'לבן כמו דם', סיפור חדש מאת עמיחי שלו

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי. "כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

לבדי, שרון רשב"ם פרופ

1.

"בוא מהר, לא שמעת מה קרה?"

מאיר נראָה אחרת, התלהבות אקסטטית אחזה בו, אולי יש מכות בין ילדים של מצביעי ליכוד לילדים של מצביעי מערך, כפי שקרה בשבוע שעבר; שתי המקהלות שרו סימולטנית: "ארץ ישראל יפה, בסוגריים מלוכלכת, בגין/פרס ינקה אותה, הוא הפראייר של הכנסת". ואז אבנים עפו באוויר, וכמה בנות בכו, ובאו מבוגרים אחראים והפרידו וצעקו, ואחר כך מישהו קשקש על כל הפוסטרים של בגין ופרס, ועשה להם שפמים וזקנים וקללות, ואחר כך אפילו באה משטרה.

"מה קרה? לא שמעתי כלום".

מאיר אחז בכתפי ולא שיחרר, הוא נראה מאוכזב, אך אחרי רגע הרגיש חשוב מפני שהוא יודע ואני לא. זה גרם לו להשתהות כמה שניות, להתענג על עמדת הכוח, לרצות לגרום לי לבקש חזק, להתחנן.

בדיוק עמדתי להסתכל על שרית קוזי. היא אולי הביטה בי לרגע, לא הייתי בטוח, אבל העמדתי פני קשוח. קבענו אתמול להיפגש כדי לעשות משהו. בהתחלה לא האמנתי שהיא רצינית, בגלל בעיית הפיגמנטציה שלי אף פעם לא היתה לי בת זוג למסיבות, אבל שרית היתה אחרת ואפילו הציעה לי פעם להעתיק שיעורים בלי שביקשתי. אני חושב שזה בגלל שהיא היתה מאוד נמוכה, אולי אפילו גמדה, וגם לה לא היה בן זוג ולשנינו היו כינויים. אותי כינו "בנגוריון" בגלל השיער – דווקא חיבבתי את השם, הוא גרם לי להרגיש חשוב – ולה קראו "פיצה", לא בגלל המאכל אלא בגלל הגודל, ולשנינו לא היה אכפת.

"אתה מכיר את דוד שקרוקה, אח של יוסי מהכיתה המקבילה? אז הוא והחברים שלו הגיעו למכולת של בבר, וחיפשו את חמיד העוזר שלו, ובבר לא אמר להם איפה הוא, ואז אחד מהם ראה אותו ליד בית הספר, והם התחילו לרדוף אחריו לפרדס".

שרית קוזי כבר התרחקה ונבלעה ליד הצומת, היא בטח לא ראתה אותי, ופתאום נזכרתי שכלל לא קבענו שעה, אלא רק מקום, ליד המכולת.

"מה הם רוצים מחמיד? מה הוא עשה?" חמיד היה בחור חביב, שלפעמים עשה שליחויות, ופעם אחת עזר לאמא לסחוב ארגזים כמעט עד הבית בלי שהיא ביקשה, והיא הציעה לו כוס מים או קפה, אבל הוא נבהל ואמר שהוא צריך לחזור לחנות, ואמא לא התעקשה, אבל שבוע לאחר מכן הביאה לו את פשטידת הכרובית שלה ישר לחנות של בבר. "לא שמעת על נאוה אלימלך?" כולם שמעו על נאוה אלימלך שביתרו את אבריה, ופיזרו אותם על חוף הים, וגם המציאו בדיחות על כך שהיא ילדה מפוזרת והיא איבדה את הראש, וכשהמורה צפרירה שמעה זאת היא הפכה אדומה וצרחה ואמרה שאנחנו תינוקות מגודלים ואפסים מאופסים מהלכים על שתיים.

"שמעתי, אבל מה זה קשור לחמיד?"

מאיר התחיל לאבד סבלנות. "מה זה קשור? אתה דפוק, הא? מי אתה חושב עשה לה את זה? רק ערבי מסוגל לעשות כזה דבר", ואז הוא ירק על המדרכה. בינתיים החום הלך והתחזק. הרגשתי שהשמיים דורכים עלי.

"אז אתה בא?" מאיר כמעט צעק.

"לאן?" שרית קוזי חזרה לכיוון ביתה, מיד הסטתי את המבט, לא רציתי שתראה אותי ואז הכול ייהרס. היא תחשוב שקבעתי איתה ואז התחרטתי והלכתי עם מאיר.

"מה לאן? לפרדס! בוא נראה מה קורה".

ידעתי שאם אסרב לו, הוא יגיד שאני נקניק, ואחר כך יגיד לכולם שאני נקניק, ואהיה נקניק למשך כל תחילת שנת הלימודים הבאה.
התחלנו לרדת לכיוון הפרדס, חולפים על פני סוברואים חונים שלפנסיהם מבט לטאתי.

"אם נמצא את חמיד", אמר מאיר, "נביא אותו לדוד שקרוקה. הוא יעריך את זה, כי דוד הוא בחור מסוכן, הוא והחברים שלו שולטים במועדון הקונקורד, שזה מועדון של גדולים, שקורים שם דברים של גדולים, לא כמו המועדון שלנו, מכבי דנס, שהוא בכלל אולם כדוריד עם אורגן אורות ופליקרים". ולא שאלתי איך הוא בכלל חושב שנתפוס אותו ונחזיק אותו ונביא אותו, הרי שנינו לא נתגבר עליו, אני חלש מאוד במכות, במיוחד בידיים, ומנסה להימנע ככל יכולתי כדי לא להיות מושפל, או נקניק קבוע, למרות שלפעמים זה לא עוזר, ואם החליטו שאתה נקניק – אתה נקניק, לא משנה מה עשית או לא.

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי.

"כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

 

2.

הפרדס תמיד הפחיד אותי. הוא עמוק מדי, עם ריח חריף של תפוזים, עקבות של אנשים, של חיות פרא קטנות, ניילונים נוזליים, כדורי-רגל מפונצ'רים, קופסאות נלסון מעוכות, צעקות של הורים מחפשים עדיין מרחפות באוויר, חריקות משאיות מהכביש הראשי, איוושות צרצרים, עשב כמו עור של זומבי, ותמיד יש בוץ, חבוי, אורב, מתחת לכל פני הדברים, והוא יכול להטביע אותך, למשוך אותך למטה עד קליפת כדור הארץ. וישנם הענפים שמתקיפים את ראשך, שורטים לך את העור, עושים בך חריצים של נקניק, עד שהעור שלך נהיה ורוד, והרגליים והידיים רכות כמו כריכים, וטעם של בוץ בפה, בין השיניים, במחשבות.

"מה תעשה בכלל אם תמצא את חמיד? הוא יותר חזק ממך וממני ביחד".

מאיר האט את קצב צעדיו, חיוך שומני עלה על הלחיים שלו, "אתה בטח תברח כמו בת", הוא נתן לי אגרוף בכתף, חצי בצחוק, חצי ברצינות, "מה, אני נקניק כמוך?"

אבל נדמה היה שהדברים שאמרתי נכנסו לו לראש, והוא ניסה לאכול אותם ולראות איזה טעם יש למחשבה הזאת, ואז העיניים שלו השתנו, ונראה כאילו הוא מדמיין את הקרב, ומה הוא בדיוק יעשה.

"אתה חושב שנאוה אלימלך היתה יפה?" שאלתי. מאיר הביט בי וכיווץ את אפו.

"ושרית קוזי? אתה חושב שהיא יפה? בטוח שאתה חושב שהיא יפה".

הוא ירק כמו מסמן את הכיוון שאליו צריך ללכת. "מי, פיצה? יפה? עזוב אותך עכשיו מבנות יא נקניק, אנחנו קרובים, אני מרגיש את זה".

הגענו לחורבה, שבה צילמו פעם סצינה מ"גבי ודבי". בשנה שעברה המורה צפרירה הכריחה אותנו לטייל שם ולאסוף עשבים, ויוסי שקרוקה נכנס פנימה וראה מלא בגדים של פועלים ערבים שלא מספיקים לחזור הביתה ונשארים לישון, והוא עשה עליהם פיפי ובעט בהם, וניסה לזרוק את הטייפ דאבל קסט ולשבור אותו, וקרע לוח שנה שהיה דבוק שם עם בחורה ערבייה, אבל צפרירה לא ראתה, רק צווחה עליו שייצא משם מיד.

"אתה שומע?" הקול שלו נהיה חלש יותר.

"לא שומע כלום".

הוא עיקם את פניו, "אתה בטוח?"

אבל לא הייתי בטוח. שמעתי כל דבר: קולות רחוקים של התוכנית "מוקד", סוברואים בולמים בחשכה, צלחות משתקשקות, מישהו נופל מאופניים, כלב נוהם, כמה ציפורי דרור מצייצות בבהלה, תפוזים נופלים, בוץ רועם.

"ככה אתה, הא? נקניק? לא משנה, אני אכנס לבד!"

שמעתי אותו מחפש בין הבגדים של הפועלים, מזיז חפצים, קורע ניירות, והבנתי כבר שחמיד לא שם. מרחוק שמעתי קול משונה, דומה לנהמה, אבל לא אנושית, גם לא של חיה. היא הגיעה מהעצים העמוקים יותר, אלו שקרובים כבר לעיר האחרת, ואין שום פנסים לידם, זו מין צעקה של הפרדס עצמו, מין צלילים שחוברים להם יחדיו אחת לכמה זמן, ויוצרים ישות קולית שאי אפשר לצפות אותה, היא חמקמקה כמו בוץ. פעם שמעתי אותה באמצע השיעור, וכמעט נפלתי מהכיסא, "בנגוריון שוב ניסה לעמוד על הראש", צחק יוסי שקרוקה, ואפילו צפרירה התקשתה להסתיר את חיוכה. "מה, לא שמעתם את זה?" שאלתי, ויוסי ענה, "תפסיק לחלום, בנגוריון, המדינה כבר קמה".

מאיר יצא מהחורבה ונראה רותח, כאילו חמיד עשה לו דווקא, כאילו הם קבעו להיפגש וחמיד לא הגיע ולא הודיע. "הוא לא פה, הערבי הבן זונה הזה, אתה ממשיך איתי או שאתה נקניק?"

 

3.

"איפה הוא, הא?" דוד שקרוקה היה גבוה, שרירי. היו לו שני עגילים באוזן שמאל כי אוזן ימין זה הומואים, פאות לחיים ארוכות, ושן שבורה שדרכה הוא דיבר ושרק.

"אני לא יודע".

לידו עמדו שני חבריו, אחד מחזיק מקל של מטאטא, השני אוחז בנונצ'קו ומסובב אותו באוויר כמו ברוס לי. מאחוריהם עמד מאיר, מאוכזב אבל גם מרוצה, ומסביב ריח תפוזים חריף וחזק, כמו נסחט מתוך נחיריי, ואותה נהמה שלא שככה, ולרגע נשמעה כמו רוח.

"אולי הוא צודק, אבל איפה הערבי מניאק הזה יכול להתחבא? בדקנו כל עץ בפרדס המגעיל הזה", אמר הבחור עם הנונצ'קו. דוד לא השתכנע, "הוא ראה אותו, אני אומר לך שהוא ראה אותו, ואם הוא לא ידבר, אני אהפוך אותו לשחור, שמעת?" הוא התקרב אלי, "מה בכלל הבעיה שלך, מה יצאת כזה לבן כמו תחת, הא?" החברים שלו גיחכו, "הוא כמו אלי לוזון הזה", אמר הנונצ'קו והמשיך לשיר, "איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה," ואז נעצר לרגע, נגע לי בשיער, "בעצם, זה כמו שערות סבתא, כמו זה נו איך קוראים לו? בנגוריון, לא דוד?" והעביר לי יד זכוכיתית על הראש.

לרגע חשבתי שמאיר יבוא לעזרתי, אבל הוא נראה מרוצה ממה שקורה, כמו אומר לעצמו ולדוד 'ידעתי שהוא נקניק, אני לא באמת חבר שלו, הוא לפעמים נדבק אליי, כמו בוץ'.

"אבל באמת בכלל לא ראיתי אותו, למה אתה חושב שראיתי אותו?" דוד לא ענה והפחד עלה בי לרגע, כמו בחילה, מתוך הבטן, וניסיתי לבדוק אם אני יכול לברוח, אבל הם חסמו את הפתח, ובמילא גם אם הייתי בורח, הם כבר היו מוצאים אותי, במסדרון בית הספר, כך סתם ברחוב, הרי אי אפשר באמת להסתתר, ועכשיו שמעתי את נהמת הפרדס, ממש היה לה גוון אנושי, היא היתה כמו זמרת ששרה, ויכולתי לדמיין שיש לה פנים והבעה ושיער לבן ארוך, כמעט כמו שלי.

"תראו אותו", צחק הנונצ'קו, "תראו, הוא נהיה יותר לבן, הוא הופך לשקוף. כמו מים, לא דוד?" מאיר ממש הכריח את עצמו לצחוק, והצחוק שלו היה משונה, חזק, כמו שיעול של בית חולים, וזעזע את גופו, כמעט הפיל אותו על האדמה, ולמרות שהוא הסיר את ידו משיערי, עדיין חשתי אותה שם, מקלפת, נכנסת מתחת לעור ולבשר, והערב כבר ירד, עננים שואגים, אפשר לשמוע אותם, כמו לראות את הדם זורם על הירח, כי הוא ממש קרוב, מעל החורבה, גדול ולבן ומוגזם כזה, חשמל מתרוצץ עליו, וניסיתי לחשוב על כל הדברים הלבנים הטובים, כמו ירח, גבינה חמש אחוז, קירות, דפים של מחברות, העור של שרית קוזי, צלחות חרסינה, וחשבתי שככל שאחשוב עליהם, כך לא ארגיש דבר, אלא רק אשמע את נהמת הפרדס הגדולה, הלבנה.

 

4.

"מה זה? מה קרה לך? יורד לך דם?" נחתתי על הספה, לרגע ראיתי מטושטש והטעם בפי היה מתכתי, כאילו אני לועס שיניים, אבל כבר לא חשתי כאב פיזי והדם נראה לי בכלל לבן, דם טוב, ששייך רק לי.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"

הנפתי יד חלושה באוויר, ואז ראיתי אותו, עומד נבוך, במכנסי בד לבנים, סיגריה לבנה קמוטה משתלשלת מפיו, בוהה בי ויודע הכל. ראיתי את זה בעיניים שלו, הוא רצה לומר משהו, חשב על כך ופתאום התחרט. רציתי להכות בו בכל הכוח, לצבוע אותו בלבן, כי זה הכל בגללו, המכות, המחשבות, העובדה שאבא בדרום אפריקה כבר שנתיים, שכלום לא מצליח, וראיתי את עצמי קם ודוחף אותו לקיר, ואת אמא צווחת, מה אתה עושה? מה קרה לילד? אבל פתאום כל הכעס הזה התפוגג, כמו אוויר שיוצא מבלון, והשאיר אחריו רק טעם חמוץ קטן, טעם בלי צבע, ואפשר היה להרגיש איך האף מתקמט ואיך מלא אוויר ממלא את הפה עד שהוא חייב להיפתח "תשימי לו קרח", אמר והפנה את מבטו לעבר המרפסת, הסתכל למטה לרחוב, הלילה כבר שטף את כל השכונה, רק מעט פנסים זמזמו.

"חמיד היה צריך מקום להסתתר בו קצת, הוא יישן הלילה במרפסת, אתה מכיר אותו, נכון?"

התחלתי להנהנן, אבל חשתי כאב בצוואר, ומשהו שהתבצק לי בגרון.

"אתה רוצה לאכול? אתה רעב? יש פשטידת כרובית ואני יכולה להכין גם חביתה".

הפעם כבר לא הנהנתי. עקבתי במבטי אחריו פותח בזהירות את התריסים, משהו באיך שהוא עמד כך גרם לי אי נחת, כאילו הרגיש בטוח מדי במקום בו הוא עומד, כאילו המקום הזה קצת שלו, וראיתי איך הוא מחשב את הנוכחות שלי, לא רוצה להביט לי בעיניים, אבל רוצה להתקרב, להראות לי שהוא בצד שלי, לרגע חלפה בי מחשבה לדחוף אותו מהמרפסת, שייפול ויישבר לחתיכות, ומיד פרצתי בצחוק, או לפחות כך הרגשתי, אבל לא צחקתי, משהו נע בתוך גופי, דומה מאוד לצחוק, ולא השמיע קול. חמיד השתעל וזה נשמע לא טבעי.

היא שמה לב שאני מביט בו, פתאום חייכה במעוקם, רכנה כדי לומר לי משהו פרטי, רק בין שנינו, אבל מיד התחרטה, כי חמיד הלך מהמרפסת לעבר האמבטיה, פתח את הברז, כנראה שטף פנים, וחיכה, בעיקר חיכה. אמא הלכה למטבח, נותרתי בוהה בקיר, מנסה לשחזר את כל מה שהתרחש, אבל דומה שהפרטים חמקו מהזיכרון שלי, פתאום ראיתי בעיניי רק כאב ואור ולא מעבר לכך, לא פרצופים, לא עצי תפוזים, לא בעיטות, ושמעתי את הקול של הפרדס, כמו נהמה מונוטונית, הסתכלתי סביב, לראות מנין הוא מגיח, רציתי לקום מרפסת, אבל לא הייתי מסוגל. זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, אולי זה זיכרון של קול, או שהקול בוקע מתוכי, אבל אמא באה והלכה לרגע, ולא אמרה דבר, רק אני שמעתי אותו. לפתע הקול החל להשתנות, רגע נהיה חזק יותר ותפס את האוזניים שלי מבפנים ורגע התאדה, כמו רעש של נפילת תפוזים על הקרקע.

חמיד התקרב אלי לאט, "כואב לך מאוד?" שאל בקול רך, כל כך התאמץ להוציא את המילים. הנהנתי. הוא נעמד באמצע הסלון, מתלבט אם לשבת או להמשיך לעמוד, אמא התעסקה במטבח, צלחות קרקשו, דלת המקרר נפתחה ונסגרה. ואז הוא נאנח, והתיישב, אבל לא קרוב מדי אלי, אלא על ספה השנייה. נדמה היה לי שאמר לרגע, "אני מצטער". הוא הדליק סיגריה נוספת והלך לעמוד במרפסת. אמא חזרה מהמטבח עם צלחת ועליה פשטידת כרובית. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להגיד לה על בית הספר, על כך שנעבור דירה. היא הניחה את הצלחת, ונעמדה לידו במרפסת. התחלתי לאכול. לפשטידה היה צבע צהוב ובעיקר לבן, והיה לה טעם של דם.

"אני הולך להתקלח", נאנחתי לעברם והקמתי את עצמי.

"רעיון טוב", אמרה אמא, "שטוף את הכל, תרגיש יותר טוב".

 

עמיחי שלו, סופר, עורך, מרצה ומבקר. ספריו האחרונים: "בדידות מזהרת" ו-"על החתרנות".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית

אל נפילת הר הבית התייחס המשורר אורי צבי גרינברג כאל העוול הגדול ביותר של מדינת ישראל. סיפורה של המחווה שביצע לאחר שאותו עוול נורא תוקן.

"רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:

דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.

וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.

כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם.

כְּתוּבָה בְּתוֹרַת הַכִּבּוּש שֶל מֹשֶה וִיהוֹשֻעַ

וְעַד לְאַחֲרוֹן מְלָכַי וּלְבִיאַי הַפָּצוּעַ,

אֱמֶת, שֶשִּנֵּי גָלֻיּוֹת וּבוֹגְדִים אֲכָלוּהָ. – -"

 

(מתוך השיר "אמת אחת ולא שתיים", שהתפרסם בספרו של אורי צבי גרינברג "ספר הקטרוג והאמונה")

 

על אף הזיקה ההיסטורית והתרבותית של הציונות לירושלים, בחרה ההנהגה הציונית של היישוב להסכים עם הצעות ועדת החלוקה של האו"ם וקיבלה את הבשורה המרה: הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית. רבים ביישוב העברי סירבו לקבל את רוע הגזרה: המשורר הצעיר אורי צבי גרינברג היה אחד מאותם מתנגדים נחרצים. עבורו, "עיר הקודש" הייתה למקום מרכזי מאין כמותו בחזון ההתחדשות הלאומית של עם ישראל בארצו. את שלמותה של העיר ראה אורי צבי בתור "האמת האחת" – עיר שכמו השמש, לא ניתן להפרידה לשני חלקים. על אי ההפרדה הזו קרא להיאבק גם בכוח.

תוצאות מלחמת העצמאות פגמו קשות בחזונו של המשורר. כבר במהלך המלחמה הלכה והתבהרה התמונה: ירושלים של אחרי המלחמה תהיה עיר המחולקת לשני חלקים עוינים – מערב העיר בשליטת ישראל, ומזרחה – בשליטה ירדנית. קצת יותר משנתיים מתום המלחמה, בברכת שנה חדשה ששלח ליקיריו בשנת תש"י (1950), כתב אורי צבי כי הוא: "משיב ברכה למברכי לקראת השנה החדשה", והוסיף שתהיה זו "שנת עליה להר הבית". שאלות של מזרח או מערב לא הפריעו לאורי צבי, אלא אובדן העיר העתיקה, הכותל והר הבית. עברו עוד כ-17 שנה עד שהתגשם חלומו.

 

האבן שנשא אצ"ג מהר הבית יחד עם הברכה ששלח בראש השנה של שנת 1950

 

מלחמת ששת הימים הייתה התיקון למה שראה אורי צבי בתור העוול הגדול של מדינת ישראל: הפקרת הר הבית במהלך מלחמת הקוממיות. מיד עם סיום המלחמה, נפעם אורי צבי (ואיתו מרבית הישראלים) מהישגיו האדירים של צה"ל – כיבוש סיני, רמת הגולן ובייחוד – שטחי יהודה ושומרון. נדמה היה שהאיחוד המיוחל עליו דיבר ואליו התפלל הפך למציאות. המשורר הנודע חיבר שירים, מכתבים ונאומים המפארים את הישגי הצבא באיחודו את העיר ירושלים.

זמן לא רב לאחר סיום המלחמה, עלה גריברג להר הבית ולקח עמו אבן שיש שמצא, ועליה הוסיף את הכיתוב "הר הבית". אנו מוצאים טון שונה לחלוטין בברכת השנה הטובה שחיבר לאחר ששת הימים. הוא ציטט את שירו "אמת אחת ולא שתיים" משנות ה-30, וכתב כי:

"לפי בינת השיר ב"ספר הקטרוג והאמונה", שקדם להוד ששת הימים:

אמת אחת ולא שתים

כשם שאין שתי ירושלים"

 

ברכת שנה טובה ששלח אצ"ג לאחר "הוד ששת הימים"

 

הידיעה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הכנופיה" של אורי צבי גרינברג

האחיין של דוד בן-גוריון מגלה את המכתש הגדול

המסע שהחל כחיפוש אחר שטחי אימונים לפלמ"ח והסתיים כמסע שכולו אהבה עמוקה לארץ ישראל.

המסע הגדול למדבר

אלבום התצלומים של אריה בן גוריון באוספי ביתמונה, המצוי באוסף "מראה עיניים" של הספרייה הלאומית, מרתק במיוחד, וכולל מאות תמונות נהדרות ומסקרנות. פה ושם מציצה גם הבלורית הלבנה והמפורסמת של הדוד המפורסם קצת יותר, דוד בן גוריון.

אריה בן גוריון, יליד קרים שבדרום רוסיה (1916), עלה לארץ עם אמו ואחיו וגדל בחיפה. הוא ממקימי קבוצות "החוגים" של תנועת המחנות העולים, עימם הקים את קיבוץ בית השיטה, בו חי כל חייו הבוגרים. אריה פעל כמורה ומחנך בקיבוצו במשך עשרות שנים, ופיתח תכנית רעיונית-פילוסופית מקורית ומעמיקה המקשרת בין החינוך הקיבוצי החילוני ומנהגי השבת, החג וטקסי מעגל החיים הנהוגים ביהדות. אריה בן גוריון נפטר בשנת 1998.

אריה בן גוריון ומשפחתו

 

אנחנו מציצים לתמונה מהאלבום שצולמה ב"מסע הגדול" למדבר של חמשת הטיילנים הנמרצים: עזרא כדורי, מנשקה (בבאיוף) הראל, משה'לה הורביץ, אהוביה מלכין ואריה בן גוריון. חמשתם חברי "קבוצות החוגים" (מקימי הקיבוצים בית השיטה ומעוז חיים), בוגרי תנועת "המחנות העולים" ומדריכיה.

הם יצאו באביב 1942 לתור את מדבר יהודה, ובכיסם 15 לירות ארץ ישראליות אשר קיבלו מישראל גלילי, ממנהיגי "ההגנה". מטרתו המוצהרת של הסיור הייתה לבדוק האם מדבר יהודה מתאים לאימוני הפלמ"ח ולערוך מיפוי ראשוני של מערך השבילים, הנחלים ומקורות המים בו. למעשה – מדובר היה בהרפתקה, "מסע שחלקו רומנטי וחלקו דחף בלתי ניתן לריסון להכרת חבל ארץ חתום, דחף שמקורו בשיגעון הטיולים, באהבת הארץ השלמה ובאהבת התנ"ך", כפי שמוצע בביוגרפיה של אריה בן גוריון.

שביל הנחש, אוסף אריה בן גוריון

 

ראשיתו של המסע בירושלים, ממנה נסעו דרך חברון וחלחול ליאטה עם מונית ערבית. ביאטה שכרו בדואי עם שני גמלים, אשר נשאו על גבם את הציוד במסע רגלי עד למאהל של מכר בדואי בן שבט הג'אהלין שישב למרגלות המצדה. מאהל זה ישמש אותם כבסיס לסיוריהם בשבועיים הקרובים, וקשרים קרובים נקשרו בין החבורה לחסיין, מורה הדרך הבדואי.

מכאן יצאו הסיירים הצעירים לסרוק את הנחלים והשבילים שבין עין גדי וסדום: נחל צאלים, נחל משמר, נחל חבר, נחל דוד, נחל זוהר, נחל חימר, והגיעו אפילו עד המכתש הגדול. מטרת מסעם הייתה לעבור בכל שביל, לשתות ממי כל מעיין וגב מים ולסמן את כולם במפה. במדבר חגג עדיין האביב, מסופר בביוגרפיה של אריה בן גוריון: "הגבים היו מלאים מים טריים, פרחים רבים פרחו בכל מקום, לגמלים לא חסר עשב, ובכל מלוא העין שקקו חיים: עופות, צבאים, זוחלים וחרקים למיניהם." "כאן הבנתי לראשונה את משמעות ה'מדבר' התנכ"י" חוזר אריה, כדרכו, אל המקורות – "מקום התנהלות הבדווי להשקות צאנו ומקנהו."

כשהגיעו הסיירים למצדה, טיפסו במעלה המזרחי התלול, כשהם מחברים אליו יתדות וחבלים לטובת המטפסים שיבואו אחריהם, וכובשים מחדש את "שביל הנחש" עליו סיפר יוספוס פלביוס.

נחל ערוגות תצפית לעבר עין גדי
אוסף אריה בן גוריון

 

כך הגיעו גם למקום שלא שמעו עליו ואף חוקר מערבי לא כתב עליו לפניהם, ככל הנראה. "הם באו בחושך, עלו למעלה וראו את מה ש(לטענתם) המציאו את שמו בו במקום, "המכתש", אשר יקרא אחר כך "הגדול", כדי להבחין בינו לבין המכתש הקטן, שגם הוא עוד לא היה מוכר אז… וזו היתה חוויה אדירה, כי מי ראה עד אז אבן חול צבעונית? וכאן אתה לוקח גרזן, דופק בו על קיר אבן החול, ובכל מכה – נשפך חול בצבע אחר", סיפר מנשק'ה הראל.

לאט לאט הושלמה מפת מדבר יהודה שנשאו עימם החברים, שתהווה בסיס למפה מפורטת של 1:100,000 אשר תושלם לאחר חזרתם למרכז הארץ. המפה הזו גם תהווה להם אסמכתא לקבלת החזר הוצאות המסע מטעם מוסדות ההגנה, עניין שאין לזלזל בו כשמדובר בקיבוצניקים עניים.

לאחר שבועיים הסתיים הטיול. על בסיס סיפוריהם של הסיירים ועל סמך המפה שציירו החלו מסעות המדבר הגדולים של הפלמ"ח ושל תנועות הנוער, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום, ושווים סיפור ותמונה נפרדים.

ולנו, שמדבר יהודה פרוש לפנינו ברשת שבילים מסומנים במפות מפורטות ועם מעקות מסודרים, נותר רק לקרוא ולקנא בחוויית הראשוניות והגילוי המפעימים להם זכו סיירי קבוצת "החוגים" הצעירים.

התמונה מהווה חלק מהתערוכה "עין גדי בעין ישראלית" אשר תוצג במבואת הכניסה לשמורת הטבע נחל דוד בעין גדי.

(מקור הסיפור: עמירה הגני, בגוף ראשון רבים, הקיבוץ המאוחד, תש"ע – 2010)

 

לאוסף התמונות של אריה בן גוריון

גלו עוד אלפי תמונות ב"מראה עיניים":

הרשמה לניוזלטר של המוסך: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

הירשמו עכשיו וקבלו עדכון כל פעם שיוצא גיליון חדש