במדור הקודם של 'רעד קולך' הובא השיר 'Robin' של אמילי דיקנסון בלחן וביצוע יפהפה של אפרת בן-צור. המדור נשאר עם ציפוריה של דיקנסון אבל בכיוון מוזיקלי אחר לחלוטין, והפעם תוך התמקדות במוזיקה.
המוזיקאי האיטלקי אֶציו בּוֹסוֹ (Ezio Bosso) כתב יצירה לירית לכלי קשת, עם הדהודים של בארוק מוקדם, בשם: 'Emily Dickinson, Who cares about the Bluebird sing', בעקבות שירהּ זה של דיקנסון על הציפור הכחולה הפתאומית, המבשרת את האביב:
Emily Dickinson
THE BLUEBIRD
Before you thought of spring,
Except as a surmise,
You see, God bless his suddenness,
A fellow in the skies
Of independent hues,
A little weather-worn,
Inspiriting habiliments
Of indigo and brown.
With specimens of song,
As if for you to choose,
Discretion in the interval,
With gay delays he goes
To some superior tree
Without a single leaf,
And shouts for joy to nobody
But his seraphic self!
דיקנסון היא אחת המשוררות האהובות על בּוֹסוֹ, שקרא לדבריו את כל כתביה. ככלל, שירה היא מקור השראה משמעותי עבורו (אם כי גם שלטי רחוב, בין השאר…) – את היצירה 'Clouds' למשל, הוא קושר לשתי שורות של ויליאם וורדסוורת':
"I wandered lonely as a cloud, / that floats on high o'er vales and hills".
("תָּעִיתִי כְּעָנָן בּוֹדֵד, / הַצָּף עַל עֵמֶק וְגִבְעָה").
ההשראה של דיקנסון מתבטאת לפחות בעוד יצירה אחת שהקדיש לה בוסו, סולו פסנתר ענוג בשם 'Emily's Room':
לציפורים (עוד להלן) ולחדרים מקום מיוחד ביצירתו של בוסו, מוזיקאי בעל שם עולמי – מלחין, מנצח, פסנתרן ולשעבר נגן קונטרה-בס. דיסק הסולו הראשון שלו כפסנתרן, שיצא רק ב-2015 אחרי שנות יצירה רבות, נקרא The 12th Room. הוא מבוסס (גם) על כתבי התיאוסופים ועל תפיסה של החיים כסידרה של שנים-עשר חדרים, ועוסק בין השאר בזיכרון, באובדן, בתקווה ובהישארות הנפש. רובו הוקלט בהופעות חיות והוא כולל יצירות של באך, שופן, קייג' וגלוק, אך בעיקר של בוסו עצמו – ביניהן סונטה מהורהרת וסוערת כאחד, בת כ-40 דקות, זו שהדיסק קרוי על שמה.
אציו בוסו, יליד טורינו (1971), שכמעט אינו ידוע בישראל, נחשב זה שנים לאחד המוזיקאים המשפיעים והמובילים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית, מן הנציגים הבולטים של הפוסט-מינימליזם (כלומר פוסט סטיב רייך, מייקל ניימן, אַרווֹ פארט ופיליפ גלאס). בוסו עצמו מציין דווקא את בטהובן כאביו הרוחני. ואכן, קשה למסגר את המוזיקה העשירה שלו בהגדרה ז'אנרית ספציפית: המנעד התמאטי שלו אקלקטי, סגנונו מגוון, ולחניו משקפים סינסתזיה – חציית גבולות בין צלילים למראות, מוזיקה שנולדת מחזיונות וגירויים ויזואליים. כך מגיל 4, שאז התחיל לנגן ולקרוא תווים: "בשבילי כל צליל מתורגם למראֶה או לצבע, ובדומה לכך מראות מעירים בי צלילים."
יצירותיו של בוסו מתאפיינות במבנה עומק מורכב ורב-שכבתי, עטוף במלודיות פיוטיות, מפתות ושופעות רגש. השילוב הזה מודגם היטב למשל ביצירה הקצרה 'Rain, in your black Eyes', מן האהובות ביצירותיו, שמבוצעת כמעט בכל הקונצרטים שלו בעיבוד תזמורתי רב-עוצמה. הסרטון שלהלן מתעד את ההקלטה הראשונה, בגירסה לפסנתר, לכינור ולצ'לו (ובמעין כינוי חיבה, 'Rain' בלבד). בדקה הראשונה ניתן להבחין במשהו חריג בטכניקת הנגינה של בוסו, רמז לקושי פיזי (להלן 2), אבל בסיום הוא כמו מתמזג לחלוטין עם הפסנתר – הכובע נשמט על עיניו ואת הפורטיסימו החותם את היצירה הוא מנגן בעיוורון:
מעבר לאיכותו כמוזיקאי, אציו בוסו הוא התגלמות הביטוי השחוק 'ניצחון הרוח', בהתמודדותו בגבורה בלתי-נתפסת עם שורת פגעים פיזיים שניחתו עליו. ב-2005 בעקבות פציעה חמורה בידו נאלץ לחדול מהנגינה ולהתמקד בקומפוזיציה ובניצוח. ב-2011 עבר ניתוח להסרת גידול במוח שבעקבותיו נכנס "לתוך סיפור אפל" כהגדרתו. אבל בדבריו השבר העמוק ההוא מצטייר כשיעור בצניעות: "ברגע אחד איבדתי הכול: את הדיבֵּר, את המוזיקה. זכרתי אותה אבל לא הבנתי אותה. במשך חודשים ניגנתי ובכיתי ולא יכולתי לעשות דבר. המוזיקה שוב לא היתה חלק מחיי, היא היתה רחוקה, לא יכולתי לאחוז בה. וגיליתי שאני יכול לחיות בלעדיה … למדתי שהמוזיקה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. לכל היותר אני משרתהּ."
כעבור זמן לא-רב לקה בוסו בטרשת נפוצה, שפגעה בין השאר בדיבור ובמוטוריקה שלו. כיום הוא מתנייד על כיסא גלגלים. עם כל אלה, אציו בוסו הוא מוזיקאי פעיל ויוצא דופן: נגן וירטואוז, מנצח עם כריזמה של כוכב רוק ומלחין פורה ומרתק של אופרות, סימפוניות ומוזיקה קאמרית, מוזיקה לסרטים (קרוב ל-30, עם מועמדוּת לאוסקר), לתיאטרון ולמחול, ועוד. הוא מרבה לערוך מופעי צדקה ומעניק שיעורים וסדנאות-אמן לילדים חולים ולנוער עבריין. הוא נוהג לומר: "אני מופיע עם מגבלה נראית-לעין מול אנשים שמגבלותיהם סמויות מעין."
למגינת לבו, במשך שנים, גם לאחר שזכה לתהילה ולפרסים בכל העולם, באיטליה מולדתו נודע בעיקר כמלחין סרטים. למרבה האירוניה הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל האיטלקי התרחשה לאחר הופעה קצרה דווקא בפסטיבל סן רמו, ב-2016: בוסו התראיין על הבמה ראיון חשוף, בלי שום ניסיון לרכך את קשיי הדיבור והתנועה שלו, שבלטו חריגים כמו שערורייה על רקע הזוהר המלוטש של הפסטיבל וכוכביו. בסופו ניגן את היצירה העדינה 'Following a Bird', שיר שבו הוא פותח כל קונצרט משום שהוא מרומם ומחזק את רוחו. לסיום אותה הופעה אמר: "את המוזיקה, כמו את החיים, יש רק דרך אחת לעשות: יחד." זו לא היתה אמירה בעלמא, אלא ביטוי לעיקרון שמנחה את דרכו כמבצע: לא להתבלט על חשבון אחרים, לא לנגן 'כמו סופרמן', כדבריו: "לא לשאוף לַטוב ביותר, אלא לְטוב יותר – לטובת חבריך." הצופים והתזמורת בסן רמו הגיבו בתשואות ממושכות ובדמעות, ההופעה הפכה לסרטון ויראלי, ובוסו כבש את הקהל האיטלקי בן לילה. הנה איפוא לסיום, בסרטון אחר, הציפור השנייה המובטחת.
https://www.youtube.com/watch?v=AHe6AzhRa3o
רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!
