סוסיהם, ובתרגיל של הסחה הצליח להיחלץ מהתוקפים ואף לפגוע בשלושה מהם.

השומר יגאל אמנם נאסר ונכלא, אך התקרית עצמה נתפשה כמעשה גבורה שעורר הדים רבים ביישוב. הסופר אהרון ראובני, שנילווה אל אנשי "השומר" בגליל, חיבר בהשראת האירוע "שיר ערש של שומר", המאחל לילדי העמק שכאשר יגדלו יהיו אמיצי לב כמו השומר יגאל.

ראובני, איש העלייה השנייה, חבר בתנועת "פועלי ציון" היידישיסטית ואחיו של מי שהיה לימים נשיא המדינה השני יצחק בן צבי, חיבר את השיר בעקבות שיר ביידיש ותוך זמן קצר מצאו את עצמן אמהות מכפר תבור, יבנאל ובית גן שרות לעולליהן את השיר בלחן המוכר לנו היום כלחן השיר "חמש שנים".

 

השירים "וויגליד", "געזונגען האט א לידעלע" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])

 

שמונה בתים היו לשיר. להלן שלושת בתי השיר הקשורים באירוע, והם הבתים האחרונים בשיר.

תרגם לעברית – אוריאל אופק.

ווי העלדען ווי פארצייטיגע
זיין שטארק, דיין האנד ווי שטאל,
ביי היגע און ביי זייטיגע ​
בערימט אין גאנצען טאל.

א וואכטער – סט'פאהרען רייטענדיג
אהן פחד און אהן שרעק,
דער פיינד ניט וואגען שטרייטנדיג
זיך שטעלן אויף דיין וועג.

סט'זיין מזל'דיג, מיין שעהניקער,
און פלינק ווי יגאל,
לולי, מיין העלד, מיין קליינינקער,
מיין בלום פון יזרעאל.

 

וּכְמוֹ הַגִּבּוֹרִים שֶׁל אָז
​יָדְךָ תָּעֹז – פְּלָדָה​
תִּהְיֶה אָז מְהֻלָּל וָעַז,
בָּעֲמָקִים נוֹדָע.

תִּהְיֶה, יַלְדִּי, שׁוֹמֵר רוֹכֵב
בְּלִי פַּחַד וּמוֹרָא;
עַל דַּרְכְּךָ לֹא יִתְיַצֵּב
שֹוּם אִישׁ חָמָס נוֹרָא.

מָהִיר כַּצְּבִי, עַז כַּנָּמֵר
תִּהְיֶה בְּיִזְרְעֶאל;
אַמִּיץ הַלֵּב כְּמוֹ הַשׁוֹמֵר
הֲלֹא הוּא יִגָּאֵל.

 

ראובני, יליד פולטבה שבאוקראינה, הסתייע בכתיבת שירו בשיר שהכיר לפני שעלה לארץ. הוא יצק את מילותיו לתוך תבנית של שיר ערש ("וויגליד") נודע ביידיש מאת יוס'ל גויכברג, הפותח בבית הבא:

 

איי ליו, האלט איין דיין צינגעלע,
גענוג שוין שרייען דיר,
דו שלאפסט ניט מער, מיין יינגעלע ​
נו, שא, נו קום צו מיר.

 

לְיוּ לוּ, עֲצֹר אֶת הַלָּשׁוֹן,
​חֲדַל לִצְעֹק, נוּ, דַי!
כְּבָר לֹא תִרְצֶה, יַלְדִּי, לִישׁוֹן…
נוּ, שָׁא, נוּ, בּוֹא אֵלַי.

 

ראובני שאל משירו זה של גויכברג את שלושת הבתים הראשונים, ועליהם הוסיף חמישה בתים מפרי עטו המתייחסים לשומר יגאל ולאירוע בעמק.

לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אולם על פי עדויות שבידי, שיר הערש ביידיש שאל למעשה את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. לרמונטוב היה המשורר הרוסי שהטביע את חותמו על השירה העברית בימי חיבת ציון ואחריה יותר מכל משורר אחר.

שיר זה הוא השיר המוקדם ביותר שהושר בלחן המוכר לנו מהשיר "חמש שנים", עוד במאה ה-19. הנה לפנינו השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:

 

תְּפִלָּה

בִּשְׁעַת חַיִּים מָרָה, קָשָׁה,
עֵת בִּי הַלֵּב יִדְוֶה,
תְּפִלָּה טְמִירָה אָז אֶלְחֲשָׁה,
אָז אֶלְחֲשָׁה עַל פֶּה.

בְּצֵרוּפֵי נִיבִים חַיִּים
צָפוּן מַרְפֵּא נֶעְלָם,
וִיפִי קְדֻשָּה, יְפִי פְלָאִים
נוֹשֵׁם בְּצִלְצוּלָם.

יִגַּל מַשָּׂא מִלֵּב נִדְכֶּה
וְהַסָּפֵק יֶאֱזַל.
וְשׁוּב אַאֲמִין וְשׁוּב אֶבְכֶּה
וְקַל כָּל כָּךְ, מַה קַּל.

 

שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי-שפיץ, יליד הונגריה, המצויה בידי, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם. "כשהגעתי לארץ" – סיפר לי הררי – "הופתעתי מכך שלחן עצוב של שיר שהושר בבתי עלמין הודבק בארץ לשיר ילדים שמח".

מתי, אם כן, נצמד הלחן הרוסי-יידישאי הזה לשיר עברי ארץ ישראלי?

הגרסה העברית הראשונה שהושרה בארץ לצלילי לחן זה, נכתבה על ידי משה דפנא, מורה במושבה גדרה, בהשראת שירו של אהרון ראובני.

דפנא הצטרף למתעדי עלילותיו של השומר יגאל במרחביה. הוא חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן". גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר שיר השכמה. דפנא הסתפק בארבעה בתים לעומת שמונה הבתים בשירו של ראובני, ושילב בנוף השיר את הר התבור הסמוך.  את שמו של השומר יגאל לא הזכיר במפורש, אך במובלע מופיע יִגָּאֵל בצירוף: "ארצו יִגְאַל".

 

השירים "עם שמש קומה ילד חן", "עם שחר עורה ילד חן" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])

 

עִם שַׁחַר עוּרָה יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.

סָפוּג טַל-בֹּקֶר הוּא יָבוֹא,
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גוֹבֵר, רְאֵה, יַלְדִּי,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.

הַסְכֵּת, שִׁיר זֶה חָדָשׁ כֻּלּוֹ,
מִזְמוֹר לִבְנֵי הַדְּרוֹר.
עַל סוּס קַל טָס אָבִיךָ שָׁם
מֵאֵצֶל הַר תָּבוֹר.

וּלְמַד, יַלְדִּי, שִׁיר-פֶּלֶא זֶה,
שִׁיר דּוֹר כֻּלּוֹ זַכַּאי,
בְּעָמָל וָאוֹן אַרְצוֹ יִגְאַל –
יִפְעַל, יִגְבַּר וָחַי!

 

לשני השירים האלה הייתה השפעה על השמות הפרטיים שהוענקו אז לילדי הארץ. בעקבות שירו של ראובני העניקו הורים לבניהם את השם יִגָּאֵל, ואילו שירו של דפנא עודד רבים לבחור בשם יִגְאַל.

מנהל בית הספר בסג'רה, שלמה ויינשטיין, החליט לשבץ את השיר "עם שחר עורה ילד חן" בתוך מחזה לילדים בשם "השובב", שחיבר לתלמידי בית ספרו. הצגת הבכורה נערכה אמנם בסג'רה, אך בעקבות הצלחתה סובבה ברחבי הארץ ובכך תרם ויינשטיין להתפשטותו המהירה של השיר.
הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר הייתה טובה פירון, מי שהתפרסמה בארץ עוד בהופעותיה בתיאטרון הסטירי "הקומקום".

תחנה נוספת בדרכו של הלחן, עוד טרם הוצמד לשיר "חמש שנים", הייתה כאשר המשורר יצחק קצנלסון חיבר שיר ילדים עם פתיחה דומה ל"עם שחר":

 

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,
וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.
הַשֶּׁמֶש עוֹלֶה צַח וַזָךְ,
כָּמוֹהוּ בְּנִי הֱיֵה!

 

זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי-יידישאי שהותאם למילים עבריות.

רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".

הנוסח המקורי של השיר מוצג בזה עם ציור נילווה, כפי שפורסם במקראה "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן, אחת מסדרת מקראות לבתי ספר שהחלה להופיע בשנת תרפ"ד (1924). מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי.

מי שהלחין לראשונה את הנוסח הראשוני של השיר "הפרידה" היה המלחין יואל אנגל. הוא עשה זאת בשנת 1923 בעת שהותו בגרמניה. את המילים והלחן, שאינו מוכר היום, הוא פרסם בשירון "שירי ילדים" שנדפס בלייפציג ויצא בהוצאת "יבנה" ירושלים, מטעם קבוצת "המנגן" במוסקבה. היה זה שירון מהודר, שבשערו נדפס ציור צבעוני יפהפה, מעשה ידי ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר בוריס פסטרנק. הוא כלל תשעה שירי ילדים, הראשון ביניהם – "הפרידה".

השיר בלחן זה שודר בהשמעת בכורה מפי גיתית שובל, במסגרת פינה במועדון הזמר שהגשתי בשנת 1981 בבית המורה בתל אביב.

ההצלחה לא האירה פנים לשיר בלחנו של אנגל. הוא לא נקלט בגני הילדים, שלא כמו שירי ילדים אחרים של אנגל ("נומי נומי ילדתי", "גשם גשם משמיים", "בא האביב") שזכו לתפוצה רבה. נראה כי גם המילים שחיבר קצנלסון היו זקוקות לרענון מה, כדי שתיקלטנה על ידי ילדים.

מתי ועל ידי מי שונה השיר "הפרידה" לנוסח המוכר ומושר כיום?

על פי גרסתו של לוין קיפניס, כפי שמסר לי, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא. דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שהייתה עלולה להקשות על הילדים, והעמיד במקומה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן".

ואכן תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים.

רק את שם הילד לא שינה דפנא: הוא השאיר על כנו את השם מיכאל. כך סיפר לי קיפניס, שהיה גם מי שהכניס את הנוסח החדש של השיר למקראה "ספר הכיתה ב'". את המקראה הוציא קיפניס בשיתוף עם ז. אריאל בהוצאת "שטיבל" בראשית שנות השלושים:

 

"שבך – בית היונים, נשא משא קצר – נאם נאום קצר" (ורשה: צנטרל, 1923)

 

חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל,
עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.
בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה,
חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.

שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה.

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי
אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.
חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים
שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו.

 

מי יזם את שינוי השם מיכאל לדן – אין יודע.

 

לכאורה, הסיבה לחילופי השמות הייתה שיפור החריזה. מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה"דינדון" שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.

מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דנה'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אמא אמרה לי: דני".

המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור".

שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.

לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר" שבו היא מתייחסת אל השיר:

 

יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב
שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן,
עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ
עוֹד מִסּוֹף הָגָּן:
חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ
עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן.
אוּלַי תַּגִּידוּ
מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?

 

אחתום במילים אחדות על מחבר השיר יצחק קצנלסון:

מאות שירים פרסם יצחק קצנלסון בעשרות הספרים שהוציא, ביניהם מקראות לבתי ספר, אסופות שירים, מחזות וחזיונות, סיפורים ואגדות.

יצחק קצנלסון, לעוד תמונות מאוסף שבדרון

 

הוא ביקר בארץ פעמיים, בשנים 1925 ו-1934, וזכה לשמוע את שיריו "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ו"יהודים מרקדים" מושרים בכל מקום שביקר בו.

בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח "עיר לבנה" לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וטבע. ברגע האחרון ניצל על ידי מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.

בימי מלחמת העולם השנייה, הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתבה ביידיש. בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא, וב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.

 

 

הַמּוּסָךְ 11: גיליון מיוחד – יצירות הזוכים במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית

ארבעה נכנסו למוסך: גיליון מיוחד לחודש אלול מציג מיצירתם של ארבעת הזוכים במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית.

Flowers and Grasses of the Four Seasons, Circle of Kano Mitsunobu (Japanese, 1565–1608), The Metropolitan Museum, Mary Griggs Burke Collection, Gift of the Mary and Jackson Burke Foundation, 2015

היצירות בגיליון זה נכתבו במהלך השנה האחרונה במסגרת תכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית.

משתתפי התכנית זוכים למלגת כתיבה חודשית במשך תקופת התכנית. הם נפגשים מדי שבוע ליום של סדנאות ולמידה משותפת ומגיעים ליום נוסף של עבודה אישית בספרייה. אוספי הספרייה עומדים לרשותם, משמשים אותם בתהליך הכתיבה ולעתים אף מוצאים דרכם אל היצירה הספרותית שעליה הם עובדים במשך תקופת המלגה.

עם בוגרי "פרדס" נמנים: מיכל פיטובסקי, איימן סיכסק, אביגיל גרץ, גלית דהן-קרליבך, אליס ביאלסקי, דן זמל, מתן יאיר ויחזקאל רחמים.

בקרוב יתפרסם הקול הקורא למחזור ד' של התכנית.

 

משתתפי מחזור ג' (משמאל לימין): אסף סעדון, יונתן ברג, סלין אסייג ואלי שמואלי
צילום: עידית צוק

 

*

מערכת המוסך משתתפת באבלה של חברתנו ריקי כהן על מות אמה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      
לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

 

 

 

שירים מאת יונתן ברג

הַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ? אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.

The Old Italian Woman, Edgar Degas, 1857, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection

יונתן ברג

שפינוזה
קְצֵה הַיּוֹם נֶחְרָךְ
אאאאאאאבָּעֲלָטָה, נְסִיגָה
אאאאאאאאאאאאאאשֶׁאַחֲרֶיהָ הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת בָּתֵּי אֶבֶן,
בַּדִּים שְׁמוּטִים, קְטֹרֶת וְלַהַט, פֶּחָם וְצִמְחִיָּה — הָאֵל חוֹמֵק מֵהֶם,
דָּבָר אֵינוֹ נוֹלָד מִמֶּנּוּ, דָּבָר אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת גּוּפוֹ הָרֵיק, חָג לְעַצְמוֹ
מֵעֵבֶר לַדַּלּוּת הָאֱנוֹשִׁית,
מֵעֵבֶר לִמְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב, מֵעֵבֶר לַיָּדַיִם
הַמְבַקְשׁוֹת לִקְטֹף אֶת שְׁמוֹ, לְהַנִּיחַ אֶת הַפֶּרַח הָרֵיחָנִי
בִּבְגָדֵינוּ הַקּוֹדְרִים. חֲדַר הָעֲבוֹדָה סָגוּר, סְבִיבוֹ
מְפֻזָּרוֹת עֲדָשׁוֹת, הַמִּשְׁפָּטִים מוֹפִיעִים בָּזֶה אַחַר זֶה:
הוּא מוֹצֵא בְּהִירוּת, בְּתוֹכָהּ שַׁלְוָה.
שׁוֹתֵק וְרָחוֹק מִבְּנֵי דּוֹרוֹ, כְּמוֹ עָבַר נָהָר,
מֵגִיחַ אֵלֵינוּ רַעֲנָן, עוֹמֵד שָׁקֵט בְּעוֹד
סַעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ מְפַלְּחוֹת אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּדָם
וְנֶאֱמָנוּת, בְּעוֹד אֲנַחְנוּ רָצִים בְּעָרֵי בִּירָה
שֶׁבָּהֶן הַקֵּיסָר מֵנִיף אֶת יָדוֹ מוּל הֶהָמוֹן וּמַעֲנִיק לַכְּלָבִים
אֶת הַמֵּרוֹץ הָאָהוּב. יָדָיו הַשְּׁקוּפוֹת אֵינָן אוֹחֲזוֹת דָּבָר,
לְצַד הַמַּיִם, מְאֹהָב בָּאוֹר הַהוֹלַנְדִּי, נָח עַל הַפְּרָחִים
וְעַל הַגָּדוֹת, מַחֲלִיק וְנָמוֹג פַּעַם וְעוֹד פַּעַם, מוֹסִיף לַעֲמֹד בַּחֲשֵׁכָה —
חִלּוֹנִי, כְּלוֹמַר, מֵגִיחַ אֶל הַסְּפָרִים עִם עִפָּרוֹן,
מְשַׁרְבֵּט אֶת שְׁמוֹ לְצַד קַבְּצָנִים אֲחֵרִים,
מַכְתִּים בִּשְׁאֵלוֹת אֶת הַדַּפִּים הַלְּבָנִים.

 

היינריך היינה
מַיִם טִיְּלוּ עַל גּוּפוֹ, נֵרוֹת נָגְעוּ בַּקִּירוֹת,
אאאאאאאבֵּית הַטְּבִילָה הוּאַר לְפֶתַע, מֵאֵי־שָׁם נִשְׁמַע קוֹל בְּרָכָה,
אאאאאאאאאאאאאאהוּא הָיָה מְשֻׁכְנָע שֶׁהִגִּיעַ, כְּלוֹמַר, שֶׁהֵם יָרִיעוּ לוֹ
כְּשֶׁגּוּפוֹ הַנָּקִי יָגֵעַ, מְטֹהָר, בִּרְצִיפֵי הַמּוֹלֶדֶת. כָּעֵת פָּרִיז, בְּתֹם עָשׂוֹר,
הַגֶּרְמָנִית, שָׂרִיד אַחֲרוֹן לְאוֹתָהּ מַמְלָכָה
שֶׁעָלֶיהָ בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻפְקָד. מַבִּיט עַל הַמַּעְגָּל בְּפּוֹזְנָן,
חֲסִידִים אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה, שָׁרִים, כִּי הַלַּיְלָה מָלֵא. הוּא מַבִּיט בָּהֶם,
בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הָעוֹבֵר מִיָּד לְיָד, חָשׁ לְפֶתַע קִרְבָה מְאֻחֶרֶת,
חַסְרַת טַעַם: הַשִּׁיר הִתְפָּרֵץ מִתּוֹכוֹ לְכָל עֵבֶר, הֵמִיר אֶת הַבַּיִת בְּשָׂפָה.
בִּשְׁעוֹת דִּמְדּוּמִים כָּתַב עַל הִתְרוֹמְמוּת הַצְּלָב
הַשָּׁחֹר מִבַּעַד לִצְלָבֵי הַזָּהָב, עַל
דָּמָם הַסּוֹעֵר שֶׁל שְׁבָטִים מְבֻלְבָּלִים
מַכֶּה אֶת בָּתֵּי הַמְּלוּכָה וְאֶת הַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
נוֹתְרוּ הַמַּסָּעוֹת, תְּנוּעָה מְמַהֶרֶת לְעֵבֶר מָקוֹם אַחֵר: הָמוֹן שֶׁעוֹד יָרִיעַ,
נִבְרְשׁוֹת הָעֶרֶב עַל פָּנָיו הַיָּפִים.
הַשְּׁאֵלָה הַיְּהוּדִית? אֵין כָּאן הִתְרַחֲקוּת כְּלָל,
הוּא נוֹתַר בְּאוֹתָהּ שִׂיחָה נִמְשֶׁכֶת עִם הַתּוֹפָעוֹת וְהָאַהֲבָה,
נוֹתַר הַלַּהַט לְהִתְקָרֵב, לָדַעַת דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר: הָאֵל מֵהָאִשָּׁה,
הַתְּפִלָּה מֵרְחוֹבוֹת הַשּׁוּק הַסּוֹאֵן, הַגָּלוּת מֵהָעֶרֶב.
הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּ'קֶבֶר הַמִּזְרָן', כְּאֵבֵי הָרֹאשׁ וְהַצְּעָדִים מִקִּיר לְקִיר.
שִׂיחָה בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ.

 

רוזה לוקסמבורג
מָתַי רָאֲתָה אוֹתָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, עוֹמְדִים,
אאאאאאאחַסְרֵי מַעַשׂ, נוֹשְׁמִים לְאַט, מֻכְתָּמִים בְּפֶחָם,
אאאאאאאאאאאאאאמַנִּיחִים לַגּוּף לִלְמֹד אֶת הַתְּנוּעָה לְעֵבֶר חֹם,
כְּמוֹ עֲשָׂבִים, נָהָר שָׁלֵם שֶׁלָּהֶם, נָעִים בְּאִטִּיּוּת
לְעֵבֶר מַה שֶּׁתָּמִיד הֻבְטַח? נַעֲרָה בּוֹדֵדָה, מָתַי הֵמַרְתְּ
אֶת הַקְּרִיאָה, הַהִרְהוּר, בְּאוֹתוֹ מַאֲבָק שֶׁסִּמֵּן אֶת גּוּפֵךְ
וְהֵנִיעַ לִקְרָאתֵךְ כִּכָּרוֹת וְאַלִּימוּת.
מַה גָּרַם לָךְ לְהִסְתָּעֵר עַל הַשָּׂפָה כְּאִלּוּ
אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַאֲמִין בַּקַּיִץ גַּם אִם עוֹנָה אַחַת
מִתְעַקֶּשֶׁת לְבַקֵּר אוֹתָנוּ — רְטֻבִּים וְרוֹעֲדִים
אָנוּ צוֹפִים בַּזָּהָב הַבּוֹעֵר,
מְפַתֶּה אוֹתָנוּ, גּוֹרֵם לָנוּ לִסְגֹּר אֶגְרוֹף.
הֵם חָבְטוּ בְּרֹאשָׁהּ, וַדַּאי הֵחֵלּוּ לִצְחׁק כִּמְעַט מִיָּד, זְאֵבִים
הַמְּנִיסִים אֶת עַצְמָם מֵעַצְמָם בְּאֶמְצָעוּת יְלָלָה,
אֲבָל שְׁמָהּ תָּפוּר עַל הַמִּקְטֹרֶן שֶׁלָּנוּ,
עַל הַבֶּגֶד הָעוֹלֶה בָּאֵשׁ, דְּמוּתָהּ עוֹמֶדֶת בַּכִּכָּר
הָרֵיקָה, מַמְתִּינָה לָרְעֵבִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ.
אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּצְעָקוֹת, בְּאֶגְרוֹפִים קְטַנִּים מוּל
מִבְנֵי הָאֶבֶן, בְּפָנִים רְעוּלוֹת, אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּית, הִיא אוֹמֶרֶת,
רַק לַעֲמֹד כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אֶתְכֶם, צְפוּפִים, נוֹשְׁמִים, פּוֹתְחִים אֶת הָאֹפֶק
בְּאֶמְצָעוּת הַהִמְנוֹן שֶׁלָּכֶם: אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁירָה, לָחֲשָׁה לְעַצְמָהּ
בְּעוֹד הַדָּם אָזַל, מִבַּעַד לַמַּכּוֹת, בְּעוֹדָהּ
שְׂרוּעָה בַּתְּעָלָה, קְרוֹבָה לָעֵשֶׂב, שׁוֹמַעַת כֵּיצַד הֵם מִתְקוֹמְמִים,
עוֹמְדִים יַחַד, לְלֹא תְּזוּזָה, מַגִּישִׁים יָד,
נָעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב לְעֶבְרָהּ.

 

עמנואל לֶוִינַס
מִן הָרְבָעִים עוֹלֶה בְּלִיל קוֹלוֹת,
אאאאאאאטְקָסִים לְגֵרוּשׁ רוּחוֹת,
אאאאאאאאאאאאאאשִׁכּוֹרִים מַכִּים אֶת גּוּפָם וּמְקַלְלִים,
מַעֲשֵׂי אַהֲבָה פּוֹרְצִים אֶת הַוִּילוֹנוֹת,
יְלָדִים שׁוֹלְחִים יָד לְמַמְתַּקִּים בִּשְׁנָתָם,
מַאֲמִינִים מְזַמְּרִים וְחוֹזְרִים עַל שֵׁם הָאֵל,
מְבַלִּים מַשְׁאִירִים רֵיחַ חָרִיף.
שׁוֹנִים בְּתַכְלִית, זָרִים זֶה לָזֶה,
בִּלְתִּי מוּבָנִים לְעַצְמֵנוּ.
מְנַעַנְעִים אֶת פַּעֲמוֹן הָאֲנִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
הָאָדָם, פָּנִים חֲשׂוּפוֹת, דְּחוּסוֹת בְּאָבְדָן וְלַהַט.

 

סבי, יצחק אופנהיימר
לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת אֶפְשָׁר לְדַבֵּר
אאאאאאאעַל מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר — רְחוֹבוֹת וִירְצְבּוּרְג,
אאאאאאאאאאאאאאהַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ
הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ?
אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.
לֹא, עוֹד בְּטֶרֶם הַצְּעָדוֹת, עוֹד לִפְנֵי הָעֲזִיבָה הַחֲטוּפָה,
יוֹשֵׁב בָּאוּלָם, רוֹשֵׁם לְעַצְמְךָ הֶעָרוֹת, אַחַר כָּךְ
הַקָּפֶה וְהַהִרְהוּר, יָדַיִם עֲדִינוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה.
שֶׁלֶג כָּבֵד, הַנֵּרוֹת וְהַהִתְכַּנְּסוּת בַּסָּלוֹן, הַסְּפָרִים,
רֵיחַ הָעֵץ וְקוֹל הַנִּגּוּן. כֵּן, צִיּוֹן הָיְתָה שָׁם, מְרַחֶפֶת כָּל הָעֵת
עִם אוֹרָהּ הֶעָמוּם, אֲבָל כִּמְחוֹז חֵפֶץ, רַעְיוֹן, לֹא אוֹתָהּ
אֲדָמָה מָרָה, סָרְבָנִית, עָלֶיהָ עָמַדְתָּ שָׁנִים אַחַר כָּךְ — יָדַיִם סְדוּקוֹת,
פִּצְעֵי הַיַּבָּלוֹת וְהַכִּשָּׁלוֹן — חַם מִכְּדֵי לְהַרְהֵר, צָפוּף, מְלֻכְלָךְ.
עוֹד קֹדֶם, סַבָּא, עִם הַצְּעָדָה הַקְּצָרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לוּחִיּוֹת הַזָּהָב עַל מוֹשְׁבֵי הָעֵץ, הַחַלּוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים,
הַנִּבְרֶשֶׁת, הַשְּׁכֵנִים, הַטִּיּוּל הָאָרֹךְ אֶל הַגֶּשֶׁר.
הַאִם כָּל אֵלּוּ חָלְפוּ מוּלְךָ בִּשְׁעוֹת הַחֹם הַבִּלְתִּי נִסְבָּל בָּעֵמֶק,
חֲרָקִים בְּכָל מָקוֹם, הַמֶּשֶׁק שֶׁצָּבַר חוֹבוֹת.
הַאִם הִמְשַׁכְתָּ לִכְתֹּב בְּהֵחָבֵא הֶעָרוֹת
עַל בְּעָיוֹת פֶּדָגוֹגִיּוֹת בְּהוֹרָאַת הַהִיסְטוֹרְיָה,
עַל הַסִּפְרוּת הַגֶּרְמָנִית בְּמִפְנֵה הַמֵּאוֹת.
כֵּן, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַלָּבָן וְהָרֵיק בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת וִירְצְבּוּרְג.
נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי עִם הַכַּרְטִיסִיּוֹת הַצְּהֻבּוֹת,
הַצֶּבַע הַמְקֻלָּל שֶׁלָּנוּ, מַבִּיט עַל שְׁמוֹת הַקּוּרְסִים, עַל דְּמוּתְךָ: עָדִין,
כְּפִי שֶׁנּוֹתַרְתָּ, עֵינַיִם חֲדוּרוֹת נֶאֱמָנוּת, בּוֹטְחוֹת בֶּעָתִיד.

 

סבתי, לאה עמנואל־אופנהיימר
תָּמִיד חֲמוּרַת סֵבֶר. קוֹל פָּרוּעַ מֵעֵינֶיהָ הַקְּפוּאוֹת:
אאאאאאאלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אֶת אֲחוֹתִי.
אאאאאאאאאאאאאאשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַחֵשׁ
גַּם כְּשֶׁהִיא כְּבָר יוֹשֶׁבֶת, חַלָּשָׁה, בְּיִשּׁוּב בַּשּׁוֹמְרוֹן,
מְצַפָּה לִפְגּשׁ אֶת אֲחוֹתָהּ מִבַּעַד לִשְׁנוֹת הַבְּגִידָה הָאֲרֻכּוֹת.
לְעוֹלָם לֹא שִׂמְחָה מִתְפָּרֶצֶת, קוֹל גָּבוֹהַּ:
הַחֹם הָיָה שַׁיָּךְ לְעִדָּן אַחֵר.
קַפְּדָנִית, מַעֲשִׂית: צִיּוּד נָבוֹן לִמְהַגֵּר.
הַאִם נִסִּיתִי לְהִתְקָרֵב? לֹא, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ.
נַעַר פָּרוּעַ בְּיוֹתֵר מִמָּקוֹם אֶחָד,
מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ, חָנִיךְ שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת: בָּז לְחֻלְשָׁה.
אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה חַלָּשָׁה, נָכוֹן יוֹתֵר,
הִיא לֹא יָכְלָה לָתֵת לְעַצְמָהּ לִהְיוֹת חַלָּשָׁה,
יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, בָּאֲגַף הַמֶּלַנְכּוֹלִי.
לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לַהֹוֶה,
לְהִתְרַוֵּחַ בְּתוֹכוֹ, לְגַיֵּס יְדִידוּת עֲבוּרוֹ.
לֹא הָיָה לָהֶם לַיְלָה בְּלִי הַפָּנִים הָהֵם,
קִירוֹת מְלֵאִים, מִטְבָּח מָלֵא בָּהֶם.
אֲנִי מַרְבֶּה לְדַמְיֵן אֶת הָאֲחָיוֹת סוֹלְחוֹת זוֹ לָזוֹ,
נוֹגְעוֹת הָאַחַת בַּשְּׁנִיָּה בְּרַכּוּת שֶׁלֹּא נִתְּנָה לָהֶן כָּאן,
צְמוּדוֹת בַּמָּקוֹם הַשָּׁמוּר לָהֶן, רֵיקוֹת כְּבָר,
אַחַת לְיַד הַשְּׁנִיָּה.

 

יונתן ברג, יליד 81, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו "היסטוריה" ראה אור בהוצאת קשב, הממואר "פסגות – סיפור עזיבה" ראה אור בהוצאת אפיק ורומן חדש יראה אור ב-2018 בהוצאת "עם עובד".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

נְאַלֵּם – מאת סלין אסייג. אפוקליפסה שמתחילה ב-31 באוגוסט

"אבק צהוב דקיק נערם בכל מקום, סותם מכשירי חשמל, מזהם את מקורות המים. מלאי הסוללות במאגרים הולך ואוזל. לכן אנחנו אוגרים נרות ושמנים. העולם שלנו מתרוקן מצבעיו, כאילו האבקה משנה את הרכבם הכימי של הדברים. גם העצים והפרחים נצהבים."

Fragment of a Queen's Face, Amarna Period, Dynasty 18, reign of Akhenaten, The Metropolitan Museum, Purchase, Edward S. Harkness Gift, 1926

31.08.2017 

העולם שלנו מתרוקן מרעש. מכוניות לא נוסעות, מטוסים לא טסים. גם החיות הפשוטות נעלמו ולקחו איתן את הקולות שלהן. שקט נספג בתוך הקירות ומשתחרר באוויר של הבית שלנו, נותן לנו קצב איטי.

זה התחיל באותו יום ארור לפני חודש. בשעה שש כבר הייתי בכביש החוף. נסעתי למפעל ביקנעם לראות איך מתקדם ייצור חלקים שלנו. התלוויתי למנהל התפעול ובשעה שלוש יצאתי חזרה לתל אביב. בדרך חשבתי על מחר: בבוקר ישיבה עם מנהלי הייצור ושיחה עם נמרוד בשתיים עשרה.

בכניסה לאיילון היה פקק תנועה. חסר סבלנות אני ולכן נמלטתי אל דרך הים. ככל שהתקרבתי אליו ראיתי את הערפל עולה ממנו סמיך וצהוב. הים נעלם. אשתי התקשרה, שאלה אותי לאן הגעתי ואם אני רואה את הערפל. סע בזהירות אמרה. דמיינתי אותה יושבת על הספה מול הטלוויזיה עם הקפה של שעה ארבע. הסתכלתי על הערפל וחשבתי שכל דבר יכול להגיח מתוכו ואני אדע רק כשיהיה קרוב.

ליד הרמזור של טרומפלדור על הטיילת עמד גבר כהה עור. הוא לבש חליפה לבנה והרכיב משקפי שמש כהים. טבעות זהב גדולות ונוצצות עיטרו את פרקי אצבעותיו. הוא שר לתוך מיקרופון, ומתוך רדיו-טייפ גדול שהיה לידו על הרצפה בקעה מוזיקה קצבית וצווחנית. שתי נערות לבושות במכנס קצר רקדו מולו. שיערן היה רטוב והירכיים החשופות שלהן היו לבנות ושמנות. בתנועות גדולות הן נעו כשידיהן מציירות באוויר עיגולים, כל אחת רקדה עם עצמה אך מדי פעם הן ביצעו אותה תנועה. מאחוריהן על החול שעל שפת הים בתוך הערפל, אנשים עלו מהים, הם היו מטושטשים, כמו צללים נטולי פנים. בגלל הבהייה הארוכה שלי בהם, פספסתי את הרמזור. דקה ארוכה הסתכלתי על אב ובנו שישבו במסעדה הפינתית. האב הביט על הנערות אמר דבר מה לבנו וחייך, העור שלו היה שזוף ולפי תנועות שפתיו ראיתי כי לשון זרה בפיו. הערפל גלש אל הכביש. רציתי לזכור את הרגע הזה, את הפנים של כל האנשים שהיו שם.

 

3.9.2017

הערפל עדיין כאן. איש אינו יודע אם כל התופעות שקורות לנו קשורות אליו. אבק צהוב דקיק נערם בכל מקום, סותם מכשירי חשמל, מזהם את מקורות המים. מלאי הסוללות במאגרים הולך ואוזל. לכן אנחנו אוגרים נרות ושמנים.

העולם שלנו מתרוקן מצבעיו, כאילו האבקה משנה את הרכבם הכימי של הדברים. גם העצים והפרחים נצהבים.

 

7.9.2017

אנחנו ממעטים לצאת. אטמנו את עצמנו בבית, כיסינו הכול ביריעות ניילון, ועדיין האבקה מצליחה לחדור. בהתחלה אמרו שהיא אינה מקשה על הנשימה, אך עכשיו, כשכל אמצעי התקשורת שותקו, איננו יודעים דבר על העתיד רק על מה שהווה.

 

10.9.2017

יצאתי הבוקר לקנות עיתון, חלב ולחם. מוצרי המזון מתמעטים. אנשים במכולת השתהו. אף אחד לא עובד. מישהו אמר שצריך לנסוע מכאן, שאולי זה רק אצלנו בקרבת החוף. בקרוב נמות ברעב, הוא אמר.

בעיתון שקניתי היו חסרות אותיות. חשבתי שתופעת האותיות הנעלמות היא רק אצלנו בבית. כשיצאתי מהמכולת עמד שם על הספסל השכן שלי מלמטה. הוא אחז בעיתון וצעק לעוברים ושבים מה שנמחק בסוף ימחה, מה שנמחק בסוף ימחה.

כשהגעתי הביתה הוצאתי את האלבומים שלנו. ראיתי שהתמונות דהויות. לקחתי ניילון נצמד והתחלתי לעטוף אותן. מסתבר כי לשווא. רק הזיכרון נשאר אמרתי לאשתי. ישבתי משועמם על הספה, וחשבתי איך אפשר להציל ואת מה. אשתי באה וישבה לידי, זה לא יעזור היא אמרה והסתכלה בתמונות הדהויות. זוכר פה? היא שאלה והצביעה על תמונה שלנו במדי צבא. כן בטח אמרתי. זה צולם בשבוע שהכרנו, היא הגיעה לקורס בבסיס ששירתי בו. תראי אנחנו כמעט שלא משתנים, אמרתי. היא הביטה בדקדקנות בפניי כמו צייר שמודד בעיניו חפץ. אנחנו משתנים, היא אמרה נחרצות. העור שלנו נעשה צהוב, גם השיער. האבקה הצהובה נספגת בכול, היא חודרת אלינו לגוף. תראה, גם צבע העיניים שלנו משתנה, היא אמרה. הבטתי ארוכות לתוך עיניה וראיתי את הגוון הצהוב עמוק ברקע. אולי זו מגיפה, אולי זה משהו אצלנו, בני האדם, שהשתבש ולא העולם. זה יהרוג אותנו, היא אמרה, אני לא יכולה עם השקט הזה, עדיף למות עכשיו, אמרה ואגרפה את ידה על בטנה. אשתי בהריון, בחודש שישי.

 

14.9.2017

בשבת לפני שזה התחיל יצאנו מהבית והלכנו על שדרות בן גוריון עד לים. ראינו הרבה אנשים, הסתכלתי על הפנים שלהם וחשבתי איך כולם שונים כל כך. בכל פעם התמקדתי רק באיבר אחד והשוני בלט עוד יותר. צעדנו נינוחים ונטולי דאגה. השמש לא הייתה חמה מדי, לא כזו שמבריחה. הים היה חלק כמו נמתחה על פניו יריעה דקה שקופה. אנשים רקדו במעגלים מתחת למלון שרתון והמוזיקה התערבבה במכות הכדורים של שחקני המטקות שליד. עכשיו, אנחנו מתהלכים עם פנסים גם ביום. אור עמום נראה ואחריו אדם. הכול לא צפוי ומפתיע.

בשנה האחרונה אשתי החלה לכתוב. כשהבחנו שהאותיות בעיתונים ובספרים נמחקות הדפסנו את כל מה שכתבה והקלטנו את עצמנו קוראים את הדברים, אך בטרם סיימנו פסק גם החשמל.

אני נוגע בה בלילה, מתחת לשמיכה. היא לא רוצה להתפשט. העור שלי קשה וכואב, היא אומרת. הערפל מטשטש אותי, היא אומרת.

אני חושב איך זה היה קודם. גם אז היא לא הייתה מאושרת, אני אומר לעצמי וההבנה החדה המושרשת מכה בי.

את העובר שבבטנה היא לא רצתה אבל לא הייתה מסוגלת לבצע הפלה. אני חושש ממה שעובר עליה. אני רואה אותה נעצבת ומתכנסת. על מה את חושבת, אני אומר לה בקול שקט. אל תלחש, היא אומרת לי, ואני לוחש שוב ושוב בחושך בלילה, חושב שכך אשתלב במחשבותיה, בסיוטיה, וסכר פיה יתפתה לקולי. עדיף למות, היא אומרת ומאגרפת כף יד אל בטנה.

 

15.9.2017

הבוקר לא היו בעיתון אותיות.

 

20.9.2017

אנשים מסביבנו עוזבים. אורזים מזוודות ונוסעים. השמועה אומרת להרי יהודה, שם האותיות עדיין לא נעלמו. השמועה אומרת שהזמן קרוב שהן תעלמנה גם מפינו.

 

26.09.2017

לפני כמה ימים הפסקנו לנקות את האבקה. היא ממלאה את החלל שלנו וכשהיא נערמת היא מתקשה כמו בטון, מעבה את הכול. אני חושב שהבית יסגור עלינו.

החדר של הילדה שלנו, בקצה המסדרון, ככה אנחנו יכולים לשמור על השקט בשביל השינה שלה שאשתי חושבת שצריכה להיות רצופה וארוכה.

בזמנים שהיא ישנה אני לפעמים טועה לחשוב שאנחנו לבד.

לפעמים אשתי הולכת לחדר שלה, יושבת אתה, נרדמת לידה ואז אני נשאר עם כל השקט לבד.

 

28.09.2017

כשאני יוצא עם הילדה לטיולים קצרים בסביבה, אשתי אינה רוצה להצטרף.

בחוץ האבקה מכסה את פניהם של האנשים, הילדה שלי אומרת שהם נראים כמו ליצנים, בעיניי הם נדמים לרוחות רפאים.

יש שעות שאני רואה אותה מקשיבה לשקט. אני חושב אם היא מאבדת את המילים שלה בתוך עצמה וכמה קשה לה עם זה שאין לה לאן להוליך אותן. אני לא מצליח לראות תמונה של עתיד יותר. הייתי רגיל לעשות את זה פעם לפני שהייתי נרדם, לסדר את כל הדברים בראש, מתי נקנה ומה, אם נחסוך וכמה, כך וכך שנים יחלפו ונחליף רכב, הייתי מחשב הכול מגיע למסקנות ורואה את הדברים קורים אתנו, תמונות רצו לי בראש ועכשיו הן אינן.

לפני כמה ימים פתחתי קופסת שימורים ונחתכתי מעט ביד. טיפות של דם לכלכו את שולי חולצתי, והדם כמו נספג באבקה, ניסיתי לשטוף אותו. כתם הדם נשאר. תראה אמרה אשתי ולטפה את בטנה, הדם מנצח את האבקה.

 

30.09.2017

אני רואה אותה יושבת בגוף הדומם שיש לה עכשיו. אני יודע שהוא מסביר את ההרגשה שלה של לא לרצות לחיות. אני לא בטוח שהיא רוצה לחזור איתי אל הזמן שלנו, שידענו מה קורה בו כל רגע, אל העולם שאני מתחיל לשכוח וחושב אותו כמו מקום אחר עם צבעים וצורות שקיימים בו בלעדינו.

שלשום יצאתי לבד בשעת הצהריים, בהיעדרי היא והילדה ציירו סביב לפה שפתיים גדולות אדומות ומחייכות. עכשיו אנחנו באמת כמו ליצניות ,אמרה, והיא והילדה חייכו חיוך אדום בפני חלב צהוב.
צחקנו. חשבתי על הדם.

היא עשתה הכול כדי להגיע ללידה כשהתינוק בבטנה חנוק ומאותו יום היא שוכבת במיטה.

בואי נצא מכאן אני אומר לה היא לא רוצה והאבקה סוגרת מצמצמת.

אני קורא את מה שכתבתי ורואה איך השפה שלי התעקמה בדברים. המילים שיוצאות מאתנו לא אומרות את הכול ונשמעות לי מעורבלות, קטועות, רחוקות ממה שצריך. אני חושש שניאלם. אני נחלש לתוך דבר שלא קיים. המוות כבר בתוכי והוא ריק. 

10.10.2017

בשבוע האחרון המילים אבדו כליל. נשארו לנו רק המחשבות. 

אני הולך לישון ומפחד מן המחר.

שלוש לפנות בוקר.

אני פוקח עיניים, היא ערה. הפה שלי יבש. היא נשענת על המרפק שלה מסתכלת עליי. אני נבהל לרגע אבל מחבק אותה. הגוף שלה מתחמם והעור קצת מתרכך. אני לא כועס על התינוק האבוד. לא כעסתי. אני לוחש לה מחשבות בראש. היא לא משתיקה לי אותן, וככה היא נרדמת וקצת אחריה גם אני.

בוקר. 

אני מתעורר ממגע ידה הכואב. לא פוקח עיניים. לא פוחד.

 

סלין אסייג היא בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. עבדה כהנדסאית מכונות וכיום עובדת במערכת הוצאת הספרים מודן-כתר. פרסמה ספורים קצרים בכתבי עת ושני ספרים: 'פרקי מכונות' ('אחוזת בית', 2017) ו'צעקה הפוכה' ('אחוזת בית', 2014) שזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11