ציפורים, חדרים, עננים

טל ניצן על שיריה של אמילי דיקנסון בביצוע המוזיקאי האיטלקי אציו בוסו

Paradijsvogel, Jacques Callot, 1646

במדור הקודם של 'רעד קולך' הובא השיר 'Robin' של אמילי דיקנסון בלחן וביצוע יפהפה של אפרת בן-צור. המדור נשאר עם ציפוריה של דיקנסון אבל בכיוון מוזיקלי אחר לחלוטין, והפעם תוך התמקדות במוזיקה.

המוזיקאי האיטלקי אֶציו בּוֹסוֹ (Ezio Bosso) כתב יצירה לירית לכלי קשת, עם הדהודים של בארוק מוקדם, בשם: 'Emily Dickinson, Who cares about the Bluebird sing', בעקבות שירהּ זה של דיקנסון על הציפור הכחולה הפתאומית, המבשרת את האביב:

 

Emily Dickinson
THE BLUEBIRD

Before you thought of spring,
Except as a surmise,
You see, God bless his suddenness,
A fellow in the skies
Of independent hues,
A little weather-worn,
Inspiriting habiliments
Of indigo and brown.

With specimens of song,
As if for you to choose,
Discretion in the interval,
With gay delays he goes
To some superior tree
Without a single leaf,
And shouts for joy to nobody
But his seraphic self!

 

 

דיקנסון היא אחת המשוררות האהובות על בּוֹסוֹ, שקרא לדבריו את כל כתביה. ככלל, שירה היא מקור השראה משמעותי עבורו (אם כי גם שלטי רחוב, בין השאר…) – את היצירה 'Clouds' למשל, הוא קושר לשתי שורות של ויליאם וורדסוורת':

"I wandered lonely as a cloud, / that floats on high o'er vales and hills".

("תָּעִיתִי כְּעָנָן בּוֹדֵד, / הַצָּף עַל עֵמֶק וְגִבְעָה").

ההשראה של דיקנסון מתבטאת לפחות בעוד יצירה אחת שהקדיש לה בוסו, סולו פסנתר ענוג בשם 'Emily's Room':

לציפורים (עוד להלן) ולחדרים מקום מיוחד ביצירתו של בוסו, מוזיקאי בעל שם עולמי – מלחין, מנצח, פסנתרן ולשעבר נגן קונטרה-בס. דיסק הסולו הראשון שלו כפסנתרן, שיצא רק ב-2015 אחרי שנות יצירה רבות, נקרא The 12th Room. הוא מבוסס (גם) על כתבי התיאוסופים ועל תפיסה של החיים כסידרה של שנים-עשר חדרים, ועוסק בין השאר בזיכרון, באובדן, בתקווה ובהישארות הנפש. רובו הוקלט בהופעות חיות והוא כולל יצירות של באך, שופן, קייג' וגלוק, אך בעיקר של בוסו עצמו – ביניהן סונטה מהורהרת וסוערת כאחד, בת כ-40 דקות, זו שהדיסק קרוי על שמה.

אציו בוסו, יליד טורינו (1971), שכמעט אינו ידוע בישראל, נחשב זה שנים לאחד המוזיקאים המשפיעים והמובילים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית, מן הנציגים הבולטים של הפוסט-מינימליזם (כלומר פוסט סטיב רייך, מייקל ניימן, אַרווֹ פארט ופיליפ גלאס). בוסו עצמו מציין דווקא את בטהובן כאביו הרוחני. ואכן, קשה למסגר את המוזיקה העשירה שלו בהגדרה ז'אנרית ספציפית: המנעד התמאטי שלו אקלקטי, סגנונו מגוון, ולחניו משקפים סינסתזיה – חציית גבולות בין צלילים למראות, מוזיקה שנולדת מחזיונות וגירויים ויזואליים. כך מגיל 4, שאז התחיל לנגן ולקרוא תווים: "בשבילי כל צליל מתורגם למראֶה או לצבע, ובדומה לכך מראות מעירים בי צלילים."

יצירותיו של בוסו מתאפיינות במבנה עומק מורכב ורב-שכבתי, עטוף במלודיות פיוטיות, מפתות ושופעות רגש. השילוב הזה מודגם היטב למשל ביצירה הקצרה 'Rain, in your black Eyes', מן האהובות ביצירותיו, שמבוצעת כמעט בכל הקונצרטים שלו בעיבוד תזמורתי רב-עוצמה. הסרטון שלהלן מתעד את ההקלטה הראשונה, בגירסה לפסנתר, לכינור ולצ'לו (ובמעין כינוי חיבה, 'Rain' בלבד). בדקה הראשונה ניתן להבחין במשהו חריג בטכניקת הנגינה של בוסו, רמז לקושי פיזי (להלן 2), אבל בסיום הוא כמו מתמזג לחלוטין עם הפסנתר – הכובע נשמט על עיניו ואת הפורטיסימו החותם את היצירה הוא מנגן בעיוורון:

 

 

מעבר לאיכותו כמוזיקאי, אציו בוסו הוא התגלמות הביטוי השחוק 'ניצחון הרוח', בהתמודדותו בגבורה בלתי-נתפסת עם שורת פגעים פיזיים שניחתו עליו. ב-2005 בעקבות פציעה חמורה בידו נאלץ לחדול מהנגינה ולהתמקד בקומפוזיציה ובניצוח. ב-2011 עבר ניתוח להסרת גידול במוח שבעקבותיו נכנס "לתוך סיפור אפל" כהגדרתו. אבל בדבריו השבר העמוק ההוא מצטייר כשיעור בצניעות: "ברגע אחד איבדתי הכול: את הדיבֵּר, את המוזיקה. זכרתי אותה אבל לא הבנתי אותה. במשך חודשים ניגנתי ובכיתי ולא יכולתי לעשות דבר. המוזיקה שוב לא היתה חלק מחיי, היא היתה רחוקה, לא יכולתי לאחוז בה. וגיליתי שאני יכול לחיות בלעדיה … למדתי שהמוזיקה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. לכל היותר אני משרתהּ."

כעבור זמן לא-רב לקה בוסו בטרשת נפוצה, שפגעה בין השאר בדיבור ובמוטוריקה שלו. כיום הוא מתנייד על כיסא גלגלים. עם כל אלה, אציו בוסו הוא מוזיקאי פעיל ויוצא דופן: נגן וירטואוז, מנצח עם כריזמה של כוכב רוק ומלחין פורה ומרתק של אופרות, סימפוניות ומוזיקה קאמרית, מוזיקה לסרטים (קרוב ל-30, עם מועמדוּת לאוסקר), לתיאטרון ולמחול, ועוד. הוא מרבה לערוך מופעי צדקה ומעניק שיעורים וסדנאות-אמן לילדים חולים ולנוער עבריין. הוא נוהג לומר: "אני מופיע עם מגבלה נראית-לעין מול אנשים שמגבלותיהם סמויות מעין."

למגינת לבו, במשך שנים, גם לאחר שזכה לתהילה ולפרסים בכל העולם, באיטליה מולדתו נודע בעיקר כמלחין סרטים. למרבה האירוניה הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל האיטלקי התרחשה לאחר הופעה קצרה דווקא בפסטיבל סן רמו, ב-2016: בוסו התראיין על הבמה ראיון חשוף, בלי שום ניסיון לרכך את קשיי הדיבור והתנועה שלו, שבלטו חריגים כמו שערורייה על רקע הזוהר המלוטש של הפסטיבל וכוכביו. בסופו ניגן את היצירה העדינה 'Following a Bird', שיר שבו הוא פותח כל קונצרט משום שהוא מרומם ומחזק את רוחו. לסיום אותה הופעה אמר: "את המוזיקה, כמו את החיים, יש רק דרך אחת לעשות: יחד." זו לא היתה אמירה בעלמא, אלא ביטוי לעיקרון שמנחה את דרכו כמבצע: לא להתבלט על חשבון אחרים, לא לנגן 'כמו סופרמן', כדבריו: "לא לשאוף לַטוב ביותר, אלא לְטוב יותר – לטובת חבריך." הצופים והתזמורת בסן רמו הגיבו בתשואות ממושכות ובדמעות, ההופעה הפכה לסרטון ויראלי, ובוסו כבש את הקהל האיטלקי בן לילה. הנה איפוא לסיום, בסרטון אחר, הציפור השנייה המובטחת.

 

https://www.youtube.com/watch?v=AHe6AzhRa3o

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ערכו של הפרט – על פי מתתיהו אהרן פרידמן, צאצא למשפחת חסידי בּוּהוּש ידועה.

"דחפו של הפרט לשרוד מוביל להיווצרות ה-אני הקולקטיבי שבסופו מביא לגיבוש מוסר האומה" כותב אהרן מתתיהו פרידמן בשנת 1916, שיא תקופת האמנציפציה היהודית ברומניה.

גיליון 22 של כתב העת הלאומי "התקווה" משנת 1916 - עמוד השער.

החל מאמצע המאה ה-19 קיבלה הפעילות התרבותית, הדתית והלאומית של הרחוב היהודי ברומניה תנופה, וזכתה לתמיכתם של אנשי תרבות רומנים רבים ואף של הממשל עצמו, אם כי סביב המפנה למאה ה-20 גדל גם מספר אויביה ומתנגדיה.

 

"Încotro?" המאמר "לאן?" שפורסם ברומנית בגיליון 22 של כתב העת הלאומי "התקווה" משנת 1916.

 

כותב המאמר "לאן?", מאַטעסל פרידמן, מוכר לחוקרי התקופה בתור פובליציסט יהודי-רומני צעיר שחי כ-25 שנים בלבד, אך כמי שהספיק במהלך חייו הקצרים לשמש כמזכיר ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית ברומניה. מחשש פן יפגע במוניטין הרם של אביו, האדמו"ר החסידי מאַדְז'וּד אברהם יהושע העשעל פרידמן, כתב פרידמן דברים משכילים, סוציאליסטיים וציוניים אלה, כשהוא משתמש באחד משמות העט הרבים שלו. במאמרו מסביר הפובליציסט הצעיר לאן לדעתו צריכה לפנות הרוח היהודית. ערכו של הפרט בחברה נמדד על פי תרומתו לכלל. הפרט הוא הבסיס וחומר הגלם שעליו מושתת הכלל. על כן, יש לשמור על שלמותו של הפרט ולתת לו את האפשרות ואת ההזדמנות להתפתחות חופשית כדי לשרת את המטרה הסופית, היא קיום הכלל, דהיינו קיום רוח יהודית כעם במולדת היהודית.

 

"וואָהין?" ("לאן?"). העמוד הראשון של חלק ג'  של המאמר ביידיש כתב ידו המקורי של פרידמן. ייתכן, כי התרגום לרומנית נעשה בידי מערכת "התקווה".

 

אף על פי שהוקע על ידי משפחתו כמי שזנח את החינוך והערכים החסידיים שבהם חונך, התעקש פרידמן למצוא את הדרך הנכונה לשלב את ערכי היהדות האורתודוכסית עם לימודי החול ודעות סוציאליסטיות אליהן נחשף כבר בצעירותו. אין זה מפתיע בהתחשב בביוגרפיה האישית של פרידמן עצמו: הוא אמנם התחנך על ברכי התנועה החסידית, אך בחר להזדהות עם זרם רפורמיסטי המכונה "יהדות אורתודוקסית מודרנית". כדרכן של הקהילות המכונות "סְטַטוּס קְווֹ אַנְטֶה" שבטרנסילבניה השכנה, הוא חיפש דרך אלטרנטיבית לרפורמה היהודית המערבית כנגד הזרם האורתודוכסי. קהילות אלו אופיינו בכך שנשארו במצב של התלבטות תמידית כשהן חסרות עמדה דתית אחידה. ייתכן מאוד כי בשל כך נתן פרידמן לפרי עטו זה את הכותרת "לאן?". לאן, בתרגום לטיני הינו Quo (קְווֹ), מלה שמזכירה לנו את קהילות הסְטַטוּס קְווֹ. כותב המאמר מציע לחברי קהילות אלו להתמקד במטרה משותפת להן, שהיא חשיבות הפרט שבתוך הכלל כפתרון וכתנאי להמשך קיומו של העם היהודי.

אל הספרייה הלאומית בירושלים הגיע כתב היד המקורי של הפרק השלישי של המאמר הפילוסופי-תיאולוגי הנ"ל, יחד עם גלויה שכתב פרידמן לעורך כתב העת "התקווה", ליאון גולד (אריאל יהודה).

 

 גלויה מהאחד במאי מאת פרידמן אל מערכת "התקווה" עם בקשה לתקן בדיעבד טעות דפוס שחלה בחלק ב' של מאמרו. אודות פרידמן ראו גם בספרו של דוד אסף, "נאחז בסבך".

 

פריטים מרתקים אלה מהווים חלק מאוסף האוטוגרפים: "תעודות לתולדות חיי התרבות היהודית ברומניה". מדובר באוסף המכיל בעיקר התכתבויות, אך גם יצירות של נציגי התרבות היהודית והלא יהודית, הן פוליטיקאים הן משוררים.

 

מכתב מהשלושים בינואר 1931 מאת המשורר הפוליטיקאי הרומני אוֹקְטַבִיאַן גוֹגָה אל הבנקאי היהודי-רומני אַרִיסְטִידֶה בְּלַנְק בו מבקש גוגה סיוע בעניין הלוואה עבור חברו עורך הדין של בנק הלאומי הרומני. גוגה נכנס לבמת הפובליציסטיקה הספרותית, בין היתר, בהמלצתם של סופרים יהודים. כשמונה שנים לאחר כתיבת מכתבו זה, גוגה, בסיוע מפלגת הימין, כיהן במשך שנה כראש ממשלת רומניה. ממשלתו, מלבד צווי סגירת עיתונים דמוקרטיים, חוקקה גם חוקים אנטישמיים, ביניהם חוק אזרחות שתפקידו היה לבחון מחדש את נאמנותם של היהודים כלפי המדינה.

 

כתבות נוספות:

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

  

האמנם מת המשורר שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?

דוד אסף נתקל בפשקוויל זועם שנדפס בירושלים בשנת 1943, והחליט להילחם על שמו הטוב של המשורר.

מימין: צלום פניו של שאול טשרניחובסקי, שוכב על ערש מותו (אוסף אברהם שבדרון), משמאל: פשקוויל המשמיץ את טשרניחובסקי

הצצה לכרוז מעניין, אבל לא ממש מדויק, מאוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית.

וכך נכתב באותו פשקוויל זועם  שנדפס בירושלים בשנת 1943:

 

"כל ימיו חי בטומאה עם אשה נוצרית". פשקוויל מאוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית

 

האמנם? אכן כל זה נכון, אבל רק בערך.

טשרניחובסקי היה נשוי לנוצרייה פרבוסלבית ושמה מֶלאניה – שם שעלה לאחרונה לכותרות בזכות 'הגברת הראשונה' של ארה"ב, מלאניה טראמפ  – שאותה הכיר בהיידלברג שבגרמניה שם למד רפואה.

מלאניה קרלובנה פון גוזיאס גורבצביץ', ממוצא גרמני-רוסי, נולדה בגרודנה בשנת 1879, ולאחר עבר אנרכיסטי, שכלל גם מאסר בכלא הצארי, הגיעה גם היא ללימודים בהיידלברג, שם הכירו ונישאו.

שאול טשרניחובסקי עלה לארץ במאי 1931. הוא עלה לבדו; רעייתו ובתו נשארו בחו"ל ועלו לארץ רק ב-1937. כל חייה סירבה מלאניה להתגייר. לעומת זאת, בתם היחידה איזוֹלְדה (איזה) התגיירה. על כך אנו למדים מתעודת הנישואין משנת 1939 שהנפיקה הרבנות בתל אביב עבור איזולדה ובחיר לבה המהנדס החיפני אברהם וילנסקי. ד"ר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה על טשרניחובסקי העתידה לראות אור בהוצאת 'כרמל' ('ליופי ונשגב לִבו ער': שאול טשרניחובסקי – חיים), העביר לי צילום של התעודה וכתב לי:

זאת תעודת הנישואין של איזולדה (איזָה) עם אברהם וילנסקי. מאחר שיש תעודת נישואים רשמית, ברור שהיא התגיירה, כי בלי זה שום רב בארץ לא היה מחתן אותה עם יהודי. בנם (היחידי) של בני הזוג, ד"ר אלכס וילנסקי, מהנדס רפואי, הוא ששמר את התעודה ושלח לי אותה כדי שאשתמש בה בכתיבת הביוגרפיה. אפשר לראות ששמה של אם הכלה מופיע בצורה מתחכמת במקצת: אפשר לקרוא זאת 'מלכה' וגם 'מלנה',  וכאילו הי' הושמטה בטעות…

תמונת תעודת הנישואין

לאחר מות בעלה עברה מלאניה לגור בחיפה, בבית חתנה, ושם נפטרה ב-1970. איזה טשרניחובסקי-וילנסקי נפטרה ב-1973. מלאניה קבורה בבית הקברות הנוצרי בחיפה, ואילו איזה נקברה בבית הקברות היהודי חוף כרמל, לצד בעלה, שהיה מהנדס בבתי הזיקוק בחיפה, ונפטר ב-1997 בגיל 98. ראו כאן.

טשרניחובסקי אכן גר כדייר-משנה בבית הפטריארך הסמוך לכנסייה היוונית בסן-סימון שבירושלים. הוא שכר שם דירה של שלושה חדרים עבור מלאניה אשתו, שילם עבורה את שכר הדירה והגן עליה מנסיונות לסלק אותה משם. הוא עצמו גר רוב הזמן בתל אביב, ול'קטמון' עלה בחודשי הקיץ החמים, כדי לנפוש בצל האורנים של החורשה הגדולה המקיפה (עד היום) את המנזר. לא ברור בכלל אם אפילו גר שם יחד אתה – סיפר לי עידו בסוק – שכן הייתה לו כתובת נוספת בירושלים, ברחוב עזה, ושם קיבל את הדואר ואולי גם התגורר. במונחים של ימינו, בני הזוג טשרניחובסקי היו פרודים…

ככל הנראה עזב המשורר את דירתו בתל אביב ביוני 1943 ואז בוודאי עבר לדירתה של אשתו ב'קטמון'. שם גר ושם מת באוקטובר 1943 (ערב סוכות תש"ד).

 

כנסיית סן סימון (משמאל) ובתי הפטריארך (מימין)

 

שני בתים השייכים לכנסייה נמצאים ממולה וקשה לדעת היכן בדיוק גרו בני משפחת טשרניחובסקי.

זה הבית הצפוני:

 

 

מצדו השני, גרם מדרגות המוביל לדירות:

 

 

וזה הבית הדרומי, ביתו הרשמי של הפטריארך. על הקיר נראים בבירור סימני הירי מ'קרב סן-סימון', הקרב הקשה שהתחולל כאן בימי מלחמת העצמאות (אפריל 1948):

 

 

על קיר בית הפטריארך יש שלט ייסוד ביוונית משנת 1890; השלט מבוקע בחורי ירי:

 

 

באחד מהם – אני משער שהיה זה בבית הפטריארך – גרו בני הזוג טשרניחובסקי, ושם – לא בכנסייה! – מת המשורר הדגול.

בירושלים אין גל ואין מצבת. הרמז היחיד הוא רחוב טשרניחובסקי הסואן, לא הרחק משם…

לעומת זאת, בתל אביב, שם היתה לטשרניחובסקי פרקטיקה של רפואת ילדים, ידעו להנציח את מקום מגוריו ברחוב אחד העם 89. אבל למען האמת, כפי שהעירני עידו בסוק, טשרניחובסקי לא גר במספר 89 אלא בבית הסמוך, והשלט נקבע במספר 89 בגלל התנגדותם של הדיירים בבניין המקורי.

וזה הבית ברחוב אחד העם בתל אביב ושלט הזיכרון שהוטבע שם:

 

 

טשרניחובסקי מת בירושלים אך נטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

 

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בבלוג עונג שבת (עונ"ש) של פרופ' דוד אסף. כל התמונות צולמו על ידי דוד אסף.

 

 

 

עיינו וגלו את עולמו של שאול טשרניחובסקי

גלו את אוסף הפשקווילים המקוון שלנו

 

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ" – ק.צטניק שורף את עברו

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

"זלזלו במוסיקה המזרחית, ביוצריה ובביצועיה הפשוטים ביותר" - סיפורו של ג'ו עמר - זמר המחאה המזרחי הראשון.

הפייטן והזמר ג'ו עמר מעולם לא התבייש או הסתיר את ההצלחה שחווה בארץ. בתור עולה חדש ממרוקו, שהספיק להוציא עשרה תקליטים בארץ מולדתו, גילה עמר את הצמא של בני עדתו בישראל למוזיקה שהכירו בבית. עם השמועות על הגעתו ארצה, חיפשו רבים מהם את הזמר ומצאו אותו בגבעת וושינגטון, עובר השתלמות בהוראה.

 

במרוקו

 

בעידוד חבריו ומכריו הגיע באחד מהימים ירושלימה, התייצב באולפני קול ישראל ודרש לפגוש את מנהל שידורי הרדיו. שם קיבל את ההזדמנות האמנותית הראשונה שלו בארץ, הוא אמנם לא "הורשה" לשיר במרוקאית, אך ניתנה לו האפשרות לשיר את שיר עברי שחיבר "ישמח משה". ההזמנות להופעות נוספות לא איחרו לבוא.

 

במבט לאחור הכתיר עמר את עצמו בתור "המפונק שבזמרים" (כך סיפר בריאיון ליואב גינאי בערוץ 1). אך גם ההצלחה העצומה לה זכה בארץ לא גרמה לו להפנות עורף לבני עדתו. הוא בחר לנצל את הבמה שקיבל כדי להשמיע את קולם וזעקתם. על כן, נחשב ג'ו עמר בצדק ל"זמר המחאה המזרחי הראשון" בתולדות ישראל.

   

לבד באיראן? ג'ו עמר בימים שלווים יותר 

 

הלכתי ללשכת עבודה

יחד עם "שיר השיכור" ו"ברצלונה" נחשב השיר "הלכתי ללשכת עבודה" לגדול הלהיטים של עמר. באוטוביוגרפיה שחיבר, הנקראת "אני ושירי", מספר עמר כי בשנים הראשונות שלו בארץ חילק את זמנו בין עבודתו כמורה ובין ההופעות וההקלטות הרבות אליהם הוזמן. רבים מבני עדתו לא זכו לאותו מזל והתקשו להתפרנס בארץ.

 

מתוך 160 עמודי ספרו האוטוביוגרפי "אני ושירי" מצא לנכון עמר להקדיש אך מילים ספורות למה שהיינו מכנים היום "דברי מחאה". מתוך צניעות כנה ואהבה לעמו ולמדינתו המאמצת סיפר בעקיפין על נסיבות כתיבת השיר "הלכתי ללשכת העבודה". וכך כתב:

"זכורני הופעה נוספת אחת באולם "הבימה" בזמן בחירות. ישבתי לצידו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון ז"ל. הקהל צעקו לעברו: "לחם, עבודה!" ולעברי צעקו: "לשכת עבודה". הם התכוונו לשיר שחיברתי בזמן מאורעות ואדי-סאליב שבחיפה. הפער החברתי היה עמוק, והאפליה העדתית העמוקה איימה לפלג את העם."

ממרחק השנים אפשר עמר לעצמו לבחון את האירועים מחדש:

"ההשקפה שלי היום לגבי אותן שנים איננה יבבנית או בכיינית. אני יודע שגם עולים מבני עדות אחרות ומזרח אירופה סבלו ולא קיבלו תנאים טובים מאחיי המרוקאים.

באופן אישי לא יכולתי להתלונן על קיפוח: שיריי הפכו נכס צאן ברזל בכל בית; אבל אין לי ספק כי לא ניתנה הזדמנות שווה ליוצאי מרוקו. שיגורם לעיירות הפיתוח ולמושבים, בהם לא היתה תמיד רמה חינוכית גבוהה, הביאו לאותה נחשלות וצעידה לאחור".

(עמ" 43 בספרו של עמר)

 

ג'ו עמר ופמלייתו בפעם הראשונה בניו יורק

 

גם לשאלה "מה מקומה של המוזיקה המזרחית בתרבות הישראלית" סיפק עמר תשובה לא מתחמקת בספרו:

"כשאני מביט לאחור, אני רואה את ההבדל העצום שחל בשירה ובמוסיקה המסוימת הנקראת היום "מוסיקה מזרחית". כשבאתי למרוקו עם המטען הפיוטי שלי, לא ידעתי בכלל מהי "מוסיקה מזרחית" ומהי מייצגת; אך לאט-לאט התוודעתי ליתר העדות, ורק אז הבנתי שאין זאת אלא שירה ערבית ש"מולבשת" על מילים עבריות, ואותן שרו ב"בקשות" או בשמחות של היהודים יוצאי ארצות ערב – להוציא את ארצות המגרב כמו מרוקו ואלג"יריה."

הוא טען שהיו סיבות ענייניות לקשיי עלייתה של המוסיקה המזרחית במדינת היהודים:

"מפאת היותה בנויה על רבע טון, לא נקלטה מוסיקה זו בקרב בעלי האוזן האירופית, ומכאן הנתק המוחלט שקיים בין העדה האשכנזית לבין מוסיקה זו.

כשבאתי לארץ עם סגנון אחר – נקי מרבע טון ועם קול וסלסול מיוחדים – התקבל כבר שירי הראשון בציבור – אף שהיה בעל אופי דתי.

אט-אט העזו גם אחרים – במיוחד מבין התימנים – לצאת למרחב עם שירים בעלי מנגינות הודיות, טורקיות יווניות ועוד."

 

ג'ו עמר בהופעה

מעבר לסיבות הענייניות שציין, היו ללא ספק גם תגובות קשות יותר:"תחילה זלזלו במוסיקה המזרחית, ביוצריה ובביצועיה הפשוטים ביותר, ולכן יצא לה שם של "שירי התחנה המרכזית"; אך עם הזמן קמו זמרים בעלי שם, ואלה הטביעו את חותמם על שירים, שלא נס לחם על היום".

ומבלי לשכוח לפרגן ליוצרות והיוצרים בני זמנו הוסיף:

"אזכיר את המלחין המוכשר ובעל הנשמה אביהו מדינה, שהלחין כמה שירים למצעד הפזמונים המזרחי. בין להיטיו: "הפרח בגני", "משבחי ירושלים", "אל תשליכני לעת זקנה". עמו צמחו הזמר זוהר ארגוב ע"ה (עליו השלום), אייל גולן, זהבה בן ושרית חדד. המצליחים לא פחות. תמלילנים רבים ממוצא אשכנזי "נרתמו לעגלה מצליחה זו", וכתבו לה מלים יפות – למשל אהוד מנור ועמוס אטינגר".

(עמ" 110 בספרו של עמר)

  התמונות בכתבה הן באדיבות בנו של ג'ו עמר, דוד עמר.האזינו לשירים של ג'ו עמר באתר הספרייה הלאומית"