מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

את מי אפשר לסחוט, ואיפה נוהג ה"אויב" לשבת על כוס קפה. הצצה אל ניירות הריגול של "ההגנה" משנת 1941.

בתי קפה הם מרחבים מרתקים, מיקרוקוסמוסים של תרבות, אופנה, קולינריה, שפה רכילות ודינמיקה חברתית בכלל, מקום שבאים אליו לראות ולהיראות, להתנתק ממעמסות היומיום ומהמרחב הפוליטי הטעון. במציאות הישראלית בית הקפה מדומה כמקום "בועתי", מנותק מ"המצב" או מ"המציאות". בית הקפה, בעיקר התל אביבי, הוא המקום שבו כביכול יושבים שמאלנים, בזמן שעל שדרות נופלים טילים. הוא נחשב למרחב אסקפיסטי, אנטי-מיליטריסטי, בורגני ומתנשא.

בית הקפה הערבי, ובייחוד זה שיושבים בו נערים צעירים לעשן נרגילות, מתגלם בדמיון הציוני-ישראלי כמרחב של חוסר מעש, בטלה, אבטלה ואולי אפילו פשע. כך או כך, גם בהקשרים שליליים, בית הקפה נתפס בתור מקום של התרועעות רוגעת. לא כסליק, בסיס צבאי, עמדת ירי, או עמדת פיקוד. אבל בשנות הארבעים, כך בדיוק ראו אותו חברי ההגנה.

 

בית קפה בשוק בבורג', חיפה.  מאוסף גלויות א"י של גרשון גרא, אוספי ביתמונה

 

ביקורי האחרון בארכיון לתולדות "ההגנה" נועד לאתר מסמכים ונתונים על הכפרים הפלסטינים באזור קיסריה שלפני 1948. את המסמכים מצאתי בין מאות "סקירות כפרים", אותם יצרו אנשי שירות הידיעות (ש"י) הערבי של "ההגנה" בשנות הארבעים. סקירות אלה, שאורך כל אחת מהן כשלושה עמודים, מכילות מידע גיאוגרפי ודמוגרפי בסיסי על כל כפר.

במקביל לסקירות הכפרים, הוכנו ב"הגנה" גם "תיקי כפרים" בידי סיירים מהפלמ"ח, חיל השדה (חי"ש) והמשמרות הנעים (מ"נים) של משטרת היישובים העבריים, המכילים מודיעין רחב לצורך פעולות מבצעיות, מהם שרדו רק כ-30. מתודת איסוף המידע של הסיירים כללה התחפשות לצופים סקרנים או הסתננות מוסווית לתוך אזורי מחייה פלסטינים, בהם כפרים וערים, מיפוי השטח והטופוגרפיה; מיפוי המרחב האורבני: בתי התפילה, מקומות התאספות ציבוריים, צמחייה וחקלאות וכיוצא באלה.

 

הסיירים בפעולה בכפר אל קובב, 1947, הארכיון לתולדות "ההגנה"

 

את צמד המילים "בית קפה" לא ציפיתי למצוא בסבך ניירת הריגול. גם משום שבית קפה אינו בהכרח דבר שחושבים עליו בהקשר של כפר, וגם כי לא תיארתי לעצמי שבתי קפה יהיו מוקדי איסוף מודיעין. ולכן לא יכולתי להתעלם מהרשימה הארוכה שנגלתה לנגד עיני תחת הכותרת: "בתי הקפה הערביים בחיפה ובעליהם, 1941".

את שבעים (כן, שבעים!) בתי הקפה שברשימה, מספר בלתי נתפס לעיר שהייתה כל כך קטנה באותה תקופה, סיווגו סוכני הש"י לשלושה סוגים: "סוג א"- בתי הקפה המהווים מקום ריכוז של פעילים בעבר ובהווה, "סוג ב" – בתי קפה שבהם מתרכזים פעילים אך פחות מאלה שבדרגה א' ו-"סוג ג"- בתי קפה שבהם מתרכזים אנשים שהיו פעילים בזמן המאורעות ויהיו פעילים אם יתעורר אי-שקט, אולם עכשיו אינם פעילים (הרשימה מוקלדת ומצורפת במלואה בתחתית הפוסט).

כל בית קפה מצוין בצירוף שמו, שמות הבעלים, דת הבעלים, הכתובת, סוג הפעילות בקפה ("הקפה משמש מקום קבוע לריכוז אספסוף וכן יש בו בית-בושת", "בימים לא שקטים מתנהלות אצלו הפגישות של רובע ואדי-סאליב", "בקפה מבקרים רבים מהמשטרה הבריטית ונשים רעולות אשר קשה לקבוע את טיבן", "הקפה משמש בערבים למקום הטפה אשר נגינת כינור ושירה מסווה על כך"…), האם נמכרים או לא נמכרים במקום משקאות חריפים, אל מי מקושר בעל הקפה ("התחתן עם יהודיה הונגריה בשם רוז'יצה אשר התנצרה", "קשרים רבים לו עם הארצות השכנות"…) והאם יש לו עבר פלילי כלשהו ("ממשיך עד היום לנצל קשרים שונים בקשר לרכישת נשק"…) וכו'.

מוזר ומעניין, חשבתי לעצמי. מוזר שחברי ההגנה, שוודאי היו עסוקים מאוד, התעכבו על בתי הקפה. מוזר שלחברי ההגנה היהודים הייתה גישה כל כך אינטימית לחיי הרחוב הערבי בחיפה, כזאת שאִפשרה להם לאסוף מידע כה מפורט. ומעניין שכך עשו, כי כמו כל התיעוד הטקסטואלי והחזותי שאספו הארגונים הציונים על האוכלוסייה הערבית בארץ למטרות שליטה וכיבוש, מידע זה הוא לעתים רבות השריד היחיד של החיים שהיו כאן לפני הנכבה (אירועי 1948 מנקדות מבטם של הפלסטינים).

רשימת בתי הקפה שפעלו בחיפה בשנות הארבעים היא מסמך מרשים ונדיר שמכיל את שמותיהם, כתבותיהם ושמות בעליהם של כיסי התרבות הללו. זהו נכס אמתי בעבור היסטוריונים והיסטוריוגרפים חברתיים. כמובן שאמיתות האינפורמציה על בעלי בתי הקפה ופועלם מוטלת בספק לאור נסיבות איסוף המידע, ועל כך ארחיב בהמשך, אך המידע על עצם קיומם ומיקומיהם בעיר הוא בעל ערך היסטורי רב.

 

בית קפה עם גרמופון, 1920-1900, אוסף מטסון – מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, ספרית הקונגרס

על פי עובד הארכיון לתולדות "ההגנה", שמרי סלומון, רשימת בתי הקפה נוצרה על ידי פעילים וסוכנים של המחלקה הערבית בשירות המודיעין. הרשימה היא כנראה אסופת מחקר שנרקמה על ידי מספר פעילים והמידע רוכז יחד. עותקים של הרשימה הועברו ללשכה המרכזית של שירות הידיעות (כינויה: "בינה") ולראש שלוחת השירות בחיפה יעקב לובליני (כינויו: "בנימין"). לשאלתי אודות גישת פעילים יהודים ללב חיי הרחוב והקפה של חיפה השיב סלומון שיהודים וגם סוכנים ערבים עבדו בשירות המודיעין. הבנתי לבד דרך עיון במסמכים שערבים גויסו כמשתפי פעולה דרך סחיטה, כפי שניתן לראות באותו תיק של רשימת בתי הקפה. ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שבכל רשומה ישנה התייחסות להימצאותו או אי-הימצאותו של רישיון לממכר אלכוהול. מידע זה אולי שימש נגד בעלי בתי הקפה. בכל מקרה, בין שנרשם על ידי משתף פעולה ערבי או בין שנרשם על ידי איש מודיעין יהודי, בשני המקרים אין להתייחס למידע כמשקף את האמת.

 

מתוך מכתב 5/ מע"ר מ-17.1.46 113 – 36/0, הארכיון לתולדות "ההגנה"

 

אני מקווה שהרשימה תשמש חוקרים וחוקרות שמעוניינים בהיסטוריה החברתית של חיפה ובמרקם האורבני של האזור לפני 1948. חיפאים ותיקים ידעו אולי לאתר את הבניינים שבכתובות, הגם שחלק משמות הרחובות שונו מאז. אולי יהיה מי מכם שיגדיל וימצא את משפחות הבעלים. חיפה הייתה ועודנה עיר מעורבת, ובתי הקפה שלה הם בראש ובראשונה מרחבים אזרחיים וורנקולרים. ישנן אפשרויות רבות לשימור עברה של עיר, להחייאתו וללמידה ממנו. מיפוי בתי הקפה, יצירת מסלולי הליכה בעקבותיהם, מפגשים עם צאצאי הבעלים, איסוף עדויות בעל פה ועוד הן רק כמה פעילויות שעשויות להקל על ההתמודדות עם הארץ הזאת ועם עברה.

 

********

 

 

סוג א –  בתי הקפה המהווים מקום ריכוז של פעילים בעבר ובהווה (לחצו לרשימה המקורית)

קפה "קולקב א-סבאה" (כווכב אל צבאח) חיפה, רחוב המלכים 28
בעל הקפה – קאסם ג'אבר, מוסלמי
הקפה משמש מקום קבוע לריכוז אספסוף וכן יש בו בית-בושת. יש לקפה גם כניסה מיוחדת מוסווית מאחורי הבנין. בקפה נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

קפה "ג'ורג'" – חיפה, רחוב אלנבי 1, בית עזיז חיאט
בעל הקפה פאדול ג'אמיל קוואר (קעוואר), נוצרי
היה קצין המשטרה בחיפה עד 1938, פוטר מהמשטרה כאשר נוכחו שהוא קשור עם הכנופיות. ממשיך עד היום לנצל קשרים שונים בקשר לרכישת נשק, לשם כך נכנס לעבוד כפקיד בחברת "סטיל" בכדי להמצא בקשר עם חבר הנהגים הרצויים לו ולבצע את הדרוש לו.
בקפה נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

מלון "וינדזור" חיפה, רחוב ההר
בעל המלון הוא מיסטר בוטאג'י, נוצרי
האח הבכור מבין האחים בוטאג'י. יש לו מלון גם בשדרות הכרמל. בסוף 1938 הצטרף לחוסיינים שלפני כן התנגד להם. קשרים רבים לו עם הארצות השכנות. יש לו גם בית מסחר לנשק ברשיון. ב-1938 תמך במרד בכסף רב ובהשגת נשק. עוזר גם כיום בהשגת כל מה שעולה בידו. מופיע כלפי חוץ כמתנגד לציונות וליהודים וקשור עם ה-ס.י.ד.

קפה ברחוב ואדי סאליב 28, חיפה
בעל הקפה פריד שבאן אל-חאג' אחמד, מוסלמי כבן 52 ממפלגת החוסיינים
בימים לא שקטים מתנהלות אצלו הפגישות של רובע ואדי-סאליב. בקפה אין משקאות חריפים.

קפה ברחוב ואדי סאליב, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – עבדול אבו-טלאט, נוצרי ממפלגת החוסיינים
בן 45 בערך. בעל השפעה ברחובו. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב שער המזרח, בית חסן א-דיק, חיפה
בעל הקפה – נאיף גלאיני, מוסלמי
מראשוני האוהדים של שייך קאספ ב-1936. הקפה משמש כמקום הטפה לערבים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הג'ירייני, בית מג'דאלני, חיפה
בעל הקפה – נאיף אל-סופאדי, מוסלמי. הקפה שימש בזמן המאורעות כמקום סליק וריכוז אנשים מזוינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 136, בית חסן טנקארי, חיפה
בעל הקפה – מחמד אל-חאג' חליל עביידה
לעתים קרובות מתקיימות בקפה פגישות של החוסיינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הנביאים, בית אבו פייסל, חיפה
בעל הקפה – טנוט אליאס זאהיר, נוצריֿ
המקום משמש להברחת חשיש, אופיום וגם נשק. אין בקפה (גם מסעדה) משקאות חריפים.

 

סוג ב – בתי קפה שבהם מתרכזים פעילים אך פחות מאלה שבדרגה א (לחצו לרשימה המקורית)

קפה ומסעדה בשדרות הכרמל 28, חיפה
בעל הקפה – ג'ורג' שוץ, שויצרי, נוצרי
נעצר ע"י המשטרה כחשוד בריגול גרמני-איטלקי. התחתן עם יהודיה הונגריה בשם רוז'יצה אשר התנצרה. בעלת השפעה בחוגי המשטרה ובעזרתה השתחרר מהמעצר. הקפה משמש כמקום קבוע לתעמולה אנטי-ציונית ע"י פקידי הממשלה האנגלים והערבים. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

הקלוב האורתודוכסי – נוצרי, רח סטנטון, בית הגב' ניוטון, חיפה
מזכיר הקלוב הוא נאצרי רונטוז, חבר בוועד הסניף של האגודה הנוצרית המוסלמית בחיפה.

קפה צנטרל, רחוב השוק, חיפה
יש שם גם בית בושת. בעל הקפה – קוסטנדי איוב א-זאהר.
המקום משמש לפגישות של האספסוף המעורב, פתוח גם בערב. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה רויאל באר, רחוב המלכים 58
בעל הקפה – ג'ורג' מחפוז, נוצרי
בקפה מתרכזת המשטרה הבריטית, לעתים קרובות מתקיימות שם פגישות בין השוטרים הבריטיים לבין המוסלמים והנוצרים הצעירים. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ויקטוריה, רחבת חמרה-חיפה
גם בית בושת. בעל הקפה – מירי מג'דלני, נוצרי
מקום ריכוז של האספסוף. נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

קפה ראמסם, רחוב יפו 72, חיפה
בעל הקפה – חנא דקלוש, נוצרי
היה פעיל במאורעות 1936/39. המקום משמש לפגישות הנוער המוסלמי והנוצרי. משקאות חריפים ברישיון.

קפה בשוק אל-אבייד, חיפה
בעל הקפה – באדייה – אלמנתו של פואד ג'דה. תומכת וחברה בקלוב הנשים של המוסלמיות והנוצריות. בקפה מבקרים רבים מהמשטרה הבריטית ונשים רעולות אשר קשה לקבוע את טיבן. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה "רויאל", רחבת חמרה, חיפה
בעל הקפה – סולימאן ג'אבור
מקום פגישה של הנוער המוסלמי והנוצרי. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה קוינס באר, רחוב יפו 76, חיפה
בעל הקפה מוסה אליאס עבוד, נוצרי
חבר פעיל באגודה הנוצרית המוסלמית. יש לו קשר אמיץ עם המשטרה הבריטית. בקפה נערכות לעתים קרובות פגישות.

בית קפה ברובע סייקאלי, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – אמיל זאכה, נוצרי
היה לפנים קצין במשטרה הא"יית, פוטר לפני 18 שנה. בן 50 בערך. הוא אחיו של מי שהיה עורך העיתון "אן-נאפייר" שנפסק בזמנו ובעליו מת. אמיל זאכה משלים בין המוסלמים והנוצרים בסכסוכים שונים. אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב השוק, חיפה
בעל המסעדה קאמל אל-חאליק
משמש כשליחו של ראשיד איברהים בענינים בלתי ליגליים. אין במסעדה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – פאחרי קרידלי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – מטבח מקבול. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – קאסם חליל אל-טאוויתי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – טופיק צאלח. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – נימר חסן, אין בקפה משקאות חריפים.

 

בכל בתי הקפה הנ"ל הנמצאים בבית הוואקף המוסלמי – מתאסף ההמון לכניסת התפילה למסגד ומשם באות ההוראות.

קפה ומסעדה ברחוב עיראק 124, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – עבד-אללה זיינא
מחסידיו של שייך קאסם. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הג'רייני, חיפה
בעל הקפה – שאפיק צאלח
הקפה משמש כמקום להטפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב איבן אל-אטיר 30, ליד תחנת הכרמל, חיפה
בעל הקפה – חנא ניקולר חלאסי, נוצרי
הקפה משמש לפגישות הנוער הנוצרי והמוסלמי ברובע הקפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בערד אל-ראמל, הכביש הישן לעכו, חיפה
בעל הקפה – מחמד חסן חאג' אחמד
הקפה משמש בערבים למקום הטפה אשר נגינת כנור ושירה מסווה על כך. בעל הקפה הנו ממפלגת החוסיינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב חורי 25, בית ואג'ייה מוראד, חיפה
בעל הקפה – קאויראק פולידיאן, ארמני
מקום פגישה לנוער הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הג'ירייני, בית מוראד, חיפה
בעל הקפה – מחמד מוצטפה בקאנג', מוסלמי
הקפה משמש פעמיים בשבוע בערב למקום הטפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחבת חמרה, בית הכנסייה המרוניטית, חיפה
בעל הקפה – אנדריוס חנא איוב, נוצרי
בזמן המאורעות היה הקפה מקום קבוע לריכוז הטרוריסטים ביום. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 97, חיפה
בעל הקפה – חנא אבודי, נוצרי
הקפה משמש לפגישות של האספסוף הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הואדי 42, חיפה
בעל הקפה – יוסף גיזאווי, מוסלמי, סוחר בנשק
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב ההר 1, בית ד"ר טאביל, חיפה
בעל הקפה – ג'ורג' חביב נעמה, נוצרי
חסיד נלהב של החוסיינים ופעיל מאוד ביניהם. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 144, ליד תחנת הנמל, חיפה
בעל הקפה – עבדול נאסיח א-דין
הקפה משמש מקום פגישות לנוער הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 106 בבית יורשי חאג' חליל טאהא
בעל הקפה – מחמד ראגב חאג' איברהים, מוסלמי
הבית והקפה משמשים לפגישות קבועות של מוסלמים פעילים.

 

סוג ג – בתי קפה שבהם מתרכזים אנשים שהיו פעילים בסמן המאורעות ויהיו פעילים אם יתעורר אי-שקט, אולם עכשיו אינם פעילים (לחצו לרשימה המקורית)

קפה פנורמה על הר-הכרמל
בעל הקפה – לואיזה טלבוט
קודם ניהל את הקפה הגרמני וילהלם פריצ'ה שנעצר עם פרוץ המלחמה. אומרים שלואיזה היא בתו, אולם קשריה עם אנגלי אחד איפשרו לה להמשיך בניהול הקפה. בקפה זה נפגשים אנגלים, לרוב אנשי המשטרה. באים לשם גם ערבים מהשכבה הבינונית והגבוהה. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ברחוב יפו, בנין ג'ורג' ג'דה
בעל הקפה – אסקנדר עבד אל-נול, נוצרי
בקפה משקאות חריפים.

קפה מול תחנת הרכבת המזרחית
בעל הקפה – אליהו נאצר, נוצרי
בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ברחוב סטנטון 76, חיפה, בית קטקודה
בעל הקפה – שורקאט מוצטפה טורק, מוסלמי
אין משקאות חריפים.

קפה ברחוב חיג'אז 10, בית ליאון לוי (יהודי), חיפה
בעל הקפה – יוסף פאראן, מוסלמי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 42, חיפה
בעל הקפה – אוסמן יוסף פאראן, מוסלמי
אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב הכנסיות, בית פרטי, חיפה
בעל המסעדה – סעיד צאלח אנקון, מוסלמי
אין במסעדה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אביאד, בית אביאד
בעל הקפה – יוסף מאושי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אבייאד, בית אבייאד, חיפה
בעל הקפה – באשארה נאקוויל
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 36, בית מחמד סעד א-דין, חיפה
בעל הקפה – אחמד מחמד חאמזי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אבייאד, בית המנזר הלטיני
בעל הקפה – באשארה חביב
אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב המלכים 54, בית עזיז חיאט
בעל הקפה – עזאת גאראווי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הואדי 47, חיפה
בעל הקפה – מנחיאן ג'אבור ג'חשאן
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 30, בית חבייאב, חיפה
בעל הקפה – מחמד חאדיב אל צולח
אין בקפה משקאות חריפים

קפה ברחבת חמרה, בית מוחאשאן, חיפה
בעל הקפה – מוצטפה בראקנדה
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 122, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – נימר זאביין
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אבייאד, בית הוואקף היוני הקטולי
בעל הקפה – ג'וד אוטאקי
משמש כמקום לאספסוף. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב איבן אל-אטיר 31 מול תחנת הכרמל, חיפה, הבית של אליאס עיון
בעל הקפה – סאמי איוב באהווי, נוצרי
לפעמים מתקיימות שם פגישות של הצופים הנוצרים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עירק 30, חיפה
בעל הקפה – ראג'יב אאיד מואדמר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עין-דוד 28, בית הוואקף הקטולי, חיפה
בעל הקפה – ריג'יס באחרי דאייב, נוצרי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב סטנטון 68, חיפה
בעל הקפה – מארי חסן אל-קילאני
הקפה משמש להברחת סמים: קוקאין וחשיש. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, חיפה
בעל הקפה – מחמד חסן קלינאני (אחיו של הנ"ל)
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית דאלאל, חיפה
בעל הקפה – שאפיק חוסייני
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, חיפה
בעל הקפה – סובחי סעיד סלאמי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב חיג'אז 8, חיפה, בית לאון לוי
בעל הקפה – אחמד עלי עומר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 65, חיפה
בעל הקפה – לואיס אל-אשי, נוצרי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 7, חיפה
בעל הקפה – עבד אל-נאסר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 1, חיפה, בית סנדוקי
בעל הקפה – שאפיק אל-סולח
משמש כמקום קבוע לסבלים. אין בקפה משקאות חריפים

קפה ברחוב עירק 110, בית פאטמה עיראני (חברה באגודת הנשים המוסלמיות), חיפה
בעל הקפה – חוסיין מחמד חרייבה אל-דאדה
אין בקפה משקאות חריפים

 

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותבת אורחת. המידע והעובדות נבדקו על ידה.

 

למידע נוסף על הסיפור:

בתי הקפה הערביים בחיפה בשלהי תקופת המנדט על פי סקרי בתי העסק של שירות הידיעות של "ההגנה"

 

כתבות נוספות:

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

כיצד הגיע המכתב של היטלר למופתי אל הספרייה הלאומית

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948


בין המסגד לבית הקפה: חודש הרמדאן ועיד אלפטר בעיניו של משה ריישר (1880-1840)

רשמיו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר, ממנהגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה.

דרך בית לחם, מתוך אלבום פיורילו

משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית. החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת-אלקדר (ליל הגורל והרוממות) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). לפיכך נחתם החודש אחר כך בעיד אלפִטְר, חג המוקדש לשמחה ולתפילה, עת המוסלמים שמחים בכך שיצאו מן הדין לחיים ולשלום, כעין מקבילה לשמחת הסוכות הסמוכה לצאת יום הכיפורים אצל היהודים, ולשמיני עצרת ושמחת תורה המלווים בארץ ישראל את יום הושענא רבה שבו נדונים על המים (הגשמים) – הוא (כמסורת אשכנז הקדומה ואצל המקובלים) ליל החותם הגדול.

מעניין להתבונן בהתרשמותו של הסופר והנוסע היהודי, משה בן מנחם מנדל ריישר (במקור: נוסבאום, 1880-1840) ממנהיגי הקהל המוסלמי בחודש הרמדאן בירושלים באמצע המאה התשע-עשרה. ריישר היה בן לעולים שכפי הנראה עלו מרישא שבגליציה לירושלים בשל התכונה המשיחית שאחזה את היהודים לקראת שנת ת"ר (1840). בגיל 20 לערך הצטרף ריישר לישיבה חסידית בירושלים, ואחר כך נתמנה לשד"ר (שליח דרבנן) שלה, ויצא לאסוף תרומות בגליציה; כך, שב למקומות בהם נולדו הוריו. אפשר כי יציאתו את הארץ היתה כרוכה במצבו המדולדל של הישוב היהודי בעיר לאחר מגיפת הכולירע הקשה של שנת 1865. בשנת 1866 ראה אור לראשונה ספרו שערי ירושלים (למברג/ לבוב ; דפוס B.Lorie ; נדפס שוב בעשור הראשון להופעתו שמונה פעמים בווארשה ובלבוב), מעין ממואר של הכותב המאגד זכרונות שחווה בילדותו ובנעוריו בעיר הקודש, יחד עם סיפורי מעשים שהתרחשו בעיר ומנהגים ממנהגים שונים של הקהלים הדתיים השוכנים בה. אברהם יערי, טען בספרו, שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה התשע-עשרה (הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשי"א, עמוד 96), כי ספרו של ריישר היה "אחד הספרים החשובים ביותר בספרות-התעמולה לא"י".

וכך כתב ריישר בשער התשיעי בספרו, מנהגי הארץ, על חודש הרמדאן בירושלים:

"הישמעאלים מתענים חודש אחד בשנה, נקרא אצלם בערבי 'ראמידאן', לפעמים [יהיה] בראש חדש ניסן ולפעמים באב או באיזה חודש שיפול כי אין להם עיבור שנים, ואוכלים ושותים כל הלילה עד אור הבקר ויושבים בבתי קאפפע ושותים קאפפע וקנה המקטרת, הטאטין לא ימושו מפיהם, ושמחים בנבל וכינור ותופים ושירים וחלילים ומשמיעים קול קנה שריפה, והחנויות שלהם פתוחים עם כל מיני פירות ומאכלים טובים ומשקאות של מי לימון ושאר פירות, וכשיגיע הארת פני המזרח יש אחד מהם שצועק על ה"זמיא" בתי תפלות שלהם כי בתי תפלות שלהם גבוהים מאוד וצרים עד שלמעלה יש לו חידוד דק וכל הבנין הוא עגול כמגדל וסביב הבנין סמוך אל החידוד יש מעקה הנקרא 'גאניק' ומתוכו מדרגות שעולים בם אל המעקה דרך פתח והוא הוחל סביב וצועק בקול גדול וזמרה, ואז כל אחד הולך אל ביתו לישן וביום לא אוכלים ולא שותים ואף לא יקטירו קנה הקטורת טאטין, ולעת ערב חוזרים אל בתי קאפפע ויושבים שורות על ספסלים קטנים ובידם קני קטורת טאטין ואוכלים הרבה ויושבים ומצפים לשעה שתים עשרה וכשיגיע שעה י"ב באותה רגע קודם צאת הכוכבים חוטפים ואוכלים ושותים, הטאטין וגם משקאות חמוצים ומתוקים, ובירושלים יש להם סימן אחר כששומעים קול הכלי תותח 'קנאנין' מעל החומה הן בבוקר והן בערב. בכל יום שלש פעמים צועק אחד על 'הזמייא' שלהם ושלש פעמים בלילה, כן בכל השנה. ולאחר השלשים יום עושים איד (=חג, ש.ר) ארבעה ימים מלובשים בגדי יקר ואוכלים ושותים ושמחים והרבה חנויות סתומים וסגורים ויושבין בבתי הקאפפע כל היום וכל הלילה ושותין קאפפע וטוטין ואחד משורר בלשון ערבי ואחד יספר להם מעשיות ומליצות ובכל בוקר הולכים בירושלם אל מקום המקדש ואל בתי התפלות שלהם וגם בלילה."

ניתן לחוש בדברי ריישר את הרושם העז שמותירה בו תרבותם של הערבים בני ירושלים, במיוחד בכל אשר לשניוּת (בעיניו) שהן נוהגים בהּ בין אדיקות דתיות ובין תרבות פנאי; המוסלמים, לעדותו של ריישר, אינם רק מתפללים וצמים, אלא גם יודעים לחגוג ולהסב יחדיו בערבים, ומאחר שנאסר עליהם לשתות אלכוהול, הם יושבים בבתי קפה, מעשנים נרגילה, ומאזינים למוסיקה, או לשירה או למספרי סיפורים ולעתים אף יורים ברובים (קני שריפה) להבעת שמחה. אני מניח כי השתוממות זו מקורהּ בהיותו של ריישר בן לעולים מגליציה, מן האדוקים. יש להניח כי בקרב הקהילה החסידית בה דר ריישר ואשר בשמהּ יצא חזרה לגליציה, לא היה נהוג לעסוק בדברים שיש בהם בידור או שעשוע. קשה שלא להשתאות מול הקושי של ריישר להכיר כי אדם מסוגל גם לצום ולהתפלל בפני אלוהיו בכובד ראש ובכוונת-לב, וגם להשתעשע במסיבת-חברים בבית הקפה, כשהוא מאזין למוסיקה, שירה או סיפור הניתן מפי מספר-מומחה. בעצם, הקושי הזה של הכרה בכך ששני הצדדים עשויים לעלות יחדיו, משותפת להרבה משלומי אמוני-ישראל גם היום, הרואים בחומרה כל רגע של "ביטול תורה", ומבדילים בין ספרות קודש ובין ספרות חול (ובין תרבות-קודש ותרבות-חול), כאילו שאינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת באדם, והאחת מבקשת למחות את רעותהּ. ריישר, שבילה את ילדותו ואת נעוריו בירושלים, לא הכיר כנראה תרבות יהודית אינטגרטיבית. לפיכך, המציאות האסלאמית שראה בירושלים, תרבות המשלבת בין התפילה המסגדים ובין המולת בתי הקפה, הרעישה אותו והביאה אותו ליחד לכך דברים, בבחינת פלא, או מציאות מוזרה ורבת-רושם, שעליו ליידע בה את קוראיו. יש להניח, כי לו היה ריישר בן להורים יהודים בני ארצות-האסלאם, היה נרעש פחות, שכן היה רואה בהתנהלות הזאת, דבר-רגיל, עולם כמנהגו נוהג; ואכן תרבות בתי הקפה התפשטה באזור המזרח התיכון, למן תורכיה ועד מצרים למן שלהי המאה השש-עשרה ואילך.

 

ציפורים, חדרים, עננים

טל ניצן על שיריה של אמילי דיקנסון בביצוע המוזיקאי האיטלקי אציו בוסו

Paradijsvogel, Jacques Callot, 1646

במדור הקודם של 'רעד קולך' הובא השיר 'Robin' של אמילי דיקנסון בלחן וביצוע יפהפה של אפרת בן-צור. המדור נשאר עם ציפוריה של דיקנסון אבל בכיוון מוזיקלי אחר לחלוטין, והפעם תוך התמקדות במוזיקה.

המוזיקאי האיטלקי אֶציו בּוֹסוֹ (Ezio Bosso) כתב יצירה לירית לכלי קשת, עם הדהודים של בארוק מוקדם, בשם: 'Emily Dickinson, Who cares about the Bluebird sing', בעקבות שירהּ זה של דיקנסון על הציפור הכחולה הפתאומית, המבשרת את האביב:

 

Emily Dickinson
THE BLUEBIRD

Before you thought of spring,
Except as a surmise,
You see, God bless his suddenness,
A fellow in the skies
Of independent hues,
A little weather-worn,
Inspiriting habiliments
Of indigo and brown.

With specimens of song,
As if for you to choose,
Discretion in the interval,
With gay delays he goes
To some superior tree
Without a single leaf,
And shouts for joy to nobody
But his seraphic self!

 

 

דיקנסון היא אחת המשוררות האהובות על בּוֹסוֹ, שקרא לדבריו את כל כתביה. ככלל, שירה היא מקור השראה משמעותי עבורו (אם כי גם שלטי רחוב, בין השאר…) – את היצירה 'Clouds' למשל, הוא קושר לשתי שורות של ויליאם וורדסוורת':

"I wandered lonely as a cloud, / that floats on high o'er vales and hills".

("תָּעִיתִי כְּעָנָן בּוֹדֵד, / הַצָּף עַל עֵמֶק וְגִבְעָה").

ההשראה של דיקנסון מתבטאת לפחות בעוד יצירה אחת שהקדיש לה בוסו, סולו פסנתר ענוג בשם 'Emily's Room':

לציפורים (עוד להלן) ולחדרים מקום מיוחד ביצירתו של בוסו, מוזיקאי בעל שם עולמי – מלחין, מנצח, פסנתרן ולשעבר נגן קונטרה-בס. דיסק הסולו הראשון שלו כפסנתרן, שיצא רק ב-2015 אחרי שנות יצירה רבות, נקרא The 12th Room. הוא מבוסס (גם) על כתבי התיאוסופים ועל תפיסה של החיים כסידרה של שנים-עשר חדרים, ועוסק בין השאר בזיכרון, באובדן, בתקווה ובהישארות הנפש. רובו הוקלט בהופעות חיות והוא כולל יצירות של באך, שופן, קייג' וגלוק, אך בעיקר של בוסו עצמו – ביניהן סונטה מהורהרת וסוערת כאחד, בת כ-40 דקות, זו שהדיסק קרוי על שמה.

אציו בוסו, יליד טורינו (1971), שכמעט אינו ידוע בישראל, נחשב זה שנים לאחד המוזיקאים המשפיעים והמובילים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית, מן הנציגים הבולטים של הפוסט-מינימליזם (כלומר פוסט סטיב רייך, מייקל ניימן, אַרווֹ פארט ופיליפ גלאס). בוסו עצמו מציין דווקא את בטהובן כאביו הרוחני. ואכן, קשה למסגר את המוזיקה העשירה שלו בהגדרה ז'אנרית ספציפית: המנעד התמאטי שלו אקלקטי, סגנונו מגוון, ולחניו משקפים סינסתזיה – חציית גבולות בין צלילים למראות, מוזיקה שנולדת מחזיונות וגירויים ויזואליים. כך מגיל 4, שאז התחיל לנגן ולקרוא תווים: "בשבילי כל צליל מתורגם למראֶה או לצבע, ובדומה לכך מראות מעירים בי צלילים."

יצירותיו של בוסו מתאפיינות במבנה עומק מורכב ורב-שכבתי, עטוף במלודיות פיוטיות, מפתות ושופעות רגש. השילוב הזה מודגם היטב למשל ביצירה הקצרה 'Rain, in your black Eyes', מן האהובות ביצירותיו, שמבוצעת כמעט בכל הקונצרטים שלו בעיבוד תזמורתי רב-עוצמה. הסרטון שלהלן מתעד את ההקלטה הראשונה, בגירסה לפסנתר, לכינור ולצ'לו (ובמעין כינוי חיבה, 'Rain' בלבד). בדקה הראשונה ניתן להבחין במשהו חריג בטכניקת הנגינה של בוסו, רמז לקושי פיזי (להלן 2), אבל בסיום הוא כמו מתמזג לחלוטין עם הפסנתר – הכובע נשמט על עיניו ואת הפורטיסימו החותם את היצירה הוא מנגן בעיוורון:

 

 

מעבר לאיכותו כמוזיקאי, אציו בוסו הוא התגלמות הביטוי השחוק 'ניצחון הרוח', בהתמודדותו בגבורה בלתי-נתפסת עם שורת פגעים פיזיים שניחתו עליו. ב-2005 בעקבות פציעה חמורה בידו נאלץ לחדול מהנגינה ולהתמקד בקומפוזיציה ובניצוח. ב-2011 עבר ניתוח להסרת גידול במוח שבעקבותיו נכנס "לתוך סיפור אפל" כהגדרתו. אבל בדבריו השבר העמוק ההוא מצטייר כשיעור בצניעות: "ברגע אחד איבדתי הכול: את הדיבֵּר, את המוזיקה. זכרתי אותה אבל לא הבנתי אותה. במשך חודשים ניגנתי ובכיתי ולא יכולתי לעשות דבר. המוזיקה שוב לא היתה חלק מחיי, היא היתה רחוקה, לא יכולתי לאחוז בה. וגיליתי שאני יכול לחיות בלעדיה … למדתי שהמוזיקה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. לכל היותר אני משרתהּ."

כעבור זמן לא-רב לקה בוסו בטרשת נפוצה, שפגעה בין השאר בדיבור ובמוטוריקה שלו. כיום הוא מתנייד על כיסא גלגלים. עם כל אלה, אציו בוסו הוא מוזיקאי פעיל ויוצא דופן: נגן וירטואוז, מנצח עם כריזמה של כוכב רוק ומלחין פורה ומרתק של אופרות, סימפוניות ומוזיקה קאמרית, מוזיקה לסרטים (קרוב ל-30, עם מועמדוּת לאוסקר), לתיאטרון ולמחול, ועוד. הוא מרבה לערוך מופעי צדקה ומעניק שיעורים וסדנאות-אמן לילדים חולים ולנוער עבריין. הוא נוהג לומר: "אני מופיע עם מגבלה נראית-לעין מול אנשים שמגבלותיהם סמויות מעין."

למגינת לבו, במשך שנים, גם לאחר שזכה לתהילה ולפרסים בכל העולם, באיטליה מולדתו נודע בעיקר כמלחין סרטים. למרבה האירוניה הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל האיטלקי התרחשה לאחר הופעה קצרה דווקא בפסטיבל סן רמו, ב-2016: בוסו התראיין על הבמה ראיון חשוף, בלי שום ניסיון לרכך את קשיי הדיבור והתנועה שלו, שבלטו חריגים כמו שערורייה על רקע הזוהר המלוטש של הפסטיבל וכוכביו. בסופו ניגן את היצירה העדינה 'Following a Bird', שיר שבו הוא פותח כל קונצרט משום שהוא מרומם ומחזק את רוחו. לסיום אותה הופעה אמר: "את המוזיקה, כמו את החיים, יש רק דרך אחת לעשות: יחד." זו לא היתה אמירה בעלמא, אלא ביטוי לעיקרון שמנחה את דרכו כמבצע: לא להתבלט על חשבון אחרים, לא לנגן 'כמו סופרמן', כדבריו: "לא לשאוף לַטוב ביותר, אלא לְטוב יותר – לטובת חבריך." הצופים והתזמורת בסן רמו הגיבו בתשואות ממושכות ובדמעות, ההופעה הפכה לסרטון ויראלי, ובוסו כבש את הקהל האיטלקי בן לילה. הנה איפוא לסיום, בסרטון אחר, הציפור השנייה המובטחת.

 

https://www.youtube.com/watch?v=AHe6AzhRa3o

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

המכתב שחושף את האמת על הרומן של המשורר הלאומי.

חיים נחמן ואשתו מאניה (אוורבוך) ביאליק

ההתרגשות שאחזה בקהל העצום שהתאסף בבוקר ה-26 במרץ שנת 1924 בתחנת הרכבת לוד, העידה על גודל המוניטין של האיש שהגיע לארץ ישראל – הפעם לא לביקור חטוף, אלא כדי להשתקע בה. הוא הגיע אליה יחד עם רעייתו מאניה, ושמו – ידעו כל הנוכחים – חיים נחמן ביאליק.

 

כתבה בעיתון דאר היום המכריזה על בואו של משורר העברים, חיים נחמן ביאליק. הכתבה התפרסמה ב-26 במרץ 1924

 

ביאליק ביקש מחבריו והפציר במכבדיו מבעוד מועד שהוא לא מעוניין בקבלת פנים חגיגית. במובן מסוים הם נענו לבקשתו: מי שהוכתר שנים קודם לכן כ"המשורר הלאומי" של השפה העברית, לא זכה לקבלת פנים אחת, אלא לכמה קבלות פנים. החגיגות החלו בתחנת הרכבת, המשיכו בתל אביב (בביתו של מרדכי בן הלל הכהן), והסתיימו רק למחרת בגימנסיה הרצליה. ביאליק נאלץ להתרגל במהרה לרעיון שבואו ארצה הוא חגיגה לאומית, ובפני תלמידי גימנסיה הרצליה נשא המשורר הנודע הרצאה הומוריסטית. שבוע לאחר מכן התכנס המון באחד הרחובות החדשים של תל אביב כדי לחגוג את חנוכתו של רחוב ביאליק – הרחוב בו עמד המגרש בו התעדו הזוג ביאליק לבנות את ביתם בארץ.

הבית שעיצב ביאליק בכספי הכנסות מהדורת היובל של כתביו דמה יותר לארמון מסביר פנים מאשר לביתו של משורר המעריך את בדידותו. כך כנראה גם התייחסו אליו רבים ביישוב, אשר הרגישו שהמעון הרשמי של המשורר הלאומי לא מתאפיין ברשמיות יתרה, והם מוזמנים אליו (כמעט) בכל עת שיחפצו. מכיוון שביאליק היה מעורב בכל שלב בתכנון ובבנייה של הבית – והיה מודע לחלוטין לחזות הסמלית והמזמינה של מעונו החדש – ברור שמה שהיישוב ביקש, הרגיש ביאליק מחויב לספק.

 

בית ביאליק ברחוב ביאליק, תל אביב. תמונה משנת 1945. צולם ע"י רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור

 

הטרדות בלתי פוסקות, ביקורים תדירים והעובדה שהרגיש כי מצופה ממנו לעמוד לרשות הציבור בכל שעה הובילו את ביאליק להמציא שלל סיבות ותירוצים להיעדרויות התכופות שלו מביתו. במהלך עשר השנים האחרונות לחייו, התקופה בה השתקע בתל אביב, הוא יצא לשמונה מסעות שונים באירופה ובארצות הברית – חלקם כדי לקדם מטרות ציבוריות, חלקם דווקא בשם יוזמות עסקיות-פרטיות ואחרים – פשוט כדי לנוח מההמולה אליה נקלע בארץ. מרבית מסעותיו היו מן הסוג הראשון.

 

פרשיית אהבים בלונדון?

החששות של ביאליק ממצבו הכספי הרעוע ומשכרם הנשחק של עשרות עובדי הוצאת הספרים 'דביר' הולידו מספר נסיעות מחוץ לגבולותיה של הארץ. בדצמבר 1930 יצא ביאליק בן ה-57 לשהוּת בת חודשיים בבירת אנגליה, שם ביקש לגייס כסף להוצאת הספרים שניהל והקים עוד בחוץ לארץ.

 

ביאליק בחברת רעייתו ובת אחותו. צילום: י. שנידר

 

 

קורות הנסיעה הזו המשיכה להטריד את בני הזוג ביאליק זמן רב לאחר שחזר ממנה. כשנה לאחר הנסיעה, שלח ביאליק אל אשתו מכתב נסער בו טען בתוקף "בחיי, בחייך, היקרים לי מחיי, ובחיי הורינו היקרים – שלא אירע שום דבר". השום דבר שאליו התכוון ביאליק היה פרשית אהבים (שלא קרתה לטענתו) בינו ובין צעירה יהודייה, מורה כבת 30 שפגש בלונדון, ושמה – חיה פיקהולץ.

חיה פיקהולץ (במרכז) עם תלמידותיה. תל-אביב, שנות ה-20 או ה-30

 

אלא, שמכתב שהתגלה בארכיון גנזים שנים רבות לאחר מכן חשף את האמת: ביאליק ופיקהולץ אכן ניהלו רומן קצר. בפברואר 1931 שלח ביאליק מכתב אהבה המסכם את יחסיו הקצרים והנעימים עם פיקהולץ. במכתב זה סיפר למאהבתו הצעירה כי "גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראיך, ולבי יוצא אליך".

 

המכתב ששלח ביאליק לפיקהולץ מבהיר שייתכן שהמשורר הלאומי לא היה כן לחלוטין עם אשתו

 

לאחר פתיחה נרגשת זו ביצע ביאליק מעין פלאגייט עצמי כששאל את עצמו ואותה: "אכן גם אני רק עתה אדע מה נעמת ומה יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? האהבתי אותך יש משלש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מלבי".

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

 

כתבות נוספות:

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק