אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

בבוקר יום שישי י"ד בתשרי, ערב סוכות תשל"ז, ה-8.10.1976, השכימה כדרכה תרצה רבינוביץ' לנסיעת אופניים משותפת עם חברתה. מכונית צבאית שנסעה בכביש חצרים-באר שבע פגעה בה מאחור ותרצה נהרגה במקום.

תרצה פרת-רבינוביץ' נולדה בי"ח באדר תרצ"ו ה-12.3.1936 בהולנד להוריה דליה ומאיר יעקב פרמסלא (פרת). בדצמבר 1939 חודשים ספורים אחרי פרוץ מלחמת העולם וחמישה חודשים לפני פלישת הנאצים להולנד ובלגיה עלתה המשפחה ארצה. בילדותה התגוררה תרצה בשכונת בית הכרם הירושלמית. בהמשך התגייסה לנח"ל כחלק מגרעין ב' "מעוז-הראל". לאחר טירונות ותקופה קצרה של שירות ללא תשלום בקיבוץ חצרים ("קלטה" באותם הימים – המשק שאליו הצטרף גרעין מעוז-הראל), שהתה תרצה כשנה בהיאחזות הנח"ל בארותיים על גבול סיני. בשנת 1959 נישאה לשאול רבינוביץ, חבר הכשרתה, וביחד גידלו את חמשת ילדיהם. זמן קצר לאחר מותה של תרצה הוציאה משפחתה חוברת זכרון לזכרה "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים".

תרצה, "תיתה" בכינוי החיבה המשפחתי, הרבתה לכתוב. בחוברת הזכרון מכתבים רבים שכתבה לבני משפחתה ולחברים. "אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר", כתבה תרצה, "אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים כולם".

במלאות שבעה למותה התכנסו בני משפחתה וחבריה לגילוי מצבתה. בין דברי ההספד שנישאו אמר אייבי ר. "עם תרצה וההכשרה שלנו באה לנו המסורת בת עשרים השנה של 'תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לבן אורך הביא את האור למעוננו, וטֹהר וזֹך…' כמה היית מזוהה עם מילים תמימות אלו, המבשרות את השבת בקהילתנו, שקראת בפנינו בערבי שבת שנים רבות. אהבנו אותך במעבר בין חול לקודש. בין 'ימי העמל הקשים' ו'עד כי תשוב ותדלק עמנו בשבת הבאה'. הופעתך בערבי השבת הייתה יפה כל כך, שבתית כל כך, נסיכית ממש… בימינו הכבדים, העצובים, שהחולין כובש בהם כל פינה, אותה לחלוחית של ביטויי חג כה חסרה לנו. אנו כה זקוקים לנושאי ביטוי כאלה, בעלי נשמה יתרה, שבהתמעטם אנו חשים כמה דלונו…".

את החוברת מעטרות תמונות בשחור-לבן מחייה של תרצה; תמונות ילדות, נערות ובגרות, תמונות משפחתיות עם בעלה, ילדיה ואחיה. תמונות של יצירות מעשה ידיה; רישומים, ציורים, גילוף פסלוני עץ ובטיק. תרצה הייתה אשת משפחה חמה ושמרה על קשר קרוב עם קרוביה. במכתב לאביה מראש השנה תשי"ח, בארותיים, כתבה תרצה: "ואני התגעגעתי באותו הזמן געגועים עזים. התגעגעתי למקום תרבותי יותר, לחצרים או הביתה. כן, הביתה. לא אל המפה הלבנה הפרושה על השולחן, גם כאן היו לנו מפות לבנות… גם לא אל הנרות בפמוטי הכסף שעל ארון הספרים, גם כאן היו לנו נרות, ופמוטים פרימיטיביים אינם גרועים. התגעגעתי לקולך, אבא, לזמרתך, לחג שכולך עוטה ומעטה גם עלינו בראש השנה…".

שיר וכותרתו "אסיף" פותח את חוברת הזכרון. בפינה השמאלית התחתונה נכתב באותיות קטנות "איתמר, ה' חשון תשל"ז". איתמר הוא אחיה הגדול של תרצה שגם סיפר לבנו על נסיבות כתיבתו: "זמן קצר מאוד אחרי שתרצה מתה אז שאול [בעלה של תרצה] החליט החלטה מאוד נבונה. הוא אמר 'אני רוצה להוציא חוברת זכרון. יש לנו חומר, יש לנו מכתבים, יש לנו כל מיני דברים. אני רוצה ללקט את זה ולהוציא חוברת קטנה בשביל הילדים, מפני שהם קטנים מדי בשביל לזכור אותה, אולי דרך זה הם יזכרו אותה…' תוך כדי עריכת החוברת הזאת הרגשתי מה שהרגשתי, כתבתי. אמרתי 'יש לי פה מה לומר'. זה היה בבית הביטחון הישן בחצרים… ושם כתבתי את 'אסיף', זמן מאוד קצר אחרי המקרה.

באותם השנים לנעמי שמר היו קשרים עם חצרים, היא הייתה באה לביקורים וגם כן משמיעה מהשירים שלה, מדברת עם החברים, ותיתה נורא אהבה את השירים שלה. עלה בדעתו של שאול לקחת את חוברת הזכרון ולדבר עם נעמי, 'יש לנו פה שיר שאני הייתי נורא שמח, שתרצה הייתה נורא שמחה אם את, דווקא את, היית מוכנה לכתוב לו מנגינה'. ואז כעבור שבועיים, אני לא יודע אם בכתב או בטלפון, נעמי התקשרה עם שאול ואמרה 'תשמע, זאת חוברת יוצאת מן הכלל, זאת אישיות בלתי רגילה, תרצה שלך היא בן-אדם שאני נתפסתי לגמרי בקסמו ותוך שקראתי התנגן לי השיר הזה אסיף ואני הולכת להלחין אותו'.

ואז יש אפלה גדולה, ויום אחד מישהו אומר לי 'תגיד אתה כותב שירים? היה שיר אחד ברדיו, שיר יפה כזה, על סוכות ועל אסיף, אמרו איתמר פרת, זה אתה'? אמרתי: 'לא. מה פתאום'. אז הוא שאל 'מה? יש עוד איתמר פרת?'. אמרתי 'שם מאוד נפוץ. אני האיתמר היחידי?'… 'דווקא שיר מאוד יפה'… אמרתי: 'טוב, בסדר, אולי נשמע אותו בהזדמנות…'. זה היה הדבר הראשון ששמעתי על זה שנעמי הלחינה אותו ומאוד ציפיתי לשמוע אותו והתאכזבתי מהמנגינה, היא לא דברה אלי. אבל מאז היה המבול וכבר ארבעים שנה עם בוא הסתיו יורד גשם של ציטוטים, והאם אפשר להשתמש בו… לתת זכויות יוצרים וכל זה… אני כבר הרגשתי מרחק מסוים וגם אמרתי בהזדמנויות 'זה כבר לא השיר שלי, זה שיר של נעמי… אני לעולם לא הייתי פורץ אל העולם כמו שהיא יכלה לעשות. היא נתנה לתרצה את הכנפיים ועכשיו היא אחות של כולם".

השיר "אסיף" פרש כנפיים וזכה לביצועים רבים ופרשנויות שונות ונודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. עיון בארכיון נעמי שמר מגלה שאחת המועמדות לבצע את השיר הייתה הזמרת חוה אלברשטיין. במכתב מה-3.7.1980 כותב שאול רבינוביץ בעלה של תרצה לנעמי שמר: "שלום נעמי. קבלתי היום גלויה מחוה אלברשטיין הנה היא כלשונה: 'שלום שלום. הגלויה הראשונה שלי כנראה עדיין משוטטת ברחבי הארץ. אחר כך נסעתי לחו"ל ומכאן הקֶצֶר בתקשורת שבינינו. אני מודה לך על שחשבת עלי ועל המכתב. ברגע זה אינני עובדת על שום תקליט חדש ומבחינה טכנית קשה להקליט שיר אחד בלבד. הייתי רוצה ברשותך להשאיר אצלי את הספרון (החוברת) ששלחת לי ואולי במשך הזמן אצליח לבצע משהו מן השירים היפים שבו. ושוב תודה רבה וסליחה על העיכוב בתשובה. חוה אלברשטיין'. עד כאן לשון הגלויה וחזרנו לשאלה ששאלתי במכתב האחרון: מה את מציעה לעשות כדי שהשיר היפה לא ישאר נחלת חצרים בלבד? אשמח אם תשתפי אותי במחשבותייך. בברכה, שאול רבינוביץ". חודשיים לאחר מכן התקבל מכתב נוסף מרבינוביץ "לנעמי. סתם הרבה תודה. על השיר היפה, על יחסך האישי-האנושי, על דאגתך לביצועו של השיר. מכולנו: שאול, ישי, עידו, שלומית, בועז ונמרוד".

בספר "חגיגת אסיף" שכולל שירים פרי עטו של איתמר פרת מופיע השיר "אסיף" ולצדו שני בתים נוספים וכותרתם "ספיח (אחרי עשור שנים)". בראיון שהעניק פרת לבנו אמר "זה סיפא. זה המשך. הייתה הרגשה שצריך להגיד מילה אחרונה. מילת סיכום. אחרי שנים מה נשאר מה'אסיף' הזה? אז כתבתי שיר שהוא לא בדיוק פרפראזה אבל הוא כתוב לפי אותם הקווים ומשתמש קצת באותם הדימויים. סוף דבר. אפילוג".

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

***

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

ניגון געגועים לאמא

***

לפני מספר חודשים פרסמנו כתבה המספרת על פגישתם הראשונה והגורלית לתולדות הספרות העברית, של המשוררות השונות כל כך בשירתן ובאופיין – זלדה ויונה וולך. באותה כתבה מובאים דבריה המרגשים של חוקרת הספרות והמסאית עזה צבי, מי ששידכה בין שתי המשוררת:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

עד כה לא היה לנו תיעוד נוסף של אותה הפגישה, אך בימים האחרונים הגיעו אל ארכיון גנזים שני מכתבים מרתקים הכתובים בכתב ידה של יונה וולך עצמה. האחד מופנה לזלדה, השני לעזה צבי.

המכתב הראשון, לזלדה, הוא המרגש מבין השניים וכנראה גם המאוחר. במכתב זה חושפת וולך את הרושם העצום שהשאיר עליה המפגש עם זלדה, ובעיקר – הקריאה בשיריה.

המכתב המרגש של וולך לזלדה

"ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שארעו בי שיריך. רק היום הצלחתי לקראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות…" למרות שהייתה רק בשנות העשרים לחייה, ובטרם פרסמה ספר שירים בעצמה, הרגישה וולך בטוחה מספיק לחזק את חברתה ולהסביר לה שעמדה במטרה הגבוהה ביותר, ואולי היחידה באמת, המוטלת על המשורר: "את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות". והוא לא סתם עולם, הסבירה וולך, "והעולם הזה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר איתי כמיהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודיה והספר הזה מביא אותי למעשים ולא רק לקריאה רבה ולא צריך רק ידיעה ולא רק ראיה."

המכתב השני פרקטי יותר ומופנה לעזה צבי. באמצעותו מבקשת וולך להסביר לצבי כיצד לתפעל את מכונת הכתיבה שהשאילה וולך לצבי על מנת להפוך את שירי זלדה (המאוגדים פתקאות פתקאות ברחבי ביתה) לדפוס.

הפתק ששלחה וולך לעזה צבי

על הפתק הזה כתבה עזה צבי לימים כי "זה היה פתק היסטורי".

הציטוטים של עזה צבי בכתבה לקוחים מתוך המסה "זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

***

לכתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול

***