מאת מוטי פוגל
תדהר ניר כתב כאן לפני כמה שבועות על נחיצותה של הביקורת, ודורית שילה קראה להחזיר את האחריות למעשה הקריאה. "על הקורא להתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירתי," כתבה שילה, ואני מסכים עם כל מילה. הביקורת היא ז'אנר בפני עצמו, ז'אנר שאינו מחקר הספרות והוא הרבה יותר מהמלצה על ספרים ראויים.
אבל נחיצותה של הביקורת לא באה לידי ביטוי במציאות שבה הביקורת היא נחלתם של בני עליה מעטים במקרה הטוב, וזירת התגוששות במקרה הרע. במציאות כזאת, קהל הקוראים לא מאמין בנחיצותה של הביקורת וביכולתם (או ברצונם) של המבקרים להעשיר את חווית הקריאה ולהרחיב את תחומי השיח הספרותי. מבקרי הספרות נתפסים על ידו כשומרי סף חמוצים, סופרים כושלים שהחליפו את הכתיבה הספרותית בכתיבה ביקורתית, והביקורת נתפסת כמסך המפריד בין הקורא לספרים. אל מול הקהל הזה, ניצבים חסידי הביקורת כשומרת הסף, הקובעת מי ייכנס להיכל הספרות, השוערים העומדים בפתח החוק ומסלקים את הבלתי ראויים.
לביקורת יש תפקיד חיוני בשיח ספרותי עשיר ותוסס. אבל איזה תפקיד ממלא השיח הביקורתי העכשווי בדלדולו שלו? בדלדול חווית הקריאה? נכון, כתיבת ביקורת נעשית בימינו בתנאי השוק. נכון, התשלום מעליב ואינו מאפשר מחשבה עמוקה ורחבה. אבל איזה אחריות יש למבקרים עצמם בדלדולה של הביקורת? בהפיכתה לזירת תגרות סמי-אינטלקטואליות?
לצד הדיבור בזכותה של הביקורת, עלינו לשאול מה יש בביקורת הטובה. ענייניות, אובייקטיביות, הקשר תרבותי רחב, הנמקה, מעוררת מחשבה ומאפשרת דיון, התמקדות בספר, כבוד לטקסט, כתובה היטב (ביקורות טובות הן יצירות בפני עצמן) – אלו חלק מהתשובות המעולות שקיבלתי כשהעליתי את השאלה בפייסבוק ובטוויטר. אבל מה, מלבד ידע וחוכמה, מאפשר את הביקורת הטובה, זו שיש בה את כל שמנינו לעיל? איזו עמדה נפשית מאפשרת לביקורת הטובה להופיע?
בעיניי, שלוש תכונות נמצאות בביקורת המעולה– אהבה, כנות וענווה.
אהבה, וקודם כל, אהבת הקריאה. לכאורה מובן מאליו, אבל יותר מדי פעמים נראה שמבקרי ספרות אינם אוהבים ספרים ובעיקר אינם אוהבים לקרוא. לחוסר האהבה לקריאה יש כמה פנים. לפעמים זו פשוט סלידה מספרות, אותה סלידה שבשלה נאמר על מבקרים שהם סופרים כושלים, אלו אותם מבקרים שרק את עצמם הם אוהבים לקרוא, וגם זה בקושי. לפעמים אי אהבת הקריאה היא צורה מעוותת של השאיפה לגלות את יצירת הספרות המושלמת, זהו המבקר האוהב את הספרות המושלמת, האידילית, המאוהב בדמותה האפלטונית של הספרות, אך קצת פחות אוהב לקרוא.
נכון, אי-שביעות רצון ומבט ביקורתי הן כנראה מתכונות האופי היסודיות של כל מי שמחליט להקדיש את זמנו לכתיבת ביקורת. ובכל זאת, כשאני כותב ביקורת, כדאי שאזכיר לעצמי מדוע מלכתחילה פניתי לכתיבת ביקורת, את חדוות הקריאה הראשונית, את הגילוי של עולם חדש, לא העולם שקיוויתי או שיערתי שנמצא מעבר לאופק, אלא העולם שלא ידעתי שהוא שם. קולומבוס יצא למצוא את הדרך להודו וגילה יבשת חדשה. חבל שהוא התעקש שזוהי הודו. אהבת הקריאה אינה רק מידה טובה, היא הכרח לביקורת טובה. בלי הפניית המבט לעבר האופק לא תיתכן ספרות טובה, אבל אסור לאידאל לטשטש את הספר הזה, הממשי, המונח מולי, זה שאני קורא עכשיו.
כנות. ישנה איזו נטייה לבלבל כנות עם אכזריות. כנות יכולה להיות אכזריות, אבל לא כל אכזריות היא כנות. ב"אלה תולדות סבסטיאן נייט" של נבוקוב, סופר גאון שידע אכזריות מהי (וכדאי מאוד לקרוא את מה שהיה לו לומר על דוסטויבסקי), המספר כותב על אחיו, הסופר המנוח סבסטיאן נייט, שלא חשש להצליף בשבט לשונו באחד הסופרים המפורסמים בדורו. המספר כמעט מתפתה לעשות דבר דומה למי שחיבר ביוגרפיה נוראית על נייט ואז אומר "הגעתי למסקנה שאני מנוע לעשות למר גודמן את מה שהרשה סבסטיאן נייט לעצמו לעשות למר פלוני. לא אוכל להתגדר בכנותו של סבסטיאן, וסופי שאיתפס בגסות-רוח במקום שבו היה סבסטיאן מגלה שנינות מבריקה." אם כן, דרושה כנות שאינה מין אדולסנטיות של המבקר האומר אמת שאף אחד אחר לא מעז לומר, הילד החושף את עירומו של המלך. כנות היא קודם כל בחינה עצמית של הכותב, ביקורת עצמית לפני ביקורת חיצונית. בהיעדר כנות, רשעות מתחפשת לאומץ, ופחדנות מסווה עצמה לחיוביות. ביקורת נטולת כנות גרועה משקר, אפילו אם כל מה שנאמר בה אמת.
ענווה. אהבת קריאה וכנות הן חיוניות, אך לא מספיקות. ענווה היא תכונה חשובה יותר. לכאורה, מה לביקורת ולביטול עצמי, מה לביקורת הדורשת מבט נטול פניות ושיפוט חותך וקר ולמחיקת העצמי הנקשרת לענווה? אך כמו כנות ואהבה, ענווה ככלי ביקורתי אינה ויתור על תקיפות, ישירות וחריפות. ענווה היא מתן מקום ליצירה עצמה, הנכונות לגלות דברים חדשים, גישה לטקסט בהקשבה וברצון לדובב אותו, ולשם כך צריך קודם כל לשתוק, לשתוק לגמרי ולהקשיב טוב טוב למילים ולמה שנמצא ביניהן, למילים שהסופרת כתבה ולמילים שהיא לא כתבה. ענווה אינה עומדת בסתירה להבעת עמדה חריפה. אלא שבזכות הענווה העמדה החריפה תעסוק במה שאין בספר ביחס לעצמו, למה שהספר הזה המסוים הנמצא לפנינו יכול וצריך להיות.
כמו אהבה וכנות, הענווה אינה רק דרישה מוסרית, היא גם כלי עבודה. היא מה שמאפשר לנו, המבקרים, לקרוא את הספר דרך עיניה של המחברת. בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אנו מתנתקים בהרף עין מהעולם שבו אנחנו חיים ועוברים לעולם אחר, לחיים אחרים, מחליפים זהות ומגדר. בה בעת, כמבקרים, עלינו לעמוד מול הפיתוי הזה, להמשיך לעמוד מול היצירה מבחוץ ולנתח אותה. כיצד נוכל לעשות את המהלך הכפול הזה בלי לחוש את החוויה הספרותית? ענווה היא מה שמאפשר למבקרת להתפצל בין התודעה הקוראת לתודעה המבקרת. היא מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולעבור לעולמו של הסופר ובאותה עת להיות גם במקום שבו אנו, או האין אנו נמצאים.
זה נשמע מעט מיסטי, ולא במקרה. כנות ואהבה, ובמידה רבה יותר ענווה, שייכות לשפה דתית. אבל אמנות במיטבה היא חוויה דתית, התגלות. התחושה הטרנסצנדנטית האוחזת בנו כשאנו עומדים מול יצירת אמנות גדולה, תחושת התרחבות והמבט החדש על העולם היא חוויה דתית. יצירות נדירות הן כאלה, אבל המבקר הטוב ניגש לכל ספר כאילו הוא יכול להיות יצירה כזו. יותר מזה, המבקר הטוב עשוי למצוא רגעים כאלה גם בספרים שאינם יצירות מופת.
הדרישה לאהבה, כנות ובמיוחד ענווה היא דרישה בלתי אפשרית, אבל בהעמידנו דרישות בלתי אפשריות לסופרות, עלינו לדרוש מעצמנו לכל הפחות אותה מידה של בלתי אפשריות, כשאיפה שגם אם תתגשם באופן חלקי בלבד תהפוך את הביקורת ליצירה בפני עצמה, שתגלה לקוראים את כוחה של האמנות ואת כוחה של הקריאה.
מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה.
"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.
"בואו נסכים שלא להסכים", מאת דורית שילה. פרק שני בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.
המרגל שסירב לחשוף את זהותו
