ילנה פניילובה – לֶנָה ואנשים

מרוסית: גלי-דנה זינגר

מוֹכֶרֶת בַּחֲנוּת לַיְלָה
שֶׁבָּהּ אֲנִי קוֹנָה מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
(אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "מַשְׁקָאוֹת")
מֵאַחַר שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת מְאֻחָר מֵהָעֲבוֹדָה,
אָמְרָה לִי פַּעַם: רָאִיתִי אוֹתָךְ בַּטֶּלֶוִיזְיָה
בְּרֶשֶׁת תַּרְבּוּת
אָהַבְתִּי אֶת מַה שֶּׁאָמַרְתְּ
אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת? תָּבִיאִי לִי סֵפֶר לִקְרֹא.
אֲנִי אַחְזִיר, נִשְׁבַּעַת.
אֲנִי אוֹמֶרֶת: אֵין לִי עֹתֶק כָּרֶגַע,
אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁיִּהְיֶה לִי,
מַבְטִיחָה לְהָבִיא לָךְ.
לְמַעֲשֶׂה, לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה
שֶׁהוּא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.
מַדְהִים הָרָצוֹן הַזֶּה לְרַצּוֹת,
הַתֵּאַטְרָלִי הַזְּנוּתִי,
שֶׁאָבַד לִי לְאַחַר מוֹתוֹ שֶׁל סָשָׁה,
אֲבָל חָזַר בַּחֲשַׁאי.
אֵיכְשֶׁהוּ בֶּאֱמֶת פַּעַם הִזְדַּמֵּן לִי עֹתֶק חָפְשִׁי
שֶׁל "גִּרְסָה רוּסִית"
הֲרֵי מְשׁוֹרֵר חַיָּב לְטַפֵּל
בַּתְּפוּצָה
הַמּוֹ"לִים, אֲנִי אַגִּיד לָכֶם, לֹא מְטַפְּלִים מַסְפִּיק, לֹא אִכְפַּת לָהֶם.
וְנָתַתִּי לָהּ. בְּדִיּוּק בִּזְמַן רְכִישַׁת מָזוֹן וּמַשְׁקָאוֹת.
(בַּבֹּקֶר יוֹגוּרְט, גִ'ין וְטוֹנִיק אֶחָד, גִ'ין וְטוֹנִיק שֵׁנִי,
אַחַר כָּךְ קְצָת ווֹדְקָה,
וֶהֱיֵה שָׁלוֹם, עוֹלָם אַכְזָר,
כְּפִי שֶׁסִּפֵּר לִי
לְבוֹבְסְקִי* עַל שִׂיחַת שֵׁנִי בְּנֵי נֹעַר בְּנִיזְ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד.
אֲנִי בְּהֶחְלֵט נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה פְּרוֹבִינְצִיאָלִית.)
הִתְבָּרֵר שֶׁלֶּנָה וַאֲנִי חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם.
אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַבִּטּוּי "חֲבֵרוֹת לַשֵּׁם"
וְעוֹד אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת הַמִּלָּה "לִהְיוֹת בְּקֶשֶׁר"
זֶה גּוֹרֵם לִי לְהִתְכַּוְּצֻיּוֹת פִיזְיוֹלוֹגִיּוֹת
אוּלַי מִשּׁוּם
שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו אֲנִי הוֹזָה בְּקֶּשֶׁר וּבְפַאק,
וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַזִּיּוּן הַטָּהוֹר לְלֹא פְּשָׁרוֹת.
אֲנִי לְעַצְמִי הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן.
תַּחְתְּמִי לִי, הִיא אוֹמֶרֶת.
לְלֶנָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת, מִיֵּלֶנָה.
אֲנִי מַחְזִירָה לָהּ אֶת הַסֵּפֶר בְּיִרְאָה.
כַּמֶּה יָמִים הִיא לֹא מַבִּיטָה בְּעֵינַי.
פַּעַם אַחַת לֹא הָיוּ אֲנָשִׁים בַּחֲנוּת,
וְאָז הִיא אוֹמֶרֶת: טוֹב, קָרָאתִי אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלָּךְ.
שׁוּם דָּבָר לֹא הֵבַנְתִּי.
יוֹתֵר מִדַּי שֵׁמוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַכִּיר.
זֶה כְּאִלּוּ אַתְּ כּוֹתֶבֶת
עֲבוּר חוּג מְצֻמְצָם מְאֹד. עֲבוּר הַחֶבְרֶ'ה. עֲבוּר אֲנָשִׁימִים.
מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, יֵלֶנָה?
שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לָהֶם בִּשְׁמָם?
נָתַתִּי לִשְׁתֵּי חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי לִקְרֹא,
אַחַת קְשׁוּרָה לְסִפְרוּת.
הֵן הֵגִיבוּ בְּאוֹתוֹ אֹפֶן:
זֶה מְיֹעָד לְחוּג מְצֻמְצָם.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל טִיחוֹן זָדוֹנְסְקִי**
גַּם כֵּן לֹא הֵבַנְתְּ?
הִיא אוֹמֶרֶת, לֹא, עַל טִיחוֹן הֵבַנְתִּי.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְעַל סֶרִיוֹזָ'ה הָאַלְכּוֹהוֹלִיסְט – גַּם
לֹא בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: בָּרוּר.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, וּמַאֲמָרִים – גַּם לֹא בָּרוּר?
לֹא, פְּרוֹזָה – הִיא אוֹמֶרֶת – זֶה בָּרוּר,
אֲפִלּוּ רָצִיתִי לִקְרֹא יוֹתֵר לָעֹמֶק
עַל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת עֲלֵיהֶם.
לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תַּאֲמִינִי לִי, לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה לֹא בָּרוּר.
רַק שֶׁזֶּה יֵצֵא מֵעַצְמוֹ.
הִיא מַבִּיטָה בִּי בְּחֶמְלָה,
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהַמְצִיא תֵּרוּצִים: אַתְּ יוֹדַעַת,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת הַרְבֵּה מַאֲמָרִים,
וְאִם הֵם בְּרוּרִים לָךְ בַּסֵּפֶר הַזֶּה,
אָז בַּשֵּׁנִי, כַּנִּרְאֶה, גַּם יִהְיֶה בָּרוּר?
הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי מְבִינָה.
אָז מַה בִּשְׁבִילֵךְ, שְׁתֵּי בִּירוֹת וְסִיגַרְיוֹת מֶנְתָה?
כֵּן, לֶנָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת, בְּבַקָּשָׁה,
אַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד עַל עַצְמִי בַּחַגִּים וּבִימֵי הַחֹל.
הַכַּדּוּר חָזַר, וְהִנֵּה הוּא כָּחֹל.
הִנֵּה אַתְּ רוֹאָה, יֵשׁ כְּבָר חָרוּז.
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תָּבִין?
לָמָּה אֲנִי רוֹצָה לְהִצְטַדֵּק?
מִנַּיִן תְּחוּשַׁת הָאִי־נַחַת הַמִּתְגַנֶּבֶת הַנִּשְׁכַּחַת
הַזֹּאת?
מָה, אֲנִי רוֹצָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיהָ?
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֲהוּבָה עַל אֲנָשִׁים,
כְּמוֹ הַפְּסַנְתְּרָן ווֹדֶנְנִיקוֹב***?
אֲנִי מְבַצַּעַת נִסּוּי חֶבְרָתִי־תַּרְבּוּתִי טָהוֹר
נֻסַּח דִּמִיטְרִי אָלֶכְּסַנְדְּרוֹבִיץ' פְּרִיגוֹב****?
אֲנִי אֶת הַנִּסּוּי לְזִכְרוֹ
כְּבָר בִּצַּעְתִּי
בַּבְּחִירוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים
בַּמָּכוֹן הַפּוֹלִיטֵכְנִי
(קָרָאתִי שִׁיר אַנְטִי־פּוּטִין
בְּפֶסְטִיבָל שֶׁמֻּמָּן בְּחָסוּת מִנְהָל־הַנָּשִׂיא.
גַּל קֹר שֶׁל שִׂנְאָה מְזֻקֶּקֶת
כְּמוֹ זֶה שֶׁבָּא אֵלַי מִן הָאוּלָם
הַמָּלֵא בְּתַלְמִידִים שֶׁל בָּתֵּי סֵפֶר מְחוֹזִיִּים לְתֵאַטְרוֹן,
מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי.
זוֹ הִתְנַסּוּת טוֹבָה.)
תָּמִיד אָמַרְתִּי:
אָסוּר לְהַרְאוֹת
אֶת שִׁירַי לִילָדִים וּלְהוֹרִים,
לְפוֹעֲלִים וּלְאִכָּרִים,
יֵשׁ לְהַרְאוֹת לָהֶם מִפְעָלִים וּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת,
לָעֲנִיִּים – בְּעָיוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, וְלָעֲשִׁירִים – גַּם כֵּן.
וַאֲנִי
מַרְאָה אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל שְׂפַת הַמּוֹלֶדֶת
בִּמְדִינַת הַמַּשְׁאַבִּים הַטִּבְעִיִּים
לֹא עוֹבֶדֶת בָּעֵינַיִם עַל אַף אֶחָד,
כְּמוֹ הַמְשׁוֹרֶרֶת גֶ'חָאן פּוֹלְיַיֶבָה*****
אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה יֻמְרָה וְהִתְחַזּוּת
מְזַעְזְעוֹת,
לֹא, בְּצֶדֶק הִתְרַעֵם אָבִי
כְּשֶׁקָּרָא בְּיוֹמַן הַטִּפֵּשׁ־עֶשְׂרֵה שֶׁלִּי:
אֵינִי רוֹצָה לְהַעֲמִיד פְּנִים
שֶׁהִנְנִי כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחַר –
מָה, אַתְּ מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמֵךְ לְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?
הוּא שָׁאַג בְּלַהַט
שֶׁגָּבַל בְּ־BDSM.
הָיִיתִי בַּת חֲמֵשׁ־עֲשָׂרָה
הָיִיתִי בַּדִּכָּאוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי
הוֹרַי לֹא שָׂמוּ לֵב
לֹא הָיִיתִי רְגִילָה לְהִתְלוֹנֵן
וְלִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב
אֲנִי לֹא מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְטוֹבָה יוֹתֵר
הַיֻּמְרָה שֶׁלִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר נוֹעֶזֶת
אֲנִי מַחֲשִׁיבָה אֶת עַצְמִי לְאַחֶרֶת, לְאַחֵר, לַאֲחֵרִים
כְּמוֹ בְּסֶרֶט בַּעַל אוֹתוֹ שֵׁם
עִם נִיקוֹל קִידְמָן בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי
אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה בְּעֶרֶב
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִית
אֲנָשִׁים מִתְרוֹצְצִים בְּחִפּוּשׁ אַחַר עֵץ הָאַשּׁוּחַ
וּמַתָּנוֹת
וְהַמִּנְהָג הַמְטֻפָּשׁ הַזֶּה
לְחַכּוֹת
לִנְאוּם הַנָּשִׂיא בַּטֶּלֶוִיזְיָה
וְאָז לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת
אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת
חָגַגְתִּי
בְּרַכֶּבֶת מוֹסְקְבָה־ווֹרוֹנֵז'
יַחַד עִם פּוֹעֲלִים סִינִיִּים
אֶצְלָם שְׁנַת הָעַכְבְּרוֹשׁ מַתְחִילָה בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר
וְהֵם הָלְכוּ לִישֹׁן בְּשָׁעָה אַחַת־עֶשְׂרֵה
וַאֲנִי יָשַׁנְתִּי אִתָּם
בְּנִגּוּד לַהֶרְגֵּל
לְהֵרָדֵם בְּאַרְבַּע
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ
בַּחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים
שֶׁבָּהֶם גָּרִים דְּגֵי אַקְוַרְיוּם
בֵּין הָאַצּוֹת שֶׁלָּהֶם
כָּל זֶה מְעַנְיֵן נוֹרָא
אֲבָל אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
מִי הִמְצִיא
שְׁתִיַּת שַׁמְפַּנְיָה
בְּמֶטְרוֹפּוֹלִיטָן אוֹפֶּרָה?
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ
כָּל זֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
בְּקִצּוּר
אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת יוֹתֵר לְהַעֲמִיד פָּנִים
אֲנִי הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה וְחוֹשֶׁבֶת:
מִי הִיא בִּכְלָל, לֶנָה הַזֹּאת,
מוֹכֶרֶת חֲנוּת הַלַּיְלָה
בַּת חֲמִשִּׁים, מְגֻשֶּׁמֶת, מְמֻשְׁקֶפֶת
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּלָּה "מְגֻשֶּׁמֶת"
הִיא מְלֵאָה כָּזֹאת, גְּבוֹהָה וְלֹא רוֹפֶפֶת
בְּלוֹנְדִּינִית מְחֻמְצֶנֶת חֲזָקָה כָּזֹאת
שֶׁצּוֹפָה בְּעָרוּץ "תַּרְבּוּת"
כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת יְמָמָה שְׁלֵמָה בִּרְצִיפוּת
לִפְעָמִים יוֹצֵאת לְעַשֵּׁן בַּמִּרְפֶּסֶת
לְהִתְבַּדֵּחַ קְצָת עִם הַמְאַבְטֵחַ
בְּמַה הִיא עָבְדָה בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם?
מְהַנְדֶּסֶת? סַפְרָנִית?
לֹא לִשְׁכֹּחַ לִשְׁאֹל בַּפַּעַם הַבָּאָה,
אִם לֹא יִהְיוּ שָׁם יוֹתֵר מִדַּי אֲנָשִׁים
נִיחָא, מוּבָן שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת:
זֶה טֶקְסְט מְסֻבָּךְ,
אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מַעֲמִיד פְּנִים שֶׁהוּא פָּשׁוּט,
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

* סטניסלב לבובסקי – סופר, משורר, מתרגם רוסי עכשווי.
** טיחון זדונסקי (1724־1783) – בישוף רוסי וסופר רוחני, שהיה מקודש כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
***הפסנתרן וודנניקוב – איזכור אירוני של המשורר דמיטרי וודנניקוב.
**** דמיטרי אלכסנדרוביץ' פריגוב (1940 – 2007) – משורר, אמן רוסי, ממייסדי התנועה "הקונצפטואלזים המוסקבאי".
*****ג'האן פולייבה (נולדה ב־15 באפריל, 1960, אשחבד, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית, ברית המועצות) – מדינאית ופוליטיקאית רוסית מובילה, עורכת דין, משוררת.

ילנה פניילובה היא ילידת וורונז', רוסיה. בעלת תארים אקדמיים ברפואה ובבלשנות. עבדה כרופאה בבית חולים בוורונז' ומאז שנת 1995 ככתבת של רדיו סוובודה. מאז סוף שנות ה-90 מתגוררת במוסקבה. פרסמה חמישה ספרי שירה, וזכתה בשני פרסים ספרותיים חשובים, על שם אנדרי בליי ו"חשבון מוסקבאי". 

גלי-דנה זינגר היא משוררת, מתרגמת ועורכת כתב העת המקוון  "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר). פירסמה ארבעה ספרי שירה בעברית, שבעה ברוסית וחמישה ספרי תרגום בשתי השפות.  כלת פרס "טבע" לשירה לשנת 2000 ופרס ראש הממשלה לשנת 2004. ספרה האחרון, 'שקופים למחצה', ראה אור השנה בהוצאת אבן חושן.

ג'יימס הוֹק – לַחְתֹּךְ עֲנָבִים, אַחֲרֵי

מאנגלית: גל רוזנברג

רְאֵה, עָלֶיךָ לַחֲצוֹת וְאָז לְרַבֵּעַ
אֶת הָעֲנָבִים שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בִּנְךָ
הַמַּתְחִיל אֶת צְעָדָיו בָּעוֹלָם הֲלֹא-כֹּה-חָלָבִי הַזֶּה

עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם קָטָן מַסְפִּיק
כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ לְהִכָּנֵס בְּקַטְנוּת גּוּפוֹ
מִבְּלִי לְהִתָּקַע בַּגָּרוֹן

אֲבָל לִחְיוֹת זֶה עֵסֶק מְסֻבָּךְ
וְהָעוֹלָם, הוּא מְמָאֵן לְהִשָּׁאֵר קָטָן
יוֹם אֶחָד תִּכָּשֵׁל, אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת

וְהַיֶּלֶד, הוּא יְנַסֶּה לְהַחְזִיר נְשִׁימָה
וְיַבִּיט בְּךָ, מַכְחִיל, בְּחַכּוֹתוֹ לִתְּשׁוּבָה
מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר? נוֹתַרְתָּ בְּלִי כְּלוּם

אַךְ הַיּוֹם עֲדַיִן לֹא, וַעֲדַיִן לֹא מַשְׁמָעוֹ
שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִפְרֹס אֶת הַיּוֹם לִמְעַט מַזָּל
שֶׁבִּנְךָ יוּכַל לִמְחוֹץ עַל לְשׁוֹנוֹ

ג'יימס הוֹק (נ. 1967) הוא מחברם של ספרי השירה (Parade of Hands" (2003" ו-(Miscreants" (2007". זכה בין השאר בפרס היוקרתי National Endowment for the Arts. כיום הוא מתגורר בני יורק ומלמד שירה במספר קולג'ים.

גל רוזנברג שוקד בימים אלה על כתיבת התזה, בד בבד עם הקמת עסק עצמאי לשירותי שפה: לימוד שפות ותרגום, הגהה, עריכה ויצירת תכנים, וסיוע ביורוקרטי לעולים חדשים. מתגורר בירושלים אמנם, אך מסרב בכל תוקף להגות את הא' הנוספת במילה "מאאתיים".

תוכן עניינים – גיליון מס' 14

המתעב

באחד הימים שבאותו קיץ, התמלא האוויר חריפות עיקשת, חמוצה וחודרנית. ריח מצמית ומהמם, ריח הגויאבות הבשלות על העץ. הריח השתלט והכריז על עצמו בעוצמה כה רבה, עד שלא נותר לי זיכרון של מראה הפירות על העצים, כאילו מחק חוש אחד את חברו. אני סלדתי מן הריח. פעם אחת ויחידה טעמתי מן הפרי והריח בלע את הטעם, ובזה תם העניין […] אך לא רק הריח הפריע לי. הופעתו הפתאומית, השתלטנית, והידיעה שטעם הפרי אינו מתקן אותו, הפכו אותו בעיני ללא-טבעי. […] התוקפנות של הגויאבה עשתה אותה פרי מפחיד.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

*

האדיש

אֲנִי שׁוֹכֵב כְּשֶׁהַבֶּטֶן הַלְּבָנָה שֶׁלִּי לְמַעְלָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מִתַּחַת לְעֵץ
הַגּוּיַאבָה כְּשֶׁיְּלָדִים שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בְּבֵית סֵפֶר
הָאִשָּׁה שֶׁלִּי בַּעֲבוֹדָה ושָקֵט וַאֲנִי לְבַד עִם
הַצִּפֳּרִים וַאֲנִי סוֹפֵר אַחַת עֶשְׂרֵה מֵהֶן עַל חוּט הַחַשְׁמַל מֵעַל לְרָאשִׁי
וְאֵין שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת.
פַּעַם הָיָה לִי הַרְבֵּה מְאֹד לַעֲשׂוֹת
אֲבָל תָּמִיד זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל רַעְיוֹן שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר
מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁעָשָׂה אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי
וְגַם מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא שָׂכַר כְּדֵי לִגְרֹם לִי צָרוֹת
נִצַּבְנוּ תָּמִיד זֶה לְעֻמַּת זֶה וְזֶה לֹא הָיָה
חָכָם כִּי הוּא הָיָה עָנִי כִּמְעַט כָּמוֹנִי, זֶה הָיָה
מְעַיֵּף וּמֵמִית כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁמּוֹצֵץ לְךָ
אֶת הַדָּם.
טוֹב, לֹא הָיִיתִי מַהְפְּכָן, רַק רָצִיתִי לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה קַל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת…

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה אֲנִי עֲדַיִן מוֹצֵץ אֶת
הַשָּׁעוֹת הֶחָפְשִׁיּוֹת
אַף פַּעַם לֹא יָכֹל לִמְצֹץ מַסְפִּיק שָׁעוֹת חָפְשִׁיּוֹת, מְמַצְמֵץ
בַּשֶּׁמֶשׁ, מְגָרֵד אֶת הָאַף, אֵין שׁוּם מָקוֹם מְהֻלָּל לָלֶכֶת אֵלָיו
אוֹ מַשֶּׁהוּ נִפְלָא לַעֲשׂוֹת
הַבַּחוּרִים אַף פַּעַם לֹא יְנַחֲשׁוּ אֵיךְ עָשִׂיתִי אֶת זֶה וַאֲפִלּוּ אֲנִי בְּקֹשִׁי
יוֹדֵעַ
אֲבָל יָדַעְתִּי בְּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת, יָדַעְתִּי בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת
שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת, הָעַיִן שֶׁלִּי תָּמִיד בַּחַלּוֹן, בְּפֶתַח הַדֶּלֶת,
וְהַפּוֹעֲלִים אָהֲבוּ אוֹתִי כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע
וּמְנַהֲלֵי הָעֲבוֹדָה הָיוּ מְבֻלְבָּלִים כִּי עָבַדְתִּי קָשֶׁה
אֲבָל בְּבוּז.

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה, הַשֶּׁמֶשׁ חוֹדֶרֶת מִבַּעַד
לָעֲנָפִים, עֲדַיִן יֵשׁ לִי גּוּף שֶׁל נַעַר צָעִיר
אֲבָל הַפָּנִים זְקֵנוֹת
וַאֲנִי נִזְכָּר בַּשָּׁעוֹת וּבַמְּקוֹמוֹת וּבְמָה שֶׁהָפַךְ
לְיָמִים וּלְשָׁבוּעוֹת וּלְשָׁנִים.

אֲנִי מִתְהַפֵּך עַל הַבֶּטֶן, פּוֹשֵׁט לִצְדָדִים אֶת שְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת וּמַרְגִּישׁ כְּמוֹ
הַזְּאֵב שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַמַּלְכֹּדֶת, אַךְ בְּלִי לְכַרְסֵם אֵיזוֹ
רֶגֶל.
יֵשׁ לָהֶם מַשֶּׁהוּ בַּיָּד, בָּטוּחַ, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן
נָח, אֲבָל אֶת הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲנִי
חוֹגֵג מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה הַזֶּה קְצָת
לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם.

עץ גויאבה, מאת צ'רלס בוקובסקי, בתרגום דורית ויסמן

*

המתענג

אבל סבתא אהבה אותן מאוד. ענן הריח הבשל עודד אותה לחיין ולפעולה. עד מהרה הייתה בידיה קערה גדולה עמוסת פרי ירקרק-צהוב שזרקה בו ורדוּת. התגלה גם שותפה הגדול לתשוקת הגויאבות: אבא.

הם היו יושבים יחד, מתחלקים בערטול הפירות מקליפתם הדקה […]. מידיהם היו יוצאים חצאים ורבעים בגוון עכור, שהיו נעלמים במהירות בפיות עסוקים. הכול סביב ידעו שהגויאבות הן עניין לסבתא ולאבא, חגיגה פרטית, ובשמחתם המשותפת הייתה מין חמדנות, התמסרות מלאה לתענוג […] הגויאבות היו להם בועה פרטית. הם אהבו גם את ריחן. מול כל האפים הסולדים שהיו מתעוותים כנגדם, נהנו השניים לשאוף את הניחוח ולתת לו להרחיב נחיריים וחיוך.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

ואם לא מצאתם את עצמכם באף אחד מאלה, אולי תדבר אליכם הזווית הלא שגרתית של ג'וני נאש בשיר גויאבה ג'לי:

תוכן עניינים – גיליון מס' 14

מתוך "שָנים בִּפְנים" / אליס ביאלסקי

מרוסית: יעל טומשוב

ז'ניה הייתה על ערש דווי, חסרת הכרה ומחוברת לאינפוזיה. שני צינורות ניקוז השתלשלו מבטנה. רופא מבית החולים מורוזובסקי אמר ליליזבטה לבובנה להתכונן לגרוע מכל: ספק אם הילדה תשרוד את הלילה. ז'ניה זכרה שאת החדר היא ראתה כמו מלמעלה – היא עצמה שכבה על מיטת בית החולים ואמהּ מיררה בבכי סמוך לרגליה, ראשה רכון על ידיה. ז'ניה עלתה עוד מעלה וראתה את הפרוזדור, שרצו בו הלוך ושוב ילדים לבושים לבן. הדבר סיקרן אותה: מה עושים הילדים האלה בפרוזדור? היא רצתה לגשת אליהם ולשאול מי נתן להם להיכנס, אבל לא יכלה לעזוב את אמהּ הבוכה. בבוקר מצבה של ז'ניה החל להשתפר. הרופאים אמרו שזה נס. ההחלמה הייתה אטית. כעבור מספר חודשים, כשז'ניה יכלה לקום מהמיטה, התברר שאבדה לה היכולת ללכת. בגיל חמש שוב לימדו אותה לעמוד, להזיז את רגליה, צעד אחר צעד. אימא, אבא ואחותה טניה, טיילו איתה לסירוגין בחצר, עד אשר החלה ללכת באופן עצמאי.

משפחת פרייז'נר התגוררה בדירה קומונלית גדולה ברחוב אַרְבָּט, שהייתה לפנים אחוזתם של בני משפחת רוּקוֹבִישְׁנִיקוֹב (1). מן הפאר של מעמד הסוחרים לא נשאר דבר זולת גדר מפורזלת, רבת יופי, שהקיפה את החווילה, ואולם נשפים גדול עם עמודים – "הטרקלין", כפי שקראו לו באי הבית – שניצל בנס מחלוקה לכוכים פנימיים ונותר כפי שהיה במקור. הילדים אהבו לשחק ולרקוד שם, למרות שהשכנים הכעוסים גירשו אותם לעתים קרובות. את הכניסה הראשית אטמו מזמן בלבנים והדיירים השתמשו בכניסה אחורית, שהובילה אל מסדרון רחב ידיים. הפרייז'נרים התגוררו בחדר ענקי בעל שלושה חלונות גדולים ומטבחון קטן משלהם. בבקרים רכב שָׁלָל (2) מדגם BMW, בצבע בז', היה אוסף את האב – מהנדס ראשי במפעל לייצור פלסטיק – ומסיעו לעבודתו. האם, יליזבטה לבובנה, חרף שני תאריה בהנדסה, לא עבדה והקדישה את חייה לגידול בנותיה: טטיאנה הבכורה וז'ניה הקטנה.

שנת 52' עברה בסימן המאבק בְּקוסמופוליטים "חסרי-שורשים" (3). בראשית אותה שנה פוטר אבי המשפחה מעבודתו. דובר בסילוקו מהמפלגה. הוא נאבק, ניסה להוכיח את חפותו, אחר כך הרים ידיים והתחיל לחפש עבודה אחרת, אך נתקל בסירוב בכל מקום; אף אחד לא רצה להעסיק קוסמופוליט מצורע. הכסף אזל, אימא מכרה בהדרגה את רכושם כדי להאכיל את המשפחה. סמיון גרגורייביץ' המתין למעצרו. חברים יעצו לו לנסוע כמה שיותר רחוק ולתפוס מחסה עד יעבור זעם.

"אני לא מתכוון להתחבא ואת משפחתי לא אנטוש. אם לנסוע, אז ניסע כולנו יחד לבִּירוֹבִּיגָ'אן (4). משם אין יותר לאן לגרש."

בבית החלה מהדהדת המילה המשונה "בירוביג'אן". הופיעו תרמילים. המשפחה החלה לארוז את חפציה.

"מה זה בירוביג'אן? למה אנחנו נוסעים לשם?", שאלה ז'ניה הקטנה את אביה.

"בירוביג'אן – זה מקום כזה. אנחנו ניסע לחופשה, לנוח שם. אתן הרי נוסעות כל קיץ עם אימא לנופש, נכון? נוסעות במשך יומיים ברכבת. אז גם עכשיו ניסע", השיב סמיון גרגורייביץ' וליטף את ראשה.

"ולמה צריך עכשיו לנפוש, עכשיו הרי לא קיץ?", שאלה ז'ניה את טניה.

"לנפוש, בטח. נסיעה של אחד עשר יום ברכבת. זו לא חופשה, זו הגליה. בבירוביג'אן הזאת כל השנה חורף, ושולחים לשם רק יהודים, בכוונה, כדי שכולם ימותו", ענתה טניה, שהייתה גדולה מז'ניה בשש שנים והבינה יותר ממנה.

למשמע הסבּרהּ של טניה הסתתרה ז'ניה מתחת לשולחן המרובע שבמרכז החדר, שולחן המכוסה מפה ארוכה, שגדיליה נגעו ברצפה. כשקראו בשמה וחיפשוה בכל הבית ובחצר, היא לא ענתה. לצלילי בכייה של אמה וקריאותיהם של אביה ושכניהם "ז'ניה, ז'ניה!" היא התכנסה לתנוחה עוברית ונרדמה. שם מצאו אותה בלילה, כאשר ההורים המותשים מחיפושי שווא חזרו הביתה. ז'ניה התעוררה כשניסו להעבירה למיטה, אך סירבה לצאת מתחת לשולחן ונשארה לגור שם. שום תחנונים ואיומים לא שידלוה לצאת. היא ערכה גיחות מהירות לבית השימוש וחזרה לשבת מתחת לשולחן.

בחג פורים, בעשרים ושניים בפברואר, חברים של ההורים – הדוד איזיה והדוֹד דוִד עם אשתו – באו לבקרם. אימא הגישה לשולחן בקבוק יין, שנקנה במה שנותר ממכירת כפיות עשויות כסף עם מונוגרמת אמהּ, ואוּמֵנְטָשִׁים (5). בבית לא חגגו חגים יהודיים, ורק אחת לשנה, בחג הפסח, התכנסו כולם בבית הוריו של האב. אך זה היה יום מיוחד. אימא העבירה לז'ניה, שישבה מתחת לשולחן, צלחת ועליה כמה מאפים. המבוגרים שהסבו לשולחן שתו יין ושתקו, מחליפים ביניהם מילים בודדות.

"אומרים שמתוכנן גירוש מלא. שושואיסט אחד סיפר לי בסודי סודות שבכל המדינה נערכות רשימות של יהודים על ידי משאבי אנוש במקומות עבודה ובאמצעות ועדי בתים במקומות מגורים. ישנם שני סוגי רשימות: האחד של יהודים טהורים והשני של בני תערובת. הראשונים לגירוש יהיו היהודים הטהורים ובני התערובת יישלחו בעקבותיהם", השיב הדוֹד דוִד.

ואילו בתחילת מרץ סטלין מת. באותו יום הלך האב לבקר את הוריו שהתגוררו ברחוב דמיטרובקה ונשאר כלוא שם בעת תהלוכת הלוויה. במשך מספר ימים הוא לא יכול היה לצאת, כיוון שהשער ננעל על סורג ובריח. חלונות הבית השקיפו אל החצר הפנימית ולא הייתה להם אפשרות לראות מה מתרחש ברחוב, אך הגיעו אליהם זעקות האנשים שנרמסו למוות. השכנים סיפרו שסמוך לבניין התובע הכללי נוצר פקק תנועה, ההמון ברחוב לא זז, בני אדם עמדו במקום ורמסו זה את זה.

"ליזה, שלא תעזי לצאת מהבית. את לא מתארת לעצמך מה קורה כאן," סמיון גרגורייביץ' טלפן הביתה להזהיר את אשתו.

"אצלנו בארבט הכול שקט, אל תדאג".

"צלצלתי לאיזיה והוא סיפר ששמע ברדיו גרמניה, שבהתקף הראשון הוא לקה ב-28 בפברואר. תארי לעצמך, בפורים! אבא חבש כיפה וכל היום קורא תהלים."

"סיומה, השתגעת! לא בטלפון!", ואימא טרקה את השפופרת.

טניה חזרה מבית הספר וסיפרה שבבית הספר כולם בכו בקולי קולות, רגליה של ראיסה אנדרייבנה, מורתם היקרה, לא נשאו אותה והיו צריכים לתמוך בה פן תתמוטט. על פניה של ראיסה זלגו דמעות ללא הרף והיא חזרה ואמרה: "אם היו שואלים אותי מהו הדבר היקר לי מכל? בתי, כמובן. אך אם היו אומרים: הקריבי אותה והוא יקום לתחייה, הייתי מסכימה."

"היית מקריבה אותי למען סטלין, אימא?" שאלה טניה. אימא רק נפנפה בידה לעברה, כאילו אומרת – אל תדברי שטויות.

"ואותי?" שאלה ז'ניה המבוהלת שישבה מתחת לשולחן.

טניה כרעה על ברכיה והרימה את שולי המפה, כדי לראות את ז'ניה.

"כל הבנות בכיתה שלי הניחו את הראש על השולחנות ובכו לתוך השרוול. אני לא בכיתי, אבל הרעדתי את כתפיי כמו כולן וחשבתי לעצמי, שעכשיו לא נצטרך לנסוע לברוביג'אן. את יכולה לצאת."

אבא נתקע בדמיטרובקה, טניה הלכה לבית הספר ולילזבטה לבובנה התחשק פתאום להציץ בתהלוכת הלוויה – מרחוק, כמובן. כעת, כשהנסיעה לבירוביג'אן בוטלה, ז'ניה הסכימה לצאת מתחת לשולחן. היא ואמהּ חצו את ארבט. היו מעט אנשים ברחוב. הן פנו שמאלה ויצאו אל הכיכר. בהמשך, מולן, עד היכן שהעין הייתה מסוגלת לראות, המון אדם השחיר את הדרך. הן המשיכו להתקדם. מספר האנשים סביבם הלך וגדל, וז'ניה לא הבינה כיצד קרה שפתאום הן כבר היו חלק מההמון. זרם האנשים היה קודר ואילם, נשמעו רק נקישות העקבים באספלט. זה היה יום שמשי וקר. כל הכרזות על שלטי החוצות כוסו בנייר לבן, ומפעם לפעם, ברווחים שבין גופי האדם, הבהיקו הכתמים הלבנים הללו. הן פגשו במחסום הראשון של יחידת הפרשים המשטרתית. ההמון הדומם צבא על המחסום. הסוסים נחרו ונסוגו. הבל נחיריהם התאבך באוויר הקפוא בגובה פניה של ז'ניה. לפתע פתאום אחד הסוסים נבהל, שעט קדימה ונעמד על רגליו האחוריות. נוצרה פרצה שהאנשים מיד זינקו לתוכה.

"רוצי, רוצי," צעקה לז'ניה אמהּ.

ז'ניה התרוצצה, לאן לרוץ? אנשים רצו, נפלו, מחצו זה את זה. ז'ניה הביטה לאחור וראתה שאמהּ, לאחר שרצה כמה מטרים, מעדה ונפלה. היא רצה להרים אותה, אך כוחה, כוחה של ילדה בת שמונה, לא עמד לה. אמהּ המשיכה לזעוק: "רוצי!" כמה גברים משכו את אימא בצווארונה ובשרוולי מעילה תוך כדי תנועה, העמידו אותה על רגליה וחילצו אותה מתחת לרגלי הרצים מאחור. ז'ניה רצה לידם. כשנחלצו סוף סוף מן ההמון ז'ניה ואמהּ מצאו את עצמן ברחוב שומם. הן לא זכרו כיצד הגיעו לשם. בסמטה הנקייה, הריקה מאדם, יליזבטה לבובנה צנחה מחוסרת כוחות על אחד מפחי האשפה ובחנה את עצמה. ברכּהּ הייתה משופשפת עד זוב דם, צד הגוף כאב, אחד ממגפיה אבד לה בדרך, צווארון הפרווה נתלש ממעילה.

הן חזרו לביתן אחרי שהחשיך. ז'ניה נדהמה מהשקט ומתאורת הרחוב הבוהקת, ממש כתאורת בית – כל הרחובות היו מוארים. העיר נראתה כמתה, לא הייתה תחבורה ציבורית ולא נראו אנשים ברחובות. רק הכתמים הלבנים שהודבקו על הכרזות בָּהֲקוּ באורם הקר של הפנסים וסִמְאו אותה בארובות עיניהם הריקות.

"לאן כולם נעלמו?" שאלה ז'ניה.

אימא שתקה ובעודה אוחזת חזק בידה צלעה לאיטה לעבר הבית.

______________________________________________________________________

(1) שושלת סוחרים מוסקבאית, לימים משפחת אצולה.
(2) רכב שהוחרם בזמן המלחמה.
(3) מונח כללי שהודבק בשנות המאבק נגד הקוסמופוליטיות בברית המועצות (1953-1948) לכל מי שנתפש כפרו-מערבי ולפיכך אנטי-סובייטי. מדענים ואנשי רוח רבים – רובם יהודים – היו הנפגעים העיקריים של מדיניות רדיפה זו, שהובלה על ידי אנדרייז'דאנוב, בן חסותו של סטלין, אשר הכריז מלחמה על הפלגים הליברליים במפלגה ועל אנשי אמנות וספר, וביניהם המשוררים אחמטובהוזושצ'נקו.
(4) אזור בדרום-מזרח סיביר. ב-1934 הכריזו עליו שלטונות ברית המועצות לשעבר חבל אוטונומי ליהודים, אבל הם נשארו בו במיעוט.
(5) צורת הגייה אחרת למילה היידית "הַמָנְטַאשֶן", או המאן-טאש, שפירושה "אוזני המן".

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה, חיה בישראל מ-1990, מתגוררת בתל אביב. כתבה וביימה סרטי תעודה ששודרו בארץ ובחו"ל והשתתפו בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ספרה "ראינו לילה" ראה אור בהוצאת "אפיק ספרות ישראלית" ב-2014, והיא זכתה במלגת "הפרדס" של הספרייה הלאומית בשנה זו.

תוכן עניינים – גיליון מס' 14