מיוחד למוסך: נאומו המלא של דויד גרוסמן בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האונ' העברית

"בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין בֵּיני השפוי לביני המטורף. בין היהודי-במחנה-ההשמדה שאני, לבין מפקד המחנה הזה, שאני. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מ' מזרחה מכאן."

דויד גרוסמן נואם בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית, 11/6/2017. צילום: דוברות האוניברסיטה העברית

להלן הנאום המלא שנשא הסופר דויד גרוסמן ב-11.6.2017 בטקס לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. את הנאום נשא גרוסמן שלושה ימים בלבד לפני שהוכרזה זכייתו בפרס "מאן בוקר" היוקרתי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר".

 

מכובדַי.

תודה על הכבוד הרב שאתם חולקים לחבריי ולי. זהו אות של הערכה והכרה, והוא יקר מאוד ללבי, גם מפני שאני בוגר האוניברסיטה העברית, ואת כל הטוֹב שקיבלתי פה, ממוריי ומֵרוח המקום, אני נושא אתי עד היום.

חברים יקרים, סופרים מדברים לא מעט על יִיסורי הכתיבה. על 'אימת הדף הריק', על לילות שבהם הם מתעוררים שטופי זיעה, כי הסיפור שאותו הם כותבים, לפעמים במשך שנים, נחשף להם פתאום בתורפתו, בחולשתו.

אני מכיר את המועקות האלה, אבל לא פחות מהן אני מכיר את העונג שיש בַּיצירה, בבריאת עולמו השלם של סיפור מאלפי פרטים ועובדות. יש סוג מיוחד של  התפעמות שאני חש, כאשר דמות שהמצאתי מתחילה פתאום 'להקדים אותי', לרוץ ולמשוך אותי אחריה: פתאום היא, המומצאת, הבִּדיונית, יודעת יותר ממני על גורלה, על עתידה, על דמויות אחרות בסיפור, והיא מזרימה אלי, לא ברור לי איך, חומרי-חיים, ורעיונות, ותהפוכות של עלילה ותובנות שלא ידעתי שיש בי.

אני מרגיש שהיצירה היא אפשרות של מגע בָּאינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי – אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לִדְמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, גן של שבילים מתפצלים.

"דַי להתקיים כדי להיות מושלם", כתב הסופר והמשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, והמשפט המופלא הזה גם זורֶה מלח על פצעו של כל סופר, שיודע עד כמה קשה להפוך דמות שנֶהֶרתָה בַּדמיון לִדְמות שיש בה ולו חֶלקיק מאותה 'שלמות' פֶּסוֹאית, מִמְלֵאוּת-החיים שיש בִּשנייה אחת של אדם חי וקיים.

אל השלמות הזאת, שעשויה כמובן גם מאינסוף פגמים ומוּמים של אופי ושל גוף, אליה חותר הסופר. זו המשאלה, זה הדחף: להגיע לאותה התרחשות אלכימית, כשלפתע, באמצעות חומר דומם – סימנים מסודרים על דף בסדר מסוים – חוֹללנו חיים.

מי שכותב, מי שכתב כמה וכמה דמויות, והתמוסס לתוכן, וחזר מהן אל עצמיותו שלו; מי שחזר מהן אל עצמיותו, ויודע שעצמיותו כבר עשויה גם מהן; מי שיודע שלולא כתב אותן לא היה מכיר באמת את עצמו – הוא מכיר גם את העונג שיש בתחושת שפע-החיים שרוחשים בכל אחד ואחד מאתנו.

כמעט בנאלי  להתפעל מכך, ובכל זאת הרשו לי להתפעל היום מן הבנאלי הזה: אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, מלאי חיים. יש בנו אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, לִחיותם.

ואולי זה בכלל לא בנאלי, ואולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו: כי רְאו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלִחיות את כל השפע שאנחנו, את כל מה שמזַמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות 'אחד', מובהק, מְגוּדָר ב"הגדרה" ברורה. ואולי דווקא כדי שלא נאלץ לעמוד מול השפע המבלבל, המתעתע לפעמים, אנחנו מאבדים את עצמנו מִדעת?

לפעמים החיים שלא נֶחיו, שהיינו יכולים לחיותם ולא עלה בידנו, או לא העזנו, קמֵלים בתוכנו ואינם; ולפעמים אנו חשים בהם, רואים אותם מנגד, והם שולחים אלינו מַדְקרות של צער, של החמצה ועלבון, ואפילו של אֵבל. כי משהו, או מישהו, נרצח שם.

זה יכול להיות ויתור על אהבה גדולה וסוערת למען שלוות נפש. או בחירה במקצוע לא מתאים, שבו אדם נמֵק כל חייו, או חיים שלמים בְּגֶ'נדר שאיננו הג'נדר הטבעי לו, או לה. זה יכול להיות אלף ואחת בחירות שאינן מתאימות לנו, פרי של לְחָצים וציפיות, וּפחדים שלנו, ורָצון לשאת חן, וכניעה ל'רוח הזמן'.

הַכּתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, לאותה הימנעות מהשפע שבנו. היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז' עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הקפוצה, הבלומה.

בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; בֵּיני השפוי לביני המטורף. בין היהודי-במחנה-ההשמדה שאני, לבין מפקד המחנה הזה, שאני. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מ' מזרחה מכאן.

אני נזכר, למשל, בַּקושי שהיה לי לכתוב את אורה, הדמות המרכזית בספר 'אישה בורחת מבשורה'. במשך שנתיים נאבקתי בה, ולא הצלחתי לדעת אותה, לא עד כלות. היו סביבה המון מילים, אבל לא היה להן מוקד חי, לא נוצרה בה אותה פעימה של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בַּדמות שאני כותב, להיותהּ.

בסוף, לא הייתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה – ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, ושאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, איפה אני טועה בך? למה את לא מתמסרת?

ועוד לפני שהגעתי לסוף המכתב, כבר הבנתי. זו לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק לחלוטין להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. לזלוג לְתבנית-המעמקים שלה, שמחכָּה לי בתוך-תוכי. לָאפשרות של אישה בתוכי. לָאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי. להיות מסוגל להרשות לחֶלקיקי נפש – וגם גוף – שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי להיזהר, וגם בלי שום 'אינטרס' צר, מעשי, מוגבל, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.

ומֵהרגע הזה, היא כמעט כתבה את עצמה בעצמה.

חברות וחברים יקרים, אני יכול לדבר שעות על הכתיבה, אבל עוד מעט תתחיל השמש לשקוע. הֶהרים שמאחורַי, בקצה האופק, הרי מואב, ייצָבעו אָדום, וילכו ויחווירו, ותָוֵוי המִתאר שלהם יתפוגגו, ואחר כך יֵרד עלינו החושך.

אבל לפני שיֵרד החושך, אני רוצה לדבר על מציאוּת חיינו כאן; על מה שאנחנו הישראלים מכנים, 'המצב'; מילה שבעברית רומזת על איזו יציבות, ואפילו סטטיות, ובעצם היא שֵם מכובס ליותר ממאה שנים של דימום, של מלחמות, וטרור, כיבוש ופחד-מוות. ובעיקר – פטליזם, וייאוש.

ואולי אין מקום מתאים יותר לדבר על 'המצב' מאשר כאן, על הר הצופים. כי קשה לי להביט בנוף היפה הזה, ולנתק אותו מהמציאות, מהעובדה שאנחנו צופים כאן בְּמה שמכוּנֶה בְּסִכְסוּכית, "אזור מעלה אֱדומים וְ-1E", וזו בדיוק הנקודה שבה רבּים בישראל, ובממשלת ישראל, שואפים להתחיל את סיפוח הגדה המערבית; ולעומתם, יש אחרים – ואני בתוכם – שחושבים שהמעשה הזה יביא קץ על הסיכוי לפתרון הסכסוך, ויגזור על כולנו להמשיך ולחיות במלחמה.

וכשאנחנו עומדים כאן, ה'מצב' נעשֶה דחוס עוד יותר, והוא מכיל בתוכו לא רק את האוניברסיטה, על כל החוכמה, והידע, והאנושיות ורוח חירות האדם, שנצברו בה במשך כמעט מאה שנה, אלא גם את 3,000 הבדואים, גברים, ונשים וילדים, בני שבט שחי כאן כבר דורות, והם משוללי זכויות ונטולי אזרחות, ונתונים להתעמרות לא-פוסקת, שמטרתה לסלק אותם מכאן. גם הם חלק מתמונת 'המצב'. גם הם מצבנו, כתובת על הקיר שלנו.

לפני חמישים שנה פחות שבועיים, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, עמד במקום הזה, בָּאמפיתיאטרון של הר הצופים, רב אלוף יצחק רבין. רמטכ"ל הניצחון. רבין קיבל אז תואר 'דוקטור כבוד בפילוסופיה', ונשא נאום שהידהד מקצה הארץ ועד קצֶהָּ.

הנאום של רבין (שנכתב על ידי קצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און) התכוון בכל שורה שלו – וגם הצליח – לְהַבנות ולעַצֵב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים של אותה תקופה. הייתי אז בן 13, ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שהוא העביר בי: הוא ניסח לנו, הישראלים, את תחושת הנס שקרה לנו. את גודל הישועה שנושענו. הוא נתן למלחמה ולתוצאותיה מעמד של סיפור מוּסר, שכמעט חורג מגבולות המציאות וההיגיון.

"כשאמרנו 'הטובים לטיִס'," אמר רבין בנאומו, "לא התכַּוונו רק לַבּחינה הטכנית וּלכישְרון הכּפיים. התכַּוונו שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב, של ארבע מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם לִדְבּוק בַּערכים של טוּב מוסרי, ערכים של טוּב אנושי". "הפלוגות," המשיך רבין, "שבָּקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך (…) נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".

זה נאום מאלף. הוא נרגש, אבל לא מתלהם, אף על פי שהימים היו ימי אופוריה. אלוהים, למשל, לא מוזכר בו ולו פעם אחת. גם לא האמונה הדתית. רק דמוּ בנפשכם איזה מקום היה לָאמונה, ולַקדוּשה וּלאלוהים בִּנאום כזה היום, ותבינו את התהליך שעברה ישראל מאז. אפילו הנגיעה באבני הכותל אינה מתוארת בו בהקשר דתי, אלא היא – כדברי רבין – "הנגיעה שנגעו הלוחמים הַישֵר  אל תוך לב-ליבה של ההיסטוריה היהודית."

וגם את זה אמר רבין: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו (…) בתופעה מוזרה בְקֶרב הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מִקב של עצב ותדהמה נמסך בַּחגיגתם (…) ייתכן שהעם היהודי לא חוּנך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".

כך אמר יצחק רבין, אבל באותם רגעים עצמם, כבר החל הכיבוש הצעיר, העוּבָּרי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצָרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגִזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהֲבות משיחית; וגם החלה לנבוט בנו, בהחלט, 'שמחת הכובש', שרבין רצה כל כך להאמין שאין בנו, ושבסופו של דבר, בדרך ארוכה ונפתלת, הביאה גם לרציחתו, עשרים ושמונה שנה אחר כך.

כן, מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל אנחנו לא נזהרנו.

אין כנראה עַם המחוסן מפני שיכְרון הכוח. עמים חזקים ו'מוצקים' מאתנו לא עמדו בפיתוייו. קל וחומר מדינה של עם קטן, שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה חלוש ונרדף, נטול נשק וצבא שיגֵנו עליו. עַם שבתחילת יוני 1967 האמין שהוא עומד בפני סכנת השמדה, וכעבור שישה ימים הפך לכמעט אימפריה.

חמישים שנה חלפו. ישראל התפתחה לבלי הכֵּר. ההישגים של ישראל, כמעט בכל תחום, הם אדירים, ואי אפשר להתייחס אליהם כמובָנים-מאליהם. לא מובן-מאליו כל הסיפור כולו: שִיבת העם היהודי מִשִבעים גלויות אל מולדתו, והיצירות הגדולות שיצר בה, הם מהסיפורים המופלאים וההֶרואיים ביותר של האנושות כולה. גם מבלי להתכחש לטרגדיה שהביא המהלך ההיסטורי הזה על הפלסטינים, בני הארץ, המעבר של העם היהודי מֵעם של פליטים ועקורים, שרידי אסון גדול, לִמדינה משגשגת וחיונית וחזקה, גם הוא כמעט בלתי-נתפס.

וכדי לשמור על כל היקר והטוֹב שיצרנו כאן, אנחנו צריכים להזכיר בלי הרף את מה שמאיים על עתידנו, לא פחות מהסכנות שמחוץ: ובראש ובראשונה את העיוות שפוגע בשורש הווייתה של ישראל – שהיא דמוקרטיה שכבר אינה דמוקרטיה במלוא מובנה של המילה; שהיא דמוקרטיה מתעתעת, ועלולה להיות, בקרוב, תעתוע של דמוקרטיה.

היא דמוקרטיה, כי יש בה חופש דיבור, ועיתונות חופשית, וזכות בחירה והיבּחרות לכנסת, ושלטון חוק וּבג"צ. אבל האם מדינה שכבר חמישים שנה כובשת עם אחר, ושוללת את חירותו, ומגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: 'דמוקרטיה כובשת'?

(אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו ה'קוד האתי' של האקדמיה…)

מאה שנים של סכסוך. חמישים שנות כיבוש. מֵעבר לוויכוח הפוליטי המוכר אני שואל, מה הן מעוללות לְנפש האדם, לרוחו של עם? של הנכבש, וגם של הכובש? אני חושב על תהליך היצירה שתיארתי לכם קודם – על תחושת אינסופיותו של האדם, של כל אדם. על ההבנה שמתחת לכל סיפור יש סיפור אנושי אחר; שזוהי הארכיאולוגיה האנושית: שכבות-שכבות של סיפורים, שכל אחד מהם נכון בדרכו.

אבל חיים בתוך מלחמה תמידית, שאין שום כוונה נחושה לשים לה קץ, חיים של פחד, וחשד ואלימות, הם מטבעם חיים של צמצום. צמצום הנפש וצמצום הדעת. של תפיסות סטריאוטיפיות עבות וגסות. של שלילת האנושיות של בנֵי עַם אחר, ובעקבות זאת – של כל אחר, באשר הוא.

זה, בסופו של דבר, האקלים התודעתי שבו צומחים פנאטיוּת, פשיזם, כמיהה לדיקטטורה. זה האקלים שהופך אותנו מבּני אדם להמון, לאנשים הרמטיים. אלה התנאים שבהם מתחילה לקרוס חברה אזרחית דמוקרטית, פלורליסטית, ששואבת את כוחה מהחוק, מתודעת השוויון, מזכויות האדם.

האם אנחנו יכולים לומר בביטחון, שהחברה בישראל מודעת לעוצמת האִיוּם הזה? האם היא מסוגלת להתמודד איתו? האם אנחנו בטוחים לגמרי שֶאלה שמנהיגים אותנו רוצים באמת ובתמים להתמודד אתו?

פתחתי בענייני כתיבה וסִפרות, וסיימתי בִּמציאות חיינו. אבל בשבילי הן שלובות זו בזו. איננו יודעים, כמובן, מי יעמוד כאן, במקום הזה, בעוד חמישים שנה מהיום. איננו יכולים לדעת באיזו מציאות יתקיים הטקס הזה, ואם יתקיים, והלוואי שיתקיים. איננו יכולים לנחש אֵלו בעיות ותקוות יהיו אז במוקד עניינו של העולם. באיזו מידה, למשל, תְשַנה הטכנולוגיה את נפשם ותודעתם ¬ ואולי גם את גופם ¬ של בני האדם. אֵלו רבדים ודיאלקטים יתוָוספו לעברית שתהיה אז בפיהם של אלה שיֵיאספו כאן, ואלו רבדים ייעלמו. האם הם יאמרו בנאומם את המילה 'שלום' – בשמחה? או בִּכְאֵב של אכזבה? של החמצה? או אולי דווקא בְּקַלילות של המובן מאליו? של שגרה שהפכה כבר לדרך חיים?

אינני יודע איזו ישראל תהיה זו. אני יכול רק לקוות בכל לבי, שהאיש או האישה שיעמדו כאן יוכלו לומר, בראש מורם ובכוונה מלאה:

אני אדם חופשי. ועַם חופשי. בארצי, בביתי, בתוך נפשי.

תודה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

סיפור מאת מיה גורן ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה

"ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו. והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה. הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן"

מיה גורן ז"ל. צילום: תאטרון בית לסין

פרסום מיוחד מאת מערכת המוסך, באבל ובזעם על אלימות ורצח נשים:

בחודש יוני נרצחה מיה גורן ז"ל, כך על פי החשד, בידי בן זוגה. מיה גורן הייתה סופרת בתחילת דרכה – היא כתבה ופירסמה סיפורים, השתתפה בסדנאות כתיבה ועוד. היה לה כישרון כתיבה מובהק ואולי הייתה זוכה להעמיקו ולהתפרסם בזכותו לולא נרצחה – בחודש נורא שבו המגיפה של רצח נשים היכתה שוב ושוב.

כסופרות ומשוררות אנחנו מרכינות את ראשינו עם לכתה, ובלב שבור רואות לנו חובה להשמיע את קולה הספרותי, שאותו אי-אפשר להשתיק.

על הקשר בין יחס החברה לסופרות ומשוררות לבין יחסה כלפי נשים בכלל, כתבה Claire Vaye Watkins במאמר (2015) On Pandering שפורסם במגזין Tin House, והיכה הדים רבים (כאן בתרגום טל ניצן):

 

"סקסיזם על רקע מקצועי באמצעות אינפנטיליזציה של אמניות הוא מרגיז, מתסכל, מאכזב אבל שונה ורחוק מאותם ביטויי מיזוגניה אלימים המזעזעים את רוב הציבור: אלימות במשפחה, עבדות מין, אונס. (…) אני אומרת שהכחשה סקסיסטית, הסירוב להכיר באישה סופרת כסופרת, כעמיתה, כאדם, יש לה מן המשותף עם הזכות הגברית למין*. לא, יותר מן המשותף – למעשה היא תנאי מקדים. בני אדם הם כלי קיבול פתוחים, רחבים, המסוגלים לַכּול כמעט – מי שקורא/ת ספרים יודע/ת זאת – אינךָ יכול להכות את אם ילדיך, או לאנוס חברת ילדוּת כשהיא חסרת הכרה, או להיכנס למגורי סטודנטיות בחוצות סנטה ברברה ולהתחיל לירות, אם לא שיכנעת את עצמך קודם ואיפשרת לתרבות שלנו לשכנע אותך שהנשים הללו הן בני אנוש פחותים.
אני יודעת שזאת השוואה חריפה. אני מתכוונת לכך.
(…) הטענה הזו הופיעה לאחרונה בקובץ המאמרים החשוב של רבקה סולניט "גברים מסבירים לי דברים": התופעות הללו מתקיימות על רצף אחד. הכחשה סקסיסטית של נשים כאמניות וההנחה כי ניתן 'להשתמש' בהן מינית, הנחה נחוצה כדי לאפשר אונס בתרבות שלנו – ואונס מאוד אפשרי בתרבות שלנו – אינן נפרדות זו מזו בפער תהומי של ערכים. אלה שתי פיסקאות באותו הסיפור, הקשַת מקלדת אחת מפרידה ביניהן."

*MSE – Male Sexual Entitlment – ביטוי מתחום הסוציולוגיה: ההנחה כי גברים זכאים למין מנשים מעצם היותם גברים, וכי המיניות הנשית נועדה לשמש לעינוגם של גברים.

 

סיפורה של מיה גורן ז"ל, "אני והילד", הוא סיפור כואב שמתאר במבט חומל תלות לא סימטרית בין בני זוג, הורים לילד מיוחד.

הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון יוני של כתב העת "מאזנים" בשנת 2006, והוא מובא כאן באדיבות מערכת "מאזנים". סיפורים נוספים של מיה גורן התפרסמו ב"מאזנים" וב"מטעם" וחלק מהם אפשר לקרוא כאן.

 

 

אני והילד / מיה גורן

כשהיה תינוק, בשעות של לפנות ערב, הייתי נכנסת לחדרו ומתבוננת בו ישן. פניו השלוות והנשימות הקצובות שקעו עם השמש ועטפו את השדות הבודדים בצבעים קסומים של ורוד וסגול.
רגעים כאלה.
אחר כך הייתי מכינה לו בקבוק של חלב חם, שואלת את עצמי אם אני אמא שלו, או אולי בעצם רק אחותו הגדולה.
והולכת לחדר השני, לחכות לגבר שלי במיטה.
זה מה שחלמתי עליו כשהייתי ילדה, הייתי אומרת, כשהיינו לבד, רק שנינו, וגם כשהפסקתי להיות ילדה, אבל עדיין המשכתי לחלום.
והיינו מלטפים ככה האחד את השנייה עד שהייתה השמש זורחת, מזכירה לנו שהיום זה אתמול.
כשגדל והתחיל ללכת לגן, אבא שלו עזב אותה.
היא הייתה מכינה לו כל בוקר כריכים משולשים מגבינה. לפעמים הייתה אוכלת אותם בעצמה, כי גם לה מגיע, וכי הוא עדיין לא ממש למד לאכול, חוץ מגבינה לבנה או דייסה.
והיא אוהבת את הילד, כך אמרה לעצמה, אבל כשהייתה מסתכלת עליו בסתר, הייתה רואה רק כתם לבן, מטושטש.
וקולות הערב,
קצת רוח, העצים. צרצרים, יתושים וגם כמה פרות שעוד לא רצו ללכת לישון.
וצחוקם של הילדים והכדור שמסרו מהאחד לשני, ניפץ בטעות את חלומה.
והילד שלה הוא אחר.
ומי אמר שאחר זה רע, ולמה בכלל צריך לחיות בעולם שלנו?
והילד שלה הוא מלאך בלי כנפיים, הוא פיה, הוא נסיך קטן שקפץ לביקור, מכוכב לכת רחוק.
והילד שלה עף בשמיים עם שרביט של זהב, משייט בשלווה בין עננים לבנים, מתעכב לבקר כמה כוכבים נוצצים, שולח אל הירח חיוך בחזרה.
והיא אוהבת את הילד, שאבא שלו עזב אותה. והילד גם הוא אוהב אותה. כך נדמה לה.
הרי הוא בא, מחבק אותה, מנשק, מתרפק על גופה.
וכשהייתה מלטפת את גבו היה כולו נמלא עונג, ומחזיר את ידה אל אותו מקום טוב, כשהייתה מפסיקה לגעת. ומה זו אהבה אם לא רצון לנגיעה?
והילד שלה משוטט להמון כיוונים, והגננת לא מבינה,
למה הוא תמיד בורח באמצע כל הסיפורים, למה הוא לא יכול לשבת בשקט עם הילדים האחרים. והיא ניסתה להסביר לה, שהוא בסך הכול הולך לחפש הרפתקאות במקומות זרים, כמו בסיפורי אגדות, עם שמיים כחולים, וטירה ואגם, עם ארמונות מזכוכית ופרחים שיודעים לדבר בעברית.
אבל הגננת לא מבינה והפסיכולוגית פסקה: ״הוא לא מסוגל להרגיש דבר, אין לו את היכולת לכך, את בשבילו כמו חפץ, כמו בובה גדולה.״
״אבל הוא אוהב אותי,״ כך מחיתי, בייאוש, בתחינה. ״כשהוא שומע אותי מתקרבת הוא רץ אלי ומחבק אותי, וגם כשהוא מפחד, אז הוא מחבק אותי נורא.״
״בשבילו זה כמו שמחבקים דובי מפרווה שנעים למגע.״
החדר מסתובב במעגלים-מעגלים.
ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו.
והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה.
הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן.
נגמרו לה כבר כל הדמעות אבל את השפופרת היא לא עוזבת. מנסה לחלוב ממנו כל מה שייתן.
הוא אומר שהפסיכולוגיה לא מבינה כלום, שזה ידוע שבכאלו דברים אין חוקים ואין גבולות.
ואף אחד לא באמת מבין מה זה.
והוא יודע, הוא יודע שיש לו רגשות, לילד.
לאכול הוא כבר למד והוא דווקא אוהב את זה, כאילו מצא תחום אחד שבו הוא מרגיש בטוח, ילד מסכן.
לפעמים הוא מחייך אליה ולפעמים סתם ככה, יורדות לו דמעות בעיניים, לפעמים גם לה.
ובימים הייתה באה לקחת אותו מהגן המיוחד והייתה מרגישה באוויר זרמים, והורים מנומסים מורידים את העיניים, נבוכים, מנסים להראות כאילו השיגרה רגילה ולצחוק קצת עם הגננת. ובלב מועקה כבדה כמו האבן שסוגרת את הדלת, כדי שהילדים לא יברחו מחדר הכיתה.
והחדר מעגלים מעגלים.
והילדים רוקדים במעגלים.
ילדים, בוכים, צולעים, צורחים, ילדים מכוערים.
והילד שלה הוא אחר, מה הוא עושה כאן בכלל.
שקט, שליו, לא מפריע אף פעם, לא מרביץ לאף אחד.
והילד שלה מתנהג נורא יפה, מנומס. קצת קולות מוזרים,
קצת תנועות משונות בידיים. מתנהג יפה כמו ילד טוב. רק שאתמול אחר הצהריים, ניסה לצאת החוצה מהחלון שבקומה העליונה, ונשימתה כמעט שנעתקה, וכבר ראתה את גופתו הקטנה של הילד שלה מרוסקת על הכביש שממול, כמו רוטב עגבניות על ספגטי במסעדה איטלקית.
וצעקה לא יצאה מתוכה, נתקעה שם בפנים, לא הצליחה לברוח החוצה.
ואחר כך, כשנרגעה וסטרה לילד שלה, ונעלה את שניהם ביחד בחדר, ושמה קצת קרח על המצח שלה, חשבה, מה נבהלתי ומי יודע? אולי הילד שלה רצה רק לעוף.
ודווקא נדמה לה שהוא היה מצליח.
ולפעמים היא מביאה אותו לאמא שלה, הרי הוא זקוק להשגחה עשרים וארבע שעות ביממה.
חוזרת הביתה ומנסה להיזכר מה עושים כשיש קצת זמן פנוי, וכשצעירים.
היא לא אוהבת להביא אותו לאמא שלה. הוא חוזר אדום כולו, כמו אחרי מלחמה. ואמא שלה מותשת, מזיעה, לא מבינה שלא צריך להתווכח איתו, כי הוא אוהב שמניחים אותו לבד, לשחק בחריצים שבין הבלטות.
וכשהיא באה לקחת אותו אמא שלה תוקעת בה מבט קשה, כאילו היא אשמה, וחוזרת לחתוך את הסלט.
ובלילות הייתה נשברת, הייתה כותבת אליו. זה היה חזק ממנה.
הוא תמיד היה עונה לה. היה קורא לה מתוקה.
ואם ברחת אז למה ברחת, רחוק כל כך.
אני לא עושה שום דבר מעניין, כך היה כותב לה. לא פוגש אנשים, לא יוצא לבלות. אין לי חברים כמעט, את הרי יודעת. בגלל זה אני עצוב לפעמים, ולפעמים אני עצוב בגלל דברים אחרים.
והיא לא רוצה את הכנות הזו שלו, לא רוצה לדעת מה הוא חושב מבפנים.
כבר עדיף לה שיהיה קר אליה, שישחק את הקשוח, מאשר העליבות הזאת.
אבל הרי כשלקחה אותו אליה ידעה כבר, זה התגלה לה די מהר, אחרי שנגמרה ההצגה של שתיים־שלוש הפגישות הראשונות. ואולי את זה אהבתי, את הייאוש שלך, את התחינה, את ההשתוקקות הזו שלך לגעת בגוף שלי, שהייתה חזקה ממך.
את המבט בעיניים של אני צריך אותך, אני צריך אותך, אני זקוק לך נורא.
ובערבים הגשומים השדות רטובים והיא מוציאה את הראש מהחלון, ונושמת אוויר רענן ומרגישה פתאום חיה ורוצה לטייל ככה עם עצמה בגשם. אבל היא לא יכולה להשאיר את הילד לבד. ופעם אחת, כשישן חזק חזק, נעלה אותו בחדר, ויצאה לרגע החוצה, לעשות כאילו היא קצת מישהי אחרת. היא הלכה בשביל הצר, אומרת לעצמה שהיא מאוד רגועה ובכלל לא חושבת עליו שם בבית, שוכב לו לבדו במיטה הגדולה.
היא חזרה בריצה אבל לא היה איכפת לה, כי מי בכלל אוהב לטייל לבד בגשם.

חוזרים עם לב כל כך רעב, שלא יודעים מה לעשות, שלא יאכל את כל הגוף מבפנים.
ובלילות הקרים שקט במושב, שומעים רק את יללות הכלבים.
ולפעמים, כשעצוב לה, גם היא מצטרפת.
היום יש יום הולדת לדני, ילד מהגן.
היא צריכה לקנות מתנה, ולבוא לשבת עם כל ההורים והגננת ולשיר.
ולעשות כאילו הילדים נהנים, ולהיזהר לא להסתכל לאף אחד בעיניים, במיוחד לא לאמא של דני.
הכול כל כך מגוחך, היא רוצה לצרוח, על מי אנחנו עובדים? על עצמנו?
הצגה בקרקס של חוסר סיכויים, כמו האריה שבכלוב, לא יצליח לעבור בחישוק לעולם.
כשחזרו הביתה ניסתה לקרוא בספר אבל עברו שעתיים והיא עוד לא החליפה עמוד. המחשבות שלה נסעו הלאה-הלאה, נסעו רחוק למקומות אחרים.
הכינה לילד ארוחת ערב, נישקה אותו חזק והשכיבה לישון.
הסתכלה על עצמה במראה בכותונת הדקה, ולא התחשק לה לכבות את האור, הרגישה מין פחד כזה, גדול ונורא, שהיה מבקר אותה לפעמים בלילה. בסוף איכשהו נרדמה, עם הספר ביד ובנעלי בית, אבל צלצול הטלפון הקפיץ אותה משנתה. היא נרעדה, רצה לראות את הילד שלה.
הוא ישן בשלווה, כמו כשהיה תינוק, והכול אז היה עוד בסדר.
והעתיד נראה ורוד כמו הטפטים שקנו לחדר שלו, כי אמרו להם בטעות שזו תהיה ילדה.
הטלפון ממשיך לצלצל, מי זה יכול להיות, באמצע הלילה, רק הוא.
״חמודה שלי.״
״מה קרה לך, אתה בסדר?״ נדמה לה שהיא קצת צחקה, אם היא לא טועה.
״יורד עכשיו גשם, אני לא מצליח להירדם, קר פה נורא.״
״תתלבש טוב, תדליק את התנור, תשים על עצמך עוד סוודר.״
״חשבתי שיהיה יותר קל פשוט לדבר עם מישהי שיש לה קול כל כך רך, שיעשה לי חם בכל האיברים של הגוף.״
הוא מפלרטט איתה, הוא ממש מפלרטט איתה, כמו פעם, בהתחלה, הוא הגבר והיא האישה הקטנה.
מה שלום הילד, הוא היה רוצה לשאול, אבל מפחד להרוס את האווירה הקסומה.
במושב יורד גשם כל הלילה, הוא אומר שגם בחיפה.
הם שוכבים במיטה בחושך, מדברים ברכות נורא.
לוחשים, מלטפים האחד את השנייה, עד שהשמש זורחת.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

תמונות היסטוריות חושפות את הקמת המפעל שסיפק את החרסית לכל תעשיית הקרמיקה בישראל, וגם באיראן

באמצעות כספי השילומים מגרמניה הוקם מפעל "חרסית וחול זך בנגב", המפעל שבזכותו הוקמה העיירה מצפה רמון.

התמונה מושכת מיד את העין. הכביש מוכר, לא השתנה הרבה מאז צולמה התמונה. במרכזה משאית הגוררת באיטיות צינור ענק בפיתולים החדים היורדים למכתש רמון.

 

 

הצינור הענק הזה היה חלקו העיקרי של מפעל "חרסית וחול זך בנגב" אשר הוקם במרכז מכתש רמון. חברת "חרסית וחול זך בנגב" הוקמה בשנת 1951 על ידי חברת "מחצבי ישראל", חברה ממשלתית אשר השקיעה כספים גדולים מאוד, רובם מכספי השילומים מגרמניה, בהקמת מפעלי כרייה, חציבה והפקת חומרי גלם בעיקר בנגב. באמצע שנות החמישים הפיקה החברה את מרבית החול והחרסית שנדרשו לתעשיות הזכוכית והקרמיקה בישראל, ואף החלו לייצא חומרי גלם לחו"ל. החברה שלטה על מרבית שטחי הכרייה והחציבה במכתש רמון, והעיירה מצפה רמון הוקמה על ידי המדינה כדי לספק מגורים לעובדיה.

בסרט הנחמד הזה, שצולם בשנת 1957 על ידי נתן גרוס עבור ההסתדרות הכללית, ניתן לצפות בראשיתה של מצפה רמון וגם במחצבות המכתש בחיתוליהן:

 

במפעל שהוקם במרכז המכתש בשנת 1967 עיבדו מחצב הקרוי "חרסית דמויית צור" לחומר גלם בתעשיית לבנים חסינות אש אשר יוצאו מכאן לרחבי העולם, ובעיקר לאיראן כשוק מרכזי.

 

 

החרסית דמוית הצור (הקרויה חד"צ בפי מקורביה) נכרתה ברחבי מכתש רמון, נגרסה, הורטבה, מוגנטה להפרדת הברזל המצוי בה והועברה אל הכבשן מיודענו.

זהו גליל פלדה, פאר תעשיית הפלדה האמריקאית, 50 מ' אורכו, 6 מ' קוטרו, אשר הוצב בגובה כ-8 מ' מעל פני האדמה, כשהוא נטוי כך שחלקו הרחוק נמוך יותר. החומר נשפך לחלקו הגבוה של הגליל ונע מטה בעזרת כוח המשיכה.

וזה לא נגמר כאן. גליל הפלדה הענק הסתובב על צירו אט אט, כמו מערבל בטון עצום ולוהט, וגרם לעירבוב מתמיד של החומר.

בקצה הגליל הוצבו מבערי אש אשר חיממו אותו עד לטמפרטורה של 1600 מעלות צלסיוס. החומר הלך והתחמם תוך כדי גלישתו במורד התנור.

בסיום תהליך החימום נשפך החומר לתא מצנן פתוח שהיה מותקן מתחת לחלקו התחתון של הצינור, ומשם הועבר במסוע לתאי איחסון חיצוניים ונשלח במשאיות לנמלי הארץ ולמפעלי תעשיה.

החרסית דמויית הצור עברה במהלך החימום תהליך מיצוק והפכה לאבן סינתטית חדשה, שחורה אפורה, המורכבת ממינרלים שנוצרו בטמפרטורה הגבוהה. אבן זו שימשה בעיקר לייצור לבנים ומסות חסינות אש לציפוי פנימי של כבשנים.

המפעל פעל במלוא המרץ עד שנת 2000, אז נסגר לצמיתות. שטחי החציבה העצומים סביבו עברו שיקום נופי ואקולוגי. כיום, מרבית שטחו של מכתש רמון הינו שמורת טבע מוכרזת, וחלקים גדולים אחרים, שנופם נכתש עד היסוד ושוקם לבלתי הכר, הוכרזו בשנה החולפת כגן לאומי "צבעי הרמון". במרכזו של הגן הלאומי יוקם מרכז מבקרים שיספר את גלגוליו של המכתש, ואין מתאים לכך מצינור הפלדה הענק, שהושאר במרכז האתר כאנדרטה לגלגולים המדהימים שעבר מכתש רמון מאז אמצע המאה ה-20.

 

 

 

התמונות ההיסטוריות התקבלו בתודה מארכיון חברת "נגב מינרלים תעשייתיים" והגיאולוג שלה חנוך סער. התמונות החדשות צולמו על ידי עופר קוטלר.

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מאות הפליטים ניצולי הפוגרומים שהגיעו לחופי אמריקה, עוררו את המשוררת הצעירה אמה לזרוס להיאבק למען בני עמה הנרדפים. אחד השירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

עם פרוץ שורת פרוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את אמה לזרוס, משוררת יהודיה-אמריקנית צעירה, להיאבק למען בני עמה הנרדפים.

אחד מהשירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כשרון ספרותי מרשים. אביה, הסוחר היהודי-אמריקני משה לזרוס, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת שממן מכיסו בשנת 1866 את ספרה הראשון, "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילאים ארבע-עשרה לשש-עשרה".

הפרסום הבוסרי הזה אמנם נועד להיות מחולק בעיקר בין בני משפחה וחברים, אך עותק ממנו התגלגל לידיו של ראלף וולדו אמרסון והוא – אולי הכותב המפורסם של תקופתו – זיהה את הפוטנציאל האדיר הגלום במשוררת הצעירה. מאותו רגע החליט לקחת אותה תחת חסותו ולשמש לה מנטור ספרותי.

 

כתבות נוספות:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

המכתבים האבודים של הגאוצ"וס היהודים בארגנטינה

מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

  בשיריה המוקדמים כמעט ולא התעסקה לזרוס במוטיבים יהודיים. לא הייתה זו רתיעה מכוונת, אלא ביטוי של חינוכה ותחומי העניין שלה כנערה מתבגרת בניו יורק של המאה ה-19. היא התגאתה במוצאה אך זיהתה את היהדות בעיקר בתור דת שאין לה מה לתרום לחייה וליצירתה.

העניין שלה בעברו ועתידו של עם ישראל התעורר דווקא בנסיבות טרגיות – כפי שקרה לאמנים רבים ממוצא יהודי.

 

דיוקנה של אמה לזרוס. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

אמה לזרוס מגלה את פליטי העם היהודי

עם פרוץ שורה של פוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את הקהילה היהודית-אמריקנית לפעולה וגם את המשוררת הצעירה, אשר יצאה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים ולתרום ככל יכולתה למען שיקומם.

המראות אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות המופנית נגד בני עמה: היא קראה ספרים על היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והחלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. כשהותקפו הפליטים היהודים בעיתונות האמריקנית, גייסה לזרוס את כשרונה ופרסמה במאי 1882 מאמר הגנה על יהדות רוסיה הנרדפת.

 

מכתב תודה של אמה לזרוס לפיליפ כהן על שליחת הספרון "הבעיה היהודית". המכתב לקוח מאוסף אמה לזרוס בספרייה הלאומית

 

שנה לאחר מכן התבקשה לזרוס לתרום למען הקמת "פסל החירות" בניו יורק. לשם כך חיברה את שירה החשוב והמפורסם ביותר, "הקולוסוס החדש", והקדישה את הכנסות השיר להקמת האנדרטה.

 

תרגום עברי של "קולוסוס החדש: אם הגלויות" מאת ראובן אבינועם. התרגום התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

 

למרות ש"פסל החירות" תוכנן לחגוג את ערכיהן המשותפים של הרפובליקה הצרפתית (אשר תרמה את הפסל) והרפובליקה האחות-האמריקנית, הפכה לזרוס בשירה את גברת החירות לאמא המאמצת אל חיקה את המהגרים והפליטים הבורחים מאימת "העולם הישן". לזרוס שמה בפיה של "גברת החירות" את הקריאה הנרגשת:

"הבו לי את בניכם היגעים והעניים,ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים,שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסערבפנס אאיר בואם בשער זה."

 

טקס חניכת "פסל החירות" ב-28 באוקטובר 1886. אמה לזרוס לא הוזמנה לטקס כיוון שכניסתן של נשים נאסרה "מחשש שיפגעו מהקהל הצוהל" (תמונה מתוך הספר: I Lift My Lamp)

 

בזכות שירה של המשוררת היהודיה-אמריקנית הפכה האנדרטה העצומה לסמל של הגירה המקבל את ספינות המהגרים (מכל דת, גזע ומין) עם חיוך והבטחה לחיים אחרים.

בשנת 1903 נחקק השיר על פסל החירות.

 

"הקולוסוס החדש" באנדרטת החירות

 

אמה לזרוס: מבשרת הציונות?

ואם עוד לא התרשמתם מהאומץ והחיוניות של האישה הזאת, נסיים בלציין את העובדה שהיא הקדימה את מרבית מנהיגי עם ישראל כשהחלה לדבר על הצורך בהקמת מולדת יהודית לעם ישראל יותר מעשור לפני שבנימין זאב הרצל הצטרף לתנועה הציונית.