קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול

רבים העריכו את יוסף חיים ברנר על הדעות הנועזות והלא מתפשרות שהשמיע כל חייו, יוסף קלוזנר לא היה אחד מהם.

בשנת 1908 הגיע אל ארץ ישראל יוסף חיים ברנר כשהילה של מסתורין אופפת אותו. סופר מוערך, מתנזר תימהוני, עורך ומוציא לאור שהכיר מניסיונו האישי את כל השלבים במלאכת הדפוס ומפעל ספרותי של אדם אחד. לרבים מאנשי היישוב נדמה היה שהחלוץ ששרד בקושי שבוע בעבודת אדמה ונאלץ לחזור אל עסקי הספרות והעיתונות – היה דמות ספרותית בעצמה.

 

הודעה על הגעת "הסופר י.ח. ברנר" בעיתון צבי, ההודעה התפרסמה ב-12 בפברואר 1909 – ימים ספורים לאחר הגעתו של ברנר ארצה

 

ברנר אמנם ניסה להישאר אלמוני בארץ, אך הידיעה על הגעת עורך כתב העת הספרותי "המעורר" התפשטה תוך ימים ספורים מהגעתו ארצה, וכבר ב-12 בפברואר 1909 הודיע עיתון הצבי לקוראיו כי "הסופר י.ח. ברנר בא לארץ ישראל. הוא ירד בחיפה". תוך חודש ימים בלבד עשה את דרכו אל ירושלים, והצטרף אל מערכת עיתון "הפועל הצעיר" בתור כותב ועורך.

התנאים בארץ הפתיעו אותו: ראשית, הוא גילה כי ביכולתו להתפרנס סוף סוף מכתיבה ומעריכה. שנית, הוא הרגיש שכל ההבטחות הגדולות ששמע טרם נסיעתו ארצה נשארו בגדר הבטחות לא ממומשות. הסיפורים והמאמרים הראשונים שכתב ברנר בארץ ישראל היו נגועים בפסימיות עמוקה לגבי עתידו של המקום החדש אליו היגר, ולגבי עתידו של היהודי העברי בו. אם בגלות וביישוב הישן מסתמכים היהודים לא מעט על תרומות וצדקה, היישוב החדש נסמך לא פחות על נדיבותו של הברון רוטשילד ועל העבודה הערבית הזולה. המתיחות הערבית-יהודית לימדה אותו שגם בארץ ישראל מסרבים היהודים להתמודד עם רדיפות ואגרסיביות – הפעם מצד הרוב הערבי.

ברנר ראה את עצמו כמי שמסרב להתמכר לפנטזיות הציוניות השולטות על טיבה של הארץ, ובמקום זאת כתב על מה שראה: העליבות, הקושי והמאבקים היומיומיים הממלאים את חיי היישוב העברי בארץ. קוראים רבים בארץ ומחוצה לה העריכו אותו על כך.

ייתכן שזה היה ההקשר בו שלח יוסף קלוזנר, חוקר הספרות שישב באודסה, מכתב תוכחה לברנר בתאריך כ"ה באייר תר"ע (3.6.1910). במכתב הפציר קלוזנר בברנר להמשיך ולתרום לכתב העת הספרותי שהקים אחד-העם, כתב העת "השילוח". תחילה פתח קלוזנר בבקשה: "ורוצה הייתי, שכל דבר נאה שתכתוב יאמר לך לבך לשלחו ל'השלח".

 

מכתבו של קלוזנר ל"ידידי היקר, י.ח. ברנר", המכתב לקוח מתוך ארכיון גנזים

 

אך היות שפריצת הגבול של הסופר שראה את עצמו מוסמך להגיב על ענייני היישוב והיהדות לא מצאה חן בעיניו, הוסיף קלוזנר כי "על השאלה אם ריקה היא המלה 'יהדות' או לא, לא אדון עמך בזה. אתה לא תהיה עוסק בחכמת-ישראל … כמו שאני לא אעשה בלטריסט [מחבר ספרות יפה] לעולם".

מיותר לציין שמכתב זו, כמו גם כל השערוריות הנוספות והרבות שליוו את סיפוריו הבדיוניים ומאמריו הפובליציסטיים, לא גרע מאום מתחושת המחויבות שחש ברנר: לחשוף את האמת על המתנהל ביישוב בארץ למען היישוב, כמו גם למען היהודים המעוניינים להצטרף אליו.

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

לקריאה מעמיקה על חייו ופועלו של יוסף חיים ברנר ראו את הביוגרפיה המעמיקה שחיברה אניטה שפירא – ברנר: סיפור חיים.



האישה שתיעדה את המהפכה המדעית וכמעט שנרצחה על ידי מהפכה אחרת

מארי-אן לבואזיה ציירה ותיעדה את הניסויים הכימיים המסעירים של המאה השמונה עשרה. וגם כשנכלאה בזמן שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית מעולם לא הרימה ידיים.

דיוקן בני הזוג לבואזיה מאת ז'אק-לואי דויד

החיזורים אחרי מארי-אן פירט פולז החלו כשהגיעה הנערה לגיל 12. כבר אז החליטה מארי-אן שהיא דוחה את כל מחזריה. על אף שאביה תמך בה במהלך זה, הבינו השניים שאם היא רוצה להגן על עצמה ממחזרים לא ראויים, דוגמת דודה בן ה-50, רצוי שתינשא בקרוב.

שנתיים לאחר מכן נענתה לבסוף מארי-אן לחיזוריו של אחד, אנטואן לבואזיה בן ה-28. לבואזיה לא היה אדם זר לחלוטין – הוא היה קולגה של אבי הנערה ב"פרמה ג'נרל", משרד המס השנוא ביותר של הכתר הצרפתי. אך, מה שגרם למארי-אן להסכים לחיזוריו של לבואזיה היה ככל הנראה עיסוק אחר שלו – הכימיה: לבואזיה היה אחד מגדולי המהפכנים בתחום, ובין היתר מי שגילה את פונקציות החמצן בבעירה.

 

"Traite elementaire de chimie organique", ספרו של אנטואן לבואזיה משנת 1789. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

הייתה זו מארי-אן, אשתו הטרייה של לבואזיה, שארגנה את יום העבודה של הכימאי במעבדתו. המחקר של בעלה ריתק אותה מן הרגע הראשון, וכדי לסייע לו תיעדה בציורים מפורטים את הציוד בו השתמש בעלה ואת השלבים של הניסויים הכימיים שביצע.

ציוריה של מארי-אן לבואזיה לא היו "עבודה משרדית" פשוטה עבור בעלה, או תחביב אומנותי שחטאה בו בזמנה הפנוי. הציורים היו תוצר של אמנית מוכשרת ומיומנת בעלת ידע נרחב בכימיה ושאר המדעים. בזמן שבעלה התפרנס כפקיד שומה, רכשה מאדאם לבואזיה את אומנות הציור היישר מז'אק-לואי דויד – מי שיוודע לימים כצייר החצר של הגנרל והקיסר נפוליאון בונפרטה. בתשוקה שאינה יודעת שובע טיפחה מאדאם לבואזיה את השכלתה הספרותית, המדעית והאומנותית. היא תירגמה טקסטים מדעיים מאנגלית לצרפתית, טקסטים ששירתו לא פעם את בעלה בדרכו להשגת פריצות דרך בתחום הכימיה.

 

ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

בדומה לחייהם של מיליוני צרפתים אחרים, תהפוכות המהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789 שינו את חייהם של משפחת לבואזיה מן הקצה אל הקצה. במשך זמן רב נדמה היה שעבודתם הקשה של בני הזוג עתידה לרדת לטמיון לעד.

בשנת 1794 נעצרו אנטואן לבואזיה ומסר פולז, אביה של מארי-אן, על ידי רשויות המהפכה. באותה שנה גם נערפו ראשי השניים על ידי מאדאם גיליוטין. רכושם של בני הזוג לבואזיה הוחרם, כולל היומנים והספרים בהם תיעדה מארי-אן את הניסויים של בעלה. לבואזיה עצמה נכלאה ל-65 ימים לאחר ההוצאה להורג של בעלה.

עם שחרורה חיברה לבואזיה שורה ארוכה של מכתבי מחאה, בהם דרשה להחזיר לה את ספריה. מאמציה לא היו לשווא ועם תום שלב הטרור של המהפכה הצרפתית הוחזר כל רכושה. גם לאחר מות בעלה בנסיבות טרגיות שכאלה, סירבה מאדאם לבואזיה להיות קורבן של נסיבות חייה. בשנת 1805 היא הוציאה לאור את כתביו האחרונים של בעלה המנוח תחת הכותרת, "זכרונות על כימיה ופיזיקה" – "Mémoires de physique et de chimie". בכך היא תרמה תרומה משמעותית להשארת המהפכה המדעית בחיים.

 

ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

תודה לחיה מאיר הר מנהלת אוסף אדלשטיין על עזרתה בחיבור הכתבה. 

`;