על שרון אולדס, פאוסט ועל ברית עם השטן

"אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה"- גיא פרל כותב על 'קרקעית חיינו' מאת שרון אולדס, בתרגום חדש של שירה סתיו

Omlijsting met duivel, Gaspar Bouttats, after Hendrik Verbrugghen, 1650-1695

השיר 'השטן אומר' (עמ'  9) הוא השיר הפותח את הספר 'קרקעית חיינו' – לקט משיריה של המשוררת האמריקאית שרון אולדס אשר נבחרו ותורגמו על ידי שירה סתיו. שיר זה פתח גם את ספרה הראשון של אולדס (אחריו ראו אור שמונה ספרים נוספים) ואף העניק לו את שמו. כך נפתח השיר:

אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.

בחירתה של אולדס בשיר זה על היסוד הארס-פואטי שבו, להיות השיר שייפתח את ספרה הראשון, היא בחירה מרתקת, והיטיבה סתיו לעשות כאשר בחרה בו לפתוח גם את לקט התרגומים. לתפיסתי, מצוי בו מפתח להבנת מכלול יצירתה של אולדס מבחינת תכניה ומבחינת התהליך הנפשי עומד בבסיסה.

הספר 'השטן אמר' ראה אור בשנת 1980. אולדס היתה אז בת 38; באמצע חייה ובפתח מסע יצירתה היא כורתת ברית עם השטן. בראיה סימבולית ניתן לומר כי באמצעות היצירה היא מנסה ליצור קשר עם אזורים נפשיים שהורחקו  מתודעתה, ובהם תכנים אסורים במחשבה ודיבור כדי 'לכתוב את דרכה החוצה'. מעניין להשוות ברית זו לבריתו המוכרת עם השטן של מפיסטו, גיבורו של גתה. בעוד שבשיר זה אזורי הנפש המורחקים של אולדס קשורים בהוריה, אצל מפיסטו מדובר בתשוקה ותאווה שאינן עולות בקנה אחד עם התקינות הבורגנית שהוא חי בתוכה; אולם, הברית היא אותה הברית, ובשני המקרים מטרתה שחרור מכבלים מגבילים. אומר פאוסט: "לֹא עוֹד; מֵעַתָּה קְלָלוֹת מָרוֹת אָטִיחַ / בְּכָל שֶׁעָלֵינוּ רוֹצֶה לְהַעֲרִים / וּבִכְזַב חֲנֻפָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ מַדִּיחַ / אֶל גְּזֵרַת הַקִּיּוּם בְּבוֹר יִסּוּרִים […] אֲרוּרוֹת הַבְטָחוֹת שֶׁאַהֲבָה תַּפְרִיחַ! / אֲרוּרָה הַתִּקְוָה! אֲרוּרָה אֲמוּנָה, / וְאָרוּר מִכָּל אֵלֶּה אֹרֶךְ הָרוּחַ!" (עמ' 108-109)* . למרות ההבדל המסוים בין אולדס לבין פאוסט, השטן הוא אותו שטן, ובשני המקרים הוא דוחף את בת או בן בריתו לכתוב או לומר את האסור – "צֵא, שְׁפֹךְ קִיתוֹן בּוּז עַל תְּבוּנָה וּמַדָּע, / כּוֹחָם וּמִשְׁעַנְתָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם" (עמ' 121).

מזווית הראיה של הפסיכולוגיה האנליטית, בריתם של פאוסט ואולדס עם השטן מהווה ביטוי סימלי למפגש עם 'הצל' – מרחב נפשי אליו מורחקים רגשות, רצונות, תכונות ופוטנציאלים שמסיבה זו או אחרת נתפסו כמגונים ואסורים ולפיכך צריך היה להרחיקם מעל תודעת האגו. המשורר רוברט בליי מכנה את הצל האישי "השק הארוך שאנו נושאים מאחורינו" , שק שבשלב זה או אחר של חיינו מאט את התקדמותנו במידה שמחייבת אותנו לעצור ולבחון את תוכנו. לתפיסתו של יונג, יצירת מגע עם ה'צל' – הארכיטיפי והפרסונלי – מהווה את השלב הראשון וההכרחי במסע הרחבת תודעתנו. לא נהיה שלמים אם לא ניצור קשר עם מה שלכאורה הרחקנו מעלינו אך עודו פועל בתוכנו. דומה כי האופן בו מתפתח מפגשה של אולדס עם השטן בשיר מדגים טענה זו, ובכך תתמקד רשימתי. הדוברת בשיר של אולדס נדחפת על ידי השטן לומר דברים אסורים באופן קשה ומפורש, אך בהמשך השיר, ולמעשה בהמשך דרכה כיוצרת, הדבר אינו מוביל להתפרקות והיבלעות באפילה נפשית, כי אם למגע מלא שלה עם עצמה על מכלול היבטיה, ובכללם אלו האסורים לכאורה.

לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה ומשובחת מאת המתרגמת, שכותרתה 'איומה, קלופת עפעפיים' (שורה הלקוחה מתוך השיר 'ואז', עמ' 108). סתיו מבקשת לתאר את איכות מבטה של אולדס: "התדהמה ששיריה מעוררים קשורה בראש ובראשונה לתחושה חזקה של כתיבה ללא חת. אולדס חסרת כל פחד, אך באופן בולט, גם חסרת רחמים: היא אינה חסה על מושאיה ועל נמעניה, לא הישירים, לא העקיפים, גם לא על קוראיה האנונימיים, וודאי שלא על עצמה" (עמ' 168). אולדס כותבת כתיבה שקשה לדמיין חשופה ממנה על אביה, אימה, אחותה ואחיה. היא כותבת כך גם על הנישואים, ההורות, המין, הגוף, האהבה, המוות ועל נושאים רבים נוספים. שירתה של אולדס יונקת את כוחה מאותה התבוננות קלופת עפעפיים במציאות החיצונית או באיזורי הצל הנפשיים, אולם היא הולכת הרבה מעבר לה. היא אינה חושפת רק כדי להציף או כדי לזעזע, היא אינה חותרת אל קרקעית החיים כדי להתבוסס בה – היא מבקשת לראות דברים כהוויתם, על יופים וכיעורם, באופן החושף את גרעין האמת שבתוכם. לכתיבה תפקיד מרכזי בבניית העמדה הנפשית ממנה מתאפשרת התבוננות שכזו; הכתיבה מעניקה לאולדס את המרחק הדרוש ואת הכלים לביצוע ההתבוננות. ב'השטן אומר' היא כותבת "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה" וכדוגמא נוספת נעיין בשיר 'אני חוזרת אל מאי 1937' (עמ' 53) בו מדמיינת אולדס מפגש בינה לבין הוריה בנעוריהם, עוד בטרם הכירו והביאו אותה לעולם. גם כאן, ההתבוננות הינה קלופת עפעפיים: "הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן, / הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם / חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ. / אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ, / אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה, / הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, /  אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, / אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם, / אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת." עמדתה המורכבת רוויה בחמלה עמוקה: "אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת / אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת, / פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ, / פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ". סיומו של השיר חושף את העמדה הרגשית ממנה נובעת שירתה של אולדס – היא אינה חשה קורבן של נסיבות חייה ואינה מצירה עליהן. את כוח חיותה היא שואבת מיכולתה להתבונן בצללי חייה ללא כחל וסרק, יכולת שהיא מביא לידי ביטוי ככותבת: "אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי / מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה / וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה / בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי / לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת, / תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה".

נראה כיצד באים הדברים לידי ביטוי בהמשכו של השיר 'השטן אומר', שחלקו הראשון צוטט בפתח רשימה זו:

כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.

דווקא המפגש עם הזעם מוביל להבחנה בהשתברות האור על גבי סיכת הלבונה העדינה. מבטה של אולדס מעמיק אף מעבר לזה, והיא מבחינה בכך שהסיכה מגולפת משני סוגי עץ – הדברים נחשפים לעיניה במלוא מורכבותם, היא אוהבת וזועמת גם יחד. אתייחס לשתי דוגמאות נוספות להתבוננות חושפת זו, שתיהן עוסקות ביחסה של המשוררת לאביה (מתוך הספר 'האב' שראה אור בשנת 1992). בשיר 'התרוממות' (עמ' 64) מפשיל אביה של אולדס את כותנתו וחושף את גופו הזקן והחולה בפניה – "לְפֶתַע הֵרִים אָבִי אֶת כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, הִפְנֵיתִי / אֶת רֹאשִׁי אֲבָל הוּא צָעַק / שַׁר!, שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי, וְהִסְתּוֹבַבְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי". לאורך 33 שורות השיר מתבוננת אולדס בפרטי הפרטים של גופו ומתארת אותם. היא אינה חסה על עצמה או על הקורא, והשיר מסתיים, שוב, בהכרתה בכך שאל מול אימת חייה יש ביכולתה להציב את ההתבוננות החשופה המובילה אותה אל גרעין האמת: "הוּא יוֹדֵעַ / שֶׁאֶרְצֶה לִרְאוֹת, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶמְצָא אוֹתוֹ / מוֹשֵׁךְ. אִם מִישֶׁהוּ הָיָה אוֹמֵר לִי אֵי פַּעַם שֶׁאֵשֵׁב / עַל יָדוֹ וְהוּא יָרִים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲנִי אֶתְבּוֹנֵן / בּוֹ, בְּגוּפוֹ הָעֵירֹם, בִּבְלִיטַת / עֲטַרְתּוֹ הֶעָבָה, בְּאֵיבַר הַמִּין שֶׁלּוֹ / בְּתוֹךְ כָּל הַשֵּׂעָר הַכֵּהֶה הַזֶּה, אֶתְבּוֹנֵן בּוֹ / בְּאַהֲבָה וּבִפְלִיאָה דְּאוּגָה, /  לֹא הָיִיתִי מַאֲמִינָה. אֲבָל גַּם עַכְשָׁו אֲנִי יְכוֹלָה / לִרְאוֹת אֶת פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג הַזְּעִירִים, לְבָנִים / וּכְחֻלִּים כֵּהִים, עַל בַּד הַכֻּתְנָה הַמִּתְרוֹמֵם / כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ שֶׁיִּתְרוֹמֵם בִּשְׁעַת הַמָּוֶת, / וְהָרְעָלוֹת יִנְשְׁרוּ מֵעַל עֵינֵינוּ, אֲנַחְנוּ נֵדַע הַכֹּל".

בשיר העוקב בספר – 'התמונה שאני רוצה' (עמ' 66) – מתארת המשוררת איזו תמונה היא היתה רוצה שתהיה לה עם אביה. היא מאירה את התמונה ב'אור האכזרי' כדבריה, בו נחשפת הדיאלקטיקה של אהבה, שנאה, חיים ומוות המאפיינת את חווייתה – היא הייתה רוצה לינוק מן הגידול הממאיר של אביה (לינוק רעל? לינוק את מותו? את מותה?) כפי שיונקים משד:  "רֹאשׁוֹ נוֹטֶה חַדּוֹת אֶל הַצַּד, / נָח עַל קָדְקוֹד רֹאשִׁי וְרֹאשִׁי / נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ, פָּנַי קְרוֹבִים / אֵצֶל הַגִּדּוּל הָרָאשִׁי כְּשִׂפְתֵי תִּינוֹק  / מְנֻמְנָם אֵצֶל שַׁד הָאֵם. הָאוֹר / אַכְזָרִי, הַצְּלָלִים חַדִּים, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת / אֶת קִמְטֵי הַגִּיל עַל פָּנֵינוּ / וְעֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת – אֲנַחְנוּ נָחִים זֶה עַל זֶה, / כִּמְעַט יְשֵׁנִים"

ולסיום, נחזור לשיר 'השטן אומר':

זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;

ברובד הפשוט הפר השטן את הבטחתו ואולדס נותרת כלואה לבדה בתיבה. תהליך זהה עבר על פאוסט – לכאורה, הפר מפיסטופלס את את בריתו עמו, ומיד אחרי מותו של פאוסט הוא מצהיר: "שׁוּם תְּשׁוּקָה לֹא שָׂבַע, שׁוּם חֶדְוָה לֹא סִפֵּק, / דְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת רָדַף עַד עַכְשָׁו" (עמ' 679). אולם, ברובד העמוק בריתם של אולדס ופאוסט עם השטן מתממשת – מפגשם עם צילם הוא ההופך אותם לשלמים. מה שנראה תחילה כהתמסרותו של פאוסט לניהילזם מוחלט, מתפתח לאורך סיפורו למפגש טעון ברגשות עזים, אהבה עמוקה (להלנה) ומפגש עם אושר נשגב. אלו מילותיו האחרונות, על פי קברו שהוכן בהוראתו של מפיסטופולס – "וּכְבָר אֲנִי חָשׁ עַל סַף אֹשֶׁר נִשְׂגָּב, / וְעֹנֶג עֶלְיוֹן מִן הָרֶגַע אֶשְׁאַב" (עמ' 678). גם 'השטן אומר' מסתיים בקבורה, וגם בו, לכאורה, נוטש השטן ומפר את הברית. אולם, ארבע השורות האחרונות בשיר אוצרות בתוכן, לדעתי, את מורכבות ועומק עמדתה הרגשית של אולדס – עמדה ממנה נובעת עצמתם הנדירה של שיריה. בריתה עם השטן – מפגשה עם הצל – מתממשת בעזות מבטה ובעצמת רגשותיה. אולדס חווה ומתארת דברים במלואם, עד קצותיהם, על השבור, האסור, המכוער, הנחשק והנאהב שבם.

וכך מסתיים השיר:

אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.

 

*גתה, י. ג. , פאוסט. תרגמה מגרמנית ניצה בן ארי. אוניברסיטת ת"א – ההוצאה לאור (2006).
Bly, R. (1991). The long bag we drag behind us. In J. Abrams & C. Zweig (Eds.). Meeting the shadow – The hidden power of the dark side of human nature. (pp.6-12). LA, CA: Jeremy P. Tarchers.

 

עטיפת ספרה של שרון אולדס "קרקעית חיינו", הוצאת הליקון ואפיק, 2017

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

שמואל גומלסקי, קצין יהודי בחזית הרוסית

מכתביו של הקצין היהודי שנפל במערכה נגד הנאצים.

הצבא הגרמני שורף כפר לא מזוהה במהלך מבצע ברברוסה, יוני 1941

בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.

בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.

המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.

גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.

 במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:

 

"שלום לכן אמא יקרה ואלה,

אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!

אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.

אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."

 

 

הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.

 

 

הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.

"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.

תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.

מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"

 

 

כתבות נוספות:

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

מירב זרביב מספרת את סיפורה של סבתא שמחה, סיפור שטומן בחובו את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפי שנות גלות.

שמחה מלול בארץ ישראל

שמחה מלול נולדה בשנת 1919 במכנאס שבמרוקו. בהיותה ילדה קטנה עזרה ליהודי מבוגר. בתמורה, רצה האיש לברך אותה ושאל אותה למבוקשה. לשמחה בת ה-5 הייתה בקשה לא שגרתית: "תברך אותי שאזכה להיקבר בירושלים". המבוגרים שהיו בסביבה שמעו את משאלת ליבה, וצחקו. מי האמין אז שבעוד כ-25 שנה תקום ליהודים מדינה והם יוכלו לחיות להיקבר בה?

סבתא שמחה אהבה מאד את ארץ ישראל ואת ירושלים. היא זכתה לעלות לארץ, לגור בחיפה ואף להגשים את חלומה: היא נקברה בירושלים , בט"ז בסיון תשע"ב.

פעמים רבות שמעתי את הסיפור מסבתא. בילדותי, הוא לא עורר בי שאלות או תמיהות. ובכל פעם ריתק אותי מחדש. דמיינתי את סבתא כילדה, את הסיטואציה בה כל המבוגרים צוחקים, כי לא האמינו למה שבעיני סבתא היה נראה לגמרי אפשרי.

ולמרות שזכיתי להיוולד בארץ, אחרי ששת הימים, קסמה של ירושלים שבה גם אותי. כשאני נזכרת בסיפור הזה כיום, כאימא, לא ברור לי מדוע ילדה בת 5 חולמת על קבורתה. אני חושבת שסבתא, באהבתה לירושלים, ביטאה את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפיים שנות גלות. לולא הכיסופים והגעגועים האלו שעברו מדור לדור, לא היינו זוכים לשוב לכאן, להילחם על הארץ, לחיות למות ולהיקבר בה.

סבתא שמחה מלול בצעירותה

 

לסבתא היה ביטוי במרוקאית שהיא נהגה לומר – "ב"ללה ובל"ארץ", שמשמעותו "בחסדי ה" והארץ" – והיא אמרה אותו בכל פעם שרצתה לבטא את אהבתה והתפעלותה מארץ ישראל, על אף כל הקשיים שבה. ​כשעלתה לארץ, גרה עם סבי וילדיהם, תחילה במעברה בעתלית, ולאחר מכן עברו למושב מגדים. שם סבא מרדכי נפטר והיא עברה לגור בחיפה – העיר הקרובה.

סבתא ביקרה בירושלים פעמים רבות את אחיה יהודה ושמואל ואת אחותה נזמה. ועלתה לרגל בכל הזדמנות שרק הייתה לה. בכל פעם שסיימה סבתא לספר את הסיפור הייתה אומרת, ספק לי ספק לעצמה, "למה לא ביקשתי לגור בירושלים? למה רק להיקבר בה?". סבתא אמנם לא גרה בירושלים, אבל אני זכיתי לקבוע את ביתי וחיי בירושלים, והרבה מזה בזכותה.

"Robin" לאמילי דיקנסון, בלחן וביצוע של אפרת בן-צור

"אם לב יחיד אעצור משבֶר / לא שווא חלפו ימַי"

If I can stop one heart from breaking,

I shall not live in vain;

If I can ease one life the aching,

Or cool one pain,

Or help one fainting robin

Unto his nest again,

I shall not live in vain.

 

Emily Dickinson (1830-1886)

אם לב יחיד אעצור משבֶרלא שווא חלפו ימַיאם על יחיד אקל הסבלאו אשכך דוויאו דרור מעולף יחיד אשיבלקן במו ידילא שווא חלפו ימַי.

תרגום: אליעזרה איג-זקוב, מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" (קשב לשירה, 2000)

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6