כשפועל משפץ משרדי הייטק. קטע מרומן בכתובים מאת אלי שמואלי

"בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר."

The Baker Arent Oostwaard and his Wife, Catharina Keizerswaard, Jan Havicksz. Steen, 1658, .Rijksmuseum

דלת המעלית נפתחה ואני יצאתי ממנה בן 30, בלי כרטיס אשראי ובלי רישיון נהיגה. ראיתי חלל מוצף נֹגַהּ לבן. האור הגיע ממנורות ניאון, אור בלי שמש. פועלים התכופפו מעל לפתחי מיזוג וצנרת. באחת הפינות עמדו כמה אנשים ודיברו ביניהם ואחד מהם הבחין בי מסתכל עליו. "אותך הם שלחו?" הוא שאל, ואני עניתי "כן". מהחגורה שלו היו תלויים כלי עבודה מבריקים וחדשים וזה גרם לי להניח שהוא יותר בכיר מהשאר. האיש הראה לי סולם והניח מברג אצלי ביד. "אתמול הם שמו סיליקון בחריצים של התקרה. יש מריחות, אתה רואה? צריך לנקות את זה". הוא הצביע למעלה, לתקרה.

התקרה הייתה עשויה מאריחים אקוסטיים בצבע קרם ומישהו אטם את הרווחים שבין האריחים בסיליקון לבן. הסיליקון נמרח והתפקיד שלי היה לגרד את זה. טיפסתי על הסולם, הרמתי את הזרוע, הצמדתי את המברג לפלסטיק ודחפתי. חוט לבן נשר, נחת על האף והמצח שלי ונדבק לשם עם הזיעה. לא יכולתי לתפוס למה זה חשוב. למה שישכרו אדם לעשות את זה.

הקומה הזאת הייתה הפרויקט של שני אחים צרפתים. הם עמדו באמצע הקומה עם ידיים על המותניים, היחידים בסביבה בבגדים נקיים. מתנשפים, מסתכלים סביב, מנסים להבין מה עוד נותר לעשות. הפרויקט עמד לפני סיום והם רצו להותיר רושם טוב על הלקוחות שלהם. אריק, הבחור השני שגירד סיליקון שם על סולם, אמר לי שזה הפרויקט הראשון בחייהם. אחד משני האחים היה טיפוס נמרץ וזריז. הוא גלגל על הלשון את השם של כתב הרדיו הזה, גור צלל יכין. רעמת התלתלים השחורים הענקית שלו חלפה מתחת לסולם שלי – "גור צלל יכין".

בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. בצהריים אריק ואני נכנסנו לקומת המזנון. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר. הסתכלתי על אריק, הוא מתח גבות בחיוך מפוחד וחיכה שאומר משהו כדי שיוכל לדעת אם להסכים איתי שזה טוב או להסכים איתי שזה רע. היו שם חמישה סוגים של מנות עיקריות ועוד חמישה מגשים לסלטים כולל סלט פירות. ראיתי גולאש, צלי בשר ברוטב עם פלפל ובצל, שניצל, פרוסות קרפיון, עוף צלוי, שני סוגי אורז, פסטה בשמן ותבלינים, פסטה ברוטב עגבניות, צ'יפס, תפוחי אדמה ברוטב, תפוחי אדמה אפויים, סלסלות שבתוכן לחמניות מכמה סוגים, מאפי וניל, קרואסונים קטנים, עוגות גבינה מסולסלות עם ניקודים, שקיוויתי שהם שוקולד, ולא צימוקים. לא ידענו מה מכל זה מותר לנו לקחת. אבל אז אחד משני האחים הצרפתים, זה עם רעמת התלתלים, עצר לידנו – "תיקחו, תיקחו, תיכף הפסקה נגמר!" האחים הצרפתים שילמו על הארוחה.

ראינו את הפועלים מתיישבים מול מגשים שהאוכל נשפך מהם, העמסנו צלחות והתיישבנו איתם. הפועלים אכלו בפיות פתוחים. ראית בעיניהם חרדה. הם בלעו את האורז כאילו שהם בולעים תרופה, הם לא הצליחו ליהנות מהאכילה. הם קיללו בפנים מיוזעים, נושא השיחה נסב כל העת סביב אותו עניין – כולם בני זונות, כוס אמא שלהם. הייתה להם דרך מדכאת במיוחד לעודד זה את זה: אחרי שאחד היה מתלונן, על בית הספר של הילדה, מחלקת הארנונה בעירייה, כל הבוקר בטלפון עם קופת חולים לקבל הפניה, מישהו היה נותן לו את התשובה הקבועה: "מה תעשה? ככה זה. אין לך מה לעשות".

סביב השולחנות האחרים ישבו אנשים צעירים, בערך בגילי או מעט פחות. בחורים ובחורות. אלו היו העובדים מן המשרדים שבקומות האחרות. מלקרוא את שמות החברות בכניסה לבניין ניחשתי – הם הנדסאי ניהול, מהנדסי חומרה, מתכנתים, עובדי השיווק והנהלת החשבונות, מנהלי כוח האדם. מי יודע, אולי גם הכותב הטכני ישב שם. הפועלים בחרו שולחן רחוק מעובדי המשרדים, במכוון, מתוך איזו ענווה, שלא להטריד את מנוחתם בצחנת הזיעה והאבק על הגבות. עובדי המשרדים צחקו מעל למגשים ואכלו מבלי להסתכל לתוך הצלחות. האוכל היה עבורם מובן מאליו, צפוי, הרגשת שיופתעו אם לא יהיה שם. הדי הצחוק הגיעו עד לשולחן שלנו והקשבתי לשיחות שלהם. התנהל שם חיפוש מתמיד אחרי נושאים לפטפוט. משהו נייטרלי אבל משעשע, שום דבר מדאיג, כל מה שאיננו אישי. כמה עולה לקחת מונית לשדה התעופה? מסעדה בצפון – אל תלכו לשם. שמות משפחה ואיך מאייתים אותם. ביקור נשיא ארצות הברית זה היום? מתי סוגרים את הכבישים? קַצָּב סודי בשוק מחנה יהודה, מתכון לקציצה, יש לנו את אותה החולצה. ולעתים הייתה משתררת שם השתיקה, כל-כך משונה עד שגם אני הרגשתי מבוכה.

אחרי ההפסקה חזרנו לעבודה. מדי פעם ירדתי מהסולם לכתוב בפנקס. הצרפתי עם רעמת התלתלים ראה אותי עושה את זה ועצר. הסתכל עלי, הסתכל על הפנקס. אנשים מגיבים באופן משונה לאדם שעומד מולם וכותב בפנקס. הגבות מתקשות, המבט תלוי מהדפים, נטרד. הם מנסים להסתכל הצידה אבל זה לא עוזב אותם, העיניים נמשכות בחזרה לדפים. מה הוא כותב שם? זה עליי? מי זה האיש הזה בכלל? הוא נתן לי עוד הצצה ואז הפנה לי את הגב. אחרי עשרים דקות הוא שוב תפס אותי עושה את זה, ליד הסולם, הפנקס ביד אחת, העט ביד השניה. הוא כבר לא יכול היה להתאפק. "יש לך הרבה זמן אני רואה." הבטתי בעיניים שלו כמו מטומטם. הייתי מוכרח לעשות את זה. להפסיק, לרדת מהסולם, לשלוף את הפנקס. הוא נשאר קפוא במקום, מסתכל עלי בפנים מאובנים. "תראה, אדוני, יש לנו הרבה להספיק היום. אם אתה לא רוצה להיות פה אתה לא מוכרח." הוא התחיל ללכת. "אני מוכרח גם אם אני לא רוצה." הוא עצר והסתובב. "סליחה?" "לא משנה." "טוב, אתה יכול להשאיר את המברג על הסולם. תודה רבה." הוא עמד שם והסתכל בי בעיניים גדולות, תוחב לכיס האחורי את הפנקס, מרים את התיק שלי מהמסמר שבסולם, מניח אותו על הכתף. רק אז הוא זז משם, בשתיקה,  כמו אשה נבגדת.

 

אלי שמואלי הוא סופר ומשורר. הרומן הראשון שפרסם, "אישוליים" (הוצאת פרדס), זכה בפרס "עם הספר" מטעם קרן רבינוביץ' ופרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים. לאחרונה ראה אור ספר השירה שלו "האל שהכזיב הוא אתה", גם הוא בהוצאת פרדס. הוא בעל תואר שני בנוירוביולוגיה מהאוניברסיטה העברית.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

שירים מאת יונתן ברג

הַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ? אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.

The Old Italian Woman, Edgar Degas, 1857, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection

יונתן ברג

שפינוזה
קְצֵה הַיּוֹם נֶחְרָךְ
אאאאאאאבָּעֲלָטָה, נְסִיגָה
אאאאאאאאאאאאאאשֶׁאַחֲרֶיהָ הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת בָּתֵּי אֶבֶן,
בַּדִּים שְׁמוּטִים, קְטֹרֶת וְלַהַט, פֶּחָם וְצִמְחִיָּה — הָאֵל חוֹמֵק מֵהֶם,
דָּבָר אֵינוֹ נוֹלָד מִמֶּנּוּ, דָּבָר אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת גּוּפוֹ הָרֵיק, חָג לְעַצְמוֹ
מֵעֵבֶר לַדַּלּוּת הָאֱנוֹשִׁית,
מֵעֵבֶר לִמְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב, מֵעֵבֶר לַיָּדַיִם
הַמְבַקְשׁוֹת לִקְטֹף אֶת שְׁמוֹ, לְהַנִּיחַ אֶת הַפֶּרַח הָרֵיחָנִי
בִּבְגָדֵינוּ הַקּוֹדְרִים. חֲדַר הָעֲבוֹדָה סָגוּר, סְבִיבוֹ
מְפֻזָּרוֹת עֲדָשׁוֹת, הַמִּשְׁפָּטִים מוֹפִיעִים בָּזֶה אַחַר זֶה:
הוּא מוֹצֵא בְּהִירוּת, בְּתוֹכָהּ שַׁלְוָה.
שׁוֹתֵק וְרָחוֹק מִבְּנֵי דּוֹרוֹ, כְּמוֹ עָבַר נָהָר,
מֵגִיחַ אֵלֵינוּ רַעֲנָן, עוֹמֵד שָׁקֵט בְּעוֹד
סַעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ מְפַלְּחוֹת אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּדָם
וְנֶאֱמָנוּת, בְּעוֹד אֲנַחְנוּ רָצִים בְּעָרֵי בִּירָה
שֶׁבָּהֶן הַקֵּיסָר מֵנִיף אֶת יָדוֹ מוּל הֶהָמוֹן וּמַעֲנִיק לַכְּלָבִים
אֶת הַמֵּרוֹץ הָאָהוּב. יָדָיו הַשְּׁקוּפוֹת אֵינָן אוֹחֲזוֹת דָּבָר,
לְצַד הַמַּיִם, מְאֹהָב בָּאוֹר הַהוֹלַנְדִּי, נָח עַל הַפְּרָחִים
וְעַל הַגָּדוֹת, מַחֲלִיק וְנָמוֹג פַּעַם וְעוֹד פַּעַם, מוֹסִיף לַעֲמֹד בַּחֲשֵׁכָה —
חִלּוֹנִי, כְּלוֹמַר, מֵגִיחַ אֶל הַסְּפָרִים עִם עִפָּרוֹן,
מְשַׁרְבֵּט אֶת שְׁמוֹ לְצַד קַבְּצָנִים אֲחֵרִים,
מַכְתִּים בִּשְׁאֵלוֹת אֶת הַדַּפִּים הַלְּבָנִים.

 

היינריך היינה
מַיִם טִיְּלוּ עַל גּוּפוֹ, נֵרוֹת נָגְעוּ בַּקִּירוֹת,
אאאאאאאבֵּית הַטְּבִילָה הוּאַר לְפֶתַע, מֵאֵי־שָׁם נִשְׁמַע קוֹל בְּרָכָה,
אאאאאאאאאאאאאאהוּא הָיָה מְשֻׁכְנָע שֶׁהִגִּיעַ, כְּלוֹמַר, שֶׁהֵם יָרִיעוּ לוֹ
כְּשֶׁגּוּפוֹ הַנָּקִי יָגֵעַ, מְטֹהָר, בִּרְצִיפֵי הַמּוֹלֶדֶת. כָּעֵת פָּרִיז, בְּתֹם עָשׂוֹר,
הַגֶּרְמָנִית, שָׂרִיד אַחֲרוֹן לְאוֹתָהּ מַמְלָכָה
שֶׁעָלֶיהָ בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻפְקָד. מַבִּיט עַל הַמַּעְגָּל בְּפּוֹזְנָן,
חֲסִידִים אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה, שָׁרִים, כִּי הַלַּיְלָה מָלֵא. הוּא מַבִּיט בָּהֶם,
בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הָעוֹבֵר מִיָּד לְיָד, חָשׁ לְפֶתַע קִרְבָה מְאֻחֶרֶת,
חַסְרַת טַעַם: הַשִּׁיר הִתְפָּרֵץ מִתּוֹכוֹ לְכָל עֵבֶר, הֵמִיר אֶת הַבַּיִת בְּשָׂפָה.
בִּשְׁעוֹת דִּמְדּוּמִים כָּתַב עַל הִתְרוֹמְמוּת הַצְּלָב
הַשָּׁחֹר מִבַּעַד לִצְלָבֵי הַזָּהָב, עַל
דָּמָם הַסּוֹעֵר שֶׁל שְׁבָטִים מְבֻלְבָּלִים
מַכֶּה אֶת בָּתֵּי הַמְּלוּכָה וְאֶת הַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
נוֹתְרוּ הַמַּסָּעוֹת, תְּנוּעָה מְמַהֶרֶת לְעֵבֶר מָקוֹם אַחֵר: הָמוֹן שֶׁעוֹד יָרִיעַ,
נִבְרְשׁוֹת הָעֶרֶב עַל פָּנָיו הַיָּפִים.
הַשְּׁאֵלָה הַיְּהוּדִית? אֵין כָּאן הִתְרַחֲקוּת כְּלָל,
הוּא נוֹתַר בְּאוֹתָהּ שִׂיחָה נִמְשֶׁכֶת עִם הַתּוֹפָעוֹת וְהָאַהֲבָה,
נוֹתַר הַלַּהַט לְהִתְקָרֵב, לָדַעַת דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר: הָאֵל מֵהָאִשָּׁה,
הַתְּפִלָּה מֵרְחוֹבוֹת הַשּׁוּק הַסּוֹאֵן, הַגָּלוּת מֵהָעֶרֶב.
הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּ'קֶבֶר הַמִּזְרָן', כְּאֵבֵי הָרֹאשׁ וְהַצְּעָדִים מִקִּיר לְקִיר.
שִׂיחָה בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ.

 

רוזה לוקסמבורג
מָתַי רָאֲתָה אוֹתָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, עוֹמְדִים,
אאאאאאאחַסְרֵי מַעַשׂ, נוֹשְׁמִים לְאַט, מֻכְתָּמִים בְּפֶחָם,
אאאאאאאאאאאאאאמַנִּיחִים לַגּוּף לִלְמֹד אֶת הַתְּנוּעָה לְעֵבֶר חֹם,
כְּמוֹ עֲשָׂבִים, נָהָר שָׁלֵם שֶׁלָּהֶם, נָעִים בְּאִטִּיּוּת
לְעֵבֶר מַה שֶּׁתָּמִיד הֻבְטַח? נַעֲרָה בּוֹדֵדָה, מָתַי הֵמַרְתְּ
אֶת הַקְּרִיאָה, הַהִרְהוּר, בְּאוֹתוֹ מַאֲבָק שֶׁסִּמֵּן אֶת גּוּפֵךְ
וְהֵנִיעַ לִקְרָאתֵךְ כִּכָּרוֹת וְאַלִּימוּת.
מַה גָּרַם לָךְ לְהִסְתָּעֵר עַל הַשָּׂפָה כְּאִלּוּ
אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַאֲמִין בַּקַּיִץ גַּם אִם עוֹנָה אַחַת
מִתְעַקֶּשֶׁת לְבַקֵּר אוֹתָנוּ — רְטֻבִּים וְרוֹעֲדִים
אָנוּ צוֹפִים בַּזָּהָב הַבּוֹעֵר,
מְפַתֶּה אוֹתָנוּ, גּוֹרֵם לָנוּ לִסְגֹּר אֶגְרוֹף.
הֵם חָבְטוּ בְּרֹאשָׁהּ, וַדַּאי הֵחֵלּוּ לִצְחׁק כִּמְעַט מִיָּד, זְאֵבִים
הַמְּנִיסִים אֶת עַצְמָם מֵעַצְמָם בְּאֶמְצָעוּת יְלָלָה,
אֲבָל שְׁמָהּ תָּפוּר עַל הַמִּקְטֹרֶן שֶׁלָּנוּ,
עַל הַבֶּגֶד הָעוֹלֶה בָּאֵשׁ, דְּמוּתָהּ עוֹמֶדֶת בַּכִּכָּר
הָרֵיקָה, מַמְתִּינָה לָרְעֵבִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ.
אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּצְעָקוֹת, בְּאֶגְרוֹפִים קְטַנִּים מוּל
מִבְנֵי הָאֶבֶן, בְּפָנִים רְעוּלוֹת, אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּית, הִיא אוֹמֶרֶת,
רַק לַעֲמֹד כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אֶתְכֶם, צְפוּפִים, נוֹשְׁמִים, פּוֹתְחִים אֶת הָאֹפֶק
בְּאֶמְצָעוּת הַהִמְנוֹן שֶׁלָּכֶם: אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁירָה, לָחֲשָׁה לְעַצְמָהּ
בְּעוֹד הַדָּם אָזַל, מִבַּעַד לַמַּכּוֹת, בְּעוֹדָהּ
שְׂרוּעָה בַּתְּעָלָה, קְרוֹבָה לָעֵשֶׂב, שׁוֹמַעַת כֵּיצַד הֵם מִתְקוֹמְמִים,
עוֹמְדִים יַחַד, לְלֹא תְּזוּזָה, מַגִּישִׁים יָד,
נָעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב לְעֶבְרָהּ.

 

עמנואל לֶוִינַס
מִן הָרְבָעִים עוֹלֶה בְּלִיל קוֹלוֹת,
אאאאאאאטְקָסִים לְגֵרוּשׁ רוּחוֹת,
אאאאאאאאאאאאאאשִׁכּוֹרִים מַכִּים אֶת גּוּפָם וּמְקַלְלִים,
מַעֲשֵׂי אַהֲבָה פּוֹרְצִים אֶת הַוִּילוֹנוֹת,
יְלָדִים שׁוֹלְחִים יָד לְמַמְתַּקִּים בִּשְׁנָתָם,
מַאֲמִינִים מְזַמְּרִים וְחוֹזְרִים עַל שֵׁם הָאֵל,
מְבַלִּים מַשְׁאִירִים רֵיחַ חָרִיף.
שׁוֹנִים בְּתַכְלִית, זָרִים זֶה לָזֶה,
בִּלְתִּי מוּבָנִים לְעַצְמֵנוּ.
מְנַעַנְעִים אֶת פַּעֲמוֹן הָאֲנִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
הָאָדָם, פָּנִים חֲשׂוּפוֹת, דְּחוּסוֹת בְּאָבְדָן וְלַהַט.

 

סבי, יצחק אופנהיימר
לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת אֶפְשָׁר לְדַבֵּר
אאאאאאאעַל מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר — רְחוֹבוֹת וִירְצְבּוּרְג,
אאאאאאאאאאאאאאהַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ
הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ?
אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.
לֹא, עוֹד בְּטֶרֶם הַצְּעָדוֹת, עוֹד לִפְנֵי הָעֲזִיבָה הַחֲטוּפָה,
יוֹשֵׁב בָּאוּלָם, רוֹשֵׁם לְעַצְמְךָ הֶעָרוֹת, אַחַר כָּךְ
הַקָּפֶה וְהַהִרְהוּר, יָדַיִם עֲדִינוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה.
שֶׁלֶג כָּבֵד, הַנֵּרוֹת וְהַהִתְכַּנְּסוּת בַּסָּלוֹן, הַסְּפָרִים,
רֵיחַ הָעֵץ וְקוֹל הַנִּגּוּן. כֵּן, צִיּוֹן הָיְתָה שָׁם, מְרַחֶפֶת כָּל הָעֵת
עִם אוֹרָהּ הֶעָמוּם, אֲבָל כִּמְחוֹז חֵפֶץ, רַעְיוֹן, לֹא אוֹתָהּ
אֲדָמָה מָרָה, סָרְבָנִית, עָלֶיהָ עָמַדְתָּ שָׁנִים אַחַר כָּךְ — יָדַיִם סְדוּקוֹת,
פִּצְעֵי הַיַּבָּלוֹת וְהַכִּשָּׁלוֹן — חַם מִכְּדֵי לְהַרְהֵר, צָפוּף, מְלֻכְלָךְ.
עוֹד קֹדֶם, סַבָּא, עִם הַצְּעָדָה הַקְּצָרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לוּחִיּוֹת הַזָּהָב עַל מוֹשְׁבֵי הָעֵץ, הַחַלּוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים,
הַנִּבְרֶשֶׁת, הַשְּׁכֵנִים, הַטִּיּוּל הָאָרֹךְ אֶל הַגֶּשֶׁר.
הַאִם כָּל אֵלּוּ חָלְפוּ מוּלְךָ בִּשְׁעוֹת הַחֹם הַבִּלְתִּי נִסְבָּל בָּעֵמֶק,
חֲרָקִים בְּכָל מָקוֹם, הַמֶּשֶׁק שֶׁצָּבַר חוֹבוֹת.
הַאִם הִמְשַׁכְתָּ לִכְתֹּב בְּהֵחָבֵא הֶעָרוֹת
עַל בְּעָיוֹת פֶּדָגוֹגִיּוֹת בְּהוֹרָאַת הַהִיסְטוֹרְיָה,
עַל הַסִּפְרוּת הַגֶּרְמָנִית בְּמִפְנֵה הַמֵּאוֹת.
כֵּן, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַלָּבָן וְהָרֵיק בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת וִירְצְבּוּרְג.
נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי עִם הַכַּרְטִיסִיּוֹת הַצְּהֻבּוֹת,
הַצֶּבַע הַמְקֻלָּל שֶׁלָּנוּ, מַבִּיט עַל שְׁמוֹת הַקּוּרְסִים, עַל דְּמוּתְךָ: עָדִין,
כְּפִי שֶׁנּוֹתַרְתָּ, עֵינַיִם חֲדוּרוֹת נֶאֱמָנוּת, בּוֹטְחוֹת בֶּעָתִיד.

 

סבתי, לאה עמנואל־אופנהיימר
תָּמִיד חֲמוּרַת סֵבֶר. קוֹל פָּרוּעַ מֵעֵינֶיהָ הַקְּפוּאוֹת:
אאאאאאאלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אֶת אֲחוֹתִי.
אאאאאאאאאאאאאאשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַחֵשׁ
גַּם כְּשֶׁהִיא כְּבָר יוֹשֶׁבֶת, חַלָּשָׁה, בְּיִשּׁוּב בַּשּׁוֹמְרוֹן,
מְצַפָּה לִפְגּשׁ אֶת אֲחוֹתָהּ מִבַּעַד לִשְׁנוֹת הַבְּגִידָה הָאֲרֻכּוֹת.
לְעוֹלָם לֹא שִׂמְחָה מִתְפָּרֶצֶת, קוֹל גָּבוֹהַּ:
הַחֹם הָיָה שַׁיָּךְ לְעִדָּן אַחֵר.
קַפְּדָנִית, מַעֲשִׂית: צִיּוּד נָבוֹן לִמְהַגֵּר.
הַאִם נִסִּיתִי לְהִתְקָרֵב? לֹא, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ.
נַעַר פָּרוּעַ בְּיוֹתֵר מִמָּקוֹם אֶחָד,
מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ, חָנִיךְ שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת: בָּז לְחֻלְשָׁה.
אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה חַלָּשָׁה, נָכוֹן יוֹתֵר,
הִיא לֹא יָכְלָה לָתֵת לְעַצְמָהּ לִהְיוֹת חַלָּשָׁה,
יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, בָּאֲגַף הַמֶּלַנְכּוֹלִי.
לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לַהֹוֶה,
לְהִתְרַוֵּחַ בְּתוֹכוֹ, לְגַיֵּס יְדִידוּת עֲבוּרוֹ.
לֹא הָיָה לָהֶם לַיְלָה בְּלִי הַפָּנִים הָהֵם,
קִירוֹת מְלֵאִים, מִטְבָּח מָלֵא בָּהֶם.
אֲנִי מַרְבֶּה לְדַמְיֵן אֶת הָאֲחָיוֹת סוֹלְחוֹת זוֹ לָזוֹ,
נוֹגְעוֹת הָאַחַת בַּשְּׁנִיָּה בְּרַכּוּת שֶׁלֹּא נִתְּנָה לָהֶן כָּאן,
צְמוּדוֹת בַּמָּקוֹם הַשָּׁמוּר לָהֶן, רֵיקוֹת כְּבָר,
אַחַת לְיַד הַשְּׁנִיָּה.

 

יונתן ברג, יליד 81, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו "היסטוריה" ראה אור בהוצאת קשב, הממואר "פסגות – סיפור עזיבה" ראה אור בהוצאת אפיק ורומן חדש יראה אור ב-2018 בהוצאת "עם עובד".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

נְאַלֵּם – מאת סלין אסייג. אפוקליפסה שמתחילה ב-31 באוגוסט

"אבק צהוב דקיק נערם בכל מקום, סותם מכשירי חשמל, מזהם את מקורות המים. מלאי הסוללות במאגרים הולך ואוזל. לכן אנחנו אוגרים נרות ושמנים. העולם שלנו מתרוקן מצבעיו, כאילו האבקה משנה את הרכבם הכימי של הדברים. גם העצים והפרחים נצהבים."

Fragment of a Queen's Face, Amarna Period, Dynasty 18, reign of Akhenaten, The Metropolitan Museum, Purchase, Edward S. Harkness Gift, 1926

31.08.2017 

העולם שלנו מתרוקן מרעש. מכוניות לא נוסעות, מטוסים לא טסים. גם החיות הפשוטות נעלמו ולקחו איתן את הקולות שלהן. שקט נספג בתוך הקירות ומשתחרר באוויר של הבית שלנו, נותן לנו קצב איטי.

זה התחיל באותו יום ארור לפני חודש. בשעה שש כבר הייתי בכביש החוף. נסעתי למפעל ביקנעם לראות איך מתקדם ייצור חלקים שלנו. התלוויתי למנהל התפעול ובשעה שלוש יצאתי חזרה לתל אביב. בדרך חשבתי על מחר: בבוקר ישיבה עם מנהלי הייצור ושיחה עם נמרוד בשתיים עשרה.

בכניסה לאיילון היה פקק תנועה. חסר סבלנות אני ולכן נמלטתי אל דרך הים. ככל שהתקרבתי אליו ראיתי את הערפל עולה ממנו סמיך וצהוב. הים נעלם. אשתי התקשרה, שאלה אותי לאן הגעתי ואם אני רואה את הערפל. סע בזהירות אמרה. דמיינתי אותה יושבת על הספה מול הטלוויזיה עם הקפה של שעה ארבע. הסתכלתי על הערפל וחשבתי שכל דבר יכול להגיח מתוכו ואני אדע רק כשיהיה קרוב.

ליד הרמזור של טרומפלדור על הטיילת עמד גבר כהה עור. הוא לבש חליפה לבנה והרכיב משקפי שמש כהים. טבעות זהב גדולות ונוצצות עיטרו את פרקי אצבעותיו. הוא שר לתוך מיקרופון, ומתוך רדיו-טייפ גדול שהיה לידו על הרצפה בקעה מוזיקה קצבית וצווחנית. שתי נערות לבושות במכנס קצר רקדו מולו. שיערן היה רטוב והירכיים החשופות שלהן היו לבנות ושמנות. בתנועות גדולות הן נעו כשידיהן מציירות באוויר עיגולים, כל אחת רקדה עם עצמה אך מדי פעם הן ביצעו אותה תנועה. מאחוריהן על החול שעל שפת הים בתוך הערפל, אנשים עלו מהים, הם היו מטושטשים, כמו צללים נטולי פנים. בגלל הבהייה הארוכה שלי בהם, פספסתי את הרמזור. דקה ארוכה הסתכלתי על אב ובנו שישבו במסעדה הפינתית. האב הביט על הנערות אמר דבר מה לבנו וחייך, העור שלו היה שזוף ולפי תנועות שפתיו ראיתי כי לשון זרה בפיו. הערפל גלש אל הכביש. רציתי לזכור את הרגע הזה, את הפנים של כל האנשים שהיו שם.

 

3.9.2017

הערפל עדיין כאן. איש אינו יודע אם כל התופעות שקורות לנו קשורות אליו. אבק צהוב דקיק נערם בכל מקום, סותם מכשירי חשמל, מזהם את מקורות המים. מלאי הסוללות במאגרים הולך ואוזל. לכן אנחנו אוגרים נרות ושמנים.

העולם שלנו מתרוקן מצבעיו, כאילו האבקה משנה את הרכבם הכימי של הדברים. גם העצים והפרחים נצהבים.

 

7.9.2017

אנחנו ממעטים לצאת. אטמנו את עצמנו בבית, כיסינו הכול ביריעות ניילון, ועדיין האבקה מצליחה לחדור. בהתחלה אמרו שהיא אינה מקשה על הנשימה, אך עכשיו, כשכל אמצעי התקשורת שותקו, איננו יודעים דבר על העתיד רק על מה שהווה.

 

10.9.2017

יצאתי הבוקר לקנות עיתון, חלב ולחם. מוצרי המזון מתמעטים. אנשים במכולת השתהו. אף אחד לא עובד. מישהו אמר שצריך לנסוע מכאן, שאולי זה רק אצלנו בקרבת החוף. בקרוב נמות ברעב, הוא אמר.

בעיתון שקניתי היו חסרות אותיות. חשבתי שתופעת האותיות הנעלמות היא רק אצלנו בבית. כשיצאתי מהמכולת עמד שם על הספסל השכן שלי מלמטה. הוא אחז בעיתון וצעק לעוברים ושבים מה שנמחק בסוף ימחה, מה שנמחק בסוף ימחה.

כשהגעתי הביתה הוצאתי את האלבומים שלנו. ראיתי שהתמונות דהויות. לקחתי ניילון נצמד והתחלתי לעטוף אותן. מסתבר כי לשווא. רק הזיכרון נשאר אמרתי לאשתי. ישבתי משועמם על הספה, וחשבתי איך אפשר להציל ואת מה. אשתי באה וישבה לידי, זה לא יעזור היא אמרה והסתכלה בתמונות הדהויות. זוכר פה? היא שאלה והצביעה על תמונה שלנו במדי צבא. כן בטח אמרתי. זה צולם בשבוע שהכרנו, היא הגיעה לקורס בבסיס ששירתי בו. תראי אנחנו כמעט שלא משתנים, אמרתי. היא הביטה בדקדקנות בפניי כמו צייר שמודד בעיניו חפץ. אנחנו משתנים, היא אמרה נחרצות. העור שלנו נעשה צהוב, גם השיער. האבקה הצהובה נספגת בכול, היא חודרת אלינו לגוף. תראה, גם צבע העיניים שלנו משתנה, היא אמרה. הבטתי ארוכות לתוך עיניה וראיתי את הגוון הצהוב עמוק ברקע. אולי זו מגיפה, אולי זה משהו אצלנו, בני האדם, שהשתבש ולא העולם. זה יהרוג אותנו, היא אמרה, אני לא יכולה עם השקט הזה, עדיף למות עכשיו, אמרה ואגרפה את ידה על בטנה. אשתי בהריון, בחודש שישי.

 

14.9.2017

בשבת לפני שזה התחיל יצאנו מהבית והלכנו על שדרות בן גוריון עד לים. ראינו הרבה אנשים, הסתכלתי על הפנים שלהם וחשבתי איך כולם שונים כל כך. בכל פעם התמקדתי רק באיבר אחד והשוני בלט עוד יותר. צעדנו נינוחים ונטולי דאגה. השמש לא הייתה חמה מדי, לא כזו שמבריחה. הים היה חלק כמו נמתחה על פניו יריעה דקה שקופה. אנשים רקדו במעגלים מתחת למלון שרתון והמוזיקה התערבבה במכות הכדורים של שחקני המטקות שליד. עכשיו, אנחנו מתהלכים עם פנסים גם ביום. אור עמום נראה ואחריו אדם. הכול לא צפוי ומפתיע.

בשנה האחרונה אשתי החלה לכתוב. כשהבחנו שהאותיות בעיתונים ובספרים נמחקות הדפסנו את כל מה שכתבה והקלטנו את עצמנו קוראים את הדברים, אך בטרם סיימנו פסק גם החשמל.

אני נוגע בה בלילה, מתחת לשמיכה. היא לא רוצה להתפשט. העור שלי קשה וכואב, היא אומרת. הערפל מטשטש אותי, היא אומרת.

אני חושב איך זה היה קודם. גם אז היא לא הייתה מאושרת, אני אומר לעצמי וההבנה החדה המושרשת מכה בי.

את העובר שבבטנה היא לא רצתה אבל לא הייתה מסוגלת לבצע הפלה. אני חושש ממה שעובר עליה. אני רואה אותה נעצבת ומתכנסת. על מה את חושבת, אני אומר לה בקול שקט. אל תלחש, היא אומרת לי, ואני לוחש שוב ושוב בחושך בלילה, חושב שכך אשתלב במחשבותיה, בסיוטיה, וסכר פיה יתפתה לקולי. עדיף למות, היא אומרת ומאגרפת כף יד אל בטנה.

 

15.9.2017

הבוקר לא היו בעיתון אותיות.

 

20.9.2017

אנשים מסביבנו עוזבים. אורזים מזוודות ונוסעים. השמועה אומרת להרי יהודה, שם האותיות עדיין לא נעלמו. השמועה אומרת שהזמן קרוב שהן תעלמנה גם מפינו.

 

26.09.2017

לפני כמה ימים הפסקנו לנקות את האבקה. היא ממלאה את החלל שלנו וכשהיא נערמת היא מתקשה כמו בטון, מעבה את הכול. אני חושב שהבית יסגור עלינו.

החדר של הילדה שלנו, בקצה המסדרון, ככה אנחנו יכולים לשמור על השקט בשביל השינה שלה שאשתי חושבת שצריכה להיות רצופה וארוכה.

בזמנים שהיא ישנה אני לפעמים טועה לחשוב שאנחנו לבד.

לפעמים אשתי הולכת לחדר שלה, יושבת אתה, נרדמת לידה ואז אני נשאר עם כל השקט לבד.

 

28.09.2017

כשאני יוצא עם הילדה לטיולים קצרים בסביבה, אשתי אינה רוצה להצטרף.

בחוץ האבקה מכסה את פניהם של האנשים, הילדה שלי אומרת שהם נראים כמו ליצנים, בעיניי הם נדמים לרוחות רפאים.

יש שעות שאני רואה אותה מקשיבה לשקט. אני חושב אם היא מאבדת את המילים שלה בתוך עצמה וכמה קשה לה עם זה שאין לה לאן להוליך אותן. אני לא מצליח לראות תמונה של עתיד יותר. הייתי רגיל לעשות את זה פעם לפני שהייתי נרדם, לסדר את כל הדברים בראש, מתי נקנה ומה, אם נחסוך וכמה, כך וכך שנים יחלפו ונחליף רכב, הייתי מחשב הכול מגיע למסקנות ורואה את הדברים קורים אתנו, תמונות רצו לי בראש ועכשיו הן אינן.

לפני כמה ימים פתחתי קופסת שימורים ונחתכתי מעט ביד. טיפות של דם לכלכו את שולי חולצתי, והדם כמו נספג באבקה, ניסיתי לשטוף אותו. כתם הדם נשאר. תראה אמרה אשתי ולטפה את בטנה, הדם מנצח את האבקה.

 

30.09.2017

אני רואה אותה יושבת בגוף הדומם שיש לה עכשיו. אני יודע שהוא מסביר את ההרגשה שלה של לא לרצות לחיות. אני לא בטוח שהיא רוצה לחזור איתי אל הזמן שלנו, שידענו מה קורה בו כל רגע, אל העולם שאני מתחיל לשכוח וחושב אותו כמו מקום אחר עם צבעים וצורות שקיימים בו בלעדינו.

שלשום יצאתי לבד בשעת הצהריים, בהיעדרי היא והילדה ציירו סביב לפה שפתיים גדולות אדומות ומחייכות. עכשיו אנחנו באמת כמו ליצניות ,אמרה, והיא והילדה חייכו חיוך אדום בפני חלב צהוב.
צחקנו. חשבתי על הדם.

היא עשתה הכול כדי להגיע ללידה כשהתינוק בבטנה חנוק ומאותו יום היא שוכבת במיטה.

בואי נצא מכאן אני אומר לה היא לא רוצה והאבקה סוגרת מצמצמת.

אני קורא את מה שכתבתי ורואה איך השפה שלי התעקמה בדברים. המילים שיוצאות מאתנו לא אומרות את הכול ונשמעות לי מעורבלות, קטועות, רחוקות ממה שצריך. אני חושש שניאלם. אני נחלש לתוך דבר שלא קיים. המוות כבר בתוכי והוא ריק. 

10.10.2017

בשבוע האחרון המילים אבדו כליל. נשארו לנו רק המחשבות. 

אני הולך לישון ומפחד מן המחר.

שלוש לפנות בוקר.

אני פוקח עיניים, היא ערה. הפה שלי יבש. היא נשענת על המרפק שלה מסתכלת עליי. אני נבהל לרגע אבל מחבק אותה. הגוף שלה מתחמם והעור קצת מתרכך. אני לא כועס על התינוק האבוד. לא כעסתי. אני לוחש לה מחשבות בראש. היא לא משתיקה לי אותן, וככה היא נרדמת וקצת אחריה גם אני.

בוקר. 

אני מתעורר ממגע ידה הכואב. לא פוקח עיניים. לא פוחד.

 

סלין אסייג היא בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. עבדה כהנדסאית מכונות וכיום עובדת במערכת הוצאת הספרים מודן-כתר. פרסמה ספורים קצרים בכתבי עת ושני ספרים: 'פרקי מכונות' ('אחוזת בית', 2017) ו'צעקה הפוכה' ('אחוזת בית', 2014) שזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

'תן חיוך – תעביר הילוך', אסף סעדון

היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב.

On a Garden Bench, Claude Monet, 1873, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 2002, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

היא ישבה על ספסל, אני עמדתי בקצה המדרכה ליד השלט של תחנת האוטובוס, בינינו עברו אנשים. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. חיכינו לאוטובוס. רבנו, וכמו אחרי כל ריב, נכנסו לשלב השתיקה. שלושה בחורים עברו וצחקו, אחד מהם נעצר מולי ושאל: "למה אתה לא מחייך?" הוא היה יפה, בלונדיני גבוה, הלוואי ואני הייתי נראה ככה. לא עניתי. "תחייך," הוא המשיך. רציתי להוריד לו סטירה על המקום. איזה מין התנהגות זאת ככה לפנות לאדם זר ולשאול אותו שאלה כזאת? הסתכלתי לו בעיניים והמשכתי לא לחייך. כמעט ואמרתי, "בא לי לא לחייך, מה תעשה, יא זין?" או משהו ציורי יותר בסגנון של "יש לך פנים יפות, חבל עליהן." אבל סתם שתקתי והבלונדיני אמר "תן חיוך – תעביר הילוך" והלך עם החברים שלו.

הסתכלתי עליה, יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, ושנאתי אותה יותר. למה רבנו? כשיצאנו מהפאב היא שאלה: "מי בודק מאיפה לוקחים אוטובוס, אני או אתה?" בדקתי באפליקציה, ראיתי על המפה את התחנה ואותי בנקודה כחולה, אבל לא הייתי בטוח לאיזה כיוון ללכת. המשכתי ללכת בלי לדעת את הכיוון כדי לראות לאן הנקודה הכחולה זזה וככה אדע איפה התחנה. היא הלכה אחריי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה והיא הציעה ללמד אותי לקרוא מפה ולראות לפי שמות הרחובות את הכיוון. אמרתי לה שאני מעדיף את השיטה שלי. היא ביקשה את הפלאפון כדי להסתכל על המפה ולא נתתי לה. היא הוציאה את הפלאפון שלה ובדקה וצעקה: "אנחנו בכלל לא בכיוון הנכון!" כיביתי את האפליקציה ואמרתי לה: "תובילי את." היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב. האוטובוס שלנו חלף על פנינו, והיא צעקה: "אתה רואה? פספסנו את האוטובוס בגללך, טמבל אחד!" שתקתי ובדרך לתחנה היא התנצלה – "סליחה שצעקתי עליך שוב" – ובגלל שהיא אמרה את זה בטון דיבור מעצבן ומרוח, שנשמע כמו "סליחהההה שצעקתיייי עלייייך שובבבב," המשכתי לשתוק. והיא גם שתקה.

בלילה האוטובוסים באים בתדירות נמוכה. עוד חצי שעה לפחות עד האוטובוס הבא. נער אחד, בן שש-עשרה אולי, עבר על סקייטבורד והחליק ונפל לאחור בדיוק בינינו. היא הרימה את העיניים מהפלאפון ושאלה אותו: "אתה בסדר?" הוא קם ורדף אחרי הסקייטבורד שלו שהתגלגל במורד הרחוב. "אתה בסדר?" חיקיתי אותה בקול צייצני. "כאילו אכפת לה." דיברתי עליה בגוף שלישי. "כאילו אם הוא היה מת פה על המקום זה היה מזיז לה."

"סתום כבר, טיפש אחד!" שוב היא צעקה.

סתמתי.

כל הזמן היא אומרת שהצעקות שלה זה כמו שאני שותק. שמה שאני מרגיש כשהיא צועקת עליי, היא מרגישה כשאני שותק. ואולי אם אני אפסיק לשתוק, ואדבר על הדברים, היא גם תפסיק לצעוק. זה נשמע לי חארטה. בעיקר כי היא כל הזמן משתיקה אותי, אומרת לי לסתום, ואני אף פעם לא אומר לה לצעוק. וגם כי כשאני מנסה לדבר על הדברים, במקום לשתוק, באיזשהו שלב אני חוטף צעקות.

לפני כמה זמן היינו אצל איזו מטפלת זוגית. סיפרנו לה על הבעיה הזאת, של הצעקות והשתיקות. והמטפלת אמרה שאני נכנס למקום של ילד, כשצועקים עליי אני מרגיש כמו ילד בגן שהגננת צועקת עליו והוא חסר אונים, אז הוא שותק וחוסם את עצמו. ביקשנו שתייעץ לנו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, והיא אמרה שזה מורכב, ושזה ייקח זמן, ושנצטרך לבוא לעוד כמה פגישות עד שנתחיל למצוא פתרונות לבעיות כאלה מסובכות. באוטובוס חזרה מהמטפלת, אמרתי לה שכל הטיפולים האלה הם מטחנת כסף ואני לא רוצה ללכת יותר. אם המטפלת הזאת יכולה לשלוף מהמותן ולהגיד בכזה ביטחון שאני הופך לילד בגן כשצועקים עליי, היא גם יכולה לשלוף מהמותן פתרון.

נמאס לי לשנוא. התיישבתי לידה על הספסל ונישקתי אותה על הלחי. היא חייכה ואמרה: "אני מבינה שהאגו שלך לא נותן לך לבקש סליחה, וזאת הדרך שלך לבקש סליחה."

"סליחה על מה?"

"על זה שאתה טמבל," היא מלמלה.

חייכתי והיא אמרה: "אתה רואה? איזה יפה אתה כשאתה מחייך. למה אתה לא מחייך יותר באמת?"

הורדתי לה סטירה. לא חזקה מדי, אבל כואבת. "בחיים אל תשאלי אותי יותר למה אני לא מחייך," אמרתי וקמתי כי בדיוק האוטובוס הגיע. כשעלינו הנהג שאל אותי אם הרבצתי לה. אמרתי לו: "סתם. זה היה בצחוק."

 

אסף סעדון נולד בשנת 1984, גדל ברמלה ומתגורר כיום בתל אביב. ספרו "פעם היה לי לב" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11