מתוך "שָנים בִּפְנים" / אליס ביאלסקי
מרוסית: יעל טומשוב
ז'ניה הייתה על ערש דווי, חסרת הכרה ומחוברת לאינפוזיה. שני צינורות ניקוז השתלשלו מבטנה. רופא מבית החולים מורוזובסקי אמר ליליזבטה לבובנה להתכונן לגרוע מכל: ספק אם הילדה תשרוד את הלילה. ז'ניה זכרה שאת החדר היא ראתה כמו מלמעלה – היא עצמה שכבה על מיטת בית החולים ואמהּ מיררה בבכי סמוך לרגליה, ראשה רכון על ידיה. ז'ניה עלתה עוד מעלה וראתה את הפרוזדור, שרצו בו הלוך ושוב ילדים לבושים לבן. הדבר סיקרן אותה: מה עושים הילדים האלה בפרוזדור? היא רצתה לגשת אליהם ולשאול מי נתן להם להיכנס, אבל לא יכלה לעזוב את אמהּ הבוכה. בבוקר מצבה של ז'ניה החל להשתפר. הרופאים אמרו שזה נס. ההחלמה הייתה אטית. כעבור מספר חודשים, כשז'ניה יכלה לקום מהמיטה, התברר שאבדה לה היכולת ללכת. בגיל חמש שוב לימדו אותה לעמוד, להזיז את רגליה, צעד אחר צעד. אימא, אבא ואחותה טניה, טיילו איתה לסירוגין בחצר, עד אשר החלה ללכת באופן עצמאי.
משפחת פרייז'נר התגוררה בדירה קומונלית גדולה ברחוב אַרְבָּט, שהייתה לפנים אחוזתם של בני משפחת רוּקוֹבִישְׁנִיקוֹב (1). מן הפאר של מעמד הסוחרים לא נשאר דבר זולת גדר מפורזלת, רבת יופי, שהקיפה את החווילה, ואולם נשפים גדול עם עמודים – "הטרקלין", כפי שקראו לו באי הבית – שניצל בנס מחלוקה לכוכים פנימיים ונותר כפי שהיה במקור. הילדים אהבו לשחק ולרקוד שם, למרות שהשכנים הכעוסים גירשו אותם לעתים קרובות. את הכניסה הראשית אטמו מזמן בלבנים והדיירים השתמשו בכניסה אחורית, שהובילה אל מסדרון רחב ידיים. הפרייז'נרים התגוררו בחדר ענקי בעל שלושה חלונות גדולים ומטבחון קטן משלהם. בבקרים רכב שָׁלָל (2) מדגם BMW, בצבע בז', היה אוסף את האב – מהנדס ראשי במפעל לייצור פלסטיק – ומסיעו לעבודתו. האם, יליזבטה לבובנה, חרף שני תאריה בהנדסה, לא עבדה והקדישה את חייה לגידול בנותיה: טטיאנה הבכורה וז'ניה הקטנה.
שנת 52' עברה בסימן המאבק בְּקוסמופוליטים "חסרי-שורשים" (3). בראשית אותה שנה פוטר אבי המשפחה מעבודתו. דובר בסילוקו מהמפלגה. הוא נאבק, ניסה להוכיח את חפותו, אחר כך הרים ידיים והתחיל לחפש עבודה אחרת, אך נתקל בסירוב בכל מקום; אף אחד לא רצה להעסיק קוסמופוליט מצורע. הכסף אזל, אימא מכרה בהדרגה את רכושם כדי להאכיל את המשפחה. סמיון גרגורייביץ' המתין למעצרו. חברים יעצו לו לנסוע כמה שיותר רחוק ולתפוס מחסה עד יעבור זעם.
"אני לא מתכוון להתחבא ואת משפחתי לא אנטוש. אם לנסוע, אז ניסע כולנו יחד לבִּירוֹבִּיגָ'אן (4). משם אין יותר לאן לגרש."
בבית החלה מהדהדת המילה המשונה "בירוביג'אן". הופיעו תרמילים. המשפחה החלה לארוז את חפציה.
"מה זה בירוביג'אן? למה אנחנו נוסעים לשם?", שאלה ז'ניה הקטנה את אביה.
"בירוביג'אן – זה מקום כזה. אנחנו ניסע לחופשה, לנוח שם. אתן הרי נוסעות כל קיץ עם אימא לנופש, נכון? נוסעות במשך יומיים ברכבת. אז גם עכשיו ניסע", השיב סמיון גרגורייביץ' וליטף את ראשה.
"ולמה צריך עכשיו לנפוש, עכשיו הרי לא קיץ?", שאלה ז'ניה את טניה.
"לנפוש, בטח. נסיעה של אחד עשר יום ברכבת. זו לא חופשה, זו הגליה. בבירוביג'אן הזאת כל השנה חורף, ושולחים לשם רק יהודים, בכוונה, כדי שכולם ימותו", ענתה טניה, שהייתה גדולה מז'ניה בשש שנים והבינה יותר ממנה.
למשמע הסבּרהּ של טניה הסתתרה ז'ניה מתחת לשולחן המרובע שבמרכז החדר, שולחן המכוסה מפה ארוכה, שגדיליה נגעו ברצפה. כשקראו בשמה וחיפשוה בכל הבית ובחצר, היא לא ענתה. לצלילי בכייה של אמה וקריאותיהם של אביה ושכניהם "ז'ניה, ז'ניה!" היא התכנסה לתנוחה עוברית ונרדמה. שם מצאו אותה בלילה, כאשר ההורים המותשים מחיפושי שווא חזרו הביתה. ז'ניה התעוררה כשניסו להעבירה למיטה, אך סירבה לצאת מתחת לשולחן ונשארה לגור שם. שום תחנונים ואיומים לא שידלוה לצאת. היא ערכה גיחות מהירות לבית השימוש וחזרה לשבת מתחת לשולחן.
בחג פורים, בעשרים ושניים בפברואר, חברים של ההורים – הדוד איזיה והדוֹד דוִד עם אשתו – באו לבקרם. אימא הגישה לשולחן בקבוק יין, שנקנה במה שנותר ממכירת כפיות עשויות כסף עם מונוגרמת אמהּ, ואוּמֵנְטָשִׁים (5). בבית לא חגגו חגים יהודיים, ורק אחת לשנה, בחג הפסח, התכנסו כולם בבית הוריו של האב. אך זה היה יום מיוחד. אימא העבירה לז'ניה, שישבה מתחת לשולחן, צלחת ועליה כמה מאפים. המבוגרים שהסבו לשולחן שתו יין ושתקו, מחליפים ביניהם מילים בודדות.
"אומרים שמתוכנן גירוש מלא. שושואיסט אחד סיפר לי בסודי סודות שבכל המדינה נערכות רשימות של יהודים על ידי משאבי אנוש במקומות עבודה ובאמצעות ועדי בתים במקומות מגורים. ישנם שני סוגי רשימות: האחד של יהודים טהורים והשני של בני תערובת. הראשונים לגירוש יהיו היהודים הטהורים ובני התערובת יישלחו בעקבותיהם", השיב הדוֹד דוִד.
ואילו בתחילת מרץ סטלין מת. באותו יום הלך האב לבקר את הוריו שהתגוררו ברחוב דמיטרובקה ונשאר כלוא שם בעת תהלוכת הלוויה. במשך מספר ימים הוא לא יכול היה לצאת, כיוון שהשער ננעל על סורג ובריח. חלונות הבית השקיפו אל החצר הפנימית ולא הייתה להם אפשרות לראות מה מתרחש ברחוב, אך הגיעו אליהם זעקות האנשים שנרמסו למוות. השכנים סיפרו שסמוך לבניין התובע הכללי נוצר פקק תנועה, ההמון ברחוב לא זז, בני אדם עמדו במקום ורמסו זה את זה.
"ליזה, שלא תעזי לצאת מהבית. את לא מתארת לעצמך מה קורה כאן," סמיון גרגורייביץ' טלפן הביתה להזהיר את אשתו.
"אצלנו בארבט הכול שקט, אל תדאג".
"צלצלתי לאיזיה והוא סיפר ששמע ברדיו גרמניה, שבהתקף הראשון הוא לקה ב-28 בפברואר. תארי לעצמך, בפורים! אבא חבש כיפה וכל היום קורא תהלים."
"סיומה, השתגעת! לא בטלפון!", ואימא טרקה את השפופרת.
טניה חזרה מבית הספר וסיפרה שבבית הספר כולם בכו בקולי קולות, רגליה של ראיסה אנדרייבנה, מורתם היקרה, לא נשאו אותה והיו צריכים לתמוך בה פן תתמוטט. על פניה של ראיסה זלגו דמעות ללא הרף והיא חזרה ואמרה: "אם היו שואלים אותי מהו הדבר היקר לי מכל? בתי, כמובן. אך אם היו אומרים: הקריבי אותה והוא יקום לתחייה, הייתי מסכימה."
"היית מקריבה אותי למען סטלין, אימא?" שאלה טניה. אימא רק נפנפה בידה לעברה, כאילו אומרת – אל תדברי שטויות.
"ואותי?" שאלה ז'ניה המבוהלת שישבה מתחת לשולחן.
טניה כרעה על ברכיה והרימה את שולי המפה, כדי לראות את ז'ניה.
"כל הבנות בכיתה שלי הניחו את הראש על השולחנות ובכו לתוך השרוול. אני לא בכיתי, אבל הרעדתי את כתפיי כמו כולן וחשבתי לעצמי, שעכשיו לא נצטרך לנסוע לברוביג'אן. את יכולה לצאת."
אבא נתקע בדמיטרובקה, טניה הלכה לבית הספר ולילזבטה לבובנה התחשק פתאום להציץ בתהלוכת הלוויה – מרחוק, כמובן. כעת, כשהנסיעה לבירוביג'אן בוטלה, ז'ניה הסכימה לצאת מתחת לשולחן. היא ואמהּ חצו את ארבט. היו מעט אנשים ברחוב. הן פנו שמאלה ויצאו אל הכיכר. בהמשך, מולן, עד היכן שהעין הייתה מסוגלת לראות, המון אדם השחיר את הדרך. הן המשיכו להתקדם. מספר האנשים סביבם הלך וגדל, וז'ניה לא הבינה כיצד קרה שפתאום הן כבר היו חלק מההמון. זרם האנשים היה קודר ואילם, נשמעו רק נקישות העקבים באספלט. זה היה יום שמשי וקר. כל הכרזות על שלטי החוצות כוסו בנייר לבן, ומפעם לפעם, ברווחים שבין גופי האדם, הבהיקו הכתמים הלבנים הללו. הן פגשו במחסום הראשון של יחידת הפרשים המשטרתית. ההמון הדומם צבא על המחסום. הסוסים נחרו ונסוגו. הבל נחיריהם התאבך באוויר הקפוא בגובה פניה של ז'ניה. לפתע פתאום אחד הסוסים נבהל, שעט קדימה ונעמד על רגליו האחוריות. נוצרה פרצה שהאנשים מיד זינקו לתוכה.
"רוצי, רוצי," צעקה לז'ניה אמהּ.
ז'ניה התרוצצה, לאן לרוץ? אנשים רצו, נפלו, מחצו זה את זה. ז'ניה הביטה לאחור וראתה שאמהּ, לאחר שרצה כמה מטרים, מעדה ונפלה. היא רצה להרים אותה, אך כוחה, כוחה של ילדה בת שמונה, לא עמד לה. אמהּ המשיכה לזעוק: "רוצי!" כמה גברים משכו את אימא בצווארונה ובשרוולי מעילה תוך כדי תנועה, העמידו אותה על רגליה וחילצו אותה מתחת לרגלי הרצים מאחור. ז'ניה רצה לידם. כשנחלצו סוף סוף מן ההמון ז'ניה ואמהּ מצאו את עצמן ברחוב שומם. הן לא זכרו כיצד הגיעו לשם. בסמטה הנקייה, הריקה מאדם, יליזבטה לבובנה צנחה מחוסרת כוחות על אחד מפחי האשפה ובחנה את עצמה. ברכּהּ הייתה משופשפת עד זוב דם, צד הגוף כאב, אחד ממגפיה אבד לה בדרך, צווארון הפרווה נתלש ממעילה.
הן חזרו לביתן אחרי שהחשיך. ז'ניה נדהמה מהשקט ומתאורת הרחוב הבוהקת, ממש כתאורת בית – כל הרחובות היו מוארים. העיר נראתה כמתה, לא הייתה תחבורה ציבורית ולא נראו אנשים ברחובות. רק הכתמים הלבנים שהודבקו על הכרזות בָּהֲקוּ באורם הקר של הפנסים וסִמְאו אותה בארובות עיניהם הריקות.
"לאן כולם נעלמו?" שאלה ז'ניה.
אימא שתקה ובעודה אוחזת חזק בידה צלעה לאיטה לעבר הבית.
______________________________________________________________________
(1) שושלת סוחרים מוסקבאית, לימים משפחת אצולה.
(2) רכב שהוחרם בזמן המלחמה.
(3) מונח כללי שהודבק בשנות המאבק נגד הקוסמופוליטיות בברית המועצות (1953-1948) לכל מי שנתפש כפרו-מערבי ולפיכך אנטי-סובייטי. מדענים ואנשי רוח רבים – רובם יהודים – היו הנפגעים העיקריים של מדיניות רדיפה זו, שהובלה על ידי אנדרייז'דאנוב, בן חסותו של סטלין, אשר הכריז מלחמה על הפלגים הליברליים במפלגה ועל אנשי אמנות וספר, וביניהם המשוררים אחמטובהוזושצ'נקו.
(4) אזור בדרום-מזרח סיביר. ב-1934 הכריזו עליו שלטונות ברית המועצות לשעבר חבל אוטונומי ליהודים, אבל הם נשארו בו במיעוט.
(5) צורת הגייה אחרת למילה היידית "הַמָנְטַאשֶן", או המאן-טאש, שפירושה "אוזני המן".
אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה, חיה בישראל מ-1990, מתגוררת בתל אביב. כתבה וביימה סרטי תעודה ששודרו בארץ ובחו"ל והשתתפו בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ספרה "ראינו לילה" ראה אור בהוצאת "אפיק ספרות ישראלית" ב-2014, והיא זכתה במלגת "הפרדס" של הספרייה הלאומית בשנה זו.
תוכן עניינים – גיליון מס' 14
