בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.
בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.
המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.
גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.
במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:
"שלום לכן אמא יקרה ואלה,
אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!
אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.
אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."
הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.
הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.
"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.
תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.
מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"
כתבות נוספות:
סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן
ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי
הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה
עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו
