יוסי וקסמן, מתוך "משוררים וציפורים יהודיות"
המשוררות והמשוררים ח״נ ביאליק, דליה רביקוביץ׳, חנוך לוין, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל, חזי לסקלי, זלדה, י״ח ברנר – מדומים לקדושים חילוניים, מצוירים כאיקונות בכנסיה.
הציפורים ישראליות: נחליאלי, דוכיפת, זרזיר, פשוש, אוח.
מוזיקה: נוקטורנו בסי של שופן.
רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!
Photo by marcus zymmer on Unsplash
.
פּוֹתֵחַ מִזְוֶדֶת גַּעְגּוּעַ עַל מִטָּתִי.
פּוֹרֵס שִׂמְלַת עֶרֶב לְבָנָה חֲדָשָׁה,
חָזִיָּה אֲדֻמָּה, תַּחְתוֹנֵי תַּחְרָה, נִיחוֹחַ
שַׁמְפּוּ לֹא מִפֹּה וּמַפָּה
מְקֻמֶּטֶת מִלִּפְנֵי סְפִירַת אַהֲבָתֵנוּ
שֶׁל עִיר אָהֲבָה עַתִּיקָה.
פּוֹרֵק מִכִּיס פְּנִימִי מֶדִיטַצְיָה
סְפּוֹנְטָנִית עִם הָעֵירֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ.
יוֹשְׁבִים עַל רִצְפַּת פְּסֵיפָס קְרִירָה
אָפוּפִים הֶחְזֶרֵי אוֹר קַדְמוֹן מֵהָעוֹר,
רוֹאִים אֶת זֹהַר גּוּפֵנוּ גַּם מֵאָחוֹר כִּבְמַרְאוֹת כְּפוּלוֹת,
מְהוּפְּנָטִים לְאַחְדוּת שְׁלשׁ מְאוֹת שִׁשִּׁים הַמַּעֲלוֹת.
טוֹבְלִים בַּדְּמָמָה שֶׁל בְּרֵכַת הִלָּה עֲגֻלָה,
רוֹחֲצִים זֶה אֶת זוֹ לְלֹא מַגָּע בְּאַמְבָּט הַמַּבָּט.
זהו שיר נפלא בעיניי, המדגים היטב את סגנונו הפואטי של המשורר – התבוננות פשוטה לכאורה בחומרים יום-יומיים (כאן זו תכולת מזוודה ובשירים אחרים זו עשויה להיות טריבונה של מגרש כדורגל, רחוב ירושלמי, ציוד משרדי וכן הלאה) מובילה לקפיצה תודעתית אל הרובד המיסטי. אל ההתבוננות נלווה פעמים רבות גוון הומוריסטי או סרקסטי אשר לכאורה מבקש לעגנם עוד יותר בקרקע המציאות, תוך הימנעות מסנטימנטליות או מהתפעמות מוגזמת – האלוהים, האהבה ומה שביניהם מתגלים לעיניו דווקא כאשר הוא אינו מתאמץ ללוכדם או לתארם – הם שם, בפרטי החיים או בצליל "מְחִיאַת כַּף יָד אַחַת / שֶׁל מַלְכֹּדֶת עַכְבָּרִים" (מתוך "תמונות המתנה", עמ' 17). בשיר זה, לדוגמה, נלווה גוון הומוריסטי אל תמונת גבר המפשפש בתכולתה הנשית של מזוודה. הוא שם לב לפרטי הפרטים, אפילו למוצאו הזר של השמפו. גם החוויה המיסטית המתפרצת משורותיו האחרונות של השיר נפרקת כבדרך אגב מתוך אחד מכיסיה של המזוודה, ואולי דווקא משום כך היא מן הנפלאות, השלמות וחסרות המאמץ שקראתי מזה זמן רב. יש לציין שהחיבור בין הארוטי לבין הרוחני המסיים את השיר "שיבה" מופיע גם בספרים נוספים של מאירי, אך חשתי שבספרו החדש הוא עושה עליית מדרגה ברמת הפירוט והחשיפה, לדוגמה – "אַבְקְנֵי מִלִּים נוֹשְׁרִים / מִשְּׂפָתַי עַל עוֹרֵךְ הַמִּתְעוֹרֵר / וְאַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי עַל דִּימֵר / שֶׁמִּסְתּוֹבֵב לְאַט בְּעֵינַי, / אוֹרָן מִתְגַּבֵּר / רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֲנִי גּוֹמֵר" (מתוך "הבוקר שאחרי", עמ' 15). או בשיר "עונג שבת" (עמ' 13), שאביאו כאן במלואו: "אַתְּ מַדְלִיקָה / בְּאֶצְבַּע וַאֲגוּדָל / אוֹר בְּפָמוֹטֵי חָזִי // בִּשְׂפָתַיִךְ חֲמִימוּת / שַׁעֲוַת הַנֵּר // בּוֹצֵעַ אֶת חַלּוֹת יַשְׁבָנֵךְ / וּמִתְנַדְנֵד קָדִימָה / אָחוֹרָה בִּתְפִלָּה // אָנוּ מְבָרְכִים / עַל גּוּפֵנוּ / שֶׁהִגִּיעָנוּ".
התייחסתי אל סגנונה 'הרזה' של כתיבתו של מאירי, הבא לידי ביטוי בהיצמדות לחומרי החיים ובמידה של סרקזם ולעיתים אף ריחוק. דומה כי ביחס לספריו הקודמים, בבוא זמני מגיע לשיאו המתח בין סגנון זה לבין הגעש הרגשי המסתתר תחתיו – געש רגשי אשר השירה מבקשת בה בעת להביעו ולהוות סכר בפניו. לדוגמה אביא במלואו את השיר "קריאת כיוון": "אֲנִי שָׁלֵו מוּל מַחְשֵׁב / כִּי שְׁנֵינוּ מְקֻוָּנִים / וְאַתְּ זְמִינָה בְּצֶ'ט / לְהַתְחִיל דִּיּוּנִים / אֲבָל עִם הִתְנַדְּפוּת / הַסְּטָטוּס שֶׁלָּךְ לְאוֹף / לַיִן, אֲנִי מִתְאַפֵּק / לֹא לַחֲטֹף / אֶת הַטֶּלֶפוֹן, שׁוֹתֵק / כְּמוֹ אוֹרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בְּמִבְחַן / הָעוּגִיָּה הָאַחֲרוֹנָה / עַל הַשֻּׁלְחָן. / לְאַחַר הַמְתָּנָה / מְצַלְצֵל אֵלַיִךְ יֶלֶד שֶׁשִּׂחֵק / עַל הַשָּׁטִיחַ עִם עַצְמוֹ / לְצַד אִמּוֹ וּכְשֶׁהָלְכָה / לְמָקוֹם חָשׁוּב / קָרָא לָהּ שׁוּב / וָשׁוּב". מאירי עוסק בחומרי היום-יום, ומערכת היחסים מתוארת תוך שימוש בשפתן הרזה והמרוחקת של הרשתות החברתיות. בהומור האופייני לו, הוא מתייחס אל 'מבחן העוגיה האחרונה' כאל מבחן שאין מי שלא יכירו. ובכל זאת, בשיר כולו ובייחוד בתמונה המופיעה בסיומו מתוארת בכנות גדולה התרחשות רגשית שוברת לב.
שני שירים בספר מוקדשים לאימו של מאירי והם נכתבים מנקודת מבטה – המשורר מניח את עטו בידה. שני השירים עוסקים בקורותיה של האם כילדה אשר התייתמה מאימה ומאביה בשואה ועלתה בגפה ארצה. גם כאשר מאירי מדבר מתוך גרונה של אימו על סבלה הבלתי נתפס, הטון נותר קונקרטי, הומוריסטי ומעט מרוחק – עלה בדעתי שזו דרכו של מאירי להצביע על מקורות הצורך שלו להציב סכר בינו לבין הגעש הרגשי. השיר הראשון, "צלקת" (עמ' 70), מתאר רגע שבו האם, כילדה המוסתרת בביתה של משפחה פולנית, כמעט פותחת את הדלת לזר וכך חושפת את מקום מחבואה. כדי לעוצרה משליכה לעברה אימה המאמצת סכין, וזו ננעצת בגבה. ניכר כי הילדה אינה מודעת באופן מלא לסיטואציה, והדברים מתוארים מתוך ערפול וניתוק רגשי מהולים בהומור – "בֵּין נִיצוֹצוֹת נֵר אַחֲרוֹנִים / שָׁאַלְתִּי בְּשֶׁקֶט / לָמָּה? / הִצְטַלַּבְתְּ וְלָחַשְׁתְּ / אָסוּר לִפְתֹּחַ. / אוּלַי גַּם אָמַרְתְּ / כְּשֶׁטָּאטָה בְּתַחְתּוֹנִים / לֹא פּוֹתְחִים לַשְּׁכֵנִים". השיר השני המוקדש לאם עוסק בהגעתה אחרי המלחמה כיתומה לכפר הנוער של רמת הדסה. אביא את השורות החותמות אותו, אשר מעניין להשוותן לשורותיו האחרונות של השיר "קריאת כיוון", שאליו התייחסתי – בשניהם מופיע תיאור צמוד לעובדות, חף מתיאור רגש, של שני ילדים בודדים – "בַּבֹּקֶר שָׁפְכוּ מַיִם / עַל מִטָּתִי שֶׁיַּחְשְׁבוּ / שֶׁהִרְטַבְתִּי אֲבָל / זֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹלָם,/ לֹא הָיוּ לִי חִתּוּלִים, / גַּם לֹא הוֹרִים".
בשירתו של מאירי מתקיים מתח מרתק בין עוצמת הרגש – בין אם המדובר באהבה, כאב, התעוררות מיסטית או התעוררות מינית – לבין ניסיונה של השפה לאפק ולרסן את עוצמת הדברים. בהתייחסויותיו הארס-פואטיות הוא חושף את מודעתו לדברים. בשיר "פואטיקת הבלוק" (עמ' 73), לדוגמה, הוא רומז לקשר בין טראומת השואה, שבר ההגירה ואובדן האמונה לבין התפתחותה של שפתו השירית. כל זאת עושה מאירי – איך לא – באיפוק רב, שימוש במשחקי מילים ספק הומוריסטיים (בלוק כתיבה מול בלוק במחנה ריכוז, רכבת מוות מול רכבת בתים בשיכון וכן הלאה) ורזון שפתי מודגש ומודע לעצמו – "וּמֵהַבְּלוֹקִים / תֵּצֵא שִׁירָתֵנוּ / בְּלִי חֻקִּים / עִם חֲרִיזָה / רָזָה / בִּפְּרוֹזָה / פְּשׁוּטָה פִיגוּרוֹת / רָפוֹת בָּשָׂר / סִיכִים מְצֻמָּקִים / שֶׁל אֶקְזוֹטִיקָה / רַכָּה וּמֵהָרַכָּבוֹת / (לֹא קָשׁוּר לְאַשְׁכְּנַזִּים) / יֵצְאוּ צִטּוּטִים / מִמְּקוֹרוֹת מִקְרָאִיִּים / לֹא מְקוֹרִיִּים / פִּיּוּטִים / בְּלִי סִכּוּנִים נִתְאוֹנֵן / עַל הַשִּׁכּוּנִים / נִתְגַּעְגֵּעַ לְמִשְׁפָּחָה / לְתַבְשִׁילִים לְנִגּוּנִים / לְבֵית כְּנֶסֶת / אַהֲבָה נִכְזֶבֶת".
השיר המסיים את הספר, "ירח וחביתה (למילים כבר אין תוכן)" (עמ' 83), הוא בעיניי שיר מרתק הנובע מן המתח שבין עוצמת הרגש לבין הצורך או אפילו הכורח להביעו בצורה מדודה. מאירי מביע רצונו בכינונו של מבע שפתי מדוד ומאופק יותר מזה הנהוג כיום ולמעשה מציע מבע הדומה במידה רבה למבעו הפואטי – מבע שבו תחושת המשמעות מתעצמת דווקא נוכח רזונה של השפה.
לַמִּלִּים
כְּבָר אֵין תֹּכֶן
אוּלַי בֶּאֱמֶת
כְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן לְדַבֵּר אַחֶרֶת
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם
כּוֹתֶרֶת בָּעִתּוֹן
שֶׁאֵינָהּ עַל בְּסִיס מִלִּים
אֲבָל אֶת זֶה
קָשֶׁה לְדַמְיֵן
אָז מַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּסִגְנוֹן
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
רָאִיתִי יָרֵחַ יָפֶה
וְאָכַלְתִּי חֲבִיתָה
וּבְשׁוּרוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר
יִהְיֶה כָּתוּב
שֶׁגַּם מָחָר צְפוּיִים
יָרֵחַ וַחֲבִיתָה
(Paul Gauguin / NIght Cafe in Arles (Madame Ginoux
מוֹכֶרֶת בַּחֲנוּת לַיְלָה
שֶׁבָּהּ אֲנִי קוֹנָה מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
(אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "מַשְׁקָאוֹת")
מֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת מְאֻחָר מֵהָעֲבוֹדָה,
אָמְרָה לִי פַּעַם: רָאִיתִי אוֹתָךְ בַּטֶּלֶוִיזְיָה
בְּרֶשֶׁת תַּרְבּוּת
אָהַבְתִּי אֶת מַה שֶּׁאָמַרְתְּ
אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת? תָּבִיאִי לִי סֵפֶר לִקְרֹא.
אֲנִי אַחְזִיר, נִשְׁבַּעַת.
אֲנִי אוֹמֶרֶת: אֵין לִי עֹתֶק כָּרֶגַע,
אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁיִּהְיֶה לִי,
מַבְטִיחָה לְהָבִיא לָךְ.
לְמַעֲשֶׂה, לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה
שֶׁהוּא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.
מַדְהִים הָרָצוֹן הַזֶּה לְרַצּוֹת,
הַתֵּאַטְרָלִי הַזְּנוּתִי,
שֶׁאָבַד לִי לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל סָשָׁה,
אֲבָל חָזַר בַּחֲשַׁאי.
אֵיכְשֶׁהוּ בֶּאֱמֶת פַּעַם הִזְדַּמֵּן לִי עֹתֶק חָפְשִׁי
שֶׁל "גִּרְסָה רוּסִית"
הֲרֵי מְשׁוֹרֵר חַיָּב לְטַפֵּל
בַּתְּפוּצָה
הַמּוֹ"לִים, אֲנִי אַגִּיד לָכֶם, לֹא מְטַפְּלִים מַסְפִּיק, לֹא אִכְפַּת לָהֶם.
וְנָתַתִּי לָהּ. בְּדִיּוּק בִּזְמַן רְכִישַׁת מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת.
(בַּבֹּקֶר יוֹגוּרְט, גִ'ין וְטוֹנִיק אֶחָד, גִ'ין וְטוֹנִיק שֵׁנִי,
אַחַר כָּךְ קְצָת ווֹדְקָה,
וֶהֱיֵה שָׁלוֹם, עוֹלָם אַכְזָר,
כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי
לְבוֹבְסְקִי* עַל שִׂיחַת שֵׁנִי בְּנֵי נֹעַר בְּנִיזְ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד.
אֲנִי בְּהֶחְלֵט נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה פְּרוֹבִינְצִיאָלִית.)
הִתְבָּרֵר שֶׁלֶּנָה וַאֲנִי חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם.
אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַבִּטּוּי "חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם"
וְעוֹד אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר"
זֶה גּוֹרֵם לִי לְהִתְכַּוְּצֻיּוֹת פִיזְיוֹלוֹגִיּוֹת
אוּלַי מִשּׁוּם
שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו אֲנִי הוֹזָה בְּקֶּשֶׁר וּבְפַאק,
וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַזִּיּוּן הַטָּהוֹר לְלֹא פְּשָׁרוֹת.
אֲנִי לְעַצְמִי הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן.
תַּחְתְּמִי לִי, הִיא אוֹמֶרֶת.
לְלֶנָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת, מִיֵּלֶנָה.
אֲנִי מַחְזִירָה לָהּ אֶת הַסֵּפֶר בְּיִרְאָה.
כַּמֶּה יָמִים הִיא לֹא מַבִּיטָה בְּעֵינַי.
פַּעַם אַחַת לֹא הָיוּ אֲנָשִׁים בַּחֲנוּת,
וְאָז הִיא אוֹמֶרֶת: טוֹב, קָרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלָּךְ.
שׁוּם דָּבָר לֹא הֵבַנְתִּי.
יוֹתֵר מִדַּי שֵׁמוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַכִּיר.
זֶה כְּאִלּוּ אַתְּ כּוֹתֶבֶת
עֲבוּר חוּג מְצֻמְצָם מְאֹד. עֲבוּר הַחֶבְרֶ'ה. עֲבוּר אֲנָשִׁימִים.
מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, יֵלֶנָה?
שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לָהֶם בִּשְׁמָם?
נָתַתִּי לִשְׁתֵּי חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי לִקְרֹא,
אַחַת קְשׁוּרָה לְסִפְרוּת.
הֵן הֵגִיבוּ בְּאוֹתוֹ אֹפֶן:
זֶה מְיֹעָד לְחוּג מְצֻמְצָם.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל טִיחוֹן זָדוֹנְסְקִי**
גַּם כֵּן לֹא הֵבַנְתְּ?
הִיא אוֹמֶרֶת, לֹא, עַל טִיחוֹן הֵבַנְתִּי.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל סֶרִיוֹזָ'ה הָאַלְכּוֹהוֹלִיסְט – גַּם
לֹא בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: בָּרוּר.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וּמַאֲמָרִים – גַּם לֹא בָּרוּר?
לֹא, פְּרוֹזָה – הִיא אוֹמֶרֶת – זֶה בָּרוּר,
אֲפִלּוּ רָצִיתִי לִקְרֹא יוֹתֵר לָעֹמֶק
עַל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת עֲלֵיהֶם.
לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תַּאֲמִינִי לִי, לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה לֹא בָּרוּר.
רַק שֶׁזֶּה יֵצֵא מֵעַצְמוֹ.
הִיא מַבִּיטָה בִּי בְּחֶמְלָה,
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהַמְצִיא תֵּרוּצִים: אַתְּ יוֹדַעַת,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת הַרְבֵּה מַאֲמָרִים,
וְאִם הֵם בְּרוּרִים לָךְ בַּסֵּפֶר הַזֶּה,
אָז בַּשֵּׁנִי, כַּנִּרְאֶה, גַּם יִהְיֶה בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אָז מַה בִּשְׁבִילֵךְ, שְׁתֵּי בִּירוֹת וְסִיגַרְיוֹת מֶנְתָה?
כֵּן, לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, בְּבַקָּשָׁה,
אַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד עַל עַצְמִי בַּחַגִּים וּבִימֵי הַחֹל.
הַכַּדּוּר חָזַר, וְהִנֵּה הוּא כָּחֹל.
הִנֵּה אַתְּ רוֹאָה, יֵשׁ כְּבָר חָרוּז.
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תָּבִין?
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה לְהִצְטַדֵּק?
מִנַּיִן תְּחוּשַׁת הָאִי־נַחַת הַמִּתְגַנֶּבֶת הַנִּשְׁכַּחַת
הַזֹּאת?
מָה, אֲנִי רוֹצָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיהָ?
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֲהוּבָה עַל אֲנָשִׁים,
כְּמוֹ הַפְּסַנְתְּרָן ווֹדֶנְנִיקוֹב***?
אֲנִי מְבַצַּעַת נִסּוּי חֶבְרָתִי־תַּרְבּוּתִי טָהוֹר
נֻסַּח דִּמִיטְרִי אָלֶכְּסַנְדְּרוֹבִיץ' פְּרִיגוֹב****?
אֲנִי אֶת הַנִּסּוּי לְזִכְרוֹ
כְּבָר בִּצַּעְתִּי
בַּבְּחִירוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים
בַּמָּכוֹן הַפּוֹלִיטֵכְנִי
(קָרָאתִי שִׁיר אַנְטִי־פּוּטִין
בְּפֶסְטִיבָל שֶׁמֻּמָּן בְּחָסוּת מִנְהָל־הַנָּשִׂיא.
גַּל קֹר שֶׁל שִׂנְאָה מְזֻקֶּקֶת
כְּמוֹ זֶה שֶׁבָּא אֵלַי מִן הָאוּלָם
הַמָּלֵא בְּתַלְמִידִים שֶׁל בָּתֵּי סֵפֶר מְחוֹזִיִּים לְתֵאַטְרוֹן,
מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי.
זוֹ הִתְנַסּוּת טוֹבָה.)
תָּמִיד אָמַרְתִּי:
אָסוּר לְהַרְאוֹת
אֶת שִׁירַי לִילָדִים וּלְהוֹרִים,
לְפוֹעֲלִים וּלְאִכָּרִים,
יֵשׁ לְהַרְאוֹת לָהֶם מִפְעָלִים וּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת,
לָעֲנִיִּים – בְּעָיוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, וְלָעֲשִׁירִים – גַּם כֵּן.
וַאֲנִי
מַרְאָה אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל שְׂפַת הַמּוֹלֶדֶת
בִּמְדִינַת הַמַּשְׁאַבִּים הַטִּבְעִיִּים
לֹא עוֹבֶדֶת בָּעֵינַיִם עַל אַף אֶחָד,
כְּמוֹ הַמְשׁוֹרֶרֶת גֶ'חָאן פּוֹלְיַיֶבָה*****
אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה יֻמְרָה וְהִתְחַזּוּת
מְזַעְזְעוֹת,
לֹא, בְּצֶדֶק הִתְרַעֵם אָבִי
כְּשֶׁקָּרָא בְּיוֹמַן הַטִּפֵּשׁ־עֶשְׂרֵה שֶׁלִּי:
אֵינִי רוֹצָה לְהַעֲמִיד פְּנִים
שֶׁהִנְנִי כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחַר –
מָה, אַתְּ מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמֵךְ לְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?
הוּא שָׁאַג בְּלַהַט
שֶׁגָּבַל בְּ־BDSM.
הָיִיתִי בַּת חֲמֵשׁ־עֲשָׂרָה
הָיִיתִי בַּדִּכָּאוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי
הוֹרַי לֹא שָׂמוּ לֵב
לֹא הָיִיתִי רְגִילָה לְהִתְלוֹנֵן
וְלִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב
אֲנִי לֹא מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְטוֹבָה יוֹתֵר
הַיֻּמְרָה שֶׁלִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹעֶזֶת
אֲנִי מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְאַחֶרֶת, לְאַחֵר, לַאֲחֵרִים
כְּמוֹ בְּסֶרֶט בַּעַל אוֹתוֹ שֵׁם
עִם נִיקוֹל קִידְמָן בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי
אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה בְּעֶרֶב
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִית
אֲנָשִׁים מִתְרוֹצְצִים בְּחִפּוּשׁ אַחַר עֵץ הָאַשּׁוּחַ
וּמַתָּנוֹת
וְהַמִּנְהָג הַמְטֻפָּשׁ הַזֶּה
לְחַכּוֹת
לִנְאוּם הַנָּשִׂיא בַּטֶּלֶוִיזְיָה
וְאָז לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת
אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת
חָגַגְתִּי
בְּרַכֶּבֶת מוֹסְקְבָה־ווֹרוֹנֵז'
יַחַד עִם פּוֹעֲלִים סִינִיִּים
אֶצְלָם שְׁנַת הָעַכְבְּרוֹשׁ מַתְחִילָה בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר
וְהֵם הָלְכוּ לִישֹׁן בְּשָׁעָה אַחַת־עֶשְׂרֵה
וַאֲנִי יָשַׁנְתִּי אִתָּם
בְּנִגּוּד לַהֶרְגֵּל
לְהֵרָדֵם בְּאַרְבַּע
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ
בַּחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים
שֶׁבָּהֶם גָּרִים דְּגֵי אַקְוַרְיוּם
בֵּין הָאַצּוֹת שֶׁלָּהֶם
כָּל זֶה מְעַנְיֵן נוֹרָא
אֲבָל אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
מִי הִמְצִיא
שְׁתִיַּת שַׁמְפַּנְיָה
בְּמֶטְרוֹפּוֹלִיטָן אוֹפֶּרָה?
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ
כָּל זֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
בְּקִצּוּר
אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת יוֹתֵר לְהַעֲמִיד פָּנִים
אֲנִי הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה וְחוֹשֶׁבֶת:
מִי הִיא בִּכְלָל, לֶנָה הַזֹּאת,
מוֹכֶרֶת חֲנוּת הַלַּיְלָה
בַּת חֲמִשִּׁים, מְגֻשֶּׁמֶת, מְמֻשְׁקֶפֶת
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּלָּה "מְגֻשֶּׁמֶת"
הִיא מְלֵאָה כָּזֹאת, גְּבוֹהָה וְלֹא רוֹפֶפֶת
בְּלוֹנְדִּינִית מְחֻמְצֶנֶת חֲזָקָה כָּזֹאת
שֶׁצּוֹפָה בְּעָרוּץ "תַּרְבּוּת"
כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת יְמָמָה שְׁלֵמָה בִּרְצִיפוּת
לִפְעָמִים יוֹצֵאת לְעַשֵּׁן בַּמִּרְפֶּסֶת
לְהִתְבַּדֵּחַ קְצָת עִם הַמְאַבְטֵחַ
בְּמַה הִיא עָבְדָה בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם?
מְהַנְדֶּסֶת? סַפְרָנִית?
לֹא לִשְׁכֹּחַ לִשְׁאֹל בַּפַּעַם הַבָּאָה,
אִם לֹא יִהְיוּ שָׁם יוֹתֵר מִדַּי אֲנָשִׁים
נִיחָא, מוּבָן שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת:
זֶה טֶקְסְט מְסֻבָּךְ,
אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מַעֲמִיד פְּנִים שֶׁהוּא פָּשׁוּט,
כְּמוֹ עַכְשָׁו.
* סטניסלב לבובסקי – סופר, משורר, מתרגם רוסי עכשווי.
** טיחון זדונסקי (1724־1783) – בישוף רוסי וסופר רוחני, שהיה מקודש כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
***הפסנתרן וודנניקוב – איזכור אירוני של המשורר דמיטרי וודנניקוב.
**** דמיטרי אלכסנדרוביץ' פריגוב (1940 – 2007) – משורר, אמן רוסי, ממייסדי התנועה "הקונצפטואלזים המוסקבאי".
*****ג'האן פולייבה (נולדה ב־15 באפריל, 1960, אשחבד, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית, ברית המועצות) – מדינאית ופוליטיקאית רוסית מובילה, עורכת דין, משוררת.
רְאֵה, עָלֶיךָ לַחֲצוֹת וְאָז לְרַבֵּעַ
אֶת הָעֲנָבִים שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בִּנְךָ
הַמַּתְחִיל אֶת צְעָדָיו בָּעוֹלָם הֲלֹא-כֹּה-חָלָבִי הַזֶּה
עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם קָטָן מַסְפִּיק
כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ לְהִכָּנֵס בְּקַטְנוּת גּוּפוֹ
מִבְּלִי לְהִתָּקַע בַּגָּרוֹן
אֲבָל לִחְיוֹת זֶה עֵסֶק מְסֻבָּךְ
וְהָעוֹלָם, הוּא מְמָאֵן לְהִשָּׁאֵר קָטָן
יוֹם אֶחָד תִּכָּשֵׁל, אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת
וְהַיֶּלֶד, הוּא יְנַסֶּה לְהַחְזִיר נְשִׁימָה
וְיַבִּיט בְּךָ, מַכְחִיל, בְּחַכּוֹתוֹ לִתְּשׁוּבָה
מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר? נוֹתַרְתָּ בְּלִי כְּלוּם
אַךְ הַיּוֹם עֲדַיִן לֹא, וַעֲדַיִן לֹא מַשְׁמָעוֹ
שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִפְרֹס אֶת הַיּוֹם לִמְעַט מַזָּל
שֶׁבִּנְךָ יוּכַל לִמְחוֹץ עַל לְשׁוֹנוֹ
תדהר ניר כתב כאן לפני כמה שבועות על נחיצותה של הביקורת, ודורית שילה קראה להחזיר את האחריות למעשה הקריאה. "על הקורא להתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירתי," כתבה שילה, ואני מסכים עם כל מילה. הביקורת היא ז'אנר בפני עצמו, ז'אנר שאינו מחקר הספרות והוא הרבה יותר מהמלצה על ספרים ראויים.
אבל נחיצותה של הביקורת לא באה לידי ביטוי במציאות שבה הביקורת היא נחלתם של בני עליה מעטים במקרה הטוב, וזירת התגוששות במקרה הרע. במציאות כזאת, קהל הקוראים לא מאמין בנחיצותה של הביקורת וביכולתם (או ברצונם) של המבקרים להעשיר את חווית הקריאה ולהרחיב את תחומי השיח הספרותי. מבקרי הספרות נתפסים על ידו כשומרי סף חמוצים, סופרים כושלים שהחליפו את הכתיבה הספרותית בכתיבה ביקורתית, והביקורת נתפסת כמסך המפריד בין הקורא לספרים. אל מול הקהל הזה, ניצבים חסידי הביקורת כשומרת הסף, הקובעת מי ייכנס להיכל הספרות, השוערים העומדים בפתח החוק ומסלקים את הבלתי ראויים.
לביקורת יש תפקיד חיוני בשיח ספרותי עשיר ותוסס. אבל איזה תפקיד ממלא השיח הביקורתי העכשווי בדלדולו שלו? בדלדול חווית הקריאה? נכון, כתיבת ביקורת נעשית בימינו בתנאי השוק. נכון, התשלום מעליב ואינו מאפשר מחשבה עמוקה ורחבה. אבל איזה אחריות יש למבקרים עצמם בדלדולה של הביקורת? בהפיכתה לזירת תגרות סמי-אינטלקטואליות?
לצד הדיבור בזכותה של הביקורת, עלינו לשאול מה יש בביקורת הטובה. ענייניות, אובייקטיביות, הקשר תרבותי רחב, הנמקה, מעוררת מחשבה ומאפשרת דיון, התמקדות בספר, כבוד לטקסט, כתובה היטב (ביקורות טובות הן יצירות בפני עצמן) – אלו חלק מהתשובות המעולות שקיבלתי כשהעליתי את השאלה בפייסבוק ובטוויטר. אבל מה, מלבד ידע וחוכמה, מאפשר את הביקורת הטובה, זו שיש בה את כל שמנינו לעיל? איזו עמדה נפשית מאפשרת לביקורת הטובה להופיע?
בעיניי, שלוש תכונות נמצאות בביקורת המעולה– אהבה, כנות וענווה.
אהבה, וקודם כל, אהבת הקריאה. לכאורה מובן מאליו, אבל יותר מדי פעמים נראה שמבקרי ספרות אינם אוהבים ספרים ובעיקר אינם אוהבים לקרוא. לחוסר האהבה לקריאה יש כמה פנים. לפעמים זו פשוט סלידה מספרות, אותה סלידה שבשלה נאמר על מבקרים שהם סופרים כושלים, אלו אותם מבקרים שרק את עצמם הם אוהבים לקרוא, וגם זה בקושי. לפעמים אי אהבת הקריאה היא צורה מעוותת של השאיפה לגלות את יצירת הספרות המושלמת, זהו המבקר האוהב את הספרות המושלמת, האידילית, המאוהב בדמותה האפלטונית של הספרות, אך קצת פחות אוהב לקרוא.
נכון, אי-שביעות רצון ומבט ביקורתי הן כנראה מתכונות האופי היסודיות של כל מי שמחליט להקדיש את זמנו לכתיבת ביקורת. ובכל זאת, כשאני כותב ביקורת, כדאי שאזכיר לעצמי מדוע מלכתחילה פניתי לכתיבת ביקורת, את חדוות הקריאה הראשונית, את הגילוי של עולם חדש, לא העולם שקיוויתי או שיערתי שנמצא מעבר לאופק, אלא העולם שלא ידעתי שהוא שם. קולומבוס יצא למצוא את הדרך להודו וגילה יבשת חדשה. חבל שהוא התעקש שזוהי הודו. אהבת הקריאה אינה רק מידה טובה, היא הכרח לביקורת טובה. בלי הפניית המבט לעבר האופק לא תיתכן ספרות טובה, אבל אסור לאידאל לטשטש את הספר הזה, הממשי, המונח מולי, זה שאני קורא עכשיו.
כנות. ישנה איזו נטייה לבלבל כנות עם אכזריות. כנות יכולה להיות אכזריות, אבל לא כל אכזריות היא כנות. ב"אלה תולדות סבסטיאן נייט" של נבוקוב, סופר גאון שידע אכזריות מהי (וכדאי מאוד לקרוא את מה שהיה לו לומר על דוסטויבסקי), המספר כותב על אחיו, הסופר המנוח סבסטיאן נייט, שלא חשש להצליף בשבט לשונו באחד הסופרים המפורסמים בדורו. המספר כמעט מתפתה לעשות דבר דומה למי שחיבר ביוגרפיה נוראית על נייט ואז אומר "הגעתי למסקנה שאני מנוע לעשות למר גודמן את מה שהרשה סבסטיאן נייט לעצמו לעשות למר פלוני. לא אוכל להתגדר בכנותו של סבסטיאן, וסופי שאיתפס בגסות-רוח במקום שבו היה סבסטיאן מגלה שנינות מבריקה." אם כן, דרושה כנות שאינה מין אדולסנטיות של המבקר האומר אמת שאף אחד אחר לא מעז לומר, הילד החושף את עירומו של המלך. כנות היא קודם כל בחינה עצמית של הכותב, ביקורת עצמית לפני ביקורת חיצונית. בהיעדר כנות, רשעות מתחפשת לאומץ, ופחדנות מסווה עצמה לחיוביות. ביקורת נטולת כנות גרועה משקר, אפילו אם כל מה שנאמר בה אמת.
ענווה. אהבת קריאה וכנות הן חיוניות, אך לא מספיקות. ענווה היא תכונה חשובה יותר. לכאורה, מה לביקורת ולביטול עצמי, מה לביקורת הדורשת מבט נטול פניות ושיפוט חותך וקר ולמחיקת העצמי הנקשרת לענווה? אך כמו כנות ואהבה, ענווה ככלי ביקורתי אינה ויתור על תקיפות, ישירות וחריפות. ענווה היא מתן מקום ליצירה עצמה, הנכונות לגלות דברים חדשים, גישה לטקסט בהקשבה וברצון לדובב אותו, ולשם כך צריך קודם כל לשתוק, לשתוק לגמרי ולהקשיב טוב טוב למילים ולמה שנמצא ביניהן, למילים שהסופרת כתבה ולמילים שהיא לא כתבה. ענווה אינה עומדת בסתירה להבעת עמדה חריפה. אלא שבזכות הענווה העמדה החריפה תעסוק במה שאין בספר ביחס לעצמו, למה שהספר הזה המסוים הנמצא לפנינו יכול וצריך להיות.
כמו אהבה וכנות, הענווה אינה רק דרישה מוסרית, היא גם כלי עבודה. היא מה שמאפשר לנו, המבקרים, לקרוא את הספר דרך עיניה של המחברת. בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אנו מתנתקים בהרף עין מהעולם שבו אנחנו חיים ועוברים לעולם אחר, לחיים אחרים, מחליפים זהות ומגדר. בה בעת, כמבקרים, עלינו לעמוד מול הפיתוי הזה, להמשיך לעמוד מול היצירה מבחוץ ולנתח אותה. כיצד נוכל לעשות את המהלך הכפול הזה בלי לחוש את החוויה הספרותית? ענווה היא מה שמאפשר למבקרת להתפצל בין התודעה הקוראת לתודעה המבקרת. היא מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולעבור לעולמו של הסופר ובאותה עת להיות גם במקום שבו אנו, או האין אנו נמצאים.
זה נשמע מעט מיסטי, ולא במקרה. כנות ואהבה, ובמידה רבה יותר ענווה, שייכות לשפה דתית. אבל אמנות במיטבה היא חוויה דתית, התגלות. התחושה הטרנסצנדנטית האוחזת בנו כשאנו עומדים מול יצירת אמנות גדולה, תחושת התרחבות והמבט החדש על העולם היא חוויה דתית. יצירות נדירות הן כאלה, אבל המבקר הטוב ניגש לכל ספר כאילו הוא יכול להיות יצירה כזו. יותר מזה, המבקר הטוב עשוי למצוא רגעים כאלה גם בספרים שאינם יצירות מופת.
הדרישה לאהבה, כנות ובמיוחד ענווה היא דרישה בלתי אפשרית, אבל בהעמידנו דרישות בלתי אפשריות לסופרות, עלינו לדרוש מעצמנו לכל הפחות אותה מידה של בלתי אפשריות, כשאיפה שגם אם תתגשם באופן חלקי בלבד תהפוך את הביקורת ליצירה בפני עצמה, שתגלה לקוראים את כוחה של האמנות ואת כוחה של הקריאה.
"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.
"בואו נסכים שלא להסכים", מאת דורית שילה. פרק שני בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.
