"שלוש תכונות נמצאות בביקורת מעולה"

"דרושה כנות שאינה מין אדולסנטיות של המבקר האומר אמת שאף אחד אחר לא מעז לומר, הילד החושף את עירומו של המלך. כנות היא קודם כל בחינה עצמית של הכותב, ביקורת עצמית לפני ביקורת חיצונית." מוטי פוגל על אהבה, כנות וענווה בכתיבת ביקורות. פרק שלישי מתוך סדרת רשימות על ביקורת ספרות וקריאה.

Paul bence

מאת מוטי פוגל

תדהר ניר כתב כאן לפני כמה שבועות על נחיצותה של הביקורת, ודורית שילה קראה להחזיר את האחריות למעשה הקריאה. "על הקורא להתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירתי," כתבה שילה, ואני מסכים עם כל מילה. הביקורת היא ז'אנר בפני עצמו, ז'אנר שאינו מחקר הספרות והוא הרבה יותר מהמלצה על ספרים ראויים.

אבל נחיצותה של הביקורת לא באה לידי ביטוי במציאות שבה הביקורת היא נחלתם של בני עליה מעטים במקרה הטוב, וזירת התגוששות במקרה הרע. במציאות כזאת, קהל הקוראים לא מאמין בנחיצותה של הביקורת וביכולתם (או ברצונם) של המבקרים להעשיר את חווית הקריאה ולהרחיב את תחומי השיח הספרותי. מבקרי הספרות נתפסים על ידו כשומרי סף חמוצים, סופרים כושלים שהחליפו את הכתיבה הספרותית בכתיבה ביקורתית, והביקורת נתפסת כמסך המפריד בין הקורא לספרים. אל מול הקהל הזה, ניצבים חסידי הביקורת כשומרת הסף, הקובעת מי ייכנס להיכל הספרות, השוערים העומדים בפתח החוק ומסלקים את הבלתי ראויים.

לביקורת יש תפקיד חיוני בשיח ספרותי עשיר ותוסס. אבל איזה תפקיד ממלא השיח הביקורתי העכשווי בדלדולו שלו? בדלדול חווית הקריאה? נכון, כתיבת ביקורת נעשית בימינו בתנאי השוק. נכון, התשלום מעליב ואינו מאפשר מחשבה עמוקה ורחבה. אבל איזה אחריות יש למבקרים עצמם בדלדולה של הביקורת? בהפיכתה לזירת תגרות סמי-אינטלקטואליות?

לצד הדיבור בזכותה של הביקורת, עלינו לשאול מה יש בביקורת הטובה. ענייניות, אובייקטיביות, הקשר תרבותי רחב, הנמקה, מעוררת מחשבה ומאפשרת דיון, התמקדות בספר, כבוד לטקסט, כתובה היטב (ביקורות טובות הן יצירות בפני עצמן) – אלו חלק מהתשובות המעולות שקיבלתי כשהעליתי את השאלה בפייסבוק ובטוויטר. אבל מה, מלבד ידע וחוכמה, מאפשר את הביקורת הטובה, זו שיש בה את כל שמנינו לעיל? איזו עמדה נפשית מאפשרת לביקורת הטובה להופיע?

בעיניי, שלוש תכונות נמצאות בביקורת המעולה– אהבה, כנות וענווה.

אהבה, וקודם כל, אהבת הקריאה. לכאורה מובן מאליו, אבל יותר מדי פעמים נראה שמבקרי ספרות אינם אוהבים ספרים ובעיקר אינם אוהבים לקרוא. לחוסר האהבה לקריאה יש כמה פנים. לפעמים זו פשוט סלידה מספרות, אותה סלידה שבשלה נאמר על מבקרים שהם סופרים כושלים, אלו אותם מבקרים שרק את עצמם הם אוהבים לקרוא, וגם זה בקושי. לפעמים אי אהבת הקריאה היא צורה מעוותת של השאיפה לגלות את יצירת הספרות המושלמת, זהו המבקר האוהב את הספרות המושלמת, האידילית, המאוהב בדמותה האפלטונית של הספרות, אך קצת פחות אוהב לקרוא.

נכון, אי-שביעות רצון ומבט ביקורתי הן כנראה מתכונות האופי היסודיות של כל מי שמחליט להקדיש את זמנו לכתיבת ביקורת. ובכל זאת, כשאני כותב ביקורת, כדאי שאזכיר לעצמי מדוע מלכתחילה פניתי לכתיבת ביקורת, את חדוות הקריאה הראשונית, את הגילוי של עולם חדש, לא העולם שקיוויתי או שיערתי שנמצא מעבר לאופק, אלא העולם שלא ידעתי שהוא שם. קולומבוס יצא למצוא את הדרך להודו וגילה יבשת חדשה. חבל שהוא התעקש שזוהי הודו. אהבת הקריאה אינה רק מידה טובה, היא הכרח לביקורת טובה. בלי הפניית המבט לעבר האופק לא תיתכן ספרות טובה, אבל אסור לאידאל לטשטש את הספר הזה, הממשי, המונח מולי, זה שאני קורא עכשיו.

כנות. ישנה איזו נטייה לבלבל כנות עם אכזריות. כנות יכולה להיות אכזריות, אבל לא כל אכזריות היא כנות. ב"אלה תולדות סבסטיאן נייט" של נבוקוב, סופר גאון שידע אכזריות מהי (וכדאי מאוד לקרוא את מה שהיה לו לומר על דוסטויבסקי), המספר כותב על אחיו, הסופר המנוח סבסטיאן נייט, שלא חשש להצליף בשבט לשונו באחד הסופרים המפורסמים בדורו. המספר כמעט מתפתה לעשות דבר דומה למי שחיבר ביוגרפיה נוראית על נייט ואז אומר "הגעתי למסקנה שאני מנוע לעשות למר גודמן את מה שהרשה סבסטיאן נייט לעצמו לעשות למר פלוני. לא אוכל להתגדר בכנותו של סבסטיאן, וסופי שאיתפס בגסות-רוח במקום שבו היה סבסטיאן מגלה שנינות מבריקה." אם כן, דרושה כנות שאינה מין אדולסנטיות של המבקר האומר אמת שאף אחד אחר לא מעז לומר, הילד החושף את עירומו של המלך. כנות היא קודם כל בחינה עצמית של הכותב, ביקורת עצמית לפני ביקורת חיצונית. בהיעדר כנות, רשעות מתחפשת לאומץ, ופחדנות מסווה עצמה לחיוביות. ביקורת נטולת כנות גרועה משקר, אפילו אם כל מה שנאמר בה אמת.

ענווה. אהבת קריאה וכנות הן חיוניות, אך לא מספיקות. ענווה היא תכונה חשובה יותר. לכאורה, מה לביקורת ולביטול עצמי, מה לביקורת הדורשת מבט נטול פניות ושיפוט חותך וקר ולמחיקת העצמי הנקשרת לענווה? אך כמו כנות ואהבה, ענווה ככלי ביקורתי אינה ויתור על תקיפות, ישירות וחריפות. ענווה היא מתן מקום ליצירה עצמה, הנכונות לגלות דברים חדשים, גישה לטקסט בהקשבה וברצון לדובב אותו, ולשם כך צריך קודם כל לשתוק, לשתוק לגמרי ולהקשיב טוב טוב למילים ולמה שנמצא ביניהן, למילים שהסופרת כתבה ולמילים שהיא לא כתבה. ענווה אינה עומדת בסתירה להבעת עמדה חריפה. אלא שבזכות הענווה העמדה החריפה תעסוק במה שאין בספר ביחס לעצמו, למה שהספר הזה המסוים הנמצא לפנינו יכול וצריך להיות.

כמו אהבה וכנות, הענווה אינה רק דרישה מוסרית, היא גם כלי עבודה. היא מה שמאפשר לנו, המבקרים, לקרוא את הספר דרך עיניה של המחברת. בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אנו מתנתקים בהרף עין מהעולם שבו אנחנו חיים ועוברים לעולם אחר, לחיים אחרים, מחליפים זהות ומגדר. בה בעת, כמבקרים, עלינו לעמוד מול הפיתוי הזה, להמשיך לעמוד מול היצירה מבחוץ ולנתח אותה. כיצד נוכל לעשות את המהלך הכפול הזה בלי לחוש את החוויה הספרותית? ענווה היא מה שמאפשר למבקרת להתפצל בין התודעה הקוראת לתודעה המבקרת. היא מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולעבור לעולמו של הסופר ובאותה עת להיות גם במקום שבו אנו, או האין אנו נמצאים.
זה נשמע מעט מיסטי, ולא במקרה. כנות ואהבה, ובמידה רבה יותר ענווה, שייכות לשפה דתית. אבל אמנות במיטבה היא חוויה דתית, התגלות. התחושה הטרנסצנדנטית האוחזת בנו כשאנו עומדים מול יצירת אמנות גדולה, תחושת התרחבות והמבט החדש על העולם היא חוויה דתית. יצירות נדירות הן כאלה, אבל המבקר הטוב ניגש לכל ספר כאילו הוא יכול להיות יצירה כזו. יותר מזה, המבקר הטוב עשוי למצוא רגעים כאלה גם בספרים שאינם יצירות מופת.

הדרישה לאהבה, כנות ובמיוחד ענווה היא דרישה בלתי אפשרית, אבל בהעמידנו דרישות בלתי אפשריות לסופרות, עלינו לדרוש מעצמנו לכל הפחות אותה מידה של בלתי אפשריות, כשאיפה שגם אם תתגשם באופן חלקי בלבד תהפוך את הביקורת ליצירה בפני עצמה, שתגלה לקוראים את כוחה של האמנות ואת כוחה של הקריאה.

 

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה.

 

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

"בואו נסכים שלא להסכים", מאת דורית שילה. פרק שני בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

ילדה יוצאת מתחת לשולחן רק לכבוד הלוויית סטאלין. קטע מרומן בכתובים מאת אליס ביאלסקי

"על פניה של ראיסה זלגו דמעות ללא הרף והיא חזרה ואמרה: 'אם היו שואלים אותי מהו הדבר היקר לי מכל? בתי, כמובן. אך אם היו אומרים: הקריבי אותה והוא יקום לתחייה, הייתי מסכימה.' 'היית מקריבה אותי למען סטלין, אימא?' שאלה טניה."

Pep Dom?nech/ Flickr

מתוך "שָנים בִּפְנים" / אליס ביאלסקי

מרוסית: יעל טומשוב

ז'ניה הייתה על ערש דווי, חסרת הכרה ומחוברת לאינפוזיה. שני צינורות ניקוז השתלשלו מבטנה. רופא מבית החולים מורוזובסקי אמר ליליזבטה לבובנה להתכונן לגרוע מכל: ספק אם הילדה תשרוד את הלילה. ז'ניה זכרה שאת החדר היא ראתה כמו מלמעלה – היא עצמה שכבה על מיטת בית החולים ואמהּ מיררה בבכי סמוך לרגליה, ראשה רכון על ידיה. ז'ניה עלתה עוד מעלה וראתה את הפרוזדור, שרצו בו הלוך ושוב ילדים לבושים לבן. הדבר סיקרן אותה: מה עושים הילדים האלה בפרוזדור? היא רצתה לגשת אליהם ולשאול מי נתן להם להיכנס, אבל לא יכלה לעזוב את אמהּ הבוכה. בבוקר מצבה של ז'ניה החל להשתפר. הרופאים אמרו שזה נס. ההחלמה הייתה אטית. כעבור מספר חודשים, כשז'ניה יכלה לקום מהמיטה, התברר שאבדה לה היכולת ללכת. בגיל חמש שוב לימדו אותה לעמוד, להזיז את רגליה, צעד אחר צעד. אימא, אבא ואחותה טניה, טיילו איתה לסירוגין בחצר, עד אשר החלה ללכת באופן עצמאי.

משפחת פרייז'נר התגוררה בדירה קומונלית גדולה ברחוב אַרְבָּט, שהייתה לפנים אחוזתם של בני משפחת רוּקוֹבִישְׁנִיקוֹב (1). מן הפאר של מעמד הסוחרים לא נשאר דבר זולת גדר מפורזלת, רבת יופי, שהקיפה את החווילה, ואולם נשפים גדול עם עמודים – "הטרקלין", כפי שקראו לו באי הבית – שניצל בנס מחלוקה לכוכים פנימיים ונותר כפי שהיה במקור. הילדים אהבו לשחק ולרקוד שם, למרות שהשכנים הכעוסים גירשו אותם לעתים קרובות. את הכניסה הראשית אטמו מזמן בלבנים והדיירים השתמשו בכניסה אחורית, שהובילה אל מסדרון רחב ידיים. הפרייז'נרים התגוררו בחדר ענקי בעל שלושה חלונות גדולים ומטבחון קטן משלהם. בבקרים רכב שָׁלָל (2) מדגם BMW, בצבע בז', היה אוסף את האב – מהנדס ראשי במפעל לייצור פלסטיק – ומסיעו לעבודתו. האם, יליזבטה לבובנה, חרף שני תאריה בהנדסה, לא עבדה והקדישה את חייה לגידול בנותיה: טטיאנה הבכורה וז'ניה הקטנה.

שנת 52' עברה בסימן המאבק בְּקוסמופוליטים "חסרי-שורשים" (3). בראשית אותה שנה פוטר אבי המשפחה מעבודתו. דובר בסילוקו מהמפלגה. הוא נאבק, ניסה להוכיח את חפותו, אחר כך הרים ידיים והתחיל לחפש עבודה אחרת, אך נתקל בסירוב בכל מקום; אף אחד לא רצה להעסיק קוסמופוליט מצורע. הכסף אזל, אימא מכרה בהדרגה את רכושם כדי להאכיל את המשפחה. סמיון גרגורייביץ' המתין למעצרו. חברים יעצו לו לנסוע כמה שיותר רחוק ולתפוס מחסה עד יעבור זעם.

"אני לא מתכוון להתחבא ואת משפחתי לא אנטוש. אם לנסוע, אז ניסע כולנו יחד לבִּירוֹבִּיגָ'אן (4). משם אין יותר לאן לגרש."

בבית החלה מהדהדת המילה המשונה "בירוביג'אן". הופיעו תרמילים. המשפחה החלה לארוז את חפציה.

"מה זה בירוביג'אן? למה אנחנו נוסעים לשם?", שאלה ז'ניה הקטנה את אביה.

"בירוביג'אן – זה מקום כזה. אנחנו ניסע לחופשה, לנוח שם. אתן הרי נוסעות כל קיץ עם אימא לנופש, נכון? נוסעות במשך יומיים ברכבת. אז גם עכשיו ניסע", השיב סמיון גרגורייביץ' וליטף את ראשה.

"ולמה צריך עכשיו לנפוש, עכשיו הרי לא קיץ?", שאלה ז'ניה את טניה.

"לנפוש, בטח. נסיעה של אחד עשר יום ברכבת. זו לא חופשה, זו הגליה. בבירוביג'אן הזאת כל השנה חורף, ושולחים לשם רק יהודים, בכוונה, כדי שכולם ימותו", ענתה טניה, שהייתה גדולה מז'ניה בשש שנים והבינה יותר ממנה.

למשמע הסבּרהּ של טניה הסתתרה ז'ניה מתחת לשולחן המרובע שבמרכז החדר, שולחן המכוסה מפה ארוכה, שגדיליה נגעו ברצפה. כשקראו בשמה וחיפשוה בכל הבית ובחצר, היא לא ענתה. לצלילי בכייה של אמה וקריאותיהם של אביה ושכניהם "ז'ניה, ז'ניה!" היא התכנסה לתנוחה עוברית ונרדמה. שם מצאו אותה בלילה, כאשר ההורים המותשים מחיפושי שווא חזרו הביתה. ז'ניה התעוררה כשניסו להעבירה למיטה, אך סירבה לצאת מתחת לשולחן ונשארה לגור שם. שום תחנונים ואיומים לא שידלוה לצאת. היא ערכה גיחות מהירות לבית השימוש וחזרה לשבת מתחת לשולחן.

בחג פורים, בעשרים ושניים בפברואר, חברים של ההורים – הדוד איזיה והדוֹד דוִד עם אשתו – באו לבקרם. אימא הגישה לשולחן בקבוק יין, שנקנה במה שנותר ממכירת כפיות עשויות כסף עם מונוגרמת אמהּ, ואוּמֵנְטָשִׁים (5). בבית לא חגגו חגים יהודיים, ורק אחת לשנה, בחג הפסח, התכנסו כולם בבית הוריו של האב. אך זה היה יום מיוחד. אימא העבירה לז'ניה, שישבה מתחת לשולחן, צלחת ועליה כמה מאפים. המבוגרים שהסבו לשולחן שתו יין ושתקו, מחליפים ביניהם מילים בודדות.

"אומרים שמתוכנן גירוש מלא. שושואיסט אחד סיפר לי בסודי סודות שבכל המדינה נערכות רשימות של יהודים על ידי משאבי אנוש במקומות עבודה ובאמצעות ועדי בתים במקומות מגורים. ישנם שני סוגי רשימות: האחד של יהודים טהורים והשני של בני תערובת. הראשונים לגירוש יהיו היהודים הטהורים ובני התערובת יישלחו בעקבותיהם", השיב הדוֹד דוִד.

ואילו בתחילת מרץ סטלין מת. באותו יום הלך האב לבקר את הוריו שהתגוררו ברחוב דמיטרובקה ונשאר כלוא שם בעת תהלוכת הלוויה. במשך מספר ימים הוא לא יכול היה לצאת, כיוון שהשער ננעל על סורג ובריח. חלונות הבית השקיפו אל החצר הפנימית ולא הייתה להם אפשרות לראות מה מתרחש ברחוב, אך הגיעו אליהם זעקות האנשים שנרמסו למוות. השכנים סיפרו שסמוך לבניין התובע הכללי נוצר פקק תנועה, ההמון ברחוב לא זז, בני אדם עמדו במקום ורמסו זה את זה.

"ליזה, שלא תעזי לצאת מהבית. את לא מתארת לעצמך מה קורה כאן," סמיון גרגורייביץ' טלפן הביתה להזהיר את אשתו.

"אצלנו בארבט הכול שקט, אל תדאג".

"צלצלתי לאיזיה והוא סיפר ששמע ברדיו גרמניה, שבהתקף הראשון הוא לקה ב-28 בפברואר. תארי לעצמך, בפורים! אבא חבש כיפה וכל היום קורא תהלים."

"סיומה, השתגעת! לא בטלפון!", ואימא טרקה את השפופרת.

טניה חזרה מבית הספר וסיפרה שבבית הספר כולם בכו בקולי קולות, רגליה של ראיסה אנדרייבנה, מורתם היקרה, לא נשאו אותה והיו צריכים לתמוך בה פן תתמוטט. על פניה של ראיסה זלגו דמעות ללא הרף והיא חזרה ואמרה: "אם היו שואלים אותי מהו הדבר היקר לי מכל? בתי, כמובן. אך אם היו אומרים: הקריבי אותה והוא יקום לתחייה, הייתי מסכימה."

"היית מקריבה אותי למען סטלין, אימא?" שאלה טניה. אימא רק נפנפה בידה לעברה, כאילו אומרת – אל תדברי שטויות.

"ואותי?" שאלה ז'ניה המבוהלת שישבה מתחת לשולחן.

טניה כרעה על ברכיה והרימה את שולי המפה, כדי לראות את ז'ניה.

"כל הבנות בכיתה שלי הניחו את הראש על השולחנות ובכו לתוך השרוול. אני לא בכיתי, אבל הרעדתי את כתפיי כמו כולן וחשבתי לעצמי, שעכשיו לא נצטרך לנסוע לברוביג'אן. את יכולה לצאת."

אבא נתקע בדמיטרובקה, טניה הלכה לבית הספר ולילזבטה לבובנה התחשק פתאום להציץ בתהלוכת הלוויה – מרחוק, כמובן. כעת, כשהנסיעה לבירוביג'אן בוטלה, ז'ניה הסכימה לצאת מתחת לשולחן. היא ואמהּ חצו את ארבט. היו מעט אנשים ברחוב. הן פנו שמאלה ויצאו אל הכיכר. בהמשך, מולן, עד היכן שהעין הייתה מסוגלת לראות, המון אדם השחיר את הדרך. הן המשיכו להתקדם. מספר האנשים סביבם הלך וגדל, וז'ניה לא הבינה כיצד קרה שפתאום הן כבר היו חלק מההמון. זרם האנשים היה קודר ואילם, נשמעו רק נקישות העקבים באספלט. זה היה יום שמשי וקר. כל הכרזות על שלטי החוצות כוסו בנייר לבן, ומפעם לפעם, ברווחים שבין גופי האדם, הבהיקו הכתמים הלבנים הללו. הן פגשו במחסום הראשון של יחידת הפרשים המשטרתית. ההמון הדומם צבא על המחסום. הסוסים נחרו ונסוגו. הבל נחיריהם התאבך באוויר הקפוא בגובה פניה של ז'ניה. לפתע פתאום אחד הסוסים נבהל, שעט קדימה ונעמד על רגליו האחוריות. נוצרה פרצה שהאנשים מיד זינקו לתוכה.

"רוצי, רוצי," צעקה לז'ניה אמהּ.

ז'ניה התרוצצה, לאן לרוץ? אנשים רצו, נפלו, מחצו זה את זה. ז'ניה הביטה לאחור וראתה שאמהּ, לאחר שרצה כמה מטרים, מעדה ונפלה. היא רצה להרים אותה, אך כוחה, כוחה של ילדה בת שמונה, לא עמד לה. אמהּ המשיכה לזעוק: "רוצי!" כמה גברים משכו את אימא בצווארונה ובשרוולי מעילה תוך כדי תנועה, העמידו אותה על רגליה וחילצו אותה מתחת לרגלי הרצים מאחור. ז'ניה רצה לידם. כשנחלצו סוף סוף מן ההמון ז'ניה ואמהּ מצאו את עצמן ברחוב שומם. הן לא זכרו כיצד הגיעו לשם. בסמטה הנקייה, הריקה מאדם, יליזבטה לבובנה צנחה מחוסרת כוחות על אחד מפחי האשפה ובחנה את עצמה. ברכּהּ הייתה משופשפת עד זוב דם, צד הגוף כאב, אחד ממגפיה אבד לה בדרך, צווארון הפרווה נתלש ממעילה.

הן חזרו לביתן אחרי שהחשיך. ז'ניה נדהמה מהשקט ומתאורת הרחוב הבוהקת, ממש כתאורת בית – כל הרחובות היו מוארים. העיר נראתה כמתה, לא הייתה תחבורה ציבורית ולא נראו אנשים ברחובות. רק הכתמים הלבנים שהודבקו על הכרזות בָּהֲקוּ באורם הקר של הפנסים וסִמְאו אותה בארובות עיניהם הריקות.

"לאן כולם נעלמו?" שאלה ז'ניה.

אימא שתקה ובעודה אוחזת חזק בידה צלעה לאיטה לעבר הבית.

______________________________________________________________________

 

(1) שושלת סוחרים מוסקבאית, לימים משפחת אצולה.
(2) רכב שהוחרם בזמן המלחמה.
(3) מונח כללי שהודבק בשנות המאבק נגד הקוסמופוליטיות בברית המועצות (1953-1948) לכל מי שנתפש כפרו-מערבי ולפיכך אנטי-סובייטי. מדענים ואנשי רוח רבים – רובם יהודים – היו הנפגעים העיקריים של מדיניות רדיפה זו, שהובלה על ידי אנדרייז'דאנוב, בן חסותו של סטלין, אשר הכריז מלחמה על הפלגים הליברליים במפלגה ועל אנשי אמנות וספר, וביניהם המשוררים אחמטובהוזושצ'נקו.
(4) אזור בדרום-מזרח סיביר. ב-1934 הכריזו עליו שלטונות ברית המועצות לשעבר חבל אוטונומי ליהודים, אבל הם נשארו בו במיעוט.
(5) צורת הגייה אחרת למילה היידית "הַמָנְטַאשֶן", או המאן-טאש, שפירושה "אוזני המן".

 

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה, חיה בישראל מ-1990, מתגוררת בתל אביב. כתבה וביימה סרטי תעודה ששודרו בארץ ובחו"ל והשתתפו בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ספרה "ראינו לילה" ראה אור בהוצאת "אפיק ספרות ישראלית" ב-2014, והיא זכתה במלגת "הפרדס" של הספרייה הלאומית בשנה זו.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

 

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

כיצד קטעה מלחמת העולם הראשונה את החיים המאושרים של נער עברי אחד?

בגיל 12 עברה משפחת נחום גוטמן אל שכונת אחוזת בית. את בני המשפחה הקדימו, כפי שתוכל לראות בציור שצייר מהתקופה, חיפושיות זבל. היו אלה האזרחיות הראשונות של המקום. אותו מקום – שכונת אחוזת בית  – החלה בדיוק לתפוס צורה. עדיין לא צורה של עיר, ודאי לא עיר מפוארת כפי שתהיה לימים, אלא צורה של שכונה "זערורה אך מתוכננת ושרירה".

 

התושבות המקוריות

 

בשנת 1910, תוך שנה מהקמתה, שינתה השכונה את שמה לתל-אביב. ההחלטה התקבלה בתום ישיבה סוערת במיוחד שהוקדשה למציאת שם חדש לעיר העתידית – השם שהגיע למקום שני היה נווה יפו, ובין ההצעות – הרצליה.

את כל הפרטים האלה חוסך גוטמן מקוראי הספר על חוויות ילדותו. כפי שכותב הסופר והצייר בעמוד שקדם להקדמה הראשונה לספרו "שביל קליפות התפוזים": "הנה עם פרק זה זמן – כשלתל-אביב כבר דמות של תל-אביב כשהיא שהיא שמורה בזכרון אזרחיה הראשונים – מתחיל סיפורי."

הסיפור על ילדותו של הנער התל-אביב מתחיל דווקא בגירושו ממנה. הוא לא היחיד שגורש, עמו גורשה האוכלוסייה היהודית של יפו ותל-אביב כולה.

 

הבתים ארעיים אליהם עברו מגורשי תל אביב ויפו

 

הייתה זו הוראת השלטון התורכי הכושל שזעם – ולא בלי סיבה – על היהודים שסירבו להתגייס לצבא העות'מאני, ולא פעם גם עודדו (במעשים או בלב) את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה שפרצה לא מכבר.

כמובן שלא נוכל לעקוב אחר כל קו וקו בעלילת הרפתקאות ילדותו של נחום גוטמן. אולם זה בהחלט מספיק להיוודע לאירועים הפותחים את הספר כדי להשתכנע שרק הכותבים הגדולים באמת מצליחים לחשוף את פניה האמיתיות של המלחמה – המלחמה כאבסורד מוחלט.

 

כריכת הספר שביל קלפות התפוזים. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

"שודדים, הצילו"

 

זו הייתה הקריאה ששמע נחום גוטמן בבוקרו של יום טיפוסי אחד, עד כמה שבקרים בזמן מלחמות עולם יכולים להיות טיפוסיים. גוטמן פרץ מחוץ לבית וגילה את "פיו הפתוח של הכורן השכן, שהיה זב דם", תוצאה של המכות הנמרצות שחטף מידיי שני חיילים תורכים.

המראה של החיילים – ובעיקר "בגדיהם הבלויים ופניהם הכחושים" – עורר רגשות מעורבים בנער. האם לא סיפקה לו התנהגותם האלימה והתוקפנית של החיילים – מעשי הבזיזה וניפוץ הכוורות היקרות – די והותר סיבות לפתח רגש של שנאה כלפיהם? אם כך, מדוע הצליח להרגיש רק חמלה ורחמים כלפי שני העלובים האלה?

 

לא תתקשו לזהות גם אתם

 

בתום כל המהומה שב גוטמן אל הסוכה שבה גר עם משפחתו המגורשת. סבתא קראה לו לארוחת הבוקר, ורק אחרי שסיים את הביס האחרון, כיוון שחששה כנראה מהקדמת קנה לוושט, הורתה סבתא לנכדה "בני, קום וברח".

סבתא סיפרה לגוטמן כי החיילים התורכים, רעבים ומטורפים בשל כך, מחפשים נערים חסונים לגייס לצבא. היות שתל-אביב נשארה ריקה, יצאו לחפש מגויסים מבין מגורשיה.

"שוב מיד לתל-אביב," קיבל ממנה את ההוראה, "לפני שהצבא התורכי יקיף את כל פתח-תקוה". מיהרה ושמה בכיסו של גוטמן רבע כיכר-לחם מקמח דורה, ולא שכחה להוסיף כי "תפוזים תמצא בדרך. לך, בשם האלהים".

 

המרגל שסירב לחשוף את זהותו

 

וכך נאלץ הנער המגורש לחזור אל העיר ממנה גורש, ולהתחמק בדרך המתוקפים והחומסים שלא הצליח – כל כמה שלא ניסה – להפסיק לרחם עליהם. בדרך הוא פגש מרגל עברי שסירב למסור את שמו, קליפות תפוזים שהשאיר מרגל אחר ועוד הרפתקאות משונות – אבל את זה כבר תצטרכו לקרוא בספר עצמו.

הכתבה נעשתה בשיתוף פעולה עם מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

***

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

הצצה אל ימי האוניברסיטה העליזים של המשורר יהודה עמיחי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי, המשורר, המספר והמחזאי (2000-1924) היה דמות חריגה משהו בקרב הסטודנטים באוניברסיטה בשנות החמישים הראשונות. הוא היה מבוגר מעט מאחרים וגם נשוי. כפי שסיפר דן מירון, שלמד איתו באותן שנים, היו אז עוד סטודנטים מבוגרים יחסית, בהם המשורר חיים גורי שחבש איתם את ספסל הלימודים (למד ספרות עברית וצרפתית), אבל גורי היה 'צעיר נצחי' במראהו ובנוהגו.

בעמיחי ניכר הבוגר, ה'מיושב', והוא עורר חיבה רבה באישיותו הרכה, הנוחה. כמה שנים לאחר סיום לימודיו, לרגל מלאת שישים למורו המובהק בחוג לספרות עברית, המשורר, המספר והחוקר שמעון הלקין, תיאר עמיחי את לבטי כניסתו לאוניברסיטה. השיבה לספסל הלימודים נראתה לו כמין חזרה לילדות אחרי שכבר עבר ניסיונות בוגרים, ובכלל זה השתתפות בשתי מלחמות: 'כלום תכין לי אשתי פרוסות ותלווה אותי עד שער טרה-סנטה', כאימו בילדותו? 'אולם הכרחתי את עצמי לבסוף. […] כך קרה שבגיל בו אחרים כבר מתחילים להתקלף מן הפיגומים, התחלתי להקים עלי פיגומים ומאחוריהם קיוויתי לשנות את המבנה שהייתי רגיל לו' – קרוב לוודאי במחשבה ללמד בתיכון במקום ביסודי.

חצי יובל שנים אחר כך, כשסייר עמיחי בירושלים לצורך הקלטת התוכנית 'משורר בעירו' לגלי צה"ל, הוא הציג את לימודיו באוניברסיטה באור ענייני מאוד: 'כשאדם בגיל 27-26 הולך ללמוד – והייתי כבר נשוי – אז כמובן אין כבר העניין של סתם לשבת וליהנות. אתה בא ללמוד, לעשות בחינות וזהו'. אולם מהדברים שכתב לכבוד הלקין אפשר להבין שהתקופה הזאת צפנה בשבילו הרבה יותר מאשר ריצה לבחינות בדרך לתעודה. 'אני, שכבר רציתי להתבצר בתחום הישגי המעטים, ראיתי כי עולמי מתרחב והולך. לפעמים אף הגעתי לתחושת אושר'.

המפגש עם שני מרצים לפחות היה בשבילו מקור חוויה – וכנראה גם מקור השראה והשפעה. האחד היה היכרותו עם ראש החוג לספרות עברית, שמעון הלקין, יליד עיירה ברוסיה הלבנה, שהיגר עם הוריו בגיל 15 לארצות הברית ושם השלים את לימודיו האקדמיים, אך, כאופייני ל'ליטווקים' רבים, שמר אמונים לעברית וכתב בה את שיריו וסיפוריו. ב-1949 הוא נקרא לעמוד בראש החוג לספרות עברית במקומו של פרופ' יוסף קלאוזנר שפרש. על פי עדות תלמידיו, הוא חולל מהפך בשיטות הלימוד והמחקר המיושנות שהיו מקובלות עד אז.

 

שמעון הלקין

 

כיוצר היה להלקין עניין לקרב תלמידים ששלחו ידם בכתיבת ספרות. לאחר שהחל  לשמוע את הרצאותיו של הלקין, בהמרצת חברים, ניגש אליו עמיחי יום אחד בסוף השיעור, 'אחרי שכל "המנדנדים" הסתלקו'. הלקין הכיר בו, לדבריו, שהוא טומן בכיסו 'טקסטים מנוקדים […]'. מאז נוצר ביניהם קשר קרוב, ובהמלצת הפרופסור התקבל שירו 'ערבים אחרים' לפרסום בכתב העת גיליונות בעריכת המשורר יצחק למדן. 'הרבה עידוד שאבתי מן השיחות שבחדרו, הדומה למערת ספרים מופלאה'. הלקין היה, לדידו של עמיחי, 'היוצר, אשר בשבילו הספרות היא עניין של חיים ומוות'. תשע עשרה שנים אחר כך, בדברי ברכה לקוניים של עמיחי להלקין בן השמונים, הוא אף תיאר את פרסום השיר בגיליונות השמרני כתאריך דרמטי בחייו: ' לא מקרה הוא ש[הלקין] עורר אותי ליצירתיות מודעת יותר, ואחד השירים הראשונים שלי פורסם באמצעותו ב"גיליונות" של למדן. היום שבו קיבלתי משמעון הלקין אישור להיותי משורר אמיתי, היה יום חג גדול'. אולי התלהב עמיחי מעצם קבלתו על ידי סופרים ותיקים אל חיק ה-mainstream.

המרצה השני המשמעותי, שהשפעתו חלחלה וניכרה אולי בשנים מאוחרות יותר, היה  חיים (יֶפים) שירמן. לשירמן, יליד קייב (1904) שהשלים את לימודיו התיכוניים והאקדמיים בגרמניה, חייבת התרבות העברית תודה על מבחר השירה העברית בספרד ובפרובנס (1954), שאליו הוא כינס בטעם רב ובלוויית הערות פרשנות בהירות, את מבחר השירה העברית בספרד המוסלמית והנוצרית ובפרובנס במאות העשירית עד החמש עשרה. שירמן היה 'יבש' בהרצאתו – כך מתאר אותו תלמידו באותן שנים וחברו של עמיחי לספסל הלימודים, הפרופסור לעתיד בנימין הורושובסקי-הרשב;  בגישתו המחקרית היה 'תיאורי'. עם זאת, למפגש עם משוררי ספרד הקלסיים ששירמן הציג בפני תלמידיו הצעירים והמרדניים הייתה משמעות רבה לשירת עמיחי ולהבנתו ולהבנת חבריו את רציפות השירה העברית לאורך הדורות. הם העדיפו את אבן גבירול ה'פרוטו-אקזיסטנציאליסטי' ואת שמואל הנגיד על פני יהודה הלוי ה'ציוני'. ובכל זאת, כשכתב עמיחי בתקופתו המוקדמת שני שירים על משוררי ימי הביניים, 'גיבוריהם' הם גבירול וגם יהודה הלוי – אולי משום שכבר ידע שהלוי היה אוהב-ציון שלא 'הגשים'.

 

חייים שירמן

 

כשהיה עמיחי תלמיד השנה השלישית באוניברסיטה העברית (1954) הוא הגיש עבודה סמינריונית לשירמן, 'שירי המלחמה של שמואל הנגיד'. העבודה זיכתה אותו בציון 'טוב מאוד', על אף שהמרצה-הבודק מצא שהיא 'לא נכתבה לפי שיטה אחידה […] ברם, ניתוחיו הספרותיים והפסיכולוגיים של המחבר מעידים על גישה עצמאית'. למרבה המזל, שמר עמיחי את העבודה בארכיונו, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על עולמו שלו ובעיקר על מה ש'תפס אותו' בשירת הנגיד, בעל הסגנון הכבד והלשון העמומה עדיין ביחס למשוררים הגדולים שבאו אחריו – גבירול, הלוי, משה ואברהם אבן עזרא, אך שגורלו, אישיותו ותוכני שירתו המקוריים דיברו אל ליבו במיוחד.

ההדגשה התכופה של עמיחי, בראיונות שונים שנתן, על השפעת שירת ימי הביניים עליו – בדרך כלל הזכיר את שמואל הנגיד ולעיתים הוסיף גם 'אבן עזרא' כשכוונתו כנראה לאברהם אבן עזרא  – עוררה חוקרים ופרשנים של עמיחי לתהות האומנם משמעותית כל כך נוכחותה של שירה זו ביצירתו, ואם כן – באילו אופנים ודרכים היא מתגלה? אפשר לחלק את היבטי הנוכחות או ההשפעה הזאת לארבעה: צורני-פורמלי; מבני-הגותי; שירים שדמויות משוררים מימי הביניים  הם 'נושאיהם' ממש או המזכירים משוררים אלה; שימוש במושגים שכיחים בשירת ימי הביניים כ'נְדוֹד', 'זמן' ובשיר מסוים, על יהודה הלוי, גם 'נעורים'.

זיכרונות, רשמים ומסמכים מימי האוניברסיטה של עמיחי נמצאים ודאי בארכיון יהודה עמיחי ששמור בספריית ביינקה שבאוניברסיטת ייל, קונטיקט, ארצות הברית. הספרייה הלאומית נמצאת במגעים עם אוניברסיטת ייל לשיתוף פעולה בהנגשת הארכיון.

***

לאתר של עידו בסוק