​ככל שהלכה והתבססה ההתיישבות העברית בארץ ישראל, הבינו מנהיגיה כי הגשמת חזון המדינה היהודית לא יתאפשר ללא תמיכה משמעותית ממעצמות העולם, ובראשן – האימפריה הבריטית.

על כן, כאשר הצליחה בריטניה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, לסלק את הנוכחות העות'מאנית בת מאות השנים בארץ ישראל, מיהר ד"ר חיים ויצמן ביולי 1917 להגיש לממשלת בריטניה טיוטה להצהרה מדינית המכירה בארץ ישראל בתור ארצו של העם היהודי, ומכירה בזכותו להקים בה מדינה יהודית.

לימים תהיה אותה טיוטה להצהרת בלפור המפורסמת -ההצהרה  של הלורד ארתור ג'יימס בלפור שכיהן בתור שר החוץ.

​לא מעט גלגולים עברה ההצעה שהגיש ד"ר ויצמן לממשלת בריטניה.עד ראשית אוקטובר 1917 עבדו במשרד המלחמה הבריטי, בתיאום עם המשלחת הציונית בראשות וייצמן, על נוסח כמעט סופי של ההצהרה, ממנו הושמט עניין הזכות על הארץ, ובו הפכה ה"מדינה" ל"בית לאומי" – מושג חסר תקדים מבחינה משפטית ודיפלומטית.

 

חודש לפני שהלורד בלפור מסר באופן רשמי את ההצהרה ללורד רוטשילד, שלח משרד המלחמה את הטיוטה אל כמה מנהיגים יהודים ציונים ולא-ציונים, כדי להתייעץ איתם בנושא. בין המנהיגים האלה היה גם סר פיליפ מגנוס, רב רפורמי ופוליטיקאי בריטי חשוב, שהתבקש לחוות את דעתו על טיוטת ההצהרה.

 

הרב והפוליטיקאי היהודי-בריטי פיליפ מגנוס (1933-1842)

 

בספרייה הלאומית שמורה הטיוטה ששלח משרד המלחמה אל הרב מגנוס. מעיון בה עולים הבדלים משמעותיים בינה ובין הנוסח הסופי, לדוגמה: בעוד שבהצהרה הסופית רואה ממשלת הוד מעלתו בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בפלשתינה עבור "העם היהודי" ("The Jewish People"), בטיוטה שהוגשה מדובר בבית לאומי דווקא ל"גזע היהודי" ("The Jewish Race").

אפשר שתיקון זה הוא ביטוי להסכמה הבריטית לראות בתביעה הציונית תביעה בעלת אופי לאומי, במקום תביעה בעלת אופי דתי ותרבותי, כפי שעלה מהמילים "הגזע היהודי".

 

טיוטת ההצהרה כפי שנשלחה לרב פיליפ מגנוס. מתוך אוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

מכתב התגובה של מגנוס למשרד המלחמה שמור גם הוא בספרייה הלאומית: הוא מספק הצצה למחשבותיהם של יהודים-בריטים לא-ציונים רבים באותה תקופה. כבר בתחילת המכתב שומט הרב והפוליטיקאי את הקרקע מתחת לבקשת התגובה ממנו בתור נציג יהודי, היות שבעיניו דעותיו בתור יהודי אינן נפרדות מדעותיו בתור נתין בריטי. מגנוס טוען בתשובתו שמאז הכיבוש הרומי של פלשתינה חדל העם היהודי להיות גוף פוליטי, ולכן מנהל כיום רק יחסים של דת משותפת שאין לה עוד שאיפות לאומיות משותפות בארץ ישראל.

במקום זאת הציע מגנוס נוסח חדש להצהרה הקובע ש"ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה את הקמתו של מרכז תרבות יהודי בפלשתינה", כזה שלא יפגע בזכויותיהם של בני אמונה או בני תרבות אחרת באזור או בזכויותיהם ובמעמדם הפוליטי הנוכחי של יהודים בכל הארצות האחרות.

 

הדף הראשון במכתב התגובה של פיליפ מגנוס למשרד המלחמה הבריטי. המכתב שמור באוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

ייתכן שבעניין זה טמונה תרומתו הגדולה של מגנוס לנוסח הסופי של הצהרת בלפור: בסוף הנוסח הסופי של ההצהרה נוספה הבהרה מורחבת שאינה קיימת בטיוטת ה-6 באוקטובר שלפנינו, ולפיה אין בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל משום פגיעה בזכויותיהם האזרחיות של יהודים במדינות אחרות. בכך נעתרה הממשלה לבקשותיהם של היהודים מתנגדי הציונות, ביניהם פיליפ מגנוס.

היכן שמורה ההצהרה המקורית?

בשנת 1924 נשאל הלורד רוטשילד האם המכתב המקורי ששלח אליו הלורד בלפור נמצא בידיו. בספרייה מצאנו את התשובה לשאלה בתוך מכתב ששלח רוטשילד אל ישראל כהן, איש ההסתדרות הציונית בבריטניה. במכתב מסביר רושטילד שהמכתב המקורי לא נמצא עוד בידיו ושבשל חשיבותו ההיסטורית הוא ראה לנכון למסור אותו לידי המוזיאון הבריטי. המכתב שמור שם עד עצם היום הזה.

 

מכתב התגובה של הלורד בלפור לאיש ההסתדרות הציונית בבריטניה, ישראל כהן. המכתב נשלח בשישי ביוני 1924. מתוך אוסף ליונל ולטר רוטשילד בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

 

אל ארץ ישראל הגיע משה פלדשטיין בן ה-17 בשנת 1913. החיים בארץ הענייה והלא מפותחת היו ודאי לא קלים לבחור שהגיע מאוקראינה, אך תנאים אלו לא מנעו ממנו לקחת חלק בבניית הארץ, וכשהגיעה השעה – להתגייס לשחרורה מידיי האימפריה העות'מנית.

יחד עם ששת חבריו הפועלים מ"קבוצת רחובות" בראשותו של בנימין מונטר, היה פלדשטיין בין המגויסים הראשונים לגדודים העבריים בארץ ישראל. ובדומה למרבית חיילי הגדודים העבריים, גם פלדשטיין לא זכה לראות קרבות של ממש.

 

בשנת 1919, שלח פלדשטיין איגרת לחבר מגויס אחר בשם דוד זונינשטיין. המלחמה הסתיימה שנה קודמת לכן ופלדשטיין, המוצב ברפיח, מצא את עצמו בעיקר משועמם. האיגרת ששלח הוא מסמך היסטורי מרתק – תיעוד מתקופה קריטית ביישוב העברי. אך לפני שנציץ לנפשו של חייל בגדודים העבריים בתום מלחמת העולם הראשונה, רצוי שנבהיר לעצמנו מה היו אותם גדודים ומי התגייס אליהם?

 

"בעד עמנו ובעד ארצנו": מגדוד נהגי הפרדות לגדודים העבריים

הגלגול הראשון של הגדודים העבריים זכה לשם לא מרשים בעליל, הוא נודע בתור "גדוד נהגי הפרדות". יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, שני הוגי רעיון הקמת הגדוד בסוף השנה הראשונה ל"מלחמה הגדולה", היו חלוקים ביניהם לגבי גודל ההישג. טרומפלדור היה מרוצה, ז'בוטינסקי – הרבה פחות.

 

מחנה גדוד נהגי הפרדות באלכסנדריה, מצרים. תמונה משנת 1915. התמונה לקוחה מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

מעל לשנתיים וחצי המשיך ז'בוטינסקי את מאבקו למען הקמתה של יחידה צבאית יהודית לוחמת. בניגוד לגדוד נהגי הפרדות המוצב בגליפולי בתפקידים תומכי לחימה, ראה ז'בוטינסקי בדמיונו יחידה יהודית שתלחם ותשחרר את ארץ ישראל בעצמה.

באוגוסט 1917 נענו חלק מדרישותיו של ז'בוטינסקי, כשזכה להיות בין מקימי הגדוד היהודי הראשון במסגרת הצבא הבריטי. כיבוש דרומה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בדצמבר 1917 סיפק את הדחיפה שחיפש. מינואר 1918 התגייסו המוני צעירים בארץ ישראל אל יחידות שזכו לשם "הגדודים העבריים", אך גם עתה – כשגלי ההתלהבות מהצהרת בלפור וכניעת ירושלים טרם שככו – החיילים הנלהבים לא זכו להגשים את החזון שהועידו לעצמם. הם ביצעו שורה של תפקידים תומכי לחימה: שמרו על שבויי מלחמה, ביצעו פטרולים לא קרביים במיוחד ובעיקר – זכו ללבוש מדים ולדבר בעברית בזמן שהם משחקים במלחמה.

 

ומה באיגרת?

 

אגרות שחולקו לחיילי הגדודים העבריים, האיגרת מכילה את מפת ארץ-ישראל ומפת ירושלים מוקטנת, יחד עם דיוקנו של הרצל ואמרתו הידועה. האיגרת שמורה בספרייה הלאומית

 

הגלויה עצמה

"שלום רב לדוד!

אני בריא ונמצא ברפה. אני עובד כעת בספריה. לפני זמן חשבתי להיות במקוה, אולם מסיבה לא תלויה בי לא נסענו. סיבת שתיקתי היא מפני שבזמן האחרון הייתי בסמח ומשמה אי אפשר היה לכתוב. אצלנו מצב רוח מדוכא.

כעת חושבים לא לבטוח על ועד הצירים שלנו בכלום ושוב פעם להתחיל לפעול בלי ועד הצירים הישן. אנחנו חושבים בקרוב לכתוב ממורנדום (תזכיר) ולהזכיר את הדקלרציה שרק הבטיחו ומיום ליום דוחים ולא מקיימים. חושבני שגם אצלכם לא הכל "שמח"…

מה עכשיו בגדודכם? האם בקרוב יסעו מכאן, ומה חושבים לעשות? הישארו חלק מ(גדוד) 39 או שכולם יסעו לאמריקה? תכתוב לי בפרוטרוט אודות מצב רוח שב-39. אצלנו שמים וחול. עבודה לא קשה, אולם משעמם… אני בקשתי חופש לאיזה יומים. אם אקבל, אולי אבקר גם את 39 ואז נתראה. מה עם מחלתך או קדחת שלך. איפה אתה נמצא? איפה נמצא 38 ומה תפקידיו? תמסור שלום לכל מכריי.
.
יש קריקטורה שמציירת את בלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים? בלפור מתעקם ועונה: "מי מיסטיק ׁ(My Mistake)".

לאיזו דקלרציה מתכוון פלדשטיין? חיזוק להשערתנו שמדובר בהצהרת בלפור, אנו מוצאים במשפט שכתב בצד האיגרת: "יש קַרְרִיקַטוּרַה שמצַיֶרֶת את בַלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים?" בלפור מתעקֵם ועונה: "מַי מִיסטיק"…".

מדובר בהכרזה שהיא לא פחות ממדהימה – פחות משנתיים מאז קבלת הצהרת בלפור שהבטיחה כי "ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", והארץ כולה נכבשה על ידי הצבא הבריטי. על אף ההתפתחויות ההיסטוריות הללו, צעירי המחנה ברפיח התפקחו כליל מגלי ההתלהבות שסחפו את העולם היהודי כולו.

האם ביטאו תחושה רווחת ביישוב בשלב מוקדם כל כך של השלטון הבריטי בארץ, עוד לפני ביסוס המנדט? או שמא יש לתלות את הסיבה לספקותיהם בגורם אחר? איגרתו של פלדשטיין לא מספקת תשובה לשאלה היסטורית זו, אך לנו מותר לשער.

שוו בנפשכם אסופת צעירים עבריים חדורי מטרה ותחושת שליחות היוצאים לשדה הקרב במטרה לשחרר את מה שנותר לשחרר מארץ ישראל. חכו מספר חודשים עד שתסתיים "המלחמה הגדולה". כעת, משהסתיימה, אנחנו מוצאים אותם מפוזרים במחנות רחוקים מהבית – בלי מדינה או אפילו סיפור גבורה אחד להרשים את החברות שבבית. מי לא היה מדוכא?

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

עוד בשלבי הקמת יחידת המקלענים מס' 20 (Machine Gun Squadron) בארבעה ביולי 1917, נאלצו מפקדיה להתמודד עם מכשול לא צפוי: מתוך 121 הלוחמים ביחידה, רק 30 הוכשרו להפעלת כלי הנשק החדישים. שאר החיילים מעולם לא הוצבו ביחידה דומה.

המערכה הקרבה לכיבוש ארץ ישראל לא אפשרה התמהמהות מיותרת, והוראה חדשה שהתקבלה ימים ספורים קודם לכן סיפקה ללוחמי היחידה החדשה הצצה לגודל האתגר העומד בפניהם. ב-12 באוגוסט, תוך חודש ימים מהקמתה, יצאה היחידה אל החזית הצבאית החדשה: ארץ ישראל.

סיפורה של היחידה תועד בספר "דרך ארץ ישראל עם יחידת המקלענים מס' 20", שחולק לאחר המלחמה לחיילי היחידה. אחד מחיילי היחידה החליט להדביק בתוך הספר צילומים שהוא ערך במהלך מסעה של היחידה לארץ ישראל.

 

ככל הנראה בעליו של הספר והלוחם שצילם את התמונות. זהותו אינה ידועה

 

וכך השתמר בספרייה הלאומית, תיעוד מרתק של מעללי היחידה כפי שהשתקפו דרך עיניו של אחד הלוחמים.

 

צפו פה בספר המלא ובתמונות הנדירות

 

 

סיפורה של היחידה תועד בספר Through Palestine with the 20th Machine Gun Squadron

 

תחת שמש קופחת, בכתפיים כואבות, ועם חשש מתמיד מחיסולה של אספקת המים היומית, חצו לוחמי היחידה את סיני במשך 18 ימים. הם ניצלו את השהות במחנה הבריטי להמשך האימונים – במחצית היום הם התאמנו בהפעלת כלי הנשק שהיו חדשים לרובם, ובמחציתו השנייה – ברכיבה על סוסים.

 

חיילי היחידה. מלבד הציורים המעטים המלווים את הספר, בעותק הנמצא בספרייה הודבקו תמונות בעמודים הראשונים של הספר

 

נשות ירושלים בכותל

 

דמשק

 

דוגמא לחלק מהציורים המלווים את דפי הספר

 

כשבעה מיילים מדרומה של העיר באר שבע, נתקלו הלוחמים בקרב הראשון שלהם כיחידה. כשכוחות התגבור לשמאלם ויחידות האוסטרליות לימינם, תקפו לוחמי יחידת המקלענים את הביצורים האימתניים שהעמידו התורכים בדרך לעיר: כל הבוקר והצהריים נאבקו הכוחות התוקפים והמגינים.

האבק שנפוץ לכל עבר מנע משני הצדדים את האפשרות לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. אחרי מספר שעות של לחימה גילו החיילים כי, להפתעתם הגמורה, התורכים נסוגו אל העיר. בארבע בצהריים הגיעה הפקודה: לתקוף את באר שבע, שהתגלתה גם היא כריקה מחיילי האויב.

 

הדרך ליריחו

 

ציור של אחד מחברי היחידה

 

לוחם היחידה מתעד "נשים ילידות"

 

"באר שבע", כתבו הלוחמים בספר היחידה, "הייתה מאכזבת מאוד. קשה להגיד שמדובר בעיירה, כפי שאירופאים מבינים מונח זה – מקום בו אפשר לקנות סיגריות ומשהו לאכול, לא יכולנו להשיג דבר והמבנים היחידים בה, אלו שלא היו בקתות עץ, היו ריקים מאדם." כשסיירו הלוחמים בסביבה, התקשו להתרשם מהמדבר הצחיח המקיף אותם, ומהיעדר הדרכים השמישות.

גם אל עזה הגיעו הלוחמים לאחר הנסיגה התורכית מהעיר – הדבר לא מצוין בשום מקום בספר, אך ככל הנראה לא לקחו הלוחמים חלק בקרבות הקשים לכיבוש עזה. על אף המרחק הקצר מבאר שבע, הם פגשו בהתיישבות מסוג שונה – כפרים בצדי הדרך, ובהם חקלאים המעבדים את אדמותיהם. ככל שהתקרבו גילו שהמראה מתעתע: לכלוך וזוהמה, גברים שנחים בזמן שהנשים מבצעות את העבודה הקשה. גם על עיר זו היה ללוחמים רק דברים רעים להגיד.

 

מפה בצירוף נתיב ההתקדמות של היחידה

 

מעזה המשיכו החיילים לרמאללה, מרמאללה אל הכפר הערבי קזזה, ומשם בעקבות מסילת הרכבת אל ירושלים. חיילי האויב חזו את נתיב ההתקדמות הזה, והתחפרו לאורכה של הדרך. הקרבות הקשים הובילו לשורת אבדות. מפקדי היחידה החליטו על נסיגה והתארגנות מחדש באזור יפו. בדרכם ליפו, פגשו החיילים לראשונה את רחובות.

המפגש עם רחובות הזכיר ללוחמים משהו מהחיים שהשאירו בבריטניה. החיילים פגשו במתיישבים הציוניים, רכשו מהם שקים מלאים בתפוזי יפו העסיסיים. מי שלא היה ברשותו סכום מספק, החליף בתמורה את אספקת הבשר המשומר שקיבל ביחידה. המפגש עם המתיישבים העבריים ריגש את החיילים שראו בהם את התחלת בנייתה המחודשת של האומה העברית.

 

מערות בקרבת הים האדום

 

לאחר המנוחה הקצרה חידשו החיילים את ההתקדמות לירושלים. החשיבות של עיר הקודש לא נעלמה מעיניי המגנים העות'מניים: את מרבית הכוח המוצב בארץ שלחו להגן על הדרך לירושלים. עם כל מטר נוסף שהצליחו חיילי יחידת המקלענים להשיג מידי האויב, התרכז המאמץ המרכזי של הלוחמים בהצבת מכונות הירי האימתניות במיקום הגבוה ביותר באזור הלחימה. הם ניצלו כל יתרון שהצליחו להשיג: חיפוי מיחידות אחרות, שימוש בצלפים, התקדמות חרישית בלילה או – במידה שלא נשארה אופציה אחרת – הטחת אש רותחת על האויב כדי להניסו מהעמדה שתפס.

וכך, בשמונה בדצמבר 1917 – למרות הדרכים המשובשות, המחסור התמידי במים וההתנגדות התורכית והגרמנית לכל אורכה של הדרך, הצליחו לוחמי יחידת המקלענים, יחד עם שאר כוחותיו של אלנבי, לפרוץ את הדרך לירושלים.

 

שער יפו

 

שער דמשק

 

רוכבים בדואים

 

יום לאחר מכן הסתיימו מעל ארבע מאות שנה של שלטון עות'מאני בארץ הקודש עם כניעתה של העיר ירושלים. היה זה תאריך סמלי, היות שמרבית צפון הארץ הייתה עדיין תחת שליטה עות'מאנית, שליטה שתתפורר בחודשים הקרובים.

ראו איזה פלא, קבעו הלוחמים הנרגשים שזכו לחזות סוף סוף בירושלים. השחרור של ארץ הקודש התרחש ערב חג החנוכה, ובזמן שהתורכים נסים מירושלים, חוגגים היהודים את ניצחון המכבים על הכובש היווני הקדום.

במהלך המסע לכיבוש הארץ איבדה היחידה 3 קצינים ו-67 לוחמים.

***

כתבות נוספות:

 

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***