שירים מאת יונתן ברג

הַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ? אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.

The Old Italian Woman, Edgar Degas, 1857, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection

יונתן ברג

שפינוזה
קְצֵה הַיּוֹם נֶחְרָךְ
אאאאאאאבָּעֲלָטָה, נְסִיגָה
אאאאאאאאאאאאאאשֶׁאַחֲרֶיהָ הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת בָּתֵּי אֶבֶן,
בַּדִּים שְׁמוּטִים, קְטֹרֶת וְלַהַט, פֶּחָם וְצִמְחִיָּה — הָאֵל חוֹמֵק מֵהֶם,
דָּבָר אֵינוֹ נוֹלָד מִמֶּנּוּ, דָּבָר אֵינוֹ מְשַׂמֵּחַ אֶת גּוּפוֹ הָרֵיק, חָג לְעַצְמוֹ
מֵעֵבֶר לַדַּלּוּת הָאֱנוֹשִׁית,
מֵעֵבֶר לִמְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב, מֵעֵבֶר לַיָּדַיִם
הַמְבַקְשׁוֹת לִקְטֹף אֶת שְׁמוֹ, לְהַנִּיחַ אֶת הַפֶּרַח הָרֵיחָנִי
בִּבְגָדֵינוּ הַקּוֹדְרִים. חֲדַר הָעֲבוֹדָה סָגוּר, סְבִיבוֹ
מְפֻזָּרוֹת עֲדָשׁוֹת, הַמִּשְׁפָּטִים מוֹפִיעִים בָּזֶה אַחַר זֶה:
הוּא מוֹצֵא בְּהִירוּת, בְּתוֹכָהּ שַׁלְוָה.
שׁוֹתֵק וְרָחוֹק מִבְּנֵי דּוֹרוֹ, כְּמוֹ עָבַר נָהָר,
מֵגִיחַ אֵלֵינוּ רַעֲנָן, עוֹמֵד שָׁקֵט בְּעוֹד
סַעֲרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ מְפַלְּחוֹת אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּדָם
וְנֶאֱמָנוּת, בְּעוֹד אֲנַחְנוּ רָצִים בְּעָרֵי בִּירָה
שֶׁבָּהֶן הַקֵּיסָר מֵנִיף אֶת יָדוֹ מוּל הֶהָמוֹן וּמַעֲנִיק לַכְּלָבִים
אֶת הַמֵּרוֹץ הָאָהוּב. יָדָיו הַשְּׁקוּפוֹת אֵינָן אוֹחֲזוֹת דָּבָר,
לְצַד הַמַּיִם, מְאֹהָב בָּאוֹר הַהוֹלַנְדִּי, נָח עַל הַפְּרָחִים
וְעַל הַגָּדוֹת, מַחֲלִיק וְנָמוֹג פַּעַם וְעוֹד פַּעַם, מוֹסִיף לַעֲמֹד בַּחֲשֵׁכָה —
חִלּוֹנִי, כְּלוֹמַר, מֵגִיחַ אֶל הַסְּפָרִים עִם עִפָּרוֹן,
מְשַׁרְבֵּט אֶת שְׁמוֹ לְצַד קַבְּצָנִים אֲחֵרִים,
מַכְתִּים בִּשְׁאֵלוֹת אֶת הַדַּפִּים הַלְּבָנִים.

 

היינריך היינה
מַיִם טִיְּלוּ עַל גּוּפוֹ, נֵרוֹת נָגְעוּ בַּקִּירוֹת,
אאאאאאאבֵּית הַטְּבִילָה הוּאַר לְפֶתַע, מֵאֵי־שָׁם נִשְׁמַע קוֹל בְּרָכָה,
אאאאאאאאאאאאאאהוּא הָיָה מְשֻׁכְנָע שֶׁהִגִּיעַ, כְּלוֹמַר, שֶׁהֵם יָרִיעוּ לוֹ
כְּשֶׁגּוּפוֹ הַנָּקִי יָגֵעַ, מְטֹהָר, בִּרְצִיפֵי הַמּוֹלֶדֶת. כָּעֵת פָּרִיז, בְּתֹם עָשׂוֹר,
הַגֶּרְמָנִית, שָׂרִיד אַחֲרוֹן לְאוֹתָהּ מַמְלָכָה
שֶׁעָלֶיהָ בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻפְקָד. מַבִּיט עַל הַמַּעְגָּל בְּפּוֹזְנָן,
חֲסִידִים אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה, שָׁרִים, כִּי הַלַּיְלָה מָלֵא. הוּא מַבִּיט בָּהֶם,
בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הָעוֹבֵר מִיָּד לְיָד, חָשׁ לְפֶתַע קִרְבָה מְאֻחֶרֶת,
חַסְרַת טַעַם: הַשִּׁיר הִתְפָּרֵץ מִתּוֹכוֹ לְכָל עֵבֶר, הֵמִיר אֶת הַבַּיִת בְּשָׂפָה.
בִּשְׁעוֹת דִּמְדּוּמִים כָּתַב עַל הִתְרוֹמְמוּת הַצְּלָב
הַשָּׁחֹר מִבַּעַד לִצְלָבֵי הַזָּהָב, עַל
דָּמָם הַסּוֹעֵר שֶׁל שְׁבָטִים מְבֻלְבָּלִים
מַכֶּה אֶת בָּתֵּי הַמְּלוּכָה וְאֶת הַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
נוֹתְרוּ הַמַּסָּעוֹת, תְּנוּעָה מְמַהֶרֶת לְעֵבֶר מָקוֹם אַחֵר: הָמוֹן שֶׁעוֹד יָרִיעַ,
נִבְרְשׁוֹת הָעֶרֶב עַל פָּנָיו הַיָּפִים.
הַשְּׁאֵלָה הַיְּהוּדִית? אֵין כָּאן הִתְרַחֲקוּת כְּלָל,
הוּא נוֹתַר בְּאוֹתָהּ שִׂיחָה נִמְשֶׁכֶת עִם הַתּוֹפָעוֹת וְהָאַהֲבָה,
נוֹתַר הַלַּהַט לְהִתְקָרֵב, לָדַעַת דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר: הָאֵל מֵהָאִשָּׁה,
הַתְּפִלָּה מֵרְחוֹבוֹת הַשּׁוּק הַסּוֹאֵן, הַגָּלוּת מֵהָעֶרֶב.
הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת בְּ'קֶבֶר הַמִּזְרָן', כְּאֵבֵי הָרֹאשׁ וְהַצְּעָדִים מִקִּיר לְקִיר.
שִׂיחָה בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ.

 

רוזה לוקסמבורג
מָתַי רָאֲתָה אוֹתָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, עוֹמְדִים,
אאאאאאאחַסְרֵי מַעַשׂ, נוֹשְׁמִים לְאַט, מֻכְתָּמִים בְּפֶחָם,
אאאאאאאאאאאאאאמַנִּיחִים לַגּוּף לִלְמֹד אֶת הַתְּנוּעָה לְעֵבֶר חֹם,
כְּמוֹ עֲשָׂבִים, נָהָר שָׁלֵם שֶׁלָּהֶם, נָעִים בְּאִטִּיּוּת
לְעֵבֶר מַה שֶּׁתָּמִיד הֻבְטַח? נַעֲרָה בּוֹדֵדָה, מָתַי הֵמַרְתְּ
אֶת הַקְּרִיאָה, הַהִרְהוּר, בְּאוֹתוֹ מַאֲבָק שֶׁסִּמֵּן אֶת גּוּפֵךְ
וְהֵנִיעַ לִקְרָאתֵךְ כִּכָּרוֹת וְאַלִּימוּת.
מַה גָּרַם לָךְ לְהִסְתָּעֵר עַל הַשָּׂפָה כְּאִלּוּ
אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַאֲמִין בַּקַּיִץ גַּם אִם עוֹנָה אַחַת
מִתְעַקֶּשֶׁת לְבַקֵּר אוֹתָנוּ — רְטֻבִּים וְרוֹעֲדִים
אָנוּ צוֹפִים בַּזָּהָב הַבּוֹעֵר,
מְפַתֶּה אוֹתָנוּ, גּוֹרֵם לָנוּ לִסְגֹּר אֶגְרוֹף.
הֵם חָבְטוּ בְּרֹאשָׁהּ, וַדַּאי הֵחֵלּוּ לִצְחׁק כִּמְעַט מִיָּד, זְאֵבִים
הַמְּנִיסִים אֶת עַצְמָם מֵעַצְמָם בְּאֶמְצָעוּת יְלָלָה,
אֲבָל שְׁמָהּ תָּפוּר עַל הַמִּקְטֹרֶן שֶׁלָּנוּ,
עַל הַבֶּגֶד הָעוֹלֶה בָּאֵשׁ, דְּמוּתָהּ עוֹמֶדֶת בַּכִּכָּר
הָרֵיקָה, מַמְתִּינָה לָרְעֵבִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ.
אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּצְעָקוֹת, בְּאֶגְרוֹפִים קְטַנִּים מוּל
מִבְנֵי הָאֶבֶן, בְּפָנִים רְעוּלוֹת, אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּית, הִיא אוֹמֶרֶת,
רַק לַעֲמֹד כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אֶתְכֶם, צְפוּפִים, נוֹשְׁמִים, פּוֹתְחִים אֶת הָאֹפֶק
בְּאֶמְצָעוּת הַהִמְנוֹן שֶׁלָּכֶם: אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁירָה, לָחֲשָׁה לְעַצְמָהּ
בְּעוֹד הַדָּם אָזַל, מִבַּעַד לַמַּכּוֹת, בְּעוֹדָהּ
שְׂרוּעָה בַּתְּעָלָה, קְרוֹבָה לָעֵשֶׂב, שׁוֹמַעַת כֵּיצַד הֵם מִתְקוֹמְמִים,
עוֹמְדִים יַחַד, לְלֹא תְּזוּזָה, מַגִּישִׁים יָד,
נָעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב לְעֶבְרָהּ.

 

עמנואל לֶוִינַס
מִן הָרְבָעִים עוֹלֶה בְּלִיל קוֹלוֹת,
אאאאאאאטְקָסִים לְגֵרוּשׁ רוּחוֹת,
אאאאאאאאאאאאאאשִׁכּוֹרִים מַכִּים אֶת גּוּפָם וּמְקַלְלִים,
מַעֲשֵׂי אַהֲבָה פּוֹרְצִים אֶת הַוִּילוֹנוֹת,
יְלָדִים שׁוֹלְחִים יָד לְמַמְתַּקִּים בִּשְׁנָתָם,
מַאֲמִינִים מְזַמְּרִים וְחוֹזְרִים עַל שֵׁם הָאֵל,
מְבַלִּים מַשְׁאִירִים רֵיחַ חָרִיף.
שׁוֹנִים בְּתַכְלִית, זָרִים זֶה לָזֶה,
בִּלְתִּי מוּבָנִים לְעַצְמֵנוּ.
מְנַעַנְעִים אֶת פַּעֲמוֹן הָאֲנִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
הָאָדָם, פָּנִים חֲשׂוּפוֹת, דְּחוּסוֹת בְּאָבְדָן וְלַהַט.

 

סבי, יצחק אופנהיימר
לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת אֶפְשָׁר לְדַבֵּר
אאאאאאאעַל מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר — רְחוֹבוֹת וִירְצְבּוּרְג,
אאאאאאאאאאאאאאהַטִּירָה וְהַנָּהָר, עַרְמוֹנִים קְלוּיִים וְטַעַם וָנִיל. הַאִם בַּדֶּרֶךְ
הַקְּצָרָה מִבֵּיתְךָ לַפָקוּלְטָה כְּבָר עָלָה בְּךָ הָרֵיחַ הֶחָרוּךְ?
אוֹתָהּ שְׁעָטָה שֶׁתָּבוֹא, תָּבִיס הַכֹּל.
לֹא, עוֹד בְּטֶרֶם הַצְּעָדוֹת, עוֹד לִפְנֵי הָעֲזִיבָה הַחֲטוּפָה,
יוֹשֵׁב בָּאוּלָם, רוֹשֵׁם לְעַצְמְךָ הֶעָרוֹת, אַחַר כָּךְ
הַקָּפֶה וְהַהִרְהוּר, יָדַיִם עֲדִינוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה.
שֶׁלֶג כָּבֵד, הַנֵּרוֹת וְהַהִתְכַּנְּסוּת בַּסָּלוֹן, הַסְּפָרִים,
רֵיחַ הָעֵץ וְקוֹל הַנִּגּוּן. כֵּן, צִיּוֹן הָיְתָה שָׁם, מְרַחֶפֶת כָּל הָעֵת
עִם אוֹרָהּ הֶעָמוּם, אֲבָל כִּמְחוֹז חֵפֶץ, רַעְיוֹן, לֹא אוֹתָהּ
אֲדָמָה מָרָה, סָרְבָנִית, עָלֶיהָ עָמַדְתָּ שָׁנִים אַחַר כָּךְ — יָדַיִם סְדוּקוֹת,
פִּצְעֵי הַיַּבָּלוֹת וְהַכִּשָּׁלוֹן — חַם מִכְּדֵי לְהַרְהֵר, צָפוּף, מְלֻכְלָךְ.
עוֹד קֹדֶם, סַבָּא, עִם הַצְּעָדָה הַקְּצָרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
לוּחִיּוֹת הַזָּהָב עַל מוֹשְׁבֵי הָעֵץ, הַחַלּוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים,
הַנִּבְרֶשֶׁת, הַשְּׁכֵנִים, הַטִּיּוּל הָאָרֹךְ אֶל הַגֶּשֶׁר.
הַאִם כָּל אֵלּוּ חָלְפוּ מוּלְךָ בִּשְׁעוֹת הַחֹם הַבִּלְתִּי נִסְבָּל בָּעֵמֶק,
חֲרָקִים בְּכָל מָקוֹם, הַמֶּשֶׁק שֶׁצָּבַר חוֹבוֹת.
הַאִם הִמְשַׁכְתָּ לִכְתֹּב בְּהֵחָבֵא הֶעָרוֹת
עַל בְּעָיוֹת פֶּדָגוֹגִיּוֹת בְּהוֹרָאַת הַהִיסְטוֹרְיָה,
עַל הַסִּפְרוּת הַגֶּרְמָנִית בְּמִפְנֵה הַמֵּאוֹת.
כֵּן, אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַלָּבָן וְהָרֵיק בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת וִירְצְבּוּרְג.
נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי עִם הַכַּרְטִיסִיּוֹת הַצְּהֻבּוֹת,
הַצֶּבַע הַמְקֻלָּל שֶׁלָּנוּ, מַבִּיט עַל שְׁמוֹת הַקּוּרְסִים, עַל דְּמוּתְךָ: עָדִין,
כְּפִי שֶׁנּוֹתַרְתָּ, עֵינַיִם חֲדוּרוֹת נֶאֱמָנוּת, בּוֹטְחוֹת בֶּעָתִיד.

 

סבתי, לאה עמנואל־אופנהיימר
תָּמִיד חֲמוּרַת סֵבֶר. קוֹל פָּרוּעַ מֵעֵינֶיהָ הַקְּפוּאוֹת:
אאאאאאאלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אֶת אֲחוֹתִי.
אאאאאאאאאאאאאאשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַחֵשׁ
גַּם כְּשֶׁהִיא כְּבָר יוֹשֶׁבֶת, חַלָּשָׁה, בְּיִשּׁוּב בַּשּׁוֹמְרוֹן,
מְצַפָּה לִפְגּשׁ אֶת אֲחוֹתָהּ מִבַּעַד לִשְׁנוֹת הַבְּגִידָה הָאֲרֻכּוֹת.
לְעוֹלָם לֹא שִׂמְחָה מִתְפָּרֶצֶת, קוֹל גָּבוֹהַּ:
הַחֹם הָיָה שַׁיָּךְ לְעִדָּן אַחֵר.
קַפְּדָנִית, מַעֲשִׂית: צִיּוּד נָבוֹן לִמְהַגֵּר.
הַאִם נִסִּיתִי לְהִתְקָרֵב? לֹא, לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ.
נַעַר פָּרוּעַ בְּיוֹתֵר מִמָּקוֹם אֶחָד,
מְרֻכָּז בְּעַצְמוֹ, חָנִיךְ שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת: בָּז לְחֻלְשָׁה.
אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה חַלָּשָׁה, נָכוֹן יוֹתֵר,
הִיא לֹא יָכְלָה לָתֵת לְעַצְמָהּ לִהְיוֹת חַלָּשָׁה,
יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, בָּאֲגַף הַמֶּלַנְכּוֹלִי.
לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לַהֹוֶה,
לְהִתְרַוֵּחַ בְּתוֹכוֹ, לְגַיֵּס יְדִידוּת עֲבוּרוֹ.
לֹא הָיָה לָהֶם לַיְלָה בְּלִי הַפָּנִים הָהֵם,
קִירוֹת מְלֵאִים, מִטְבָּח מָלֵא בָּהֶם.
אֲנִי מַרְבֶּה לְדַמְיֵן אֶת הָאֲחָיוֹת סוֹלְחוֹת זוֹ לָזוֹ,
נוֹגְעוֹת הָאַחַת בַּשְּׁנִיָּה בְּרַכּוּת שֶׁלֹּא נִתְּנָה לָהֶן כָּאן,
צְמוּדוֹת בַּמָּקוֹם הַשָּׁמוּר לָהֶן, רֵיקוֹת כְּבָר,
אַחַת לְיַד הַשְּׁנִיָּה.

 

יונתן ברג, יליד 81, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו "היסטוריה" ראה אור בהוצאת קשב, הממואר "פסגות – סיפור עזיבה" ראה אור בהוצאת אפיק ורומן חדש יראה אור ב-2018 בהוצאת "עם עובד".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

'תן חיוך – תעביר הילוך', אסף סעדון

היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב.

On a Garden Bench, Claude Monet, 1873, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 2002, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

היא ישבה על ספסל, אני עמדתי בקצה המדרכה ליד השלט של תחנת האוטובוס, בינינו עברו אנשים. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. חיכינו לאוטובוס. רבנו, וכמו אחרי כל ריב, נכנסו לשלב השתיקה. שלושה בחורים עברו וצחקו, אחד מהם נעצר מולי ושאל: "למה אתה לא מחייך?" הוא היה יפה, בלונדיני גבוה, הלוואי ואני הייתי נראה ככה. לא עניתי. "תחייך," הוא המשיך. רציתי להוריד לו סטירה על המקום. איזה מין התנהגות זאת ככה לפנות לאדם זר ולשאול אותו שאלה כזאת? הסתכלתי לו בעיניים והמשכתי לא לחייך. כמעט ואמרתי, "בא לי לא לחייך, מה תעשה, יא זין?" או משהו ציורי יותר בסגנון של "יש לך פנים יפות, חבל עליהן." אבל סתם שתקתי והבלונדיני אמר "תן חיוך – תעביר הילוך" והלך עם החברים שלו.

הסתכלתי עליה, יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, ושנאתי אותה יותר. למה רבנו? כשיצאנו מהפאב היא שאלה: "מי בודק מאיפה לוקחים אוטובוס, אני או אתה?" בדקתי באפליקציה, ראיתי על המפה את התחנה ואותי בנקודה כחולה, אבל לא הייתי בטוח לאיזה כיוון ללכת. המשכתי ללכת בלי לדעת את הכיוון כדי לראות לאן הנקודה הכחולה זזה וככה אדע איפה התחנה. היא הלכה אחריי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה והיא הציעה ללמד אותי לקרוא מפה ולראות לפי שמות הרחובות את הכיוון. אמרתי לה שאני מעדיף את השיטה שלי. היא ביקשה את הפלאפון כדי להסתכל על המפה ולא נתתי לה. היא הוציאה את הפלאפון שלה ובדקה וצעקה: "אנחנו בכלל לא בכיוון הנכון!" כיביתי את האפליקציה ואמרתי לה: "תובילי את." היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב. האוטובוס שלנו חלף על פנינו, והיא צעקה: "אתה רואה? פספסנו את האוטובוס בגללך, טמבל אחד!" שתקתי ובדרך לתחנה היא התנצלה – "סליחה שצעקתי עליך שוב" – ובגלל שהיא אמרה את זה בטון דיבור מעצבן ומרוח, שנשמע כמו "סליחהההה שצעקתיייי עלייייך שובבבב," המשכתי לשתוק. והיא גם שתקה.

בלילה האוטובוסים באים בתדירות נמוכה. עוד חצי שעה לפחות עד האוטובוס הבא. נער אחד, בן שש-עשרה אולי, עבר על סקייטבורד והחליק ונפל לאחור בדיוק בינינו. היא הרימה את העיניים מהפלאפון ושאלה אותו: "אתה בסדר?" הוא קם ורדף אחרי הסקייטבורד שלו שהתגלגל במורד הרחוב. "אתה בסדר?" חיקיתי אותה בקול צייצני. "כאילו אכפת לה." דיברתי עליה בגוף שלישי. "כאילו אם הוא היה מת פה על המקום זה היה מזיז לה."

"סתום כבר, טיפש אחד!" שוב היא צעקה.

סתמתי.

כל הזמן היא אומרת שהצעקות שלה זה כמו שאני שותק. שמה שאני מרגיש כשהיא צועקת עליי, היא מרגישה כשאני שותק. ואולי אם אני אפסיק לשתוק, ואדבר על הדברים, היא גם תפסיק לצעוק. זה נשמע לי חארטה. בעיקר כי היא כל הזמן משתיקה אותי, אומרת לי לסתום, ואני אף פעם לא אומר לה לצעוק. וגם כי כשאני מנסה לדבר על הדברים, במקום לשתוק, באיזשהו שלב אני חוטף צעקות.

לפני כמה זמן היינו אצל איזו מטפלת זוגית. סיפרנו לה על הבעיה הזאת, של הצעקות והשתיקות. והמטפלת אמרה שאני נכנס למקום של ילד, כשצועקים עליי אני מרגיש כמו ילד בגן שהגננת צועקת עליו והוא חסר אונים, אז הוא שותק וחוסם את עצמו. ביקשנו שתייעץ לנו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, והיא אמרה שזה מורכב, ושזה ייקח זמן, ושנצטרך לבוא לעוד כמה פגישות עד שנתחיל למצוא פתרונות לבעיות כאלה מסובכות. באוטובוס חזרה מהמטפלת, אמרתי לה שכל הטיפולים האלה הם מטחנת כסף ואני לא רוצה ללכת יותר. אם המטפלת הזאת יכולה לשלוף מהמותן ולהגיד בכזה ביטחון שאני הופך לילד בגן כשצועקים עליי, היא גם יכולה לשלוף מהמותן פתרון.

נמאס לי לשנוא. התיישבתי לידה על הספסל ונישקתי אותה על הלחי. היא חייכה ואמרה: "אני מבינה שהאגו שלך לא נותן לך לבקש סליחה, וזאת הדרך שלך לבקש סליחה."

"סליחה על מה?"

"על זה שאתה טמבל," היא מלמלה.

חייכתי והיא אמרה: "אתה רואה? איזה יפה אתה כשאתה מחייך. למה אתה לא מחייך יותר באמת?"

הורדתי לה סטירה. לא חזקה מדי, אבל כואבת. "בחיים אל תשאלי אותי יותר למה אני לא מחייך," אמרתי וקמתי כי בדיוק האוטובוס הגיע. כשעלינו הנהג שאל אותי אם הרבצתי לה. אמרתי לו: "סתם. זה היה בצחוק."

 

אסף סעדון נולד בשנת 1984, גדל ברמלה ומתגורר כיום בתל אביב. ספרו "פעם היה לי לב" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

הבית החדש לאוהבי הספרות.

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

כתובת למשלוח יצירות: hamussach@gmail.com

 

במקום לרדוף אחרי המוסך, תנו למוסך להגיע אליכם.  הירשמו פה לניוזלטר של המוסך

 

הגיליונות שהופיעו עד כה:


(function () {
var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []);
window._atpopobj = {};
if (!_atpopq.loaded) {
var atpopjs = document.createElement('script');
atpopjs.type = 'text/javascript';
atpopjs.async = true;
atpopjs.src = '//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js';
var s = document.getElementsByTagName('script')[0];
s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s);
_atpopq.loaded = true;
}
_atpopq.push(['UserId', 'xxwjssc8']);
_atpopq.push(['PopupId', '3eaaawuu']);
_atpopq.push(['IsraelCode', '104']);
_atpopq.push(['CountryCode', '104']);
_atpopq.push(['OnEventCallback', 'handleATPopupEvent']);
})();

//Sample event handler function
function handleATPopupEvent(ev,args){
switch(ev){
case 'display':
//Do this when the popup is displayed
break;
case 'close':
//Do this when the popup gets closed by the user
break;
case 'submit':
//Do this when popup gets submitted and the user doesn't get redirected to a URL
break;
}
}

קישון מספר: "זה מה שהפך אותי להומוריסטן"

"כל עוד אתה יכול לצחוק מעצמך, אין כל סכנה לשפיות-דעתך." קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל במילותיו ובתמונות נדירות.

אפרים קישון. צילום: יעל רוזן

אפרים קישון, שהיגר לשפה העברית והמציא אותה מחדש, היה מאבחן חד-עין לא רק של הישראליות, אלא של המצב האנושי בכלל. קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל הוא גם האיש שלימד אותנו להסתכל על המציאות הרגילה ולצחוק ממנה, ולא פחות מכך, לצחוק מעצמנו.

זה התחיל בזמן המלחמה כאשר אפרים קישון היה בעצם פרנץ הופמן שהתחבא מפני הגרמנים.

ירון לונדון: "איך היכולת שלך להעמיד פנים השפיעה על סיכוייך להינצל?

אפרים קישון: למעשה, זה מה שעזר לי להיחלץ מן התופת, וזה מה שהפך אותי להומוריסטן. חוץ מזה, חיה נרדפת מפתחת תכונת שלא נולדה איתן.

פעם, במקלט של רחוב רוז'ה, התחילו השכנים, ככה, לרמוז, לדגדג, למה איש צעיר כמוני איננו בצבא. אולי הוא יהודי? פתחתי את הפה שלי והתחלתי לצרוח ככרוכיה: 'אתם יכולים לנשק לי! בעוד כמה ימים יהיו פה הרוסים, ואז טיפוסים כמוכם ישלמו ביוקר. היהודים יחזרו לבודאפשט ויתלו אתכם על העץ הראשון!' ההתנהגות שלי במקרה זה הייתה כפופה לעיקרון שהשקר המושלם הוא השקר הבלתי-מושלם. אילו ניסיתי 'לשקר' לפי הספר, הייתי ממהר  לנופף בתעודות המזויפות שלי ולהשמיע הצהרות פטריוטיות ואנטישמיות. אבל תגובה שקופה כזאת אינה תגובתו של אדם הבטוח בצדקות, ואף לא של סופר. שכן הסופרים, כזכור, הם השקרנים הטובים ביותר בעולם.

ירון: אתה שקרן גדול?

אפרים: מוכשר.

"כל החיים שלי אני יושב בחדר סגור וחשוך ומקשקש על בלוק נייר בעיפרון, תמיד בעיפרון, ואין לי מושג, בעצם, למי אני כותב."

"אחד מן התענוגות הסאדיסטיים שלי הוא לארח את ידידי ומבקרי בחדר-עבודתי, שבו נערכת תצוגה מתמדת של מאות ספרים שונים משלי, ולראות את המבט הזגוגי של אורחי. (…)

 

קישון מספר על השוטר אזולאי

קישון: אי אפשר לדבר על השוטר אזולאי בלי שייקה אופיר, גאון התנועה והמשחק שעזב אותנו כה מוקדם.

ירון לונדון: עבדתם הרבה יחד?

אפרים קישון: שחינו יחד בגלי ההומור בשותפות של זוג מן השמים. דרכו של שייקה בארבעה סרטים משלי הייתה מיוחדת במינה. ב'ארבינקא' הוא שיחק תפקיד קטן של שוטר-תנועה, ב'תעלת בלאומילך' עלה השוטר אל שורות התפקידים הראשיים, ואז כתבתי תסריט שלם ל'שוטר אזולאי'. אינני יכול להיזכר בדמות הזאת בלי התרגשות, עד היום הזה.

ירון: נדמה לי שגם הוא, השוטר, בוכה בסוף הסרט.

אפרים: כן, לאחר שפיטרו אותו. בשעה שצילמנו את הסצינה הזאת בחצר המשטרה ביפו, ושייקה עמד על המדרגות והצדיע תוך בכי תמרורים, הרגשתי שהמבט שלי מיטשטש בגלל הדמעות המכסות את עיני. ואז אני שומע לידי את הצלם הנהדר דוד גורפינקל לוחש לי: 'אפרים, אני לא רואה שום דבר, אני בוכה.' וכפי שאתה רואה אני בוכה גם עכשיו…"

בתמונה מ-1971: שייקה אופיר בתפקיד השוטר אזולאי בסצינה האייקונית של הסרט שגרמה לקישון, לגורפינקל ולכולנו להזיל דמעות.

 

הציטוטים מופיעים בספר "קישון: דו-שיח ביוגרפי" מאת ירון לונדון. ספריית מעריב, 1993.

התמונות הנפלאות של קישון בביתו הן של הצלמת יעל רוזן וכל הזכויות שמורות לה.