ז'ואן מרגריט, משורר קטאלני שר לתל אביב, תרגום: שלמה אביו

"הַמֶּטְרִים הָאֲרוּרִים, הָאַחֲרוֹנִים, הָאֲיֻמִּים, שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת לִבְּךָ"

Wall of Glue, שרון רשב"ם פרופ

ענני לובן בתכלת

לִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן כָּל־כָּךְ מִזְדַּכֵּךְ…
מַמָּשׁ כָּמוֹךְ, הֶעְדֵּרֵךְ הוּא אוֹר.
לָכֵן לֹא חִפַּשְׂתִּי שׁוּם נֶחָמָה
זוּלַת אֲחִיזָה בְּחוּט חִיּוּכֵךְ.
כַּיּוֹם, כְּדֵי לֹא לְאַבְּדֵךְ, אֵין צֹרֶךְ
לִקְמֹץ אֶגְרוֹף בְּאוֹתוֹ כֹּחַ
שֶׁקָּמַצְתִּי בְּעֵת מוֹתֵךְ:
אוּלָם זֶה יָבוֹא, הַיּוֹם
מְסֹעַר הָרוּחוֹת שֶׁבּוֹ יֵחָטֵף מִיָּדִי
חוּט עֲפִיפוֹנֵךְ, ז'וֹאָנָה.*

*ז'וֹאָנָה (2001-1970) — בתו של המשורר. למגבלותיה, למחלתה ולמותה הקדיש עשרות שירים.

 

שלום לך, תל אביב

בִּמְבוֹאַת הַמָּלוֹן הַקָּטָן,
שָׁם, עִם שׁוֹעֵר הַלַּיְלָה,
מַמְתִּין לִי נַהַג הַמּוֹנִית —
אֲנִי יוֹצֵא לְצִלְלֵי שַׁחַר בּוֹקֵעַ.
שָׁלוֹם לָכֶם רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב
כֹּה רֵיקִים בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה:
בְּהִירוּת רַצְיוֹנָלִית נְאוֹתָה,
נְחִישׁוּת יְחִידָנִית לָשׁוּב לִהְיוֹת
עַם שֶׁהֶחְלִיט לַחְפֹּן וּלְהַשְׁלִיךְ
אֶת מַפְתְּחוֹת הַבָּתִּים שֶׁמֵּהֶם גֹּרַשְׁתֶּם.
הַמּוֹנִית מְאִיצָה וְהַיְּהוּדִי
הַמָּרוֹקָאִי מְחַפֵּשׂ מוּסִיקָה בָּרַדְיוֹ.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ מִלִּים לַפְּרֵדָה הַזֹּאת,
מִלִּים שֶׁיִּתְחַפְּרוּ בֶּעָפָר,
יֵרָקְבוּ לְאִטָּן כְּעָלִים —
לִקְרַאת אָבִיב שֶׁבּוֹא יָבוֹא.
שָׁלוֹם לָכֶם רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב,
בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, בְּעוֹדִי חָשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ
מַנִּיחַ אֶבֶן קְטַנָּה עַל קִבְרִי.
חֵרוּתְכֶם הָעִקֶּשֶׁת מְלַוָּה אוֹתִי.

 

כְּתום ארוחת הערב

דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת, אֲנִי נִגָּשׁ לִפְתֹּחַ,
אוּלָם אֵין שָׁם אִישׁ. מְהַרְהֵר
בַּאֲהוּבַי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ. אֵינִי סוֹגֵר.
נָכוֹן לְקַבָּלַת פָּנִים כַּפִּי נִשְׁעֶנֶת
עַל הַדֶּלֶת. הַחַיִּים סְמוּכִים
עַל מַכְאוֹב כְּבַיִת עַל יְסוֹדוֹת.
אֲנִי יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מִי אֲנִי מִשְׁתַּהֶה
בְּהוֹתִירִי אֲלֻמַּת אוֹר
מְאִירַת פָּנִים לָרְחוֹב הַנָּטוּשׁ.

 

אנשים בשפת הים

מַחֲנָה אֶת רִכְבָּהּ בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹשֶׁקֶת לַחוֹל.
יוֹרֶדֶת לְאִטָּהּ. מוֹצִיאָה כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
מְרִימָה אֶת הַבָּחוּר, מוֹשִׁיבָה וּמְיַשֶּׁרֶת
אֶת רַגְלָיו. מְזִיזָה קְוֻצַּת־שֵׂעָר מִפָּנֶיהָ
וְדוֹחֶפֶת אֶת הַכִּסֵּא לְעֵבֶר הַמַּיִם בְּעוֹדָהּ
מַרְגִּישָׁה אֶת חֲצָאִיתָהּ הַמִּתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ.
קְרֵבָה לִשְׂפַת הַיָּם בִּנְתִיב לוּחוֹת הָעֵץ
הַמִּסְתַּיֵּם מֶטְרִים סְפוּרִים מֵהַמַּיִם.
בְּקִרְבַת מָקוֹם הַמַּצִּיל נוֹעֵץ עֵינָיו בַּיָּם.
הָאִשָּׁה מְרִימָה אֶת הַבָּחוּר. בְּגַבָּהּ לַיָּם
לוֹפֶתֶת אוֹתוֹ מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹתָיו וְגוֹרֶרֶת.
רַגְלָיו חַסְרוֹת הַיֵּשַׁע שׂוֹרְטוֹת זוּג תְּלָמִים
עֲגוּמִים בַּחוֹל. מְבִיאָה קָרוֹב לַגַּלִּים
וּמַנִּיחָה אוֹתוֹ בַּחוֹל. שָׁבָה עַל עִקְּבוֹתֶיהָ
וּמְקָרֶבֶת שִׁמְשִׁיָּה וְאֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים.

הַמֶּטְרִים הַסְּפוּרִים הָאֵלֶּה הַחֲסֵרִים תָּמִיד.
הַמֶּטְרִים הָאֲרוּרִים, הָאַחֲרוֹנִים, הָאֲיֻמִּים,
שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת לִבְּךָ. לַחוֹלוֹת אֵין אַהֲבָה,
לַשֶּׁמֶשׁ אֵין אַהֲבָה, גַּם לֹא לְלוּחוֹת הָעֵץ,
לְעֵינֵי הַמַּצִּיל אֵין אַהֲבָה. לַיָּם אֵין אַהֲבָה.
הַמֶּטְרִים הָאַחֲרוֹנִים הֵם אַהֲבָתָהּ, בְּדִידוּתָהּ.

 

השירים מתוך הספר 'אותות האהבה', שיראה אור בקרוב בהוצאת קשב לשירה.
ז'ואן מרגריט (1938) הוא אדריכל ומשורר ספרדי קטלאני, חתן הפרס הלאומי לשירה בספרד (2008). בעברית ראו אור ספריו: "מעולם לא ראיתי עצמי יווני" ו-"מבט במראה הפנימית", שניהם בתרגומו של שלמה אביו ובהוצאת קשב לשירה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

איך כתבה מרים ילן-שטקליס את "דני גיבור" וכיצד מפגש מרגש עם ילדה בספרייה הלאומית שינה את עולמה

מרים ילן-שטקליס בת 7, ולצדה אחיה הגדול. ברלין, 1908. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן…

 

למרים ילן-שטקליס לא היו ילדים משלה, אך היא הבינה ללב ילדים כפי שהבינו מעט משוררות ומשוררים. "הסבון בכה מאוד", "הבובה זהבה", "אצו רצו גמדים" וסיפורים ושירים אחרים שכתבה, בהם כמובן, "דני גיבור", מחברים אותנו בן-רגע לילדות שלנו, לשמחה וגם לעצב. אולי זה מפני שילן-שטקליס תמיד זכרה את עצמה בתור ילדה ואולי כי מעולם לא הפסיקה להתבונן על העולם בעיני ילדה.

 

בתמונה: מרים הקטנה ואחיה מוליק בְּנִיקוֹלַיֶב, ליד חופי הים השחור. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

 

הנחתי את השיר במגרתי, וחסל

מכתב שנמצא בספרייה, שנשלח ממרים ילן-שטקליס אל חוקר הספרות גצל קרסל, שופך אור על הרקע ועל ההשראה לכתיבת השיר "דני גיבור" וגם על האופן שבו מצאה ילן-שטקליס את קולה ואת הדרך לבטא את עצמה בתור כותבת לילדים.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם מרים ילן-שטקליס, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם ואת רשימת הפרסומים שלהם. תשובתה של מרים ילן-שטקליס הגיעה בצורת מכתב ארוך, אישי ומרגש שבשל אופיו לא נכנס כמובן ללקסיקון. במכתב בן 29 העמודים, שנכתב בהפסקות במשך חודש ימים, מגוללת ילן-שטקליס את תולדות חייה. היא כותבת בו על ילדותה, על משפחתה, על לימודיה, על חייה האישיים בבגרותה וגם על יצירתה לילדים. בין השורות המסודרות בכתב יד נקי מצאנו את הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור", שכתיבתו והתגובות לפרסומו שינו את עולמה של הכותבת, לימים, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.

 

בתמונה: מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) ד"ר קורט וורמן (עומד שני משמאל) בחברת עובדי הספרייה, באחד מחדרי העבודה של מחלקת הקטלוג הלועזי. לצד וורמן נראית הלנה פלאום, ומתחתיה, יושבת ומעיינת בספר המונח על מכונת כתיבה, מרים ילן-שטקליס. צילם: אלפרד ברנהיים, 1949 במשך שלושים שנה עבדה ילן-שטקליס בספרייה בתור מתרגמת משפות סלאביות וספרנית בקטלוג הלועזי.

 

אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עלי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהם לצורך זה מאז אדם וחוה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותי והרגשותי. על כל פנים, לפתע עלה בזכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים." אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: "אמא אמרה לי, דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגרתי, וחסל.

 

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 22. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

 

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור.

התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום!  – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו.

אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי.

 

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 23. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

 

מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים נפטרה ב-9.5.84, לפני 33 שנים. בשירי ובסיפורי הילדים שלה הצליחה לגעת בנפש ובלב ויצירותיה מפעימות, מרגשות ומנחמות את הקוראים עד עצם היום הזה.

 

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת
הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.
פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטָן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם,
גִּבּוֹר אֲנִי, לֹא בַּכְיָן!
אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה
בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

 

דני גבור ושירים אחרים / מאת מרים ילן-שטקליס; צירה יעל בן-משה. ירושלים: המחלקה לחנוך ולתרבות לגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, [תשל"ה].

את "דני גיבור" הלחין מקס למפל – נגן עוגב, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה באקדמיה למוזיקה בירושלים.

את הסיפור שמאחורי "דני גיבור" גילינו בספרה של יעל דר "דודה של שום איש – קלאסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", הוצאת סל תרבות ארצי ועם עובד, 2014. הלקסיקון של גצל קרסל ראה אור בספרית פועלים ב-1965.

תודה לירון סחיש ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו.

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

מתנות אמתיות ודמיוניות מאבא בשתי גלויות ספוגות באהבה רבה, שכתב הסופר והעורך משה מוסנזון אל בתו, הסופרת דבורה עומר.


"דבורי מחמל נפשי!

קבלי מתת זוּ מאבא. שירי רחל, לא סתם ספר שירים הוא זה.
יש שירים שעוֹד לא תביני לעומקם.
ילוֶה אותך ספר נפלא זה, ובמשך הזמן תביני את "עצב הנבו" אשר לרחל.
מצורפות תמונות
באהבה
וכלות הנפש מגעגועים
אבא

יולי 1945
גבול אוסטריה"

 

שנ צדי הגלויה

בארכיון דבורה עומר שבספרייה מצויות כמה וכמה גלויות מאת העורך והסופר משה מוסנזון אל בתו דבורה. מתוך הגלויות הבאנו שתיים: גלויה אחת מימי שירותו של משה בחי"ל – הבריגדה היהודית, גבול אוסטריה 1945, וגלויה שנייה מיום כיפור תשל"ג.

תוכן הכתוב בגלויות וסגנונו, מלמד על הקשר הנפשי בין השניים. מן המילים המעטות, הספוגות באהבה רבה, בהכרה מעמיקה, ברצינות ובהומור, מבליחים היחס לדת, היחס לרכוש, היחס לשירה, ועוד. בניסוח "לו הייתי אב כמו שצריך להיות", שבגלויה מיום כיפור תשל"ג, יש אולי מעין 'הכאה על חטא', הודאה של משה ומודעות לצער שהסב לדבורה בתו שירותו בבריגדה, הרחק בניכר, בשנות ילדותה. כמעט שלושה עשורים מפרידים בין ציפיית "עצב הנבו" של הבת לבואו של האב, לבין הגיגי המשובה של האב ביום הולדתה של בתו: "הייתי בא בלילה אל קיראון, ומעמיד לכם ליד החלון (בחוץ, כמובן!) מכונית מפוארת […] או יכטה".

 

גלויה מיום כפור תשל"ג. לחצו להגדלה

 

דבורי ושמואלי'ק יקרים!           יום כפור תשל"ג

אז איך נאמר שם: ביום זה וכו'. ואני דווקא – כמו להכעיס,
עוסק היום בהעברת גדר חיה. אבל משהוּ מתנגן בי. היום יום הולדת לדבורי. 
לוּ הייתי אב כמו שצריך להיות, הייתי בא בלילה אל קיראון, ומעמיד לכם
ליד החלון (בחוץ, כמובן!) מכונית מפוארת, דגם חדיש וטוב, ומצלצל אליכם
מתחנת טלפון קרובה, שמתנת יום ההולדת העמדתיה במקום הנראה לעין. 
או יָכטה, כמו שכתוב בספרים ובכל הפרוספקטים. אבל אין לי. ומרבה מכוניות
מרבה צרות. וסכנת גנבות וכו. אז, כל הברכות, בת. ושתהיי יפה כמו בפעם 
האחרונה שבאת אלינו לנען ושילך לכם. בכל.
בכל הלב
אבא

ואל הברכות מצטרפות מלכה וורד.

 

בארכיון שמורות עוד גלויות לדבורה מן השנים 1945-1943, שנשלחו על-ידי משה מאיטליה, גרמניה וגבול אוסטריה. גלויות נוספות, מן השנים 1978-1957, שלח לה אביה ממקום מושבו בקיבוץ נען.

 

משה מוסינזון ובתו דבורה עומר בילדותה

הקושי של הריחוק מאביה בשנות ילדותה ונערותה, בהן התייתמה מאמה, ליווה את עומר כל חייה. לאחר פטירת אביה השקיעה דבורה תשומת לב ואהבה רבה בעריכת "מכתבים מהדרכים", ספר שמאגד מכתבים ורשימות של אביה מאותה תקופה שבה נעדר מחייה בזמן שירותו בבריגדה.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות:

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

 

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

בסוף הסרט "המלחמה לאחר המלחמה" לצלילי השיר "מה אברך", מופיע ילד רך בשנים, לימים גם הילד הזה יהרג במלחמה. עזרו לנו לאתר את זהותו.

 

"…נתַתִּי לוֹ כָּל שֶׁאָפְשָׁר לִי לַתֵת
שִׁיר, וְחִיּוּךְ, וְרַגְלַים לִרְקֹד
וְיָד מְעֻדֶּנֶת, וְלֵב מְרַטֵּט –
וּמָה אֲבָרֵךְ לְךָ עוֹד?

מָה אֲבָרֵך לוֹ, בַּמָּה יְבֹרַךְ
זֶה הַיֶּלֶד, הָעָלֶם הָרַךְ?

הַנַּעַר הַזֶּה עַכְשָׁו הוּא מַלְאָךְ
לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַך
אֱלֹהִים, אֱלֹהִים, אֱלֹהִים
לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ חַיִּים"

 

בכ"ז באייר תשכ"ז, ה-6 ביוני 1967, ביומה השני של מלחמת ששת הימים, במהלך קרב שנערך בשועפט באיזור ירושלים נהרג אלדד (דדי) קרוק בן קיבוץ שפיים.

קרוק שביקש לחלץ פצוע נפצע בעצמו אנושות. כשהגיע כוח ההצלה ביקש קרוק לטפל תחילה בפצוע אחר ששכב בסמוך אליו ורק בהמשך לטפל בו. מששב החובש מצא את קרוק מוטל מת. רחל שפירא, חברת ילדות של אלדד קרוק הנציחה את זיכרו בשיר שכתבה לחוברת מקומית שיצאה לאור בקיבוץ שפיים.

המלחין יאיר רוזנבלום ששהה בבית ההארחה של הקיבוץ לאחר שנפצע בתאונת אופנוע נתקל בחוברת, דפדף בה ומצא שיר שכותרתו "לאלדד" שנכתב בידי משוררת עלומה בשם רחל. רוזנבלום ביקש לברר את זהותה של הכותבת האלמונית ומשמצאה ביקש את רשותה להלחין את השיר בעבור להקת חיל הים שאיתה עבד באותה העת. לאחר שקיבל את האישור הלחין את השיר ואף שינה את כותרתו מ"לאלדד" ל"מה אברך".

   

השיר "לאלדד" מתוך "אלדד: נפל בקרב לשחרור ירושלים", 1967.

 

לפני כשנתיים וחצי, כשכבר היה חולה מאוד, קיים הבמאי והמפיק מיכה שגריר הקרנה מחודשת של סרטו "המלחמה לאחר המלחמה". הסרט שהופק חודשים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים ובשלהי מלחמת ההתשה מציג את מציאות התקופה המורכבת. הסרט מספר את סיפור התקופה תוך שילוב צילומים שצולמו בזמן אמת ביחד עם קטעי ארכיון ויומני חדשות; מחד מתרחשת מלחמת התשה בבקעת הירדן ובאזורים נוספים – מלחמה שגובה מחיר כבד של הרוגים ופצועים, ומנגד במרכז הארץ מתנהלת שגרת חיים רגילה; בתל אביב דיסקוטקים תוססים, בתי קפה מלאים ובירושלים גלביות וחומוס.

בקליפ הסיום של הסרט נראית להקת חיל הים והסולנית רבקה זוהר מבצעת את השיר "מה אברך". בסצנת הסיום מופיעה דמות של ילד קטן, בהיר שיער, כשמוצץ בפיו, מישיר את עיניו למצלמה. המצלמה מתמקדת בו, התמונה קופאת ובכך מסתיים הסרט.

 

https://vimeo.com/155274564

"מה אברך" בביצוע להקת חיל הים מתוך הסרט "המלחמה לאחר המלחמה", 1969 (דקה 1:26:01) באדיבות אוסף מיכה שגריר

 

כשהסרט הסתיים ואורות האולם נותרו עמומים, אמר במאי הסרט מיכה שגריר "והילד הזה נפל אחר כך…". צירוף המקרים בו בקליפ שהוא למעשה שיר זכרון לחייל שנפל מופיע ילד שברבות הימים עתיד ליפול גם הוא, עורר את סקרנותי. מי הוא אותו ילד? מה שמו? לפני כחצי שנה במהלך קטלוג ארכיונו האישי של המלחין יאיר רוזנבלום שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית נתקלתי פעם נוספת בשיר "מה אברך". טיוטה של עיבוד בכתב ידו של יאיר רוזנבלום הגיעה לידי, תפקיד החליל הפותח המזוהה כל כך עם השיר הופיע בו בבירור.

 

השיר "מה אברך" בכתב ידו של יאיר רוזנבלום. ארכיון יאיר רוזנבלום

 

נזכרתי שוב במשפט ההוא "והילד הזה נפל אחר כך…". מיכה שגריר כבר הלך לעולמו, והאנשים הרבים שפניתי אליהם לא יכלו לסייע בעדי. גם המשוררת רחל שפירא ציינה שלא הכירה את הילד המצולם ותמיד חשבה שמדובר בילד שנבחר כסמל וכייצוג לדמות ילדית. פניתי אל רות דיסקין אוצרת ומנהלת אוסף מיכה שגריר שאשרה לי שזכרוני אינו מטעני "מיכה לקח איתו את המידע הזה", היא אמרה, "הוא אמר שמדובר בקצין שלחם במלחמת לבנון ונהרג אבל לא ציין את שמו. לא מזמן הייתי בחו"ל ודברתי על הסרט הזה, אנשים שאלו אותי את אותה השאלה. מי הוא הילד הזה? ניסיתי לברר את זהותו וגם אני לא הצלחתי".

ואולי מי מבין קוראי השורות הללו יוכל לסייע ולהציב זכרון לאותו ילד אלמוני ש"עַכְשָׁו הוּא מַלְאָךְ / לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַך / אֱ-לֹהִים, אֱ-לֹהִים, אֱ-לֹהִים /לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ חַיִּים".

 

***

 

לאחר פרסום הרשימה התקבלו תגובות רבות של אנשים שניסו לסייע בפתרון התעלומה. באחת התגובות נטען שהילד המופיע בקליפ הוא שחף נצר בן קיבוץ גשר שחי כיום בתל אביב.

מחקר, בירור ושיחה אישית עם שחף נצר עצמו העלו כי הילד המופיע בקליפ הוא ילד אחר ("עד כמה שאני יודע לא נהרגתי בשום מלחמה. ויותר מכך זאת לא תמונה שלי. אפילו אמא שלי אישרה זאת…"). שחף נצר העלה השערה כי הדברים שאמר במאי הסרט מיכה שגריר מתייחסים אולי לילד אחר שמופיע בקליפ – יוסי קוברינסקי בן קיבוץ גשר שנהרג כעבור מספר שנים במהלך מבצע של"ג ומופיע בסרט בסמוך לדודו של נצר (יזהר נצר) שמופיע גם הוא בסצנה אחרת בקליפ. האם לכך נתכוון מיכה שגריר? למיכה הפתרונים.

תודה לאנשים הרבים שניסו לסייע: שחף נצר, עדי נצר, אן כץ, גלית הלר, יפתח גוטמן, מיכל רוסק וירון לונדון.

 

כתבות נוספות:

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה