וידאו-שירה: "שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶש" לעדי תשרי

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם / אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל – המשוררת והקולנוענית עדי תשרי משלבת תחומי יצירה

עדי תשרי. צילם: צלם דותן גור

מאת ריקי כהן

עד לא מכבר, שירה בעברית זכתה למבחר מצומצם של ייצוג ביצירות פרשניות בוידאו או אנימציה. אלו הרווחות ברשת ומהוות יצירה אמנותית בפני עצמה מחד, וחושפות את השירה לקהל רחב יותר מאידך. בשנים הספורות האחרונות יש התפתחויות מעניינות בשדה הזה מצד יוצרי קולנוע, ובראשם יאיר קדר, שכתב וביים סרטים דוקומנטריים חשובים ומבריקים על ביאליק, זלדה, יונה וולך, לאה גולדברג, ברנר, רחל, ועוד. במסגרת הסרטים האלו יצר קדר מטפורות קולנועיות ודימויים ויזואליים שהשתמשו בשירים אמנם אבל גם נימקו את קיומם בשפה מובחנת במדיום, והמחישו את כוחו של קדר כקולנוען. בזירה אחרת, הסרטונים הפואטיים של תאגיד "כאן", המציגים נרטיב ויזואלי אסוציאטיבי לשיר נבחר, כשהמשורר/ת המקריא/ה ניצבים במרכזו, הם בשורה יצירתית וחיובית, כולל ההפצה שלהם ברשתות החברתיות.

לרוב המשוררים, כידוע, אין משאבים ליצור עבור השירה שלהם סרטונים מושקעים. הנפוצים בעיקר הם סרטונים בהם מקריאים בערבי שירה והשקות וגם אם רמתם הטכנית סבירה, למעטים בעולם ישנה הסבלנות להקשיב למשורר/ת העומד/ת ומקריא שירה בסרטון. אלא אם כן היא פרפורמרית יוצאת מן הכלל, כמו למשל, נעם פרתום, שפרצה להכרה כשצילמה סרטונים ביתיים שלה קוראת משיריה, קולה המצוין והמוזיקלי ונוכחותה החושנית והמתריסה הפכו אותם למופצים בהמונים, ואותה לאייקון שירה עכשווי.

היוצרת עדי תשרי זוכה לשלב את שני התחומים האמנותיים, שירה וקולנוע: כמשוררת, שיריה פורסמו בכתבי עת, "מטעם", "מעיין" ו"עיתון77", ספרה הראשון, "אדן", יצא ב2014 בהוצאת "גוונים", והיא עומדת לפני הוצאת ספרה השני, "דורבנות", בהוצאת עיתון77, וגם כקולנוענית ותסריטאית בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. קליפ השירה שלה, "שעות השמש", לשיר מספרה הבא, הוא יצירה משותפת שלה ושל הבמאי דותן גור והוא זכה בעיטור בחירת השופטים בפסטיבל סרטי שירה באירלנד. תשרי גם משמשת בו כשחקנית, מיומנות שרכשה במהלך לימודיה. הסרטון שיצרה מציג אילוסטרציה הדוקה למתרחש בשיר, ללא הרחקה באמצעות מטפורות מסיחות, לכן הוא קודם כל משרת את השיר, הפיוט הקולנועי נאמן למילים, המוצגות כאן מתחת לסרטון.

Sun Hours from Dotan Gur on Vimeo.

 

שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל

פּוֹשְׁטִים יָד, מַפְשִׁיטִים סִפּוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים כְּמוֹ נָחָשׁ

דָּם חַם בּוֹעֵר בַּשֶּׁמֶשׁ

בַּלַּיְלָה כְּבָר לֹא יִבְעַר.

 

בּוֹסִית יְקָרָה, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לְלַטֵּף כְּלָבִים בָּרְחוֹב

לִנְשֹׁךְ דָּגִים בַּיָּם

עָמֹק בְּנִשְׁמַת הָעֵינַיִם חַיִּים נִפְקָחִים

הָאִישׁוֹנִים שֶׁלָּנוּ יִהְיוּ כָּל כָּךְ רְחָבִים בַּלַּיְלָה

נִתְעַטֵּף בְּעַצְמֵנוּ וּנְכַבֶּה

כְּמוֹ שְׂרֵפָה

כְּמוֹ רוּחוֹת

עִם מַיִם קָרִים בַּוְּרִידִים בִּמְקוֹם

אֵשׁ

 

וַיְּהִי עֶרֶב וַיְּהִי בֹּקֶר,

יוֹם אֶחָד.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

לגעת זה לדעת. מיה טבת-דיין על "והכל מאד מין", לאמה שם-בה אילון

עץ נופל ביער - ""וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: / קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, / לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט"

איזולטור, שרון רשב"ם פרופ

המוטו של הספר "והכל מאוד מין" מופיע מתחת לפורטרט עצמי מאת אמה שם-בה אילון, שלצד היותה משוררת, היא גם אמנית בוגרת בצלאל, רבּה וחוקרת שלום: "תני לדברים לגעת בך". ומיד לאחריו ציטוט של אתי הילסום: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים".

המוטו הזה נדמה כצופן המקודד בכל אחד ואחד מהשירים בספר זה. אילון כותבת את עצמה, כמעט עירומה מול קוראיה, ומצהירה ללא חשש שמטרתם של שיריה לגעת. אם להוסיף לכל אלו את שמו של הספר, הרי שלפנינו מעשה שירי שמגייס את התשוקה המינית על כל רבדיה ליצירה פואטית שאינה רק נכתבת, אלא גם מבקשת לבצע פעולה על הקורא.

סכנה ניו-אייג'ית מרחפת מעל המילה הזאת, "לגעת". נדמה שבעולם הכתיבה והאמנות מתקיים אגף שלם שמסתפק בכך שהוא "נוגע" בקהל, ולפיכך אינו דורש מעצמו לעמוד בבחינה מעמיקה, בביקורת וכמובן גם שאינו מתיימר להיות מושא  להגות. כאילו "לגעת" מבטל את "לדעת". בשונה מאלו, אילון אינה מסתפקת במשמעות הצרה של הנגיעה האמנותית. המגע בספרה הוא לשם ידיעה והוא שם קוד לפילוסופיית חיים שלמה שנפרשת מול הקוראים כמניפה, וברוב השירים אף נושפת עליהם רוח גדולה. שני אלו, הנגיעה והידיעה, אף מופיעים כשני חלקיה של משוואה: "כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁהַגּוּף הוּא הַנֶּפֶשׁ. / שֶׁכָּל מַגָּע הוּא מַגָּע בְּזֶה. / אֲנִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת אֶת זֶה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי" ('הבדלה', עמ' 46).

אילון מציבה בביטחון את המגע בקידמת ספרה, כשער אל השירים. ייתכן שהביטחון שבו היא עושה זאת נובע מאורח חייה. בשנים האחרונות אילון מתגוררת בקהילה בפורטוגל שחוקרת את השלום. חקירתה אינה מפרידה בין שלום בין-מדיני לשלום בין-אישי לשלום פנימי–גופני ומיני. השלום הזה נחקר, בין היתר, גם באמצעות בחינת מושג ההתנגדות – התנגדות פנימית, התנגדות לתשוקות, ומנגד – התמסרות לתשוקות, לעצמיות, למעשה האהבה, התמסרות לקריאה פנימית ולקריאות חיצוניות. בקונטקסט הזה יש למגע מקום מרכזי, משכין שלום, אולי אף מכונן עולמות.

כאילו מובילה את קוראיה אל עולם החקירה האישי שלה, אילון מספרת בנדיבות על התחושה המאפיינת התמסרות חסרת התנגדות למגע העולם:

"לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִבְרֵכַת הַבְּרָכוֹת בָּהּ אֲנִי שְׁרוּיָה / וְלִצְלֹל חֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ שַׁלְדָּג. / כְּשֶׁהַדָּג מְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת / וּכְשֶׁהַצָּב מֵצִיץ מִתּוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ / וּכְשֶׁהָרוּחַ עוֹשָׂה בִּי סִמָּנִים" ('אושר', עמ' 8).

ההתמסרות למגע מזמנת איבוד צורה, ובהתאם לכך את האפשרות לקבל על עצמך כל צורה אחרת. אילון אינה בוחרת צורה אחת, אלא את ערבוב הצורות כולן: "בַּבֹּקֶר אֲנִי מְכִינָה לִבְנִי שֵׁייק תּוּת-בָּנָנָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶהַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי נִתְעַרְבֵּב" ('שייק', עמ' 37).

ולאחר מכן: אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד. / מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ / אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ (מי את? עמ' 58).

זו התמסרות המזמנת שחרור מכבלי הגוף, ואפשרות לפעימה אחת עם הטבע ועם התשוקות. אולם, התשוקה אינה רק מנגנון של גבר-אישה, אלא גם לבו הפועם של הטבע, של הבריאה כולה:

"אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר. / כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי / וּמְסַמֵּן לִי בֵּין הָעֵינַיִם אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט / וּמְלַטֵּף אֶת קְצוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / וְעוֹטֵף אוֹתִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם צִבְעוֹנִיּוֹת / וּמֵרִיחַ אֶת בָּתֵּי הַשֶּׁחִי הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת "בּוֹא" / וּמַרְטִיט לִי בֵּין הָרַגְלַיִם / וְחוֹפֵר בִּי אֳשָׁרִים אֳשַָׁרִים. / אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת הָעוֹלָם" ('אושר', עמ' 8).

*

במסגרת המגע חוצה הצורות והעולמות המתקיים בשיריה, אילון שבה ועושה את מעשה ההיפוך שבין אדם ועולם. נדמה שהיפוך זה אינו משמש אותה לצורך המטפורה בלבד, אלא כניסיון כן, נואש אפילו, להפעיל את כוחן של המילים לשם המסה אמיתית של הגבולות שבין אדם לעולם; אותם גבולות שטומנים בחובם התנגדות, שפוערים תהום בין האדם לעולם, שמגבילים אפשרות של איחוד עם הבריאה. כך, לעתים בלקוניות, כמו קובעת עובדה יבשה, שגרתית, אילון מתעקשת על אפשרות של מיזוג ושל הגמשת הגבול. כך, למשל, כשהיא טוענת: "הָאִישׁ הָעוֹמֵד מוּלֵךְ / הוּא אֲגַם" (אגם, עמ' 12) וכן כשהיא מספרת לנו: "כָּל קַו שֶׁל עָנָף / וְכָּל קַו שֶׁל אָדָם / חוֹרֵג מִגִּדְרוֹ וּמַמְשִׁיךְ בַּמֶּרְחָב" ('עדי עד', עמ' 25).

לגבי עצמה היא מייחלת: "עוֹד אֶגְדַּל לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל לִבִּי / עוֹד אֶקְטַן לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל הַפֶּרַח /עוֹד אֶלְמַד לִהְיוֹת בְּגָדְלָם שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֲמִתִּיִּים" ('בגודל הנכון', עמ' 41). ופותחת בפני קוראיה דלת אל התמוססות הגבולות במעשה האהבה: "אֲנִי נִכְנַעַת לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ. / לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי לְבֵין כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים. / וּמַה יַּמְתִּיק אֶת הַנִּבְדָּלוּת אִם לֹא הַהִתְמַסְּרוּת לְמִישֶׁהוּ שֶׁיִּגַּע בִּי?" ('הבדלה', עמ' 46).

המגע, התשוקה, והתמוססות הגבולות אינם באים על חשבונה של חקירה פילוסופית בלתי מתפשרת. לאורך הספר כולו מביעה אילון דרישה תקיפה לראייה חודרת, לראות בהירה, כשהיא מתעקשת להבין לאשורם את הדברים. בד בבד, ככל פילוסופית משובחת, היא מצביעה על חוסר ההיתכנות של ראייה כזאת עבור האדם. במסגרת החיפוש הפילוסופי וההתפכחות ממנו, נדמה לפרקים כי השירים עצמם הנם עדשות המוצעות לקוראים, כמו במהלך בדיקת עיניים, על מנת לנסות ולהתאימן עד שהראייה תתבהר.

כך היא מדברת על הלב המבקש לראות אל תוך עצמו, ועל חוסר ההיתכנות של שאיפה זו:

"זֶה לֹא רַק הַדָּג / גַּם הַחַיִּים חוֹמְקִים עוֹבְרִים / כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מֵהֶם לְהִשָּׁאֵר. / לִבִּי מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַחֵב כָּרָקִיעַ /לִבִּי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת לְתוֹך לִבִּי"('רשת', עמ' 26).

וכשהיא חוקרת מהו אדם: "מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא סְכוּם תְּנוּעוֹת הַחַיִּים בְּגוּפוֹ / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הִתְנַקְּזוּת / מִתּוֹךְ מִי שֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ / הָרוֹצָה לִפְרֹץ דֶּרֶךְ אֶל עַצְמָהּ / בַּעֲדוֹ" ('מהו האדם, תגידי', עמ'  79).

*

לא פחות מתשוקת החיים, הטבע והגוף, נוכחת בספרה של אילון התשוקה לאלוהים. "לאלוהים שאהבתי יותר מכול ובתוך הכול", היא מקדישה את ספרה, ולאחר מכן שבה ומסבירה "כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ אֶחָד הֵם / כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ הֵם שַׁעַר אֶל הָאֶחָד" ('אגם', עמ' 12).

נקודות המפגש של אילון עם אלוהים אינן שגרתיות: הן מתרחשות בגוף, בעיר, במיטה, והן אינן בלעדיות למשוררת. אדרבא, הקוראים מוזמנים לכל פגישה ופגישה –

"יָד אֲרֻכָּה שֶׁנִּשְׁלַחַת מֵהָעֶלְיוֹן /אֶל הַתַּחְתּוֹן, / אֶל מִתַּחַת לַתַּחְתּוֹן" ('מי את?', עמ' 15), או

"וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: /  קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, /לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט" ('סרט', עמ' 21).

ישנם שירים בספר שיכולים להיקרא כתפילה למפגש הזה, הגופני והמיני, עם האלוהים:

"שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הַנָּחָשׁ וְהַנִּחוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הַמַּמָּשׁ וְהַמִּשּׁוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים שֶׁעוֹד לֹא / נִפְתַּח." //  שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הָאֶבֶן וְהַצִּפּוֹר / וּבְתוֹכָהּ הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם / וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים / בְּתוּלָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם" ('לחש', עמ' 19).

בהקשר הזה, האלוהי, קריאה רצופה בספר נדמית כביקור בארץ זרועת מקדשים: קטנים וגדולים, עמוקים ורחבים, וכל המקדשים מקדשי מראה, ובכולם פוגשים הקוראים לבסוף את פניהם המשתקפות; פנים שחיפשו אחר האל הן עתה פניהם של מי שמתאחדים עמו, מתוך מגע, מתוך שירה.

כך קורה שבסוף הקריאה מתבררים השירים בספר זה כמי שמוליכים בעדנה את הקוראים לקראת המפגש הזה עם האלוהים. חוויה דתית ופואטית שמתאפשרת רק מתוך התמסרות למגע – השירים מושיטים יד. מי שיתמסר אליהם ימצא את המגע הזה מתקיים מעבר להגדרות של נעים או מאיים, חוקר או מנחם, שכן לפני כל אלו זהו מגע מעורר. הוא מעיר מתרדמת שלעתים עלולה להיות ארוכת שנים.

"כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב / כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת" ('שכבות', עמ' 14).

 

הספר 'והכל מאד מין' ראה אור בהוצאת לוקוס

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?"

שירים מאת תמי ברקאי, שחר-מריו מרדכי, שולמית אפפל.

"לשרוק בחושך", מתוך הסדרה: 'חיות לילה', 2012, שרון רשב"ם פרופ

תמי ברקאי

חִידָה

עַל גָּדָה אַחַת שֶׁל הַנָּהָר
זְאֵב, כִּבְשָׂה וּכְרוּב.
עֲלִי לְהַעֲבִיר אֶת שְׁלָשְׁתָּם
לַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה
בְּסִּירָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהָכִיל
רַק אֶחָד מֵהַשְּׁלוֹשָׁה.
אָסוּר לִי לְהַשְׁאִיר לְבָד
זְאֵב עִם כִּבְשָֹה
אוֹ כִּבְשָֹה
עִם כְּרוּב.
אִם יִשָּׁאֵר הַזְּאֵב עִם הַכִּבְשָׂה הוּא יִטְרֹף אוֹתָהּ.
אִם תִּשָּׁאֵר הַכִּבְשָׂה עִם הַכְּרוּב הִיא תֹּאכַל אוֹתוֹ.

וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?
וְאִם לֹא כִּבְשָֹה אֶלָּא גּוּף הַמְּבַקֵּשׁ
וּמִיָּד, נֶחָמָה?
וּמָה אֶעֱשֶׂה בַּכְּרוּב, הַמּוּנָח לְרַגְלַי
חֲסַר חֵן וְאָטוּם
אַךְ בְּכָבְדוֹ הַשָּׁקֶט, הָעִקְבִי
יַכְרִיעַ אֶת שְׁקִיעַת הַסִּירָה אֶל הַקַּרְקָעִית.

 

ביזה

אֶת הַמִּלָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בַּלַּיְלָה וְלֹא מָצָאתִי
אָמְרָה בַּבֹּקֶר קַרְיָנִית הַחֲדָשׁוֹת
הֵעִירָה בִּי צְלִיל שֶׁמְּגָרֵד
אֲבָל אָבַד לִי כְּבָר הַצּוֹרֵךְ לְדַיֵּק
קָהֲתָה לִי חַדּוּת הַכְּאֵב
מָה רָצִיתִי לוֹמַר?
שֶׁהָיִיתִי בּוֹזֶזֶת
אוֹ נִבְזֶזֵֶת
הָיִיתִי זְגוּגִית
מִתְנַפֶּצֶת
וְהָמוֹן מִסְתַּעֵר,
הָיִיתִי שׁוֹטֶרֶת
דָּחַפְתִּי עַצְמִי לְנַּיֶּדֶת
זֶה הָיָה מַעֲצָר רַאֲוָה
לַמַּעַן אֵרְאֶה וְאִירָא

כְּשֶׁעָלָה הָאוֹר
הָיִיתִי רְחוֹבוֹת הֲמוּמִים
וְכָל רַמְזוֹרָי גִּמְגְּמוּ
אֶת אוֹתָהּ הֲבָרָה
צְהֻבָּה, עָקָרָה.

 

רישום

סִמַּנְתִּי בִּמְהִירוּת קַוִּים דַּקִּיקִים סְבִיבְךָ,
כֹּל הַלַּיְלָה לֹא פָּסְקָה תְּנוּעָתְךָ
מִצָּד לְצַד בְּתוֹךְ שַׂק הַשֵּׁנָה.
רָחְבְּךָ, שֶׁהִפְלִיא בַּיָּמִים
לְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹבוֹת,
אֶת הַיְּעָרוֹת,
עִם לָיְלָה הָיָה מִתְכַּוֵּץ וְנֶחְבָּא.
סִפַּרְתָּ לִי מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ
וְקוֹלְךָ קוֹל יֶלֶד, גָּלְמִי וְרוֹעֵד
וּכְאִילוּ בּוֹטֵחַ.
אַחַר כָּךְ נֶעֱטַפְתָּ עַד מֵצַח, כְּמוֹ חֲבִלָּה
הַמְּסָרֶבֶת לְהִשָּׁלַח.

אֲנִי זוֹכֶרֶת: שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּפִתְאוֹם
זְרוֹעֲךָ תּוֹלֶשֶׁת אֶת הָאֲדָמָה מִתַּחְתָּי, מְנִיפָה
וּמְסִיטָה אוֹתִי מִדַּרְכָּהּ שֶׁל מְכוֹנִית עִוֶּרֶת,
וְאָז מַנִּיחָה אֵת עָקֵבָי בַּעֲפַר.
זֶה הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ חָרַדְתִּי תָּמִיד –
לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹנָה בַּטֶּלֶפוֹן הַשָּׁבוּר,
לְהַכְרִיז בְּבִטָּחוֹן
וּבְטָעוּת גְּמוּרָה: "אַהֲבָה".

 

תמי ברקאי (ירושלים 1974), כותבת ומטפלת ברפואה סינית. בוגרת לימודי תואר שני בצילום ואמנות בבצלאל (2004). 

 

שחר-מריו מרדכי

העב

 

בשמי העולם נדדו שני עננים, ושני העננים היו בשמיים, אבל השמיים לא היו בשמיים. השמיים הם ארץ לעננים ולעבי עננים. ובארץ העננים נדדו שני בעלי כנף. ורק בעלי כנף יודעים איך נראה עב בגדולתו ואיך נראה עב באפס-כוחו. עב ובן האדם גם. יונה שמתהלכת על פני הארץ בשתי רגליה יודעת איך נראה אדם מלמטה, ויודעת איך נראה אדם מלמעלה, ממעוף שתי כנפיה. וממרחק מסוים באור מסוים אפשר לראות ילד מביט במבוגר שראשו נדמה בשמיים כאילו לעב מגיע. ורק היונה ההיא שהגיחה מהענן ההוא בשמיים ההם יכלה לראות מהמרחק הנכון באור הנכון את אבא שלי. כפי שהוא.

 

שיעור טבע

שָׁעָה לִפְנֵי הַשֶּׁלֶג קָפָאנוּ
עַל עָמְדֵנוּ, הַצְּבִי וַאֲנִי.
כְּלוּאִים זֶה בְּשִׁבְיוֹ שֶׁל זֶה.
דָּרוּךְ לְהִמָּלֵט, בְּכָל זֹאת הִשְׁתָּהַה לְמַעֲנִי
לוֹטֵשׁ עַד קְצֵה יְכָלְתּוֹ אֶת חוּשָׁיו,
שֶׁאֶרְאֶה: אִם חַיָּיו יְקָרִים לוֹ כָּל כָּךְ
יְקָרִים לִי חַיָּי מֵעַכְשָׁו.

14 במרס 2017 (סופת שלג בבולטימור)

 

אביב

בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מְהַגֵּר בִּלְתִּי-חֻקִּי מֻשְׁלָךְ לְנַיֶּדֶת מִשְׁטָרָה.
גַּם אֲנִי לֹא חָשַׁבְתִּי עַל תַּפְנִית כָּזֹאת.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת
בַּבַּיִת, וְיֵשׁ לִי אֶפְשָׁרוּת לָצֵאת וּלְהִנָּצֵל.
בַּחוּץ תָּמִיד קוֹרֶה מַשֶׁהוּ,
וּבְיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כָּאן, בֶּחָצֵר,
זִקִּית וְאָדֹם חָזֶה
חוֹלְקִים אֶגְלֵי מָטָר מֵאוֹתוֹ עָנָף
תָּאֵר לְעַצְמְךָ. הַקּוֹר נֶהְדָּף
לְפַאֲתֵי צָפוֹן כְּשֶׁאָבִיב מַפְגִּין כֹּחוֹ וְיָשַׁנְתִּי כְּבָר הֲמוֹן
מִי צָרִיךְ עוֹד שְׁעַת שֵׁנָה? בַּחוּץ הַהַפְגָּנָה
שֶׁל הָאָבִיב. אוּלַי זֶה לֹא עִנְיָנִי
אֲבָל לְפִי חֻקֵּי ניוטון הַגּוּף יַתְמִיד בְּמַצָּבוֹ
אִם אֵין לַחַץ שֶׁל כֹּחַ חִיצוֹנִי.
וְחֹק זֶה חֹק. כָּכָה זֶה נִרְאֶה:

 

 

אֶתְמוֹל הִכּוּ בַּחַלּוֹנִי
גֶּשֶׁם וְרַעַם, וְהַיּוֹם רוֹאִים בָּזֶה טַעַם
הַזִּקִּית וְאָדֹם הֶחָזֶה.
לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת
וְיָצָאתִי יָשָׁר. בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר

 

שחר-מריו מרדכי הוא חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013).

 

שולמית אפפל

החלל המחריד הנפלא

הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שְׂמֵחִים. צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחַכִּים לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מַטִּים אֶת הָרֹאשׁ וּמְקַבְּלִים בְּרָצוֹן לְטִיפָה. שִׂמְחָה לֹא גָּרְמָה לָהֶם מְבוּכָה. הֵם הָיוּ מְבֹרָכִים. חִכּוּ לָהֶם בְּהִוָּלְדָם וּבְכָל יוֹם שָׂמְחוּ בָּהֶם. הֵם דָּמוּ לְהוֹרֵיהֶם הָיוּ נִנּוֹחִים וְחִיְּכוּ בְּרַכּוּת. כְּשֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי הָיוּ יְלָדִים גַּם אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה אֲבָל רַק מֵחֹסֶר בְּרֵרָה ושִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלִּי אִלְמָלֵא הָיְתָה חֲבוּיָה, לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת. הֶחָלָל הַמַּחְרִיד הַנִּפְלָא נִמְלָא כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

 

מִבִּיזַנְטְיוֹן לְוֶנֶצְיָה

 

קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר שֶׁל סוֹפֵר גָּדוֹל שֶׁגַּם מְשׁוֹרֵר הָיָה יְהוּדִי וּפָלִיט

וְלֹא הִקְפַּדְתִּי עִם עַצְמִי וְנִשְׁכַּח שְׁמוֹ עַד שֶׁשָּׁב אֵלַי וּכְשֶׁהִשַּׂגְתִּי אֶת

סִפְרוֹ הָלַכְתִּי לַמִּטְבָּח וּבִשַּׁלְתִּי מָרָק אֹשֶׁר. יוֹסִיף בְּרוֹדְסְקִי, אָמַר

לוֹ מִישֶׁהוּ, כְּתּוֹב פְּרוֹזָה, וְעָנָה, הַמָּוֶת הַקָּרוֹב הוּא מוֹתִי וְהוּא כְּבָר

מַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ עַל לֶחְיִי מָה רַע בְּשִׁירָהּ גַּם אִתָּהּ יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה

וְנָס מִבִּיזַנְטְיוֹן וְנִקְבַּר בְּוֶנֶצְיָה

 

גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

זֶה הָיָה הָאֹנֶס וְהָרָעָב וְתַחֲנוֹת הַפַּחַד שֶׁהִבְרִיחוּ אֶת הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת. אֶת הַקְּטַנִּים הוֹסִיפָה הָעֲקִירָה לְהַחְרִיד זְמַן רַב. אֲנָשִׁים שֶׁבְּקֹשִׁי נָשְׂאוּ אֶת גּוּפָם רָצוּ לְהַרְחִיק עַצְמָם מֵאַרְצוֹת הַמּוֹצָא. לִנְשֹׁם לִשְׁכֹּחַ לְקַוּוֹת שֶׁהַחֹם וְהַמֶּלַח יְרַפְּאוּ אֶת הָעוֹר. מִישֶׁהוּ שָׂם לְפִתְחָם שַׂק גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים. לְפֶתַע אֹשֶׁר. מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ וְגַם לְהָנִיחַ אֶת הָרֹאשׁ. בְּצִנַּת הַלַּיְלָה יִתְעוֹרֵר הַגּוּף. נָשִׁים תִּתְעַבֵּרְנָה. תְּמִימִים וְאוֹהֲבִים יְקַלְּפוּ תַּפּוּזֵי וָלֶנְסְיָה וְיַאֲכִילוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע-עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי "תדמייני שאת כוכבת" יראה אור השנה בהוצאת "פטל". 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

'לבן כמו דם', סיפור חדש מאת עמיחי שלו

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי. "כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

לבדי, שרון רשב"ם פרופ

1.

"בוא מהר, לא שמעת מה קרה?"

מאיר נראָה אחרת, התלהבות אקסטטית אחזה בו, אולי יש מכות בין ילדים של מצביעי ליכוד לילדים של מצביעי מערך, כפי שקרה בשבוע שעבר; שתי המקהלות שרו סימולטנית: "ארץ ישראל יפה, בסוגריים מלוכלכת, בגין/פרס ינקה אותה, הוא הפראייר של הכנסת". ואז אבנים עפו באוויר, וכמה בנות בכו, ובאו מבוגרים אחראים והפרידו וצעקו, ואחר כך מישהו קשקש על כל הפוסטרים של בגין ופרס, ועשה להם שפמים וזקנים וקללות, ואחר כך אפילו באה משטרה.

"מה קרה? לא שמעתי כלום".

מאיר אחז בכתפי ולא שיחרר, הוא נראה מאוכזב, אך אחרי רגע הרגיש חשוב מפני שהוא יודע ואני לא. זה גרם לו להשתהות כמה שניות, להתענג על עמדת הכוח, לרצות לגרום לי לבקש חזק, להתחנן.

בדיוק עמדתי להסתכל על שרית קוזי. היא אולי הביטה בי לרגע, לא הייתי בטוח, אבל העמדתי פני קשוח. קבענו אתמול להיפגש כדי לעשות משהו. בהתחלה לא האמנתי שהיא רצינית, בגלל בעיית הפיגמנטציה שלי אף פעם לא היתה לי בת זוג למסיבות, אבל שרית היתה אחרת ואפילו הציעה לי פעם להעתיק שיעורים בלי שביקשתי. אני חושב שזה בגלל שהיא היתה מאוד נמוכה, אולי אפילו גמדה, וגם לה לא היה בן זוג ולשנינו היו כינויים. אותי כינו "בנגוריון" בגלל השיער – דווקא חיבבתי את השם, הוא גרם לי להרגיש חשוב – ולה קראו "פיצה", לא בגלל המאכל אלא בגלל הגודל, ולשנינו לא היה אכפת.

"אתה מכיר את דוד שקרוקה, אח של יוסי מהכיתה המקבילה? אז הוא והחברים שלו הגיעו למכולת של בבר, וחיפשו את חמיד העוזר שלו, ובבר לא אמר להם איפה הוא, ואז אחד מהם ראה אותו ליד בית הספר, והם התחילו לרדוף אחריו לפרדס".

שרית קוזי כבר התרחקה ונבלעה ליד הצומת, היא בטח לא ראתה אותי, ופתאום נזכרתי שכלל לא קבענו שעה, אלא רק מקום, ליד המכולת.

"מה הם רוצים מחמיד? מה הוא עשה?" חמיד היה בחור חביב, שלפעמים עשה שליחויות, ופעם אחת עזר לאמא לסחוב ארגזים כמעט עד הבית בלי שהיא ביקשה, והיא הציעה לו כוס מים או קפה, אבל הוא נבהל ואמר שהוא צריך לחזור לחנות, ואמא לא התעקשה, אבל שבוע לאחר מכן הביאה לו את פשטידת הכרובית שלה ישר לחנות של בבר. "לא שמעת על נאוה אלימלך?" כולם שמעו על נאוה אלימלך שביתרו את אבריה, ופיזרו אותם על חוף הים, וגם המציאו בדיחות על כך שהיא ילדה מפוזרת והיא איבדה את הראש, וכשהמורה צפרירה שמעה זאת היא הפכה אדומה וצרחה ואמרה שאנחנו תינוקות מגודלים ואפסים מאופסים מהלכים על שתיים.

"שמעתי, אבל מה זה קשור לחמיד?"

מאיר התחיל לאבד סבלנות. "מה זה קשור? אתה דפוק, הא? מי אתה חושב עשה לה את זה? רק ערבי מסוגל לעשות כזה דבר", ואז הוא ירק על המדרכה. בינתיים החום הלך והתחזק. הרגשתי שהשמיים דורכים עלי.

"אז אתה בא?" מאיר כמעט צעק.

"לאן?" שרית קוזי חזרה לכיוון ביתה, מיד הסטתי את המבט, לא רציתי שתראה אותי ואז הכול ייהרס. היא תחשוב שקבעתי איתה ואז התחרטתי והלכתי עם מאיר.

"מה לאן? לפרדס! בוא נראה מה קורה".

ידעתי שאם אסרב לו, הוא יגיד שאני נקניק, ואחר כך יגיד לכולם שאני נקניק, ואהיה נקניק למשך כל תחילת שנת הלימודים הבאה.
התחלנו לרדת לכיוון הפרדס, חולפים על פני סוברואים חונים שלפנסיהם מבט לטאתי.

"אם נמצא את חמיד", אמר מאיר, "נביא אותו לדוד שקרוקה. הוא יעריך את זה, כי דוד הוא בחור מסוכן, הוא והחברים שלו שולטים במועדון הקונקורד, שזה מועדון של גדולים, שקורים שם דברים של גדולים, לא כמו המועדון שלנו, מכבי דנס, שהוא בכלל אולם כדוריד עם אורגן אורות ופליקרים". ולא שאלתי איך הוא בכלל חושב שנתפוס אותו ונחזיק אותו ונביא אותו, הרי שנינו לא נתגבר עליו, אני חלש מאוד במכות, במיוחד בידיים, ומנסה להימנע ככל יכולתי כדי לא להיות מושפל, או נקניק קבוע, למרות שלפעמים זה לא עוזר, ואם החליטו שאתה נקניק – אתה נקניק, לא משנה מה עשית או לא.

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי.

"כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

 

2.

הפרדס תמיד הפחיד אותי. הוא עמוק מדי, עם ריח חריף של תפוזים, עקבות של אנשים, של חיות פרא קטנות, ניילונים נוזליים, כדורי-רגל מפונצ'רים, קופסאות נלסון מעוכות, צעקות של הורים מחפשים עדיין מרחפות באוויר, חריקות משאיות מהכביש הראשי, איוושות צרצרים, עשב כמו עור של זומבי, ותמיד יש בוץ, חבוי, אורב, מתחת לכל פני הדברים, והוא יכול להטביע אותך, למשוך אותך למטה עד קליפת כדור הארץ. וישנם הענפים שמתקיפים את ראשך, שורטים לך את העור, עושים בך חריצים של נקניק, עד שהעור שלך נהיה ורוד, והרגליים והידיים רכות כמו כריכים, וטעם של בוץ בפה, בין השיניים, במחשבות.

"מה תעשה בכלל אם תמצא את חמיד? הוא יותר חזק ממך וממני ביחד".

מאיר האט את קצב צעדיו, חיוך שומני עלה על הלחיים שלו, "אתה בטח תברח כמו בת", הוא נתן לי אגרוף בכתף, חצי בצחוק, חצי ברצינות, "מה, אני נקניק כמוך?"

אבל נדמה היה שהדברים שאמרתי נכנסו לו לראש, והוא ניסה לאכול אותם ולראות איזה טעם יש למחשבה הזאת, ואז העיניים שלו השתנו, ונראה כאילו הוא מדמיין את הקרב, ומה הוא בדיוק יעשה.

"אתה חושב שנאוה אלימלך היתה יפה?" שאלתי. מאיר הביט בי וכיווץ את אפו.

"ושרית קוזי? אתה חושב שהיא יפה? בטוח שאתה חושב שהיא יפה".

הוא ירק כמו מסמן את הכיוון שאליו צריך ללכת. "מי, פיצה? יפה? עזוב אותך עכשיו מבנות יא נקניק, אנחנו קרובים, אני מרגיש את זה".

הגענו לחורבה, שבה צילמו פעם סצינה מ"גבי ודבי". בשנה שעברה המורה צפרירה הכריחה אותנו לטייל שם ולאסוף עשבים, ויוסי שקרוקה נכנס פנימה וראה מלא בגדים של פועלים ערבים שלא מספיקים לחזור הביתה ונשארים לישון, והוא עשה עליהם פיפי ובעט בהם, וניסה לזרוק את הטייפ דאבל קסט ולשבור אותו, וקרע לוח שנה שהיה דבוק שם עם בחורה ערבייה, אבל צפרירה לא ראתה, רק צווחה עליו שייצא משם מיד.

"אתה שומע?" הקול שלו נהיה חלש יותר.

"לא שומע כלום".

הוא עיקם את פניו, "אתה בטוח?"

אבל לא הייתי בטוח. שמעתי כל דבר: קולות רחוקים של התוכנית "מוקד", סוברואים בולמים בחשכה, צלחות משתקשקות, מישהו נופל מאופניים, כלב נוהם, כמה ציפורי דרור מצייצות בבהלה, תפוזים נופלים, בוץ רועם.

"ככה אתה, הא? נקניק? לא משנה, אני אכנס לבד!"

שמעתי אותו מחפש בין הבגדים של הפועלים, מזיז חפצים, קורע ניירות, והבנתי כבר שחמיד לא שם. מרחוק שמעתי קול משונה, דומה לנהמה, אבל לא אנושית, גם לא של חיה. היא הגיעה מהעצים העמוקים יותר, אלו שקרובים כבר לעיר האחרת, ואין שום פנסים לידם, זו מין צעקה של הפרדס עצמו, מין צלילים שחוברים להם יחדיו אחת לכמה זמן, ויוצרים ישות קולית שאי אפשר לצפות אותה, היא חמקמקה כמו בוץ. פעם שמעתי אותה באמצע השיעור, וכמעט נפלתי מהכיסא, "בנגוריון שוב ניסה לעמוד על הראש", צחק יוסי שקרוקה, ואפילו צפרירה התקשתה להסתיר את חיוכה. "מה, לא שמעתם את זה?" שאלתי, ויוסי ענה, "תפסיק לחלום, בנגוריון, המדינה כבר קמה".

מאיר יצא מהחורבה ונראה רותח, כאילו חמיד עשה לו דווקא, כאילו הם קבעו להיפגש וחמיד לא הגיע ולא הודיע. "הוא לא פה, הערבי הבן זונה הזה, אתה ממשיך איתי או שאתה נקניק?"

 

3.

"איפה הוא, הא?" דוד שקרוקה היה גבוה, שרירי. היו לו שני עגילים באוזן שמאל כי אוזן ימין זה הומואים, פאות לחיים ארוכות, ושן שבורה שדרכה הוא דיבר ושרק.

"אני לא יודע".

לידו עמדו שני חבריו, אחד מחזיק מקל של מטאטא, השני אוחז בנונצ'קו ומסובב אותו באוויר כמו ברוס לי. מאחוריהם עמד מאיר, מאוכזב אבל גם מרוצה, ומסביב ריח תפוזים חריף וחזק, כמו נסחט מתוך נחיריי, ואותה נהמה שלא שככה, ולרגע נשמעה כמו רוח.

"אולי הוא צודק, אבל איפה הערבי מניאק הזה יכול להתחבא? בדקנו כל עץ בפרדס המגעיל הזה", אמר הבחור עם הנונצ'קו. דוד לא השתכנע, "הוא ראה אותו, אני אומר לך שהוא ראה אותו, ואם הוא לא ידבר, אני אהפוך אותו לשחור, שמעת?" הוא התקרב אלי, "מה בכלל הבעיה שלך, מה יצאת כזה לבן כמו תחת, הא?" החברים שלו גיחכו, "הוא כמו אלי לוזון הזה", אמר הנונצ'קו והמשיך לשיר, "איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה," ואז נעצר לרגע, נגע לי בשיער, "בעצם, זה כמו שערות סבתא, כמו זה נו איך קוראים לו? בנגוריון, לא דוד?" והעביר לי יד זכוכיתית על הראש.

לרגע חשבתי שמאיר יבוא לעזרתי, אבל הוא נראה מרוצה ממה שקורה, כמו אומר לעצמו ולדוד 'ידעתי שהוא נקניק, אני לא באמת חבר שלו, הוא לפעמים נדבק אליי, כמו בוץ'.

"אבל באמת בכלל לא ראיתי אותו, למה אתה חושב שראיתי אותו?" דוד לא ענה והפחד עלה בי לרגע, כמו בחילה, מתוך הבטן, וניסיתי לבדוק אם אני יכול לברוח, אבל הם חסמו את הפתח, ובמילא גם אם הייתי בורח, הם כבר היו מוצאים אותי, במסדרון בית הספר, כך סתם ברחוב, הרי אי אפשר באמת להסתתר, ועכשיו שמעתי את נהמת הפרדס, ממש היה לה גוון אנושי, היא היתה כמו זמרת ששרה, ויכולתי לדמיין שיש לה פנים והבעה ושיער לבן ארוך, כמעט כמו שלי.

"תראו אותו", צחק הנונצ'קו, "תראו, הוא נהיה יותר לבן, הוא הופך לשקוף. כמו מים, לא דוד?" מאיר ממש הכריח את עצמו לצחוק, והצחוק שלו היה משונה, חזק, כמו שיעול של בית חולים, וזעזע את גופו, כמעט הפיל אותו על האדמה, ולמרות שהוא הסיר את ידו משיערי, עדיין חשתי אותה שם, מקלפת, נכנסת מתחת לעור ולבשר, והערב כבר ירד, עננים שואגים, אפשר לשמוע אותם, כמו לראות את הדם זורם על הירח, כי הוא ממש קרוב, מעל החורבה, גדול ולבן ומוגזם כזה, חשמל מתרוצץ עליו, וניסיתי לחשוב על כל הדברים הלבנים הטובים, כמו ירח, גבינה חמש אחוז, קירות, דפים של מחברות, העור של שרית קוזי, צלחות חרסינה, וחשבתי שככל שאחשוב עליהם, כך לא ארגיש דבר, אלא רק אשמע את נהמת הפרדס הגדולה, הלבנה.

 

4.

"מה זה? מה קרה לך? יורד לך דם?" נחתתי על הספה, לרגע ראיתי מטושטש והטעם בפי היה מתכתי, כאילו אני לועס שיניים, אבל כבר לא חשתי כאב פיזי והדם נראה לי בכלל לבן, דם טוב, ששייך רק לי.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"

הנפתי יד חלושה באוויר, ואז ראיתי אותו, עומד נבוך, במכנסי בד לבנים, סיגריה לבנה קמוטה משתלשלת מפיו, בוהה בי ויודע הכל. ראיתי את זה בעיניים שלו, הוא רצה לומר משהו, חשב על כך ופתאום התחרט. רציתי להכות בו בכל הכוח, לצבוע אותו בלבן, כי זה הכל בגללו, המכות, המחשבות, העובדה שאבא בדרום אפריקה כבר שנתיים, שכלום לא מצליח, וראיתי את עצמי קם ודוחף אותו לקיר, ואת אמא צווחת, מה אתה עושה? מה קרה לילד? אבל פתאום כל הכעס הזה התפוגג, כמו אוויר שיוצא מבלון, והשאיר אחריו רק טעם חמוץ קטן, טעם בלי צבע, ואפשר היה להרגיש איך האף מתקמט ואיך מלא אוויר ממלא את הפה עד שהוא חייב להיפתח "תשימי לו קרח", אמר והפנה את מבטו לעבר המרפסת, הסתכל למטה לרחוב, הלילה כבר שטף את כל השכונה, רק מעט פנסים זמזמו.

"חמיד היה צריך מקום להסתתר בו קצת, הוא יישן הלילה במרפסת, אתה מכיר אותו, נכון?"

התחלתי להנהנן, אבל חשתי כאב בצוואר, ומשהו שהתבצק לי בגרון.

"אתה רוצה לאכול? אתה רעב? יש פשטידת כרובית ואני יכולה להכין גם חביתה".

הפעם כבר לא הנהנתי. עקבתי במבטי אחריו פותח בזהירות את התריסים, משהו באיך שהוא עמד כך גרם לי אי נחת, כאילו הרגיש בטוח מדי במקום בו הוא עומד, כאילו המקום הזה קצת שלו, וראיתי איך הוא מחשב את הנוכחות שלי, לא רוצה להביט לי בעיניים, אבל רוצה להתקרב, להראות לי שהוא בצד שלי, לרגע חלפה בי מחשבה לדחוף אותו מהמרפסת, שייפול ויישבר לחתיכות, ומיד פרצתי בצחוק, או לפחות כך הרגשתי, אבל לא צחקתי, משהו נע בתוך גופי, דומה מאוד לצחוק, ולא השמיע קול. חמיד השתעל וזה נשמע לא טבעי.

היא שמה לב שאני מביט בו, פתאום חייכה במעוקם, רכנה כדי לומר לי משהו פרטי, רק בין שנינו, אבל מיד התחרטה, כי חמיד הלך מהמרפסת לעבר האמבטיה, פתח את הברז, כנראה שטף פנים, וחיכה, בעיקר חיכה. אמא הלכה למטבח, נותרתי בוהה בקיר, מנסה לשחזר את כל מה שהתרחש, אבל דומה שהפרטים חמקו מהזיכרון שלי, פתאום ראיתי בעיניי רק כאב ואור ולא מעבר לכך, לא פרצופים, לא עצי תפוזים, לא בעיטות, ושמעתי את הקול של הפרדס, כמו נהמה מונוטונית, הסתכלתי סביב, לראות מנין הוא מגיח, רציתי לקום מרפסת, אבל לא הייתי מסוגל. זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, אולי זה זיכרון של קול, או שהקול בוקע מתוכי, אבל אמא באה והלכה לרגע, ולא אמרה דבר, רק אני שמעתי אותו. לפתע הקול החל להשתנות, רגע נהיה חזק יותר ותפס את האוזניים שלי מבפנים ורגע התאדה, כמו רעש של נפילת תפוזים על הקרקע.

חמיד התקרב אלי לאט, "כואב לך מאוד?" שאל בקול רך, כל כך התאמץ להוציא את המילים. הנהנתי. הוא נעמד באמצע הסלון, מתלבט אם לשבת או להמשיך לעמוד, אמא התעסקה במטבח, צלחות קרקשו, דלת המקרר נפתחה ונסגרה. ואז הוא נאנח, והתיישב, אבל לא קרוב מדי אלי, אלא על ספה השנייה. נדמה היה לי שאמר לרגע, "אני מצטער". הוא הדליק סיגריה נוספת והלך לעמוד במרפסת. אמא חזרה מהמטבח עם צלחת ועליה פשטידת כרובית. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להגיד לה על בית הספר, על כך שנעבור דירה. היא הניחה את הצלחת, ונעמדה לידו במרפסת. התחלתי לאכול. לפשטידה היה צבע צהוב ובעיקר לבן, והיה לה טעם של דם.

"אני הולך להתקלח", נאנחתי לעברם והקמתי את עצמי.

"רעיון טוב", אמרה אמא, "שטוף את הכל, תרגיש יותר טוב".

 

עמיחי שלו, סופר, עורך, מרצה ומבקר. ספריו האחרונים: "בדידות מזהרת" ו-"על החתרנות".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1