בגיל 12 עברה משפחת נחום גוטמן אל שכונת אחוזת בית. את בני המשפחה הקדימו, כפי שתוכל לראות בציור שצייר מהתקופה, חיפושיות זבל. היו אלה האזרחיות הראשונות של המקום. אותו מקום – שכונת אחוזת בית – החלה בדיוק לתפוס צורה. עדיין לא צורה של עיר, ודאי לא עיר מפוארת כפי שתהיה לימים, אלא צורה של שכונה "זערורה אך מתוכננת ושרירה".
התושבות המקוריות
בשנת 1910, תוך שנה מהקמתה, שינתה השכונה את שמה לתל-אביב. ההחלטה התקבלה בתום ישיבה סוערת במיוחד שהוקדשה למציאת שם חדש לעיר העתידית – השם שהגיע למקום שני היה נווה יפו, ובין ההצעות – הרצליה.
את כל הפרטים האלה חוסך גוטמן מקוראי הספר על חוויות ילדותו. כפי שכותב הסופר והצייר בעמוד שקדם להקדמה הראשונה לספרו "שביל קליפות התפוזים": "הנה עם פרק זה זמן – כשלתל-אביב כבר דמות של תל-אביב כשהיא שהיא שמורה בזכרון אזרחיה הראשונים – מתחיל סיפורי."
הסיפור על ילדותו של הנער התל-אביב מתחיל דווקא בגירושו ממנה. הוא לא היחיד שגורש, עמו גורשה האוכלוסייה היהודית של יפו ותל-אביב כולה.
הבתים ארעיים אליהם עברו מגורשי תל אביב ויפו
הייתה זו הוראת השלטון התורכי הכושל שזעם – ולא בלי סיבה – על היהודים שסירבו להתגייס לצבא העות'מאני, ולא פעם גם עודדו (במעשים או בלב) את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה שפרצה לא מכבר.
כמובן שלא נוכל לעקוב אחר כל קו וקו בעלילת הרפתקאות ילדותו של נחום גוטמן. אולם זה בהחלט מספיק להיוודע לאירועים הפותחים את הספר כדי להשתכנע שרק הכותבים הגדולים באמת מצליחים לחשוף את פניה האמיתיות של המלחמה – המלחמה כאבסורד מוחלט.
כריכת הספר שביל קלפות התפוזים. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו
"שודדים, הצילו"
זו הייתה הקריאה ששמע נחום גוטמן בבוקרו של יום טיפוסי אחד, עד כמה שבקרים בזמן מלחמות עולם יכולים להיות טיפוסיים. גוטמן פרץ מחוץ לבית וגילה את "פיו הפתוח של הכורן השכן, שהיה זב דם", תוצאה של המכות הנמרצות שחטף מידיי שני חיילים תורכים.
המראה של החיילים – ובעיקר "בגדיהם הבלויים ופניהם הכחושים" – עורר רגשות מעורבים בנער. האם לא סיפקה לו התנהגותם האלימה והתוקפנית של החיילים – מעשי הבזיזה וניפוץ הכוורות היקרות – די והותר סיבות לפתח רגש של שנאה כלפיהם? אם כך, מדוע הצליח להרגיש רק חמלה ורחמים כלפי שני העלובים האלה?
לא תתקשו לזהות גם אתם
בתום כל המהומה שב גוטמן אל הסוכה שבה גר עם משפחתו המגורשת. סבתא קראה לו לארוחת הבוקר, ורק אחרי שסיים את הביס האחרון, כיוון שחששה כנראה מהקדמת קנה לוושט, הורתה סבתא לנכדה "בני, קום וברח".
סבתא סיפרה לגוטמן כי החיילים התורכים, רעבים ומטורפים בשל כך, מחפשים נערים חסונים לגייס לצבא. היות שתל-אביב נשארה ריקה, יצאו לחפש מגויסים מבין מגורשיה.
"שוב מיד לתל-אביב," קיבל ממנה את ההוראה, "לפני שהצבא התורכי יקיף את כל פתח-תקוה". מיהרה ושמה בכיסו של גוטמן רבע כיכר-לחם מקמח דורה, ולא שכחה להוסיף כי "תפוזים תמצא בדרך. לך, בשם האלהים".
המרגל שסירב לחשוף את זהותו
וכך נאלץ הנער המגורש לחזור אל העיר ממנה גורש, ולהתחמק בדרך המתוקפים והחומסים שלא הצליח – כל כמה שלא ניסה – להפסיק לרחם עליהם. בדרך הוא פגש מרגל עברי שסירב למסור את שמו, קליפות תפוזים שהשאיר מרגל אחר ועוד הרפתקאות משונות – אבל את זה כבר תצטרכו לקרוא בספר עצמו.
הכתבה נעשתה בשיתוף פעולה עם מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.
***
כתבות נוספות:
אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל
איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?
הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה
***
