הצצה לתוך הספר "מהיטבאל", מאת עמוס מדר

"הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים / הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל / לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה / רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ"

אני כאן, שרון רשב"ם פרופ

פרלמנט הנפש

אַחַר כָּךְ, בַּלַּיְלָה, חֲנוּט מַצָּעִים וְנִרְגָּע
אֲנִי שָׁב וּמְכַנֵּס, כִּמְעַט בְּעֶרְגָּה, אֶת הַצִּירִים
שֶׁל פַּרְלָמֶנְט הַנֶּפֶשׁ
וְשָׁם בְּשֶׁקֶט, בְּלִי צְעָקוֹת
כַּיָּאֶה לְבֵית הַנִּבְחָרִים, אֲנַחְנוּ מְזִיזִים
עַל הַלּוּחַ אֶת הַכֵּלִים וּמַעֲבִירִים
אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁל הַיּוֹם שֶׁגָּוַע:

זְכוּת הַפְּרָט לְקִצְבָּה לֵילִית שֶׁל בְּדִידוּת לֹא מֻפְרַעַת
מִמֶּנָּה נִתָּן לְהִתְפַּרְנֵס;
חֹק יְסוֹד: עֲלִיבוּת הָאָדָם וּשְׁבִירוּתוֹ;
חֹפֶשׁ הָעִסּוּק בְּפֵרוּרִים;
חֵרוּת הַחִטּוּט בִּפְצָעִים שֶׁחָלָה עָלֵיהֶם הִתְיַשְּׁנוּת;
וְחֹפֶשׁ הַבִּטּוּי: זְכוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִכְתֹּב דְּבָרִים
שֶׁאִישׁ לֹא יִקְרָא
עַד יוֹם מוֹתוֹ.

 

החובה הדתית המוטלת על המילים

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ
(איוב יט, 23–26)

הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים
הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל
לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה
רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ

כְּדֵי שֶׁהַיַּהֲדוּת תּוּכַל סוֹף סוֹף לְהִמָּנַע מֵהַשְׁמָצַת כָּל מִי שֶׁמֵּבִין
שֶׁהָאֵל חַיָּב לִהְיוֹת גּוּף כְּמוֹ הַכֹּל
כִּי אַחֶרֶת אֵין אֶפְשָׁרוּת שֶׁל דִּבּוּר
דִּבּוּר הוּא מְאֹרָע שֶׁמִּתְרַחֵשׁ
בְּאֶמְצָעוּת מוֹלֶקוּלוֹת שֶׁל בָּשָׂר, רֹק, דָּם וַאֲוִיר
רוֹטְטוֹת יַחַד בְּהַרְמוֹנְיָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת
כְּמוֹ מָחוֹל –
אִם הָאֵל לֹא הָיָה עָשׂוּי גּוּף, בָּשָׂר וְחָלָב, לֹא הָיוּ
גַּבּוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל זֶאוּס מְשׁוּחוֹת אַמְבְּרוֹזְיָה
וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָגוּר עַל הַר, כְּמוֹ גַּם
לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ הָרָם וְהַנִּשָּׂא, לְהַרְאוֹת לְמֹשֶׁה
אֶת גַּבּוֹ, לְהוֹלִיד אֶת דְיוֹנִיסוּס וְיֵשׁוּעַ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים
שֶׁגַּם הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' ז"ל)
וּלְהִשָּׁפֵךְ לְתוֹכִי מִתּוֹךְ עֵינַיִךְ הַבְּהִירוֹת

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אֶת הָאֲגוּדָל הַיְמָנִי שֶׁלָּךְ בְּהֶסַּח הַדַּעַת עַל קְרוּם הַשְּׂחִיָּה שֶׁבֵּין
אֲגוּדַל יָמִין וְאֶצְבַּע יָמִין שֶׁלִּי וְהָיְתָה הַרְגָּשָׁה קָרָה כָּזוֹ בְּדִיּוּק שָׁם בַּהֲוָיַת הַקְּרוּם הַקְּדוֹשָׁה
וְהַנִּמְעָכִית בַּקוֹאוֹרְדִינָטוֹת הַמֶּרְחָבִיּוֹת הַמְּסֻיָּמוֹת שֶׁבָּהֶן הָיִינוּ בְּשָׂרִיּוֹת בְּיַחַד רְקָמוֹת
וַעֲצָמוֹת נִמּוֹחוֹת נִפְגָשׁוּ אֶפִּידֶרְמִיסִים נָשָׁקוּ

(לָכֵן גַּם הָיְתָה אֲהוּבָה עָלַי כָּל כָּךְ
הַהֲצָצָה בִּגְנֵבָה בִּשְׂפָתַיִךְ
שָׁעָה שֶׁהָיִית לוֹחֶשֶׁת אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן)

 

טהורה

תְּפִלַּת גּוּף שֶׁאָחֲזָה יָדֵךְ מֵעוֹלָמוֹת דְּתֹהוּ
הִתְקַיְּמָה כְּשֶׁכָּרַעְתְּ בְּיִסּוּרִים מְהֻדָּקִים
לָלֶדֶת לָאוֹר אֶת הָאֱנוֹשׁ שֶׁשְּׁמָהּ עֲדַיִן לֹא נִתַּן לָהּ
שֶׁהָיִינוּ קוֹרִין אוֹתָהּ 'אָנוּ'
שֶׁהָיִינוּ אוֹמְרִים תָּבוֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עַל הֶפְרֵשׁ הַגּוּפִים
אֲבָל קִירוֹת הַחֶדֶר הַלָּבָן נִכְפּוּ עָלֵינוּ
אֲפוּפֵי זֵעָה מְשֻׁתֶּפֶת וּפְחָדִים נִפְרָדִים
אָמַרְתִּי יִהְיֶה כָּאן בְּיַחַד מֻחְלָט אָמַרְתִּי שֶׁגַּם אֲנִי
הִמְתַּקְתִּי לָנוּ שְׁקָרִים
וּכְבָר נֶהֶפְכָה לָךְ כַּף שְׂמֹאל לְאִצְטְרֻבַּל צְעָקוֹת מַאֲנָק
שֶׁל שְׁרִירִים הָיִיתִי אָזְלָה טְהוֹרָה וְרַק
עָטַפְתִּי לָךְ כַּף שְׂמֹאל בִּנְהָמָה וְעָשִׂינוּ פְּקַעַת גִּידִים
וְרַצְנוּ מַהֵר בַּוְּרִידִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה רָאִינוּ
הַכֹּל בָּאוּ לְהַזְרִים מִמּוֹצָא הַנֶּפֶשׁ מַסִּיעִים
תְּפִילוֹת גּוּפִים עֲנָקִים נֶאֱנָקִים בְּמִסְדְרוֹנוֹת הַגּוּף וַעֲצָבָיו
נִסִּית לְסַכֵּם עַצְמֵךְ בְּתוֹכְכֵי אֶגְרוֹפִי הַשְּׂמָאלִי
שֶׁנִּגַּשׁ בְּיִרְאָה לַמְּלָאכָה יוֹדֵעַ כִּי יֵחָשֵׂף בְּמַעֲרֻמָּיו
וְעָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה וּבָהִיתִי בָּךְ בִּדְמָעוֹת לִלְכֹּד
אֶת פִּתּוּלֵי הַיִּסּוּרִים בְּכָל הָעֵינַיִם שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים
בְּכָל הָעֵינַיִם
שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים

וְאָז כְּשֶׁנָּפַלְתְּ
וְגָעִית וְטָרַפְתְּ בְּיָדֵךְ אֶת יָדִי וְנָפַלְתִּי אִתָּךְ
וְכִמְעַט שֶׁהִצְלַחְתִּי לָבוֹא לְאָן אַתְּ צָרַחְתְּ

וְגוּפֵךְ שֶׁנִּפְתַּח
וְנָזַל וְיָלַד וְיָצַר וְכָרַע וּבֵרַךְ וּבָכָה וְרָעַד וְעָרַג
פָּרַץ וּפָרַח וְטָהַר וּמָתַק וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג
אַרְגָמָן הוּא שָׁאַג בַּנִּשְׂגָּב

וּבָאָה אֶצְלִי הֲוָיַת הַיִּרְאָה הַמִּשְׁתָּאָה
מוּל הַיֹּפִי הֶחָדָשׁ שֶׁגִּלִּית לִי שָׁם
עֵירֹם וְעֶרְיָה
וְשִׁיר חָדָשׁ
וְגוּף הַגּוּף
שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר שֶׁלִּי שֶׁאַתְּ
בַּת אָדָם
כִּוַּנְתְּ תְּפִלּוֹת בְּהִירוֹת מִכָּל שֶׁיָּדַע הָאָדָם
וְהָיִית טְהוֹרָה הַרְחֵק מִכָּל שֶׁיּוּכְלוּ גְּבָרִים לְהַשִּׂיג
עָשִׂית אֱנוֹשׁ חַי יַלְדָּה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת עוֹר וַעֲצָמוֹת וּמַבָּטִים
מְבֹהָלִים כִּזְרִיחָה

 

שבועה

קוֹנָם עָלַי זִכְרוֹן מַרְאֵה פָּנַיִךְ וְהַדְּיוֹ שֶׁבְּכָל מִכְתָּבַיִךְ הַמִּתְפּוֹרְרִים
וְכָל הַשִּׁירָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וְכָל פְּסוּקָיו וְכָל תֵּבוֹתָיו
וְכָל אוֹתִיּוֹתָיו וְכָל נְקֻדּוֹתָיו וְכָל טְעָמָיו
וּשְׁמוֹתָיו וְצֵרוּפָיו וּרְמָזָיו וְסוֹדוֹתָיו
הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים הַנּוֹרָאִים
וְכֹה יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף

אִם לֹא הָיִיתִי פּוֹעֵם בִּסְעָרָה כְּשֶׁהָיִית בָּאָה אֵלַי
מַפְנָה לִתְהוֹמוֹתַי אֶת זַרְקוֹר יֵשׁוּתֵךְ
וְשָׁב וּמְדַמֵּם פְּנִימָה לַמַּעֲמַקִּים, לְתוֹכְכֵי עַצְמִי
בַּאֲפֵלַת הֱיוֹתִי
כְּשֶׁהָיִית הוֹלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ

אִם לֹא אָהַבְתִּי רַק אַחַת נוֹסֶפֶת כָּמוֹךְ:
חֵרוּתֵךְ

עמוס מדר, יליד 1983, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ובוגר לימודי ישיבה. פרסם בעבר שירים בכתבי-עת שונים. ספר שיריו הראשון, 'מהיטבאל', יראה אור בקרוב בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?"

שירים מאת תמי ברקאי, שחר-מריו מרדכי, שולמית אפפל.

"לשרוק בחושך", מתוך הסדרה: 'חיות לילה', 2012, שרון רשב"ם פרופ

תמי ברקאי

חִידָה

עַל גָּדָה אַחַת שֶׁל הַנָּהָר
זְאֵב, כִּבְשָׂה וּכְרוּב.
עֲלִי לְהַעֲבִיר אֶת שְׁלָשְׁתָּם
לַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה
בְּסִּירָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהָכִיל
רַק אֶחָד מֵהַשְּׁלוֹשָׁה.
אָסוּר לִי לְהַשְׁאִיר לְבָד
זְאֵב עִם כִּבְשָֹה
אוֹ כִּבְשָֹה
עִם כְּרוּב.
אִם יִשָּׁאֵר הַזְּאֵב עִם הַכִּבְשָׂה הוּא יִטְרֹף אוֹתָהּ.
אִם תִּשָּׁאֵר הַכִּבְשָׂה עִם הַכְּרוּב הִיא תֹּאכַל אוֹתוֹ.

וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?
וְאִם לֹא כִּבְשָֹה אֶלָּא גּוּף הַמְּבַקֵּשׁ
וּמִיָּד, נֶחָמָה?
וּמָה אֶעֱשֶׂה בַּכְּרוּב, הַמּוּנָח לְרַגְלַי
חֲסַר חֵן וְאָטוּם
אַךְ בְּכָבְדוֹ הַשָּׁקֶט, הָעִקְבִי
יַכְרִיעַ אֶת שְׁקִיעַת הַסִּירָה אֶל הַקַּרְקָעִית.

 

ביזה

אֶת הַמִּלָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בַּלַּיְלָה וְלֹא מָצָאתִי
אָמְרָה בַּבֹּקֶר קַרְיָנִית הַחֲדָשׁוֹת
הֵעִירָה בִּי צְלִיל שֶׁמְּגָרֵד
אֲבָל אָבַד לִי כְּבָר הַצּוֹרֵךְ לְדַיֵּק
קָהֲתָה לִי חַדּוּת הַכְּאֵב
מָה רָצִיתִי לוֹמַר?
שֶׁהָיִיתִי בּוֹזֶזֶת
אוֹ נִבְזֶזֵֶת
הָיִיתִי זְגוּגִית
מִתְנַפֶּצֶת
וְהָמוֹן מִסְתַּעֵר,
הָיִיתִי שׁוֹטֶרֶת
דָּחַפְתִּי עַצְמִי לְנַּיֶּדֶת
זֶה הָיָה מַעֲצָר רַאֲוָה
לַמַּעַן אֵרְאֶה וְאִירָא

כְּשֶׁעָלָה הָאוֹר
הָיִיתִי רְחוֹבוֹת הֲמוּמִים
וְכָל רַמְזוֹרָי גִּמְגְּמוּ
אֶת אוֹתָהּ הֲבָרָה
צְהֻבָּה, עָקָרָה.

 

רישום

סִמַּנְתִּי בִּמְהִירוּת קַוִּים דַּקִּיקִים סְבִיבְךָ,
כֹּל הַלַּיְלָה לֹא פָּסְקָה תְּנוּעָתְךָ
מִצָּד לְצַד בְּתוֹךְ שַׂק הַשֵּׁנָה.
רָחְבְּךָ, שֶׁהִפְלִיא בַּיָּמִים
לְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹבוֹת,
אֶת הַיְּעָרוֹת,
עִם לָיְלָה הָיָה מִתְכַּוֵּץ וְנֶחְבָּא.
סִפַּרְתָּ לִי מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ
וְקוֹלְךָ קוֹל יֶלֶד, גָּלְמִי וְרוֹעֵד
וּכְאִילוּ בּוֹטֵחַ.
אַחַר כָּךְ נֶעֱטַפְתָּ עַד מֵצַח, כְּמוֹ חֲבִלָּה
הַמְּסָרֶבֶת לְהִשָּׁלַח.

אֲנִי זוֹכֶרֶת: שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּפִתְאוֹם
זְרוֹעֲךָ תּוֹלֶשֶׁת אֶת הָאֲדָמָה מִתַּחְתָּי, מְנִיפָה
וּמְסִיטָה אוֹתִי מִדַּרְכָּהּ שֶׁל מְכוֹנִית עִוֶּרֶת,
וְאָז מַנִּיחָה אֵת עָקֵבָי בַּעֲפַר.
זֶה הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ חָרַדְתִּי תָּמִיד –
לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹנָה בַּטֶּלֶפוֹן הַשָּׁבוּר,
לְהַכְרִיז בְּבִטָּחוֹן
וּבְטָעוּת גְּמוּרָה: "אַהֲבָה".

 

תמי ברקאי (ירושלים 1974), כותבת ומטפלת ברפואה סינית. בוגרת לימודי תואר שני בצילום ואמנות בבצלאל (2004). 

 

שחר-מריו מרדכי

העב

 

בשמי העולם נדדו שני עננים, ושני העננים היו בשמיים, אבל השמיים לא היו בשמיים. השמיים הם ארץ לעננים ולעבי עננים. ובארץ העננים נדדו שני בעלי כנף. ורק בעלי כנף יודעים איך נראה עב בגדולתו ואיך נראה עב באפס-כוחו. עב ובן האדם גם. יונה שמתהלכת על פני הארץ בשתי רגליה יודעת איך נראה אדם מלמטה, ויודעת איך נראה אדם מלמעלה, ממעוף שתי כנפיה. וממרחק מסוים באור מסוים אפשר לראות ילד מביט במבוגר שראשו נדמה בשמיים כאילו לעב מגיע. ורק היונה ההיא שהגיחה מהענן ההוא בשמיים ההם יכלה לראות מהמרחק הנכון באור הנכון את אבא שלי. כפי שהוא.

 

שיעור טבע

שָׁעָה לִפְנֵי הַשֶּׁלֶג קָפָאנוּ
עַל עָמְדֵנוּ, הַצְּבִי וַאֲנִי.
כְּלוּאִים זֶה בְּשִׁבְיוֹ שֶׁל זֶה.
דָּרוּךְ לְהִמָּלֵט, בְּכָל זֹאת הִשְׁתָּהַה לְמַעֲנִי
לוֹטֵשׁ עַד קְצֵה יְכָלְתּוֹ אֶת חוּשָׁיו,
שֶׁאֶרְאֶה: אִם חַיָּיו יְקָרִים לוֹ כָּל כָּךְ
יְקָרִים לִי חַיָּי מֵעַכְשָׁו.

14 במרס 2017 (סופת שלג בבולטימור)

 

אביב

בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מְהַגֵּר בִּלְתִּי-חֻקִּי מֻשְׁלָךְ לְנַיֶּדֶת מִשְׁטָרָה.
גַּם אֲנִי לֹא חָשַׁבְתִּי עַל תַּפְנִית כָּזֹאת.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת
בַּבַּיִת, וְיֵשׁ לִי אֶפְשָׁרוּת לָצֵאת וּלְהִנָּצֵל.
בַּחוּץ תָּמִיד קוֹרֶה מַשֶׁהוּ,
וּבְיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כָּאן, בֶּחָצֵר,
זִקִּית וְאָדֹם חָזֶה
חוֹלְקִים אֶגְלֵי מָטָר מֵאוֹתוֹ עָנָף
תָּאֵר לְעַצְמְךָ. הַקּוֹר נֶהְדָּף
לְפַאֲתֵי צָפוֹן כְּשֶׁאָבִיב מַפְגִּין כֹּחוֹ וְיָשַׁנְתִּי כְּבָר הֲמוֹן
מִי צָרִיךְ עוֹד שְׁעַת שֵׁנָה? בַּחוּץ הַהַפְגָּנָה
שֶׁל הָאָבִיב. אוּלַי זֶה לֹא עִנְיָנִי
אֲבָל לְפִי חֻקֵּי ניוטון הַגּוּף יַתְמִיד בְּמַצָּבוֹ
אִם אֵין לַחַץ שֶׁל כֹּחַ חִיצוֹנִי.
וְחֹק זֶה חֹק. כָּכָה זֶה נִרְאֶה:

 

 

אֶתְמוֹל הִכּוּ בַּחַלּוֹנִי
גֶּשֶׁם וְרַעַם, וְהַיּוֹם רוֹאִים בָּזֶה טַעַם
הַזִּקִּית וְאָדֹם הֶחָזֶה.
לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת
וְיָצָאתִי יָשָׁר. בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר

 

שחר-מריו מרדכי הוא חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013).

 

שולמית אפפל

החלל המחריד הנפלא

הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שְׂמֵחִים. צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחַכִּים לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מַטִּים אֶת הָרֹאשׁ וּמְקַבְּלִים בְּרָצוֹן לְטִיפָה. שִׂמְחָה לֹא גָּרְמָה לָהֶם מְבוּכָה. הֵם הָיוּ מְבֹרָכִים. חִכּוּ לָהֶם בְּהִוָּלְדָם וּבְכָל יוֹם שָׂמְחוּ בָּהֶם. הֵם דָּמוּ לְהוֹרֵיהֶם הָיוּ נִנּוֹחִים וְחִיְּכוּ בְּרַכּוּת. כְּשֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי הָיוּ יְלָדִים גַּם אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה אֲבָל רַק מֵחֹסֶר בְּרֵרָה ושִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלִּי אִלְמָלֵא הָיְתָה חֲבוּיָה, לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת. הֶחָלָל הַמַּחְרִיד הַנִּפְלָא נִמְלָא כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

 

מִבִּיזַנְטְיוֹן לְוֶנֶצְיָה

 

קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר שֶׁל סוֹפֵר גָּדוֹל שֶׁגַּם מְשׁוֹרֵר הָיָה יְהוּדִי וּפָלִיט

וְלֹא הִקְפַּדְתִּי עִם עַצְמִי וְנִשְׁכַּח שְׁמוֹ עַד שֶׁשָּׁב אֵלַי וּכְשֶׁהִשַּׂגְתִּי אֶת

סִפְרוֹ הָלַכְתִּי לַמִּטְבָּח וּבִשַּׁלְתִּי מָרָק אֹשֶׁר. יוֹסִיף בְּרוֹדְסְקִי, אָמַר

לוֹ מִישֶׁהוּ, כְּתּוֹב פְּרוֹזָה, וְעָנָה, הַמָּוֶת הַקָּרוֹב הוּא מוֹתִי וְהוּא כְּבָר

מַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ עַל לֶחְיִי מָה רַע בְּשִׁירָהּ גַּם אִתָּהּ יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה

וְנָס מִבִּיזַנְטְיוֹן וְנִקְבַּר בְּוֶנֶצְיָה

 

גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

זֶה הָיָה הָאֹנֶס וְהָרָעָב וְתַחֲנוֹת הַפַּחַד שֶׁהִבְרִיחוּ אֶת הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת. אֶת הַקְּטַנִּים הוֹסִיפָה הָעֲקִירָה לְהַחְרִיד זְמַן רַב. אֲנָשִׁים שֶׁבְּקֹשִׁי נָשְׂאוּ אֶת גּוּפָם רָצוּ לְהַרְחִיק עַצְמָם מֵאַרְצוֹת הַמּוֹצָא. לִנְשֹׁם לִשְׁכֹּחַ לְקַוּוֹת שֶׁהַחֹם וְהַמֶּלַח יְרַפְּאוּ אֶת הָעוֹר. מִישֶׁהוּ שָׂם לְפִתְחָם שַׂק גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים. לְפֶתַע אֹשֶׁר. מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ וְגַם לְהָנִיחַ אֶת הָרֹאשׁ. בְּצִנַּת הַלַּיְלָה יִתְעוֹרֵר הַגּוּף. נָשִׁים תִּתְעַבֵּרְנָה. תְּמִימִים וְאוֹהֲבִים יְקַלְּפוּ תַּפּוּזֵי וָלֶנְסְיָה וְיַאֲכִילוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע-עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי "תדמייני שאת כוכבת" יראה אור השנה בהוצאת "פטל". 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

'לבן כמו דם', סיפור חדש מאת עמיחי שלו

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי. "כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

לבדי, שרון רשב"ם פרופ

1.

"בוא מהר, לא שמעת מה קרה?"

מאיר נראָה אחרת, התלהבות אקסטטית אחזה בו, אולי יש מכות בין ילדים של מצביעי ליכוד לילדים של מצביעי מערך, כפי שקרה בשבוע שעבר; שתי המקהלות שרו סימולטנית: "ארץ ישראל יפה, בסוגריים מלוכלכת, בגין/פרס ינקה אותה, הוא הפראייר של הכנסת". ואז אבנים עפו באוויר, וכמה בנות בכו, ובאו מבוגרים אחראים והפרידו וצעקו, ואחר כך מישהו קשקש על כל הפוסטרים של בגין ופרס, ועשה להם שפמים וזקנים וקללות, ואחר כך אפילו באה משטרה.

"מה קרה? לא שמעתי כלום".

מאיר אחז בכתפי ולא שיחרר, הוא נראה מאוכזב, אך אחרי רגע הרגיש חשוב מפני שהוא יודע ואני לא. זה גרם לו להשתהות כמה שניות, להתענג על עמדת הכוח, לרצות לגרום לי לבקש חזק, להתחנן.

בדיוק עמדתי להסתכל על שרית קוזי. היא אולי הביטה בי לרגע, לא הייתי בטוח, אבל העמדתי פני קשוח. קבענו אתמול להיפגש כדי לעשות משהו. בהתחלה לא האמנתי שהיא רצינית, בגלל בעיית הפיגמנטציה שלי אף פעם לא היתה לי בת זוג למסיבות, אבל שרית היתה אחרת ואפילו הציעה לי פעם להעתיק שיעורים בלי שביקשתי. אני חושב שזה בגלל שהיא היתה מאוד נמוכה, אולי אפילו גמדה, וגם לה לא היה בן זוג ולשנינו היו כינויים. אותי כינו "בנגוריון" בגלל השיער – דווקא חיבבתי את השם, הוא גרם לי להרגיש חשוב – ולה קראו "פיצה", לא בגלל המאכל אלא בגלל הגודל, ולשנינו לא היה אכפת.

"אתה מכיר את דוד שקרוקה, אח של יוסי מהכיתה המקבילה? אז הוא והחברים שלו הגיעו למכולת של בבר, וחיפשו את חמיד העוזר שלו, ובבר לא אמר להם איפה הוא, ואז אחד מהם ראה אותו ליד בית הספר, והם התחילו לרדוף אחריו לפרדס".

שרית קוזי כבר התרחקה ונבלעה ליד הצומת, היא בטח לא ראתה אותי, ופתאום נזכרתי שכלל לא קבענו שעה, אלא רק מקום, ליד המכולת.

"מה הם רוצים מחמיד? מה הוא עשה?" חמיד היה בחור חביב, שלפעמים עשה שליחויות, ופעם אחת עזר לאמא לסחוב ארגזים כמעט עד הבית בלי שהיא ביקשה, והיא הציעה לו כוס מים או קפה, אבל הוא נבהל ואמר שהוא צריך לחזור לחנות, ואמא לא התעקשה, אבל שבוע לאחר מכן הביאה לו את פשטידת הכרובית שלה ישר לחנות של בבר. "לא שמעת על נאוה אלימלך?" כולם שמעו על נאוה אלימלך שביתרו את אבריה, ופיזרו אותם על חוף הים, וגם המציאו בדיחות על כך שהיא ילדה מפוזרת והיא איבדה את הראש, וכשהמורה צפרירה שמעה זאת היא הפכה אדומה וצרחה ואמרה שאנחנו תינוקות מגודלים ואפסים מאופסים מהלכים על שתיים.

"שמעתי, אבל מה זה קשור לחמיד?"

מאיר התחיל לאבד סבלנות. "מה זה קשור? אתה דפוק, הא? מי אתה חושב עשה לה את זה? רק ערבי מסוגל לעשות כזה דבר", ואז הוא ירק על המדרכה. בינתיים החום הלך והתחזק. הרגשתי שהשמיים דורכים עלי.

"אז אתה בא?" מאיר כמעט צעק.

"לאן?" שרית קוזי חזרה לכיוון ביתה, מיד הסטתי את המבט, לא רציתי שתראה אותי ואז הכול ייהרס. היא תחשוב שקבעתי איתה ואז התחרטתי והלכתי עם מאיר.

"מה לאן? לפרדס! בוא נראה מה קורה".

ידעתי שאם אסרב לו, הוא יגיד שאני נקניק, ואחר כך יגיד לכולם שאני נקניק, ואהיה נקניק למשך כל תחילת שנת הלימודים הבאה.
התחלנו לרדת לכיוון הפרדס, חולפים על פני סוברואים חונים שלפנסיהם מבט לטאתי.

"אם נמצא את חמיד", אמר מאיר, "נביא אותו לדוד שקרוקה. הוא יעריך את זה, כי דוד הוא בחור מסוכן, הוא והחברים שלו שולטים במועדון הקונקורד, שזה מועדון של גדולים, שקורים שם דברים של גדולים, לא כמו המועדון שלנו, מכבי דנס, שהוא בכלל אולם כדוריד עם אורגן אורות ופליקרים". ולא שאלתי איך הוא בכלל חושב שנתפוס אותו ונחזיק אותו ונביא אותו, הרי שנינו לא נתגבר עליו, אני חלש מאוד במכות, במיוחד בידיים, ומנסה להימנע ככל יכולתי כדי לא להיות מושפל, או נקניק קבוע, למרות שלפעמים זה לא עוזר, ואם החליטו שאתה נקניק – אתה נקניק, לא משנה מה עשית או לא.

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי.

"כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

 

2.

הפרדס תמיד הפחיד אותי. הוא עמוק מדי, עם ריח חריף של תפוזים, עקבות של אנשים, של חיות פרא קטנות, ניילונים נוזליים, כדורי-רגל מפונצ'רים, קופסאות נלסון מעוכות, צעקות של הורים מחפשים עדיין מרחפות באוויר, חריקות משאיות מהכביש הראשי, איוושות צרצרים, עשב כמו עור של זומבי, ותמיד יש בוץ, חבוי, אורב, מתחת לכל פני הדברים, והוא יכול להטביע אותך, למשוך אותך למטה עד קליפת כדור הארץ. וישנם הענפים שמתקיפים את ראשך, שורטים לך את העור, עושים בך חריצים של נקניק, עד שהעור שלך נהיה ורוד, והרגליים והידיים רכות כמו כריכים, וטעם של בוץ בפה, בין השיניים, במחשבות.

"מה תעשה בכלל אם תמצא את חמיד? הוא יותר חזק ממך וממני ביחד".

מאיר האט את קצב צעדיו, חיוך שומני עלה על הלחיים שלו, "אתה בטח תברח כמו בת", הוא נתן לי אגרוף בכתף, חצי בצחוק, חצי ברצינות, "מה, אני נקניק כמוך?"

אבל נדמה היה שהדברים שאמרתי נכנסו לו לראש, והוא ניסה לאכול אותם ולראות איזה טעם יש למחשבה הזאת, ואז העיניים שלו השתנו, ונראה כאילו הוא מדמיין את הקרב, ומה הוא בדיוק יעשה.

"אתה חושב שנאוה אלימלך היתה יפה?" שאלתי. מאיר הביט בי וכיווץ את אפו.

"ושרית קוזי? אתה חושב שהיא יפה? בטוח שאתה חושב שהיא יפה".

הוא ירק כמו מסמן את הכיוון שאליו צריך ללכת. "מי, פיצה? יפה? עזוב אותך עכשיו מבנות יא נקניק, אנחנו קרובים, אני מרגיש את זה".

הגענו לחורבה, שבה צילמו פעם סצינה מ"גבי ודבי". בשנה שעברה המורה צפרירה הכריחה אותנו לטייל שם ולאסוף עשבים, ויוסי שקרוקה נכנס פנימה וראה מלא בגדים של פועלים ערבים שלא מספיקים לחזור הביתה ונשארים לישון, והוא עשה עליהם פיפי ובעט בהם, וניסה לזרוק את הטייפ דאבל קסט ולשבור אותו, וקרע לוח שנה שהיה דבוק שם עם בחורה ערבייה, אבל צפרירה לא ראתה, רק צווחה עליו שייצא משם מיד.

"אתה שומע?" הקול שלו נהיה חלש יותר.

"לא שומע כלום".

הוא עיקם את פניו, "אתה בטוח?"

אבל לא הייתי בטוח. שמעתי כל דבר: קולות רחוקים של התוכנית "מוקד", סוברואים בולמים בחשכה, צלחות משתקשקות, מישהו נופל מאופניים, כלב נוהם, כמה ציפורי דרור מצייצות בבהלה, תפוזים נופלים, בוץ רועם.

"ככה אתה, הא? נקניק? לא משנה, אני אכנס לבד!"

שמעתי אותו מחפש בין הבגדים של הפועלים, מזיז חפצים, קורע ניירות, והבנתי כבר שחמיד לא שם. מרחוק שמעתי קול משונה, דומה לנהמה, אבל לא אנושית, גם לא של חיה. היא הגיעה מהעצים העמוקים יותר, אלו שקרובים כבר לעיר האחרת, ואין שום פנסים לידם, זו מין צעקה של הפרדס עצמו, מין צלילים שחוברים להם יחדיו אחת לכמה זמן, ויוצרים ישות קולית שאי אפשר לצפות אותה, היא חמקמקה כמו בוץ. פעם שמעתי אותה באמצע השיעור, וכמעט נפלתי מהכיסא, "בנגוריון שוב ניסה לעמוד על הראש", צחק יוסי שקרוקה, ואפילו צפרירה התקשתה להסתיר את חיוכה. "מה, לא שמעתם את זה?" שאלתי, ויוסי ענה, "תפסיק לחלום, בנגוריון, המדינה כבר קמה".

מאיר יצא מהחורבה ונראה רותח, כאילו חמיד עשה לו דווקא, כאילו הם קבעו להיפגש וחמיד לא הגיע ולא הודיע. "הוא לא פה, הערבי הבן זונה הזה, אתה ממשיך איתי או שאתה נקניק?"

 

3.

"איפה הוא, הא?" דוד שקרוקה היה גבוה, שרירי. היו לו שני עגילים באוזן שמאל כי אוזן ימין זה הומואים, פאות לחיים ארוכות, ושן שבורה שדרכה הוא דיבר ושרק.

"אני לא יודע".

לידו עמדו שני חבריו, אחד מחזיק מקל של מטאטא, השני אוחז בנונצ'קו ומסובב אותו באוויר כמו ברוס לי. מאחוריהם עמד מאיר, מאוכזב אבל גם מרוצה, ומסביב ריח תפוזים חריף וחזק, כמו נסחט מתוך נחיריי, ואותה נהמה שלא שככה, ולרגע נשמעה כמו רוח.

"אולי הוא צודק, אבל איפה הערבי מניאק הזה יכול להתחבא? בדקנו כל עץ בפרדס המגעיל הזה", אמר הבחור עם הנונצ'קו. דוד לא השתכנע, "הוא ראה אותו, אני אומר לך שהוא ראה אותו, ואם הוא לא ידבר, אני אהפוך אותו לשחור, שמעת?" הוא התקרב אלי, "מה בכלל הבעיה שלך, מה יצאת כזה לבן כמו תחת, הא?" החברים שלו גיחכו, "הוא כמו אלי לוזון הזה", אמר הנונצ'קו והמשיך לשיר, "איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה," ואז נעצר לרגע, נגע לי בשיער, "בעצם, זה כמו שערות סבתא, כמו זה נו איך קוראים לו? בנגוריון, לא דוד?" והעביר לי יד זכוכיתית על הראש.

לרגע חשבתי שמאיר יבוא לעזרתי, אבל הוא נראה מרוצה ממה שקורה, כמו אומר לעצמו ולדוד 'ידעתי שהוא נקניק, אני לא באמת חבר שלו, הוא לפעמים נדבק אליי, כמו בוץ'.

"אבל באמת בכלל לא ראיתי אותו, למה אתה חושב שראיתי אותו?" דוד לא ענה והפחד עלה בי לרגע, כמו בחילה, מתוך הבטן, וניסיתי לבדוק אם אני יכול לברוח, אבל הם חסמו את הפתח, ובמילא גם אם הייתי בורח, הם כבר היו מוצאים אותי, במסדרון בית הספר, כך סתם ברחוב, הרי אי אפשר באמת להסתתר, ועכשיו שמעתי את נהמת הפרדס, ממש היה לה גוון אנושי, היא היתה כמו זמרת ששרה, ויכולתי לדמיין שיש לה פנים והבעה ושיער לבן ארוך, כמעט כמו שלי.

"תראו אותו", צחק הנונצ'קו, "תראו, הוא נהיה יותר לבן, הוא הופך לשקוף. כמו מים, לא דוד?" מאיר ממש הכריח את עצמו לצחוק, והצחוק שלו היה משונה, חזק, כמו שיעול של בית חולים, וזעזע את גופו, כמעט הפיל אותו על האדמה, ולמרות שהוא הסיר את ידו משיערי, עדיין חשתי אותה שם, מקלפת, נכנסת מתחת לעור ולבשר, והערב כבר ירד, עננים שואגים, אפשר לשמוע אותם, כמו לראות את הדם זורם על הירח, כי הוא ממש קרוב, מעל החורבה, גדול ולבן ומוגזם כזה, חשמל מתרוצץ עליו, וניסיתי לחשוב על כל הדברים הלבנים הטובים, כמו ירח, גבינה חמש אחוז, קירות, דפים של מחברות, העור של שרית קוזי, צלחות חרסינה, וחשבתי שככל שאחשוב עליהם, כך לא ארגיש דבר, אלא רק אשמע את נהמת הפרדס הגדולה, הלבנה.

 

4.

"מה זה? מה קרה לך? יורד לך דם?" נחתתי על הספה, לרגע ראיתי מטושטש והטעם בפי היה מתכתי, כאילו אני לועס שיניים, אבל כבר לא חשתי כאב פיזי והדם נראה לי בכלל לבן, דם טוב, ששייך רק לי.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"

הנפתי יד חלושה באוויר, ואז ראיתי אותו, עומד נבוך, במכנסי בד לבנים, סיגריה לבנה קמוטה משתלשלת מפיו, בוהה בי ויודע הכל. ראיתי את זה בעיניים שלו, הוא רצה לומר משהו, חשב על כך ופתאום התחרט. רציתי להכות בו בכל הכוח, לצבוע אותו בלבן, כי זה הכל בגללו, המכות, המחשבות, העובדה שאבא בדרום אפריקה כבר שנתיים, שכלום לא מצליח, וראיתי את עצמי קם ודוחף אותו לקיר, ואת אמא צווחת, מה אתה עושה? מה קרה לילד? אבל פתאום כל הכעס הזה התפוגג, כמו אוויר שיוצא מבלון, והשאיר אחריו רק טעם חמוץ קטן, טעם בלי צבע, ואפשר היה להרגיש איך האף מתקמט ואיך מלא אוויר ממלא את הפה עד שהוא חייב להיפתח "תשימי לו קרח", אמר והפנה את מבטו לעבר המרפסת, הסתכל למטה לרחוב, הלילה כבר שטף את כל השכונה, רק מעט פנסים זמזמו.

"חמיד היה צריך מקום להסתתר בו קצת, הוא יישן הלילה במרפסת, אתה מכיר אותו, נכון?"

התחלתי להנהנן, אבל חשתי כאב בצוואר, ומשהו שהתבצק לי בגרון.

"אתה רוצה לאכול? אתה רעב? יש פשטידת כרובית ואני יכולה להכין גם חביתה".

הפעם כבר לא הנהנתי. עקבתי במבטי אחריו פותח בזהירות את התריסים, משהו באיך שהוא עמד כך גרם לי אי נחת, כאילו הרגיש בטוח מדי במקום בו הוא עומד, כאילו המקום הזה קצת שלו, וראיתי איך הוא מחשב את הנוכחות שלי, לא רוצה להביט לי בעיניים, אבל רוצה להתקרב, להראות לי שהוא בצד שלי, לרגע חלפה בי מחשבה לדחוף אותו מהמרפסת, שייפול ויישבר לחתיכות, ומיד פרצתי בצחוק, או לפחות כך הרגשתי, אבל לא צחקתי, משהו נע בתוך גופי, דומה מאוד לצחוק, ולא השמיע קול. חמיד השתעל וזה נשמע לא טבעי.

היא שמה לב שאני מביט בו, פתאום חייכה במעוקם, רכנה כדי לומר לי משהו פרטי, רק בין שנינו, אבל מיד התחרטה, כי חמיד הלך מהמרפסת לעבר האמבטיה, פתח את הברז, כנראה שטף פנים, וחיכה, בעיקר חיכה. אמא הלכה למטבח, נותרתי בוהה בקיר, מנסה לשחזר את כל מה שהתרחש, אבל דומה שהפרטים חמקו מהזיכרון שלי, פתאום ראיתי בעיניי רק כאב ואור ולא מעבר לכך, לא פרצופים, לא עצי תפוזים, לא בעיטות, ושמעתי את הקול של הפרדס, כמו נהמה מונוטונית, הסתכלתי סביב, לראות מנין הוא מגיח, רציתי לקום מרפסת, אבל לא הייתי מסוגל. זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, אולי זה זיכרון של קול, או שהקול בוקע מתוכי, אבל אמא באה והלכה לרגע, ולא אמרה דבר, רק אני שמעתי אותו. לפתע הקול החל להשתנות, רגע נהיה חזק יותר ותפס את האוזניים שלי מבפנים ורגע התאדה, כמו רעש של נפילת תפוזים על הקרקע.

חמיד התקרב אלי לאט, "כואב לך מאוד?" שאל בקול רך, כל כך התאמץ להוציא את המילים. הנהנתי. הוא נעמד באמצע הסלון, מתלבט אם לשבת או להמשיך לעמוד, אמא התעסקה במטבח, צלחות קרקשו, דלת המקרר נפתחה ונסגרה. ואז הוא נאנח, והתיישב, אבל לא קרוב מדי אלי, אלא על ספה השנייה. נדמה היה לי שאמר לרגע, "אני מצטער". הוא הדליק סיגריה נוספת והלך לעמוד במרפסת. אמא חזרה מהמטבח עם צלחת ועליה פשטידת כרובית. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להגיד לה על בית הספר, על כך שנעבור דירה. היא הניחה את הצלחת, ונעמדה לידו במרפסת. התחלתי לאכול. לפשטידה היה צבע צהוב ובעיקר לבן, והיה לה טעם של דם.

"אני הולך להתקלח", נאנחתי לעברם והקמתי את עצמי.

"רעיון טוב", אמרה אמא, "שטוף את הכל, תרגיש יותר טוב".

 

עמיחי שלו, סופר, עורך, מרצה ומבקר. ספריו האחרונים: "בדידות מזהרת" ו-"על החתרנות".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

בישראל, מדינות ערב ואפילו בארה"ב עקבו קריקטוריסטים רבים אחרי המשבר המתפתח. אספנו כמה מיצירותיהם.

הכתבה באדיבות המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון.
הקריקטורות לקוחות מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית, מתוך אוסף יעקב הורביץ, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון וארכיון דוש בספריה הלאומית, גבעת רם, ירושלים.
כתבו וערכו: יורם א. שמיר והילה זהבי.

בשנת 2017, שנת החמישים למלחמת ששת הימים,  ניחשף לצונאמי של תערוכות, מאמרים, כתבות, הצגות וסרטים על מלחמה, שהשלכותיה משפיעות על חיינו עד היום. זו גם הזדמנות מצוינת מאין כמותה להאיר פינה שלא זכתה למספיק יחס: הקריקטורות של ששת הימים.

עבור הקריקטוריסטים הפוליטיים של ישראל והעולם הייתה זו מלחמה של שישה חודשים: מאמצע מאי – סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים –  ועד סוף נובמבר – החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

אנחנו מחלקים את התקופה לשלוש: תקופת ההמתנה – 15.5-4.6.67, מלחמת ששת הימים והניצחון – 5.6-11.6.67, המערכה המדינית – 12.6-22.6-67.

 

תקופת ההמתנה

לקריקטוריסטים בתקופת ההמתנה (15.5.1967-5.6.1967) לא היה היתרון שיש לנו היום בשנת 2017. הם לא ידעו כיצד יתפתח מצב החירום שנוצר עם הטלת ההסגר המצרי על מיצרי טיראן. ובכל זאת, כפי שרואים בקריקטורות היומיות של דוש, הייתה לו היכולת לראות מעבר ליומי. שלא כמו בימינו, העיתונים בארץ הביאו קריקטורות מעיתונים זרים – ייתכן שהיה זה ניסיון להראות לקוראים כיצד משתקפים האירועים המקומיים ברחבי העולם.

 

דוש – קריאל גרדוש
צעד אחרי צעד – בעזרת ברית המועצות
פורסם בעיתון מעריב 24.5.1967

בי.וי.די וולט, המבורג
גרמניה המזרחית מחמשת את מצרים
פורסם בעיתון דבר 22.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
גפרור אחד מספיק 
פורסם בעיתון מעריב 19.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
יחי הצדק!
פורסם בעיתון מעריב 29.5.1967

דוש- קריאל גרדוש
אתה מביא מפתח? ישראל מחכה לפתרון להסגר המצרי על מיצרי טיראן
פורסם בעיתון מעריב 28.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
נאצר מגרש את כוח החרום של האו"ם מסיני
פורסם בעיתון מעריב 2.6.1967

דוש – קריאל גרדוש
המאמצים הדיפלומטיים לפתוח את המשבר אינם מועילים
פורסם בעיתון מעריב 2.6.1967

אדר דריאן
שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון – המאמצים הדיפלומטיים להסיר את ההסגר על מיצרי טיראן נכשלו. דריאן סבור שרק צה"ל יוכל לפרוץ את ההסגר
פורסם בעיתון דבר 4.6.1967

המלחמה

זו הייתה מלחמה קצרה יותר מאשר פעולה צבאית המכונה היום "מבצע". כל יום, כל שעה, התרחשו דברים מרעישים והקריקטוריסט יכול היה לשמש כרפורטר יותר מאשר פרשן. הקריקטוריסטים הערבים והסובייטים שימשו פרשנים-מטעם. בסביבה הטוטליטארית שבה עבדו היו הנחיות ברורות וצנזורה קפדנית.

 

קריאל גרדוש – דוש
הדרך להתמודד עם נאצר היא בכוח צבאי
פורסם בעיתון מעריב 02.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
לאחר שנכשלו המגעים הדיפלומטים הדרך היחידה לפתוח את מיצרי טיראן היא צבאית
פורסם בעיתון מעריב 02.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
שער ביטאון חיל האויר – יום לפני פרוץ הקרבות
04.06.1967

לא ידוע
הפר נס וזועק: "איזה יום שחור! גם בירדן משחיזים סכינים"
פורסם בשבועון המצרי "רוז אל- יוסף" 05.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
ביום השני של המלחמה – ירושלים מופגזת על ידי הלגיון הערבי
פורסם בעיתון הארץ 07.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
כיבוש מסגד הסלע
פורסם בעיתון מעריב 09.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
שחרור הכותל המערבי – הרגע נחרט בזיכרון הלאומי 
פורסם בעיתון מעריב 09.06.1967

לא ידוע
מחזור חדש של טייסים ערביים מאומנים נכנס לפעולה. ישראל זועקת: אוי, ראשי! (המטוסים מסמלים את הכוח, ההכרה, הרצון) 
פורסם בעיתון המצרי "אל-מסא" 30.06.1964

וסימוב
הזיות

 

הניצחון

ניצחון צה"ל עשה רושם כביר בעולם. משה דיין הסתמן כמנצח הגדול, בעוד גאמל עבדול נאצר שימש בתור הפנים לתבוסה הנוראה שספגו מדינות ערב הלוחמות. הדימוי של דוד וגוליית קסם לקריקטוריסטים. לרוסים קסם כיבוש שטחים כפי שקסם לאורך ההיסטוריה שלהם – מהצארים ומנהיגי ברית המועצות. אצל הקריקטוריסטים הערבים מצאנו הכחשה.

 

Bulik
דוד וגוליית – הדרן תנכי 
פורסם בשיקגו סאן טיימס 09.06.1967

Cummings
נשיא מצרים נאצר בדמות שבוי מצרי – התפטר וחוזר מההתפטרות
פורסם בעיתון דבר 10.06.1967

טים
פרעה המודרני – משה דיין מסמל את הניצחון על מצרים 
פורסם בעיתון דבר 13.06.1967

דיויד לווין
נאצר בדמות גוליית המובס
ניו יורק בוק מובא בספר אין ניצולים 1970

אמן בלתי ידוע
ישראל הגדולה

אמן בלתי ידוע
ישראל הגדולה על מפת המזרח התיכון

נ. מיסגורסקי
 תצרפי גם את החלק הזה

 

המערכה המדינית

תוך כדי המערכה הצבאית התחילה המערכה המדינית כדי לבלום את המנצח ולחזק את המנוצח. המערכה הזו לא תמה ולהשלכותיה אנו עדים גם בשנת ה-50 למלחמת ששת הימים. אנחנו בחרנו לצורך התצוגה הזו לתחום אותה בהחלטת מועצת הביטחון 242 שהתקבלה בתאריך ה-22.11.67. ההחלטה קובעת שעל ישראל לסוג מהשטחים שנכבשו בששת ימי המלחמה. הקריקטוריסטים ריכזו תשומת ליבם במעורבות של שתי מעצמות: ברית המועצות וצרפת.

 

יעקב פרקש- זאב
ברית המועצות מנתקת את היחסים עם ישראל ובעקבותיה מנתקות גם גרורותיה
פורסם בעיתון הארץ 10.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
אחרי הניצחון הצבאי מתחיל המאבק המדיני (שלא הסתיים במשך 50 שנה) 
פורסם בעיתון מעריב 12.06.1967

הרבלוק
משלחת ברית המועצות מבקשת את מועצת הביטחון להחליט על פינוי צה"ל מן השטחים הכבושים
פורסם בעיתון דבר 12.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
מועצת הביטחון דוחה את הצעת ברית המועצות לדרוש מישראל לסגת מן "הטריטוריות הערביות הכבושות"
פורסם בעיתון מעריב 14.06.1967

באסאט
לאחר המלחמה ברית המועצות מובילה מתקפה נגד ישראל באו"ם
פורסם בעיתון על המשמר 16.06.1967

יעקב פרקש – זאב
נשיא ברית המועצות פודגורני מגיע לקהיר
פורסם בעיתון הארץ 21.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
אחרי המלחמה – ברית המועצות מחמשת מחדש את מצרים
פורסם בעיתון מעריב 28.06.1964

מאיר רונן – מייק
ברית המועצות בונה את הצבא המצרי מחדש
פורסם בעיתון המצרי "אל-מסא" 26.06.1964

אדר דריאן
נשיא צרפת דה גול מטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל 
פורסם בעיתון דבר 29.06.1967

ל. סמואלוב
החלטת האו"ם – משה דיין: אני בהחלט לא רואה כלום

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

צבא ההגנה של ישראל גאה להציג: אלבום הניצחון

כל בדיחות אשכול

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים