היא ישבה על ספסל, אני עמדתי בקצה המדרכה ליד השלט של תחנת האוטובוס, בינינו עברו אנשים. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. חיכינו לאוטובוס. רבנו, וכמו אחרי כל ריב, נכנסו לשלב השתיקה. שלושה בחורים עברו וצחקו, אחד מהם נעצר מולי ושאל: "למה אתה לא מחייך?" הוא היה יפה, בלונדיני גבוה, הלוואי ואני הייתי נראה ככה. לא עניתי. "תחייך," הוא המשיך. רציתי להוריד לו סטירה על המקום. איזה מין התנהגות זאת ככה לפנות לאדם זר ולשאול אותו שאלה כזאת? הסתכלתי לו בעיניים והמשכתי לא לחייך. כמעט ואמרתי, "בא לי לא לחייך, מה תעשה, יא זין?" או משהו ציורי יותר בסגנון של "יש לך פנים יפות, חבל עליהן." אבל סתם שתקתי והבלונדיני אמר "תן חיוך – תעביר הילוך" והלך עם החברים שלו.
הסתכלתי עליה, יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, ושנאתי אותה יותר. למה רבנו? כשיצאנו מהפאב היא שאלה: "מי בודק מאיפה לוקחים אוטובוס, אני או אתה?" בדקתי באפליקציה, ראיתי על המפה את התחנה ואותי בנקודה כחולה, אבל לא הייתי בטוח לאיזה כיוון ללכת. המשכתי ללכת בלי לדעת את הכיוון כדי לראות לאן הנקודה הכחולה זזה וככה אדע איפה התחנה. היא הלכה אחריי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה והיא הציעה ללמד אותי לקרוא מפה ולראות לפי שמות הרחובות את הכיוון. אמרתי לה שאני מעדיף את השיטה שלי. היא ביקשה את הפלאפון כדי להסתכל על המפה ולא נתתי לה. היא הוציאה את הפלאפון שלה ובדקה וצעקה: "אנחנו בכלל לא בכיוון הנכון!" כיביתי את האפליקציה ואמרתי לה: "תובילי את." היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב. האוטובוס שלנו חלף על פנינו, והיא צעקה: "אתה רואה? פספסנו את האוטובוס בגללך, טמבל אחד!" שתקתי ובדרך לתחנה היא התנצלה – "סליחה שצעקתי עליך שוב" – ובגלל שהיא אמרה את זה בטון דיבור מעצבן ומרוח, שנשמע כמו "סליחהההה שצעקתיייי עלייייך שובבבב," המשכתי לשתוק. והיא גם שתקה.
בלילה האוטובוסים באים בתדירות נמוכה. עוד חצי שעה לפחות עד האוטובוס הבא. נער אחד, בן שש-עשרה אולי, עבר על סקייטבורד והחליק ונפל לאחור בדיוק בינינו. היא הרימה את העיניים מהפלאפון ושאלה אותו: "אתה בסדר?" הוא קם ורדף אחרי הסקייטבורד שלו שהתגלגל במורד הרחוב. "אתה בסדר?" חיקיתי אותה בקול צייצני. "כאילו אכפת לה." דיברתי עליה בגוף שלישי. "כאילו אם הוא היה מת פה על המקום זה היה מזיז לה."
"סתום כבר, טיפש אחד!" שוב היא צעקה.
סתמתי.
כל הזמן היא אומרת שהצעקות שלה זה כמו שאני שותק. שמה שאני מרגיש כשהיא צועקת עליי, היא מרגישה כשאני שותק. ואולי אם אני אפסיק לשתוק, ואדבר על הדברים, היא גם תפסיק לצעוק. זה נשמע לי חארטה. בעיקר כי היא כל הזמן משתיקה אותי, אומרת לי לסתום, ואני אף פעם לא אומר לה לצעוק. וגם כי כשאני מנסה לדבר על הדברים, במקום לשתוק, באיזשהו שלב אני חוטף צעקות.
לפני כמה זמן היינו אצל איזו מטפלת זוגית. סיפרנו לה על הבעיה הזאת, של הצעקות והשתיקות. והמטפלת אמרה שאני נכנס למקום של ילד, כשצועקים עליי אני מרגיש כמו ילד בגן שהגננת צועקת עליו והוא חסר אונים, אז הוא שותק וחוסם את עצמו. ביקשנו שתייעץ לנו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, והיא אמרה שזה מורכב, ושזה ייקח זמן, ושנצטרך לבוא לעוד כמה פגישות עד שנתחיל למצוא פתרונות לבעיות כאלה מסובכות. באוטובוס חזרה מהמטפלת, אמרתי לה שכל הטיפולים האלה הם מטחנת כסף ואני לא רוצה ללכת יותר. אם המטפלת הזאת יכולה לשלוף מהמותן ולהגיד בכזה ביטחון שאני הופך לילד בגן כשצועקים עליי, היא גם יכולה לשלוף מהמותן פתרון.
נמאס לי לשנוא. התיישבתי לידה על הספסל ונישקתי אותה על הלחי. היא חייכה ואמרה: "אני מבינה שהאגו שלך לא נותן לך לבקש סליחה, וזאת הדרך שלך לבקש סליחה."
"סליחה על מה?"
"על זה שאתה טמבל," היא מלמלה.
חייכתי והיא אמרה: "אתה רואה? איזה יפה אתה כשאתה מחייך. למה אתה לא מחייך יותר באמת?"
הורדתי לה סטירה. לא חזקה מדי, אבל כואבת. "בחיים אל תשאלי אותי יותר למה אני לא מחייך," אמרתי וקמתי כי בדיוק האוטובוס הגיע. כשעלינו הנהג שאל אותי אם הרבצתי לה. אמרתי לו: "סתם. זה היה בצחוק."
אסף סעדון נולד בשנת 1984, גדל ברמלה ומתגורר כיום בתל אביב. ספרו "פעם היה לי לב" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2016.
תוכן עניינים – גיליון מס' 11
תווים לשיר "אומרים ישנה ארץ" ללחן של י.אנגל. מתוך הספרון:
