הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 4

סיפור חדש מאת עמיחי שלו, שירים נפלאים של משוררת מבטיחה, תמי ברקאי, לצד שירים של משוררים ותיקים - ועוד, בגיליון החדש של המוסך.

מערכת המוסך אבלה על לכתה בטרם עת של המתרגמת סוניה ברשילון.

 

לסוניה –

(למה שבקתני, שפירושו למה עזבתני" (נתן זך"

קוּמִי, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מִמֵּךְ,

אַתְּ אִשָּׁה אִינְטֶלִיגֶנְטִית

טַלִּיתָא, קוּמִי כְּבָר.

 

קוּמִי כְּבָר אֲנַחְנוּ קוֹרְאוֹת לָךְ

שָׂפוֹת, צוֹעֲקִים לָךְ תְּרוּעוֹת,

לוֹחֲשׁוֹת – טַלִּיתָא

 

קוּמִי תּוּגַת אִמֵּךְ,

בְּכִי בְּנוֹתַיִךְ,

קוּמִי כְּבָר טַלִּיתָא,

קוּמִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ.

 

מרב זקס־פורטל, 5.5.2017

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ                       

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס" 3
הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואה
הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1

(function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "3eaaawuu"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

וידאו-שירה: "שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶש" לעדי תשרי

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם / אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל – המשוררת והקולנוענית עדי תשרי משלבת תחומי יצירה

עדי תשרי. צילם: צלם דותן גור

מאת ריקי כהן

עד לא מכבר, שירה בעברית זכתה למבחר מצומצם של ייצוג ביצירות פרשניות בוידאו או אנימציה. אלו הרווחות ברשת ומהוות יצירה אמנותית בפני עצמה מחד, וחושפות את השירה לקהל רחב יותר מאידך. בשנים הספורות האחרונות יש התפתחויות מעניינות בשדה הזה מצד יוצרי קולנוע, ובראשם יאיר קדר, שכתב וביים סרטים דוקומנטריים חשובים ומבריקים על ביאליק, זלדה, יונה וולך, לאה גולדברג, ברנר, רחל, ועוד. במסגרת הסרטים האלו יצר קדר מטפורות קולנועיות ודימויים ויזואליים שהשתמשו בשירים אמנם אבל גם נימקו את קיומם בשפה מובחנת במדיום, והמחישו את כוחו של קדר כקולנוען. בזירה אחרת, הסרטונים הפואטיים של תאגיד "כאן", המציגים נרטיב ויזואלי אסוציאטיבי לשיר נבחר, כשהמשורר/ת המקריא/ה ניצבים במרכזו, הם בשורה יצירתית וחיובית, כולל ההפצה שלהם ברשתות החברתיות.

לרוב המשוררים, כידוע, אין משאבים ליצור עבור השירה שלהם סרטונים מושקעים. הנפוצים בעיקר הם סרטונים בהם מקריאים בערבי שירה והשקות וגם אם רמתם הטכנית סבירה, למעטים בעולם ישנה הסבלנות להקשיב למשורר/ת העומד/ת ומקריא שירה בסרטון. אלא אם כן היא פרפורמרית יוצאת מן הכלל, כמו למשל, נעם פרתום, שפרצה להכרה כשצילמה סרטונים ביתיים שלה קוראת משיריה, קולה המצוין והמוזיקלי ונוכחותה החושנית והמתריסה הפכו אותם למופצים בהמונים, ואותה לאייקון שירה עכשווי.

היוצרת עדי תשרי זוכה לשלב את שני התחומים האמנותיים, שירה וקולנוע: כמשוררת, שיריה פורסמו בכתבי עת, "מטעם", "מעיין" ו"עיתון77", ספרה הראשון, "אדן", יצא ב2014 בהוצאת "גוונים", והיא עומדת לפני הוצאת ספרה השני, "דורבנות", בהוצאת עיתון77, וגם כקולנוענית ותסריטאית בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. קליפ השירה שלה, "שעות השמש", לשיר מספרה הבא, הוא יצירה משותפת שלה ושל הבמאי דותן גור והוא זכה בעיטור בחירת השופטים בפסטיבל סרטי שירה באירלנד. תשרי גם משמשת בו כשחקנית, מיומנות שרכשה במהלך לימודיה. הסרטון שיצרה מציג אילוסטרציה הדוקה למתרחש בשיר, ללא הרחקה באמצעות מטפורות מסיחות, לכן הוא קודם כל משרת את השיר, הפיוט הקולנועי נאמן למילים, המוצגות כאן מתחת לסרטון.

Sun Hours from Dotan Gur on Vimeo.

 

שְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

בּוֹס יָקָר, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ שֶׁתְּשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לָשֶׁבֶת עִם זְקֵנִים עַל הַסַּפְסָל

פּוֹשְׁטִים יָד, מַפְשִׁיטִים סִפּוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים כְּמוֹ נָחָשׁ

דָּם חַם בּוֹעֵר בַּשֶּׁמֶשׁ

בַּלַּיְלָה כְּבָר לֹא יִבְעַר.

 

בּוֹסִית יְקָרָה, שָׁלוֹם

אֲבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי הַיּוֹם בִּשְׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

לְלַטֵּף כְּלָבִים בָּרְחוֹב

לִנְשֹׁךְ דָּגִים בַּיָּם

עָמֹק בְּנִשְׁמַת הָעֵינַיִם חַיִּים נִפְקָחִים

הָאִישׁוֹנִים שֶׁלָּנוּ יִהְיוּ כָּל כָּךְ רְחָבִים בַּלַּיְלָה

נִתְעַטֵּף בְּעַצְמֵנוּ וּנְכַבֶּה

כְּמוֹ שְׂרֵפָה

כְּמוֹ רוּחוֹת

עִם מַיִם קָרִים בַּוְּרִידִים בִּמְקוֹם

אֵשׁ

 

וַיְּהִי עֶרֶב וַיְּהִי בֹּקֶר,

יוֹם אֶחָד.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הצצה לתוך הספר "מהיטבאל", מאת עמוס מדר

"הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים / הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל / לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה / רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ"

אני כאן, שרון רשב"ם פרופ

פרלמנט הנפש

אַחַר כָּךְ, בַּלַּיְלָה, חֲנוּט מַצָּעִים וְנִרְגָּע
אֲנִי שָׁב וּמְכַנֵּס, כִּמְעַט בְּעֶרְגָּה, אֶת הַצִּירִים
שֶׁל פַּרְלָמֶנְט הַנֶּפֶשׁ
וְשָׁם בְּשֶׁקֶט, בְּלִי צְעָקוֹת
כַּיָּאֶה לְבֵית הַנִּבְחָרִים, אֲנַחְנוּ מְזִיזִים
עַל הַלּוּחַ אֶת הַכֵּלִים וּמַעֲבִירִים
אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁל הַיּוֹם שֶׁגָּוַע:

זְכוּת הַפְּרָט לְקִצְבָּה לֵילִית שֶׁל בְּדִידוּת לֹא מֻפְרַעַת
מִמֶּנָּה נִתָּן לְהִתְפַּרְנֵס;
חֹק יְסוֹד: עֲלִיבוּת הָאָדָם וּשְׁבִירוּתוֹ;
חֹפֶשׁ הָעִסּוּק בְּפֵרוּרִים;
חֵרוּת הַחִטּוּט בִּפְצָעִים שֶׁחָלָה עָלֵיהֶם הִתְיַשְּׁנוּת;
וְחֹפֶשׁ הַבִּטּוּי: זְכוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִכְתֹּב דְּבָרִים
שֶׁאִישׁ לֹא יִקְרָא
עַד יוֹם מוֹתוֹ.

 

החובה הדתית המוטלת על המילים

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ
(איוב יט, 23–26)

הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים
הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל
לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה
רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ

כְּדֵי שֶׁהַיַּהֲדוּת תּוּכַל סוֹף סוֹף לְהִמָּנַע מֵהַשְׁמָצַת כָּל מִי שֶׁמֵּבִין
שֶׁהָאֵל חַיָּב לִהְיוֹת גּוּף כְּמוֹ הַכֹּל
כִּי אַחֶרֶת אֵין אֶפְשָׁרוּת שֶׁל דִּבּוּר
דִּבּוּר הוּא מְאֹרָע שֶׁמִּתְרַחֵשׁ
בְּאֶמְצָעוּת מוֹלֶקוּלוֹת שֶׁל בָּשָׂר, רֹק, דָּם וַאֲוִיר
רוֹטְטוֹת יַחַד בְּהַרְמוֹנְיָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת
כְּמוֹ מָחוֹל –
אִם הָאֵל לֹא הָיָה עָשׂוּי גּוּף, בָּשָׂר וְחָלָב, לֹא הָיוּ
גַּבּוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל זֶאוּס מְשׁוּחוֹת אַמְבְּרוֹזְיָה
וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָגוּר עַל הַר, כְּמוֹ גַּם
לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ הָרָם וְהַנִּשָּׂא, לְהַרְאוֹת לְמֹשֶׁה
אֶת גַּבּוֹ, לְהוֹלִיד אֶת דְיוֹנִיסוּס וְיֵשׁוּעַ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים
שֶׁגַּם הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' ז"ל)
וּלְהִשָּׁפֵךְ לְתוֹכִי מִתּוֹךְ עֵינַיִךְ הַבְּהִירוֹת

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אֶת הָאֲגוּדָל הַיְמָנִי שֶׁלָּךְ בְּהֶסַּח הַדַּעַת עַל קְרוּם הַשְּׂחִיָּה שֶׁבֵּין
אֲגוּדַל יָמִין וְאֶצְבַּע יָמִין שֶׁלִּי וְהָיְתָה הַרְגָּשָׁה קָרָה כָּזוֹ בְּדִיּוּק שָׁם בַּהֲוָיַת הַקְּרוּם הַקְּדוֹשָׁה
וְהַנִּמְעָכִית בַּקוֹאוֹרְדִינָטוֹת הַמֶּרְחָבִיּוֹת הַמְּסֻיָּמוֹת שֶׁבָּהֶן הָיִינוּ בְּשָׂרִיּוֹת בְּיַחַד רְקָמוֹת
וַעֲצָמוֹת נִמּוֹחוֹת נִפְגָשׁוּ אֶפִּידֶרְמִיסִים נָשָׁקוּ

(לָכֵן גַּם הָיְתָה אֲהוּבָה עָלַי כָּל כָּךְ
הַהֲצָצָה בִּגְנֵבָה בִּשְׂפָתַיִךְ
שָׁעָה שֶׁהָיִית לוֹחֶשֶׁת אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן)

 

טהורה

תְּפִלַּת גּוּף שֶׁאָחֲזָה יָדֵךְ מֵעוֹלָמוֹת דְּתֹהוּ
הִתְקַיְּמָה כְּשֶׁכָּרַעְתְּ בְּיִסּוּרִים מְהֻדָּקִים
לָלֶדֶת לָאוֹר אֶת הָאֱנוֹשׁ שֶׁשְּׁמָהּ עֲדַיִן לֹא נִתַּן לָהּ
שֶׁהָיִינוּ קוֹרִין אוֹתָהּ 'אָנוּ'
שֶׁהָיִינוּ אוֹמְרִים תָּבוֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עַל הֶפְרֵשׁ הַגּוּפִים
אֲבָל קִירוֹת הַחֶדֶר הַלָּבָן נִכְפּוּ עָלֵינוּ
אֲפוּפֵי זֵעָה מְשֻׁתֶּפֶת וּפְחָדִים נִפְרָדִים
אָמַרְתִּי יִהְיֶה כָּאן בְּיַחַד מֻחְלָט אָמַרְתִּי שֶׁגַּם אֲנִי
הִמְתַּקְתִּי לָנוּ שְׁקָרִים
וּכְבָר נֶהֶפְכָה לָךְ כַּף שְׂמֹאל לְאִצְטְרֻבַּל צְעָקוֹת מַאֲנָק
שֶׁל שְׁרִירִים הָיִיתִי אָזְלָה טְהוֹרָה וְרַק
עָטַפְתִּי לָךְ כַּף שְׂמֹאל בִּנְהָמָה וְעָשִׂינוּ פְּקַעַת גִּידִים
וְרַצְנוּ מַהֵר בַּוְּרִידִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה רָאִינוּ
הַכֹּל בָּאוּ לְהַזְרִים מִמּוֹצָא הַנֶּפֶשׁ מַסִּיעִים
תְּפִילוֹת גּוּפִים עֲנָקִים נֶאֱנָקִים בְּמִסְדְרוֹנוֹת הַגּוּף וַעֲצָבָיו
נִסִּית לְסַכֵּם עַצְמֵךְ בְּתוֹכְכֵי אֶגְרוֹפִי הַשְּׂמָאלִי
שֶׁנִּגַּשׁ בְּיִרְאָה לַמְּלָאכָה יוֹדֵעַ כִּי יֵחָשֵׂף בְּמַעֲרֻמָּיו
וְעָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה וּבָהִיתִי בָּךְ בִּדְמָעוֹת לִלְכֹּד
אֶת פִּתּוּלֵי הַיִּסּוּרִים בְּכָל הָעֵינַיִם שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים
בְּכָל הָעֵינַיִם
שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים

וְאָז כְּשֶׁנָּפַלְתְּ
וְגָעִית וְטָרַפְתְּ בְּיָדֵךְ אֶת יָדִי וְנָפַלְתִּי אִתָּךְ
וְכִמְעַט שֶׁהִצְלַחְתִּי לָבוֹא לְאָן אַתְּ צָרַחְתְּ

וְגוּפֵךְ שֶׁנִּפְתַּח
וְנָזַל וְיָלַד וְיָצַר וְכָרַע וּבֵרַךְ וּבָכָה וְרָעַד וְעָרַג
פָּרַץ וּפָרַח וְטָהַר וּמָתַק וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג
אַרְגָמָן הוּא שָׁאַג בַּנִּשְׂגָּב

וּבָאָה אֶצְלִי הֲוָיַת הַיִּרְאָה הַמִּשְׁתָּאָה
מוּל הַיֹּפִי הֶחָדָשׁ שֶׁגִּלִּית לִי שָׁם
עֵירֹם וְעֶרְיָה
וְשִׁיר חָדָשׁ
וְגוּף הַגּוּף
שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר שֶׁלִּי שֶׁאַתְּ
בַּת אָדָם
כִּוַּנְתְּ תְּפִלּוֹת בְּהִירוֹת מִכָּל שֶׁיָּדַע הָאָדָם
וְהָיִית טְהוֹרָה הַרְחֵק מִכָּל שֶׁיּוּכְלוּ גְּבָרִים לְהַשִּׂיג
עָשִׂית אֱנוֹשׁ חַי יַלְדָּה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת עוֹר וַעֲצָמוֹת וּמַבָּטִים
מְבֹהָלִים כִּזְרִיחָה

 

שבועה

קוֹנָם עָלַי זִכְרוֹן מַרְאֵה פָּנַיִךְ וְהַדְּיוֹ שֶׁבְּכָל מִכְתָּבַיִךְ הַמִּתְפּוֹרְרִים
וְכָל הַשִּׁירָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וְכָל פְּסוּקָיו וְכָל תֵּבוֹתָיו
וְכָל אוֹתִיּוֹתָיו וְכָל נְקֻדּוֹתָיו וְכָל טְעָמָיו
וּשְׁמוֹתָיו וְצֵרוּפָיו וּרְמָזָיו וְסוֹדוֹתָיו
הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים הַנּוֹרָאִים
וְכֹה יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף

אִם לֹא הָיִיתִי פּוֹעֵם בִּסְעָרָה כְּשֶׁהָיִית בָּאָה אֵלַי
מַפְנָה לִתְהוֹמוֹתַי אֶת זַרְקוֹר יֵשׁוּתֵךְ
וְשָׁב וּמְדַמֵּם פְּנִימָה לַמַּעֲמַקִּים, לְתוֹכְכֵי עַצְמִי
בַּאֲפֵלַת הֱיוֹתִי
כְּשֶׁהָיִית הוֹלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ

אִם לֹא אָהַבְתִּי רַק אַחַת נוֹסֶפֶת כָּמוֹךְ:
חֵרוּתֵךְ

עמוס מדר, יליד 1983, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ובוגר לימודי ישיבה. פרסם בעבר שירים בכתבי-עת שונים. ספר שיריו הראשון, 'מהיטבאל', יראה אור בקרוב בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

לגעת זה לדעת. מיה טבת-דיין על "והכל מאד מין", לאמה שם-בה אילון

עץ נופל ביער - ""וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: / קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, / לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט"

איזולטור, שרון רשב"ם פרופ

המוטו של הספר "והכל מאוד מין" מופיע מתחת לפורטרט עצמי מאת אמה שם-בה אילון, שלצד היותה משוררת, היא גם אמנית בוגרת בצלאל, רבּה וחוקרת שלום: "תני לדברים לגעת בך". ומיד לאחריו ציטוט של אתי הילסום: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים".

המוטו הזה נדמה כצופן המקודד בכל אחד ואחד מהשירים בספר זה. אילון כותבת את עצמה, כמעט עירומה מול קוראיה, ומצהירה ללא חשש שמטרתם של שיריה לגעת. אם להוסיף לכל אלו את שמו של הספר, הרי שלפנינו מעשה שירי שמגייס את התשוקה המינית על כל רבדיה ליצירה פואטית שאינה רק נכתבת, אלא גם מבקשת לבצע פעולה על הקורא.

סכנה ניו-אייג'ית מרחפת מעל המילה הזאת, "לגעת". נדמה שבעולם הכתיבה והאמנות מתקיים אגף שלם שמסתפק בכך שהוא "נוגע" בקהל, ולפיכך אינו דורש מעצמו לעמוד בבחינה מעמיקה, בביקורת וכמובן גם שאינו מתיימר להיות מושא  להגות. כאילו "לגעת" מבטל את "לדעת". בשונה מאלו, אילון אינה מסתפקת במשמעות הצרה של הנגיעה האמנותית. המגע בספרה הוא לשם ידיעה והוא שם קוד לפילוסופיית חיים שלמה שנפרשת מול הקוראים כמניפה, וברוב השירים אף נושפת עליהם רוח גדולה. שני אלו, הנגיעה והידיעה, אף מופיעים כשני חלקיה של משוואה: "כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁהַגּוּף הוּא הַנֶּפֶשׁ. / שֶׁכָּל מַגָּע הוּא מַגָּע בְּזֶה. / אֲנִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת אֶת זֶה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי" ('הבדלה', עמ' 46).

אילון מציבה בביטחון את המגע בקידמת ספרה, כשער אל השירים. ייתכן שהביטחון שבו היא עושה זאת נובע מאורח חייה. בשנים האחרונות אילון מתגוררת בקהילה בפורטוגל שחוקרת את השלום. חקירתה אינה מפרידה בין שלום בין-מדיני לשלום בין-אישי לשלום פנימי–גופני ומיני. השלום הזה נחקר, בין היתר, גם באמצעות בחינת מושג ההתנגדות – התנגדות פנימית, התנגדות לתשוקות, ומנגד – התמסרות לתשוקות, לעצמיות, למעשה האהבה, התמסרות לקריאה פנימית ולקריאות חיצוניות. בקונטקסט הזה יש למגע מקום מרכזי, משכין שלום, אולי אף מכונן עולמות.

כאילו מובילה את קוראיה אל עולם החקירה האישי שלה, אילון מספרת בנדיבות על התחושה המאפיינת התמסרות חסרת התנגדות למגע העולם:

"לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִבְרֵכַת הַבְּרָכוֹת בָּהּ אֲנִי שְׁרוּיָה / וְלִצְלֹל חֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ שַׁלְדָּג. / כְּשֶׁהַדָּג מְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת / וּכְשֶׁהַצָּב מֵצִיץ מִתּוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ / וּכְשֶׁהָרוּחַ עוֹשָׂה בִּי סִמָּנִים" ('אושר', עמ' 8).

ההתמסרות למגע מזמנת איבוד צורה, ובהתאם לכך את האפשרות לקבל על עצמך כל צורה אחרת. אילון אינה בוחרת צורה אחת, אלא את ערבוב הצורות כולן: "בַּבֹּקֶר אֲנִי מְכִינָה לִבְנִי שֵׁייק תּוּת-בָּנָנָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶהַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי נִתְעַרְבֵּב" ('שייק', עמ' 37).

ולאחר מכן: אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד. / מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ / אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ (מי את? עמ' 58).

זו התמסרות המזמנת שחרור מכבלי הגוף, ואפשרות לפעימה אחת עם הטבע ועם התשוקות. אולם, התשוקה אינה רק מנגנון של גבר-אישה, אלא גם לבו הפועם של הטבע, של הבריאה כולה:

"אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר. / כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי / וּמְסַמֵּן לִי בֵּין הָעֵינַיִם אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט / וּמְלַטֵּף אֶת קְצוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / וְעוֹטֵף אוֹתִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם צִבְעוֹנִיּוֹת / וּמֵרִיחַ אֶת בָּתֵּי הַשֶּׁחִי הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת "בּוֹא" / וּמַרְטִיט לִי בֵּין הָרַגְלַיִם / וְחוֹפֵר בִּי אֳשָׁרִים אֳשַָׁרִים. / אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת הָעוֹלָם" ('אושר', עמ' 8).

*

במסגרת המגע חוצה הצורות והעולמות המתקיים בשיריה, אילון שבה ועושה את מעשה ההיפוך שבין אדם ועולם. נדמה שהיפוך זה אינו משמש אותה לצורך המטפורה בלבד, אלא כניסיון כן, נואש אפילו, להפעיל את כוחן של המילים לשם המסה אמיתית של הגבולות שבין אדם לעולם; אותם גבולות שטומנים בחובם התנגדות, שפוערים תהום בין האדם לעולם, שמגבילים אפשרות של איחוד עם הבריאה. כך, לעתים בלקוניות, כמו קובעת עובדה יבשה, שגרתית, אילון מתעקשת על אפשרות של מיזוג ושל הגמשת הגבול. כך, למשל, כשהיא טוענת: "הָאִישׁ הָעוֹמֵד מוּלֵךְ / הוּא אֲגַם" (אגם, עמ' 12) וכן כשהיא מספרת לנו: "כָּל קַו שֶׁל עָנָף / וְכָּל קַו שֶׁל אָדָם / חוֹרֵג מִגִּדְרוֹ וּמַמְשִׁיךְ בַּמֶּרְחָב" ('עדי עד', עמ' 25).

לגבי עצמה היא מייחלת: "עוֹד אֶגְדַּל לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל לִבִּי / עוֹד אֶקְטַן לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל הַפֶּרַח /עוֹד אֶלְמַד לִהְיוֹת בְּגָדְלָם שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֲמִתִּיִּים" ('בגודל הנכון', עמ' 41). ופותחת בפני קוראיה דלת אל התמוססות הגבולות במעשה האהבה: "אֲנִי נִכְנַעַת לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ. / לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי לְבֵין כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים. / וּמַה יַּמְתִּיק אֶת הַנִּבְדָּלוּת אִם לֹא הַהִתְמַסְּרוּת לְמִישֶׁהוּ שֶׁיִּגַּע בִּי?" ('הבדלה', עמ' 46).

המגע, התשוקה, והתמוססות הגבולות אינם באים על חשבונה של חקירה פילוסופית בלתי מתפשרת. לאורך הספר כולו מביעה אילון דרישה תקיפה לראייה חודרת, לראות בהירה, כשהיא מתעקשת להבין לאשורם את הדברים. בד בבד, ככל פילוסופית משובחת, היא מצביעה על חוסר ההיתכנות של ראייה כזאת עבור האדם. במסגרת החיפוש הפילוסופי וההתפכחות ממנו, נדמה לפרקים כי השירים עצמם הנם עדשות המוצעות לקוראים, כמו במהלך בדיקת עיניים, על מנת לנסות ולהתאימן עד שהראייה תתבהר.

כך היא מדברת על הלב המבקש לראות אל תוך עצמו, ועל חוסר ההיתכנות של שאיפה זו:

"זֶה לֹא רַק הַדָּג / גַּם הַחַיִּים חוֹמְקִים עוֹבְרִים / כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מֵהֶם לְהִשָּׁאֵר. / לִבִּי מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַחֵב כָּרָקִיעַ /לִבִּי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת לְתוֹך לִבִּי"('רשת', עמ' 26).

וכשהיא חוקרת מהו אדם: "מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא סְכוּם תְּנוּעוֹת הַחַיִּים בְּגוּפוֹ / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הִתְנַקְּזוּת / מִתּוֹךְ מִי שֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ / הָרוֹצָה לִפְרֹץ דֶּרֶךְ אֶל עַצְמָהּ / בַּעֲדוֹ" ('מהו האדם, תגידי', עמ'  79).

*

לא פחות מתשוקת החיים, הטבע והגוף, נוכחת בספרה של אילון התשוקה לאלוהים. "לאלוהים שאהבתי יותר מכול ובתוך הכול", היא מקדישה את ספרה, ולאחר מכן שבה ומסבירה "כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ אֶחָד הֵם / כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ הֵם שַׁעַר אֶל הָאֶחָד" ('אגם', עמ' 12).

נקודות המפגש של אילון עם אלוהים אינן שגרתיות: הן מתרחשות בגוף, בעיר, במיטה, והן אינן בלעדיות למשוררת. אדרבא, הקוראים מוזמנים לכל פגישה ופגישה –

"יָד אֲרֻכָּה שֶׁנִּשְׁלַחַת מֵהָעֶלְיוֹן /אֶל הַתַּחְתּוֹן, / אֶל מִתַּחַת לַתַּחְתּוֹן" ('מי את?', עמ' 15), או

"וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: /  קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, /לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט" ('סרט', עמ' 21).

ישנם שירים בספר שיכולים להיקרא כתפילה למפגש הזה, הגופני והמיני, עם האלוהים:

"שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הַנָּחָשׁ וְהַנִּחוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הַמַּמָּשׁ וְהַמִּשּׁוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים שֶׁעוֹד לֹא / נִפְתַּח." //  שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הָאֶבֶן וְהַצִּפּוֹר / וּבְתוֹכָהּ הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם / וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים / בְּתוּלָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם" ('לחש', עמ' 19).

בהקשר הזה, האלוהי, קריאה רצופה בספר נדמית כביקור בארץ זרועת מקדשים: קטנים וגדולים, עמוקים ורחבים, וכל המקדשים מקדשי מראה, ובכולם פוגשים הקוראים לבסוף את פניהם המשתקפות; פנים שחיפשו אחר האל הן עתה פניהם של מי שמתאחדים עמו, מתוך מגע, מתוך שירה.

כך קורה שבסוף הקריאה מתבררים השירים בספר זה כמי שמוליכים בעדנה את הקוראים לקראת המפגש הזה עם האלוהים. חוויה דתית ופואטית שמתאפשרת רק מתוך התמסרות למגע – השירים מושיטים יד. מי שיתמסר אליהם ימצא את המגע הזה מתקיים מעבר להגדרות של נעים או מאיים, חוקר או מנחם, שכן לפני כל אלו זהו מגע מעורר. הוא מעיר מתרדמת שלעתים עלולה להיות ארוכת שנים.

"כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב / כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת" ('שכבות', עמ' 14).

 

הספר 'והכל מאד מין' ראה אור בהוצאת לוקוס

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1