מאת: אליהו הכהן
שנת הלימודים החלה. תלמידי כיתות א' שרים בגאון את "חמש שנים עברו על דן". הגננות המתרפקות על השיר נעים הלחן, אינן מתמוגגות מהמילים "בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים", המרמזות כי בעצם בהיותם בגן לא למדו הילדים דבר אלא רק השתעשעו ורקדו…
כיצד נולד שיר זה, אלו גלגולים הוא עבר ומה היו צעדיו הראשונים בארץ?
צלילי הלחן נשמעו לראשונה בארץ בסוף שנת 1911. באותה שנה התיישבה קבוצה של חברי "השומר" על אדמת מרחביה. זאת הייתה תקיעת היתד הראשונה של ההתיישבות היהודית באדמת עמק יזרעאל. אחד מאנשי החבורה הזאת, השומר מרדכי יִגָּאֵל, שרכב על סוסו בעת סיור של שמירה בעונת הקציר, הותקף על ידי תשעה מערביי הסביבה רכובים על סוסיהם, ובתרגיל של הסחה הצליח להיחלץ מהתוקפים ואף לפגוע בשלושה מהם.
השומר יגאל אמנם נאסר ונכלא, אך התקרית עצמה נתפשה כמעשה גבורה שעורר הדים רבים ביישוב. הסופר אהרון ראובני, שנילווה אל אנשי "השומר" בגליל, חיבר בהשראת האירוע "שיר ערש של שומר", המאחל לילדי העמק שכאשר יגדלו יהיו אמיצי לב כמו השומר יגאל.
ראובני, איש העלייה השנייה, חבר בתנועת "פועלי ציון" היידישיסטית ואחיו של מי שהיה לימים נשיא המדינה השני יצחק בן צבי, חיבר את השיר בעקבות שיר ביידיש ותוך זמן קצר מצאו את עצמן אמהות מכפר תבור, יבנאל ובית גן שרות לעולליהן את השיר בלחן המוכר לנו היום כלחן השיר "חמש שנים".
השירים "וויגליד", "געזונגען האט א לידעלע" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])
שמונה בתים היו לשיר. להלן שלושת בתי השיר הקשורים באירוע, והם הבתים האחרונים בשיר.
תרגם לעברית – אוריאל אופק.
ווי העלדען ווי פארצייטיגע
זיין שטארק, דיין האנד ווי שטאל,
ביי היגע און ביי זייטיגע
בערימט אין גאנצען טאל.
א וואכטער – סט'פאהרען רייטענדיג
אהן פחד און אהן שרעק,
דער פיינד ניט וואגען שטרייטנדיג
זיך שטעלן אויף דיין וועג.
סט'זיין מזל'דיג, מיין שעהניקער,
און פלינק ווי יגאל,
לולי, מיין העלד, מיין קליינינקער,
מיין בלום פון יזרעאל.
וּכְמוֹ הַגִּבּוֹרִים שֶׁל אָז
יָדְךָ תָּעֹז – פְּלָדָה
תִּהְיֶה אָז מְהֻלָּל וָעַז,
בָּעֲמָקִים נוֹדָע.
תִּהְיֶה, יַלְדִּי, שׁוֹמֵר רוֹכֵב
בְּלִי פַּחַד וּמוֹרָא;
עַל דַּרְכְּךָ לֹא יִתְיַצֵּב
שֹוּם אִישׁ חָמָס נוֹרָא.
מָהִיר כַּצְּבִי, עַז כַּנָּמֵר
תִּהְיֶה בְּיִזְרְעֶאל;
אַמִּיץ הַלֵּב כְּמוֹ הַשׁוֹמֵר
הֲלֹא הוּא יִגָּאֵל.
ראובני, יליד פולטבה שבאוקראינה, הסתייע בכתיבת שירו בשיר שהכיר לפני שעלה לארץ. הוא יצק את מילותיו לתוך תבנית של שיר ערש ("וויגליד") נודע ביידיש מאת יוס'ל גויכברג, הפותח בבית הבא:
איי ליו, האלט איין דיין צינגעלע,
גענוג שוין שרייען דיר,
דו שלאפסט ניט מער, מיין יינגעלע
נו, שא, נו קום צו מיר.
לְיוּ לוּ, עֲצֹר אֶת הַלָּשׁוֹן,
חֲדַל לִצְעֹק, נוּ, דַי!
כְּבָר לֹא תִרְצֶה, יַלְדִּי, לִישׁוֹן…
נוּ, שָׁא, נוּ, בּוֹא אֵלַי.
ראובני שאל משירו זה של גויכברג את שלושת הבתים הראשונים, ועליהם הוסיף חמישה בתים מפרי עטו המתייחסים לשומר יגאל ולאירוע בעמק.
לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אולם על פי עדויות שבידי, שיר הערש ביידיש שאל למעשה את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. לרמונטוב היה המשורר הרוסי שהטביע את חותמו על השירה העברית בימי חיבת ציון ואחריה יותר מכל משורר אחר.
שיר זה הוא השיר המוקדם ביותר שהושר בלחן המוכר לנו מהשיר "חמש שנים", עוד במאה ה-19. הנה לפנינו השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:
תְּפִלָּה
בִּשְׁעַת חַיִּים מָרָה, קָשָׁה,
עֵת בִּי הַלֵּב יִדְוֶה,
תְּפִלָּה טְמִירָה אָז אֶלְחֲשָׁה,
אָז אֶלְחֲשָׁה עַל פֶּה.
בְּצֵרוּפֵי נִיבִים חַיִּים
צָפוּן מַרְפֵּא נֶעְלָם,
וִיפִי קְדֻשָּה, יְפִי פְלָאִים
נוֹשֵׁם בְּצִלְצוּלָם.
יִגַּל מַשָּׂא מִלֵּב נִדְכֶּה
וְהַסָּפֵק יֶאֱזַל.
וְשׁוּב אַאֲמִין וְשׁוּב אֶבְכֶּה
וְקַל כָּל כָּךְ, מַה קַּל.
שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי-שפיץ, יליד הונגריה, המצויה בידי, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם. "כשהגעתי לארץ" – סיפר לי הררי – "הופתעתי מכך שלחן עצוב של שיר שהושר בבתי עלמין הודבק בארץ לשיר ילדים שמח".
מתי, אם כן, נצמד הלחן הרוסי-יידישאי הזה לשיר עברי ארץ ישראלי?
הגרסה העברית הראשונה שהושרה בארץ לצלילי לחן זה, נכתבה על ידי משה דפנא, מורה במושבה גדרה, בהשראת שירו של אהרון ראובני.
דפנא הצטרף למתעדי עלילותיו של השומר יגאל במרחביה. הוא חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן". גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר שיר השכמה. דפנא הסתפק בארבעה בתים לעומת שמונה הבתים בשירו של ראובני, ושילב בנוף השיר את הר התבור הסמוך. את שמו של השומר יגאל לא הזכיר במפורש, אך במובלע מופיע יִגָּאֵל בצירוף: "ארצו יִגְאַל".
השירים "עם שמש קומה ילד חן", "עם שחר עורה ילד חן" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])
עִם שַׁחַר עוּרָה יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.
סָפוּג טַל-בֹּקֶר הוּא יָבוֹא,
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גוֹבֵר, רְאֵה, יַלְדִּי,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.
הַסְכֵּת, שִׁיר זֶה חָדָשׁ כֻּלּוֹ,
מִזְמוֹר לִבְנֵי הַדְּרוֹר.
עַל סוּס קַל טָס אָבִיךָ שָׁם
מֵאֵצֶל הַר תָּבוֹר.
וּלְמַד, יַלְדִּי, שִׁיר-פֶּלֶא זֶה,
שִׁיר דּוֹר כֻּלּוֹ זַכַּאי,
בְּעָמָל וָאוֹן אַרְצוֹ יִגְאַל –
יִפְעַל, יִגְבַּר וָחַי!
לשני השירים האלה הייתה השפעה על השמות הפרטיים שהוענקו אז לילדי הארץ. בעקבות שירו של ראובני העניקו הורים לבניהם את השם יִגָּאֵל, ואילו שירו של דפנא עודד רבים לבחור בשם יִגְאַל.
מנהל בית הספר בסג'רה, שלמה ויינשטיין, החליט לשבץ את השיר "עם שחר עורה ילד חן" בתוך מחזה לילדים בשם "השובב", שחיבר לתלמידי בית ספרו. הצגת הבכורה נערכה אמנם בסג'רה, אך בעקבות הצלחתה סובבה ברחבי הארץ ובכך תרם ויינשטיין להתפשטותו המהירה של השיר.
הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר הייתה טובה פירון, מי שהתפרסמה בארץ עוד בהופעותיה בתיאטרון הסטירי "הקומקום".
תחנה נוספת בדרכו של הלחן, עוד טרם הוצמד לשיר "חמש שנים", הייתה כאשר המשורר יצחק קצנלסון חיבר שיר ילדים עם פתיחה דומה ל"עם שחר":
עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,
וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.
הַשֶּׁמֶש עוֹלֶה צַח וַזָךְ,
כָּמוֹהוּ בְּנִי הֱיֵה!
זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי-יידישאי שהותאם למילים עבריות.
רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".
הנוסח המקורי של השיר מוצג בזה עם ציור נילווה, כפי שפורסם במקראה "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן, אחת מסדרת מקראות לבתי ספר שהחלה להופיע בשנת תרפ"ד (1924). מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי.
מי שהלחין לראשונה את הנוסח הראשוני של השיר "הפרידה" היה המלחין יואל אנגל. הוא עשה זאת בשנת 1923 בעת שהותו בגרמניה. את המילים והלחן, שאינו מוכר היום, הוא פרסם בשירון "שירי ילדים" שנדפס בלייפציג ויצא בהוצאת "יבנה" ירושלים, מטעם קבוצת "המנגן" במוסקבה. היה זה שירון מהודר, שבשערו נדפס ציור צבעוני יפהפה, מעשה ידי ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר בוריס פסטרנק. הוא כלל תשעה שירי ילדים, הראשון ביניהם – "הפרידה".
השיר בלחן זה שודר בהשמעת בכורה מפי גיתית שובל, במסגרת פינה במועדון הזמר שהגשתי בשנת 1981 בבית המורה בתל אביב.
ההצלחה לא האירה פנים לשיר בלחנו של אנגל. הוא לא נקלט בגני הילדים, שלא כמו שירי ילדים אחרים של אנגל ("נומי נומי ילדתי", "גשם גשם משמיים", "בא האביב") שזכו לתפוצה רבה. נראה כי גם המילים שחיבר קצנלסון היו זקוקות לרענון מה, כדי שתיקלטנה על ידי ילדים.
מתי ועל ידי מי שונה השיר "הפרידה" לנוסח המוכר ומושר כיום?
על פי גרסתו של לוין קיפניס, כפי שמסר לי, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא. דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שהייתה עלולה להקשות על הילדים, והעמיד במקומה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן".
ואכן תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים.
רק את שם הילד לא שינה דפנא: הוא השאיר על כנו את השם מיכאל. כך סיפר לי קיפניס, שהיה גם מי שהכניס את הנוסח החדש של השיר למקראה "ספר הכיתה ב'". את המקראה הוציא קיפניס בשיתוף עם ז. אריאל בהוצאת "שטיבל" בראשית שנות השלושים:
"שבך – בית היונים, נשא משא קצר – נאם נאום קצר" (ורשה: צנטרל, 1923)
חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל,
עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.
בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה,
חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.
שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.
חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה.
אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי
אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.
חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים
שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו.
מי יזם את שינוי השם מיכאל לדן – אין יודע.
לכאורה, הסיבה לחילופי השמות הייתה שיפור החריזה. מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה"דינדון" שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.
מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דנה'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אמא אמרה לי: דני".
המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור".
שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.
לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר" שבו היא מתייחסת אל השיר:
יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב
שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן,
עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ
עוֹד מִסּוֹף הָגָּן:
חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ
עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן.
אוּלַי תַּגִּידוּ
מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?
אחתום במילים אחדות על מחבר השיר יצחק קצנלסון:
מאות שירים פרסם יצחק קצנלסון בעשרות הספרים שהוציא, ביניהם מקראות לבתי ספר, אסופות שירים, מחזות וחזיונות, סיפורים ואגדות.
יצחק קצנלסון, לעוד תמונות מאוסף שבדרון
הוא ביקר בארץ פעמיים, בשנים 1925 ו-1934, וזכה לשמוע את שיריו "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ו"יהודים מרקדים" מושרים בכל מקום שביקר בו.
בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח "עיר לבנה" לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וטבע. ברגע האחרון ניצל על ידי מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.
בימי מלחמת העולם השנייה, הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתבה ביידיש. בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא, וב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.
