"וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?"

תמי ברקאי

חִידָה

עַל גָּדָה אַחַת שֶׁל הַנָּהָר
זְאֵב, כִּבְשָׂה וּכְרוּב.
עֲלִי לְהַעֲבִיר אֶת שְׁלָשְׁתָּם
לַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה
בְּסִּירָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהָכִיל
רַק אֶחָד מֵהַשְּׁלוֹשָׁה.
אָסוּר לִי לְהַשְׁאִיר לְבָד
זְאֵב עִם כִּבְשָֹה
אוֹ כִּבְשָֹה
עִם כְּרוּב.
אִם יִשָּׁאֵר הַזְּאֵב עִם הַכִּבְשָׂה הוּא יִטְרֹף אוֹתָהּ.
אִם תִּשָּׁאֵר הַכִּבְשָׂה עִם הַכְּרוּב הִיא תֹּאכַל אוֹתוֹ.

וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?
וְאִם לֹא כִּבְשָֹה אֶלָּא גּוּף הַמְּבַקֵּשׁ
וּמִיָּד, נֶחָמָה?
וּמָה אֶעֱשֶׂה בַּכְּרוּב, הַמּוּנָח לְרַגְלַי
חֲסַר חֵן וְאָטוּם
אַךְ בְּכָבְדוֹ הַשָּׁקֶט, הָעִקְבִי
יַכְרִיעַ אֶת שְׁקִיעַת הַסִּירָה אֶל הַקַּרְקָעִית.

ביזה

אֶת הַמִּלָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בַּלַּיְלָה וְלֹא מָצָאתִי
אָמְרָה בַּבֹּקֶר קַרְיָנִית הַחֲדָשׁוֹת
הֵעִירָה בִּי צְלִיל שֶׁמְּגָרֵד
אֲבָל אָבַד לִי כְּבָר הַצּוֹרֵךְ לְדַיֵּק
קָהֲתָה לִי חַדּוּת הַכְּאֵב
מָה רָצִיתִי לוֹמַר?
שֶׁהָיִיתִי בּוֹזֶזֶת
אוֹ נִבְזֶזֵֶת
הָיִיתִי זְגוּגִית
מִתְנַפֶּצֶת
וְהָמוֹן מִסְתַּעֵר,
הָיִיתִי שׁוֹטֶרֶת
דָּחַפְתִּי עַצְמִי לְנַּיֶּדֶת
זֶה הָיָה מַעֲצָר רַאֲוָה
לַמַּעַן אֵרְאֶה וְאִירָא

כְּשֶׁעָלָה הָאוֹר
הָיִיתִי רְחוֹבוֹת הֲמוּמִים
וְכָל רַמְזוֹרָי גִּמְגְּמוּ
אֶת אוֹתָהּ הֲבָרָה
צְהֻבָּה, עָקָרָה.

רישום

סִמַּנְתִּי בִּמְהִירוּת קַוִּים דַּקִּיקִים סְבִיבְךָ,
כֹּל הַלַּיְלָה לֹא פָּסְקָה תְּנוּעָתְךָ
מִצָּד לְצַד בְּתוֹךְ שַׂק הַשֵּׁנָה.
רָחְבְּךָ, שֶׁהִפְלִיא בַּיָּמִים
לְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹבוֹת,
אֶת הַיְּעָרוֹת,
עִם לָיְלָה הָיָה מִתְכַּוֵּץ וְנֶחְבָּא.
סִפַּרְתָּ לִי מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ
וְקוֹלְךָ קוֹל יֶלֶד, גָּלְמִי וְרוֹעֵד
וּכְאִילוּ בּוֹטֵחַ.
אַחַר כָּךְ נֶעֱטַפְתָּ עַד מֵצַח, כְּמוֹ חֲבִלָּה
הַמְּסָרֶבֶת לְהִשָּׁלַח.

אֲנִי זוֹכֶרֶת: שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּפִתְאוֹם
זְרוֹעֲךָ תּוֹלֶשֶׁת אֶת הָאֲדָמָה מִתַּחְתָּי, מְנִיפָה
וּמְסִיטָה אוֹתִי מִדַּרְכָּהּ שֶׁל מְכוֹנִית עִוֶּרֶת,
וְאָז מַנִּיחָה אֵת עָקֵבָי בַּעֲפַר.
זֶה הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ חָרַדְתִּי תָּמִיד –
לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹנָה בַּטֶּלֶפוֹן הַשָּׁבוּר,
לְהַכְרִיז בְּבִטָּחוֹן
וּבְטָעוּת גְּמוּרָה: "אַהֲבָה".

תמי ברקאי (ירושלים 1974), כותבת ומטפלת ברפואה סינית. בוגרת לימודי תואר שני בצילום ואמנות בבצלאל (2004).

שחר-מריו מרדכי

העב

בשמי העולם נדדו שני עננים, ושני העננים היו בשמיים, אבל השמיים לא היו בשמיים. השמיים הם ארץ לעננים ולעבי עננים. ובארץ העננים נדדו שני בעלי כנף. ורק בעלי כנף יודעים איך נראה עב בגדולתו ואיך נראה עב באפס-כוחו. עב ובן האדם גם. יונה שמתהלכת על פני הארץ בשתי רגליה יודעת איך נראה אדם מלמטה, ויודעת איך נראה אדם מלמעלה, ממעוף שתי כנפיה. וממרחק מסוים באור מסוים אפשר לראות ילד מביט במבוגר שראשו נדמה בשמיים כאילו לעב מגיע. ורק היונה ההיא שהגיחה מהענן ההוא בשמיים ההם יכלה לראות מהמרחק הנכון באור הנכון את אבא שלי. כפי שהוא.

שיעור טבע

שָׁעָה לִפְנֵי הַשֶּׁלֶג קָפָאנוּ
עַל עָמְדֵנוּ, הַצְּבִי וַאֲנִי.
כְּלוּאִים זֶה בְּשִׁבְיוֹ שֶׁל זֶה.
דָּרוּךְ לְהִמָּלֵט, בְּכָל זֹאת הִשְׁתָּהַה לְמַעֲנִי
לוֹטֵשׁ עַד קְצֵה יְכָלְתּוֹ אֶת חוּשָׁיו,
שֶׁאֶרְאֶה: אִם חַיָּיו יְקָרִים לוֹ כָּל כָּךְ
יְקָרִים לִי חַיָּי מֵעַכְשָׁו.

14 במרס 2017 (סופת שלג בבולטימור)

אביב

בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מְהַגֵּר בִּלְתִּי-חֻקִּי מֻשְׁלָךְ לְנַיֶּדֶת מִשְׁטָרָה.
גַּם אֲנִי לֹא חָשַׁבְתִּי עַל תַּפְנִית כָּזֹאת.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת
בַּבַּיִת, וְיֵשׁ לִי אֶפְשָׁרוּת לָצֵאת וּלְהִנָּצֵל.
בַּחוּץ תָּמִיד קוֹרֶה מַשֶׁהוּ,
וּבְיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כָּאן, בֶּחָצֵר,
זִקִּית וְאָדֹם חָזֶה
חוֹלְקִים אֶגְלֵי מָטָר מֵאוֹתוֹ עָנָף
תָּאֵר לְעַצְמְךָ. הַקּוֹר נֶהְדָּף
לְפַאֲתֵי צָפוֹן כְּשֶׁאָבִיב מַפְגִּין כֹּחוֹ וְיָשַׁנְתִּי כְּבָר הֲמוֹן
מִי צָרִיךְ עוֹד שְׁעַת שֵׁנָה? בַּחוּץ הַהַפְגָּנָה
שֶׁל הָאָבִיב. אוּלַי זֶה לֹא עִנְיָנִי
אֲבָל לְפִי חֻקֵּי ניוטון הַגּוּף יַתְמִיד בְּמַצָּבוֹ
אִם אֵין לַחַץ שֶׁל כֹּחַ חִיצוֹנִי.
וְחֹק זֶה חֹק. כָּכָה זֶה נִרְאֶה:

אֶתְמוֹל הִכּוּ בַּחַלּוֹנִי
גֶּשֶׁם וְרַעַם, וְהַיּוֹם רוֹאִים בָּזֶה טַעַם
הַזִּקִּית וְאָדֹם הֶחָזֶה.
לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת
וְיָצָאתִי יָשָׁר. בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר

שחר-מריו מרדכי הוא חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013).

שולמית אפפל

החלל המחריד הנפלא

הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שְׂמֵחִים. צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחַכִּים לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מַטִּים אֶת הָרֹאשׁ וּמְקַבְּלִים בְּרָצוֹן לְטִיפָה. שִׂמְחָה לֹא גָּרְמָה לָהֶם מְבוּכָה. הֵם הָיוּ מְבֹרָכִים. חִכּוּ לָהֶם בְּהִוָּלְדָם וּבְכָל יוֹם שָׂמְחוּ בָּהֶם. הֵם דָּמוּ לְהוֹרֵיהֶם הָיוּ נִנּוֹחִים וְחִיְּכוּ בְּרַכּוּת. כְּשֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי הָיוּ יְלָדִים גַּם אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה אֲבָל רַק מֵחֹסֶר בְּרֵרָה ושִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלִּי אִלְמָלֵא הָיְתָה חֲבוּיָה, לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת. הֶחָלָל הַמַּחְרִיד הַנִּפְלָא נִמְלָא כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

מִבִּיזַנְטְיוֹן לְוֶנֶצְיָה

קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר שֶׁל סוֹפֵר גָּדוֹל שֶׁגַּם מְשׁוֹרֵר הָיָה יְהוּדִי וּפָלִיט

וְלֹא הִקְפַּדְתִּי עִם עַצְמִי וְנִשְׁכַּח שְׁמוֹ עַד שֶׁשָּׁב אֵלַי וּכְשֶׁהִשַּׂגְתִּי אֶת

סִפְרוֹ הָלַכְתִּי לַמִּטְבָּח וּבִשַּׁלְתִּי מָרָק אֹשֶׁר. יוֹסִיף בְּרוֹדְסְקִי, אָמַר

לוֹ מִישֶׁהוּ, כְּתּוֹב פְּרוֹזָה, וְעָנָה, הַמָּוֶת הַקָּרוֹב הוּא מוֹתִי וְהוּא כְּבָר

מַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ עַל לֶחְיִי מָה רַע בְּשִׁירָהּ גַּם אִתָּהּ יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה

וְנָס מִבִּיזַנְטְיוֹן וְנִקְבַּר בְּוֶנֶצְיָה

גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

זֶה הָיָה הָאֹנֶס וְהָרָעָב וְתַחֲנוֹת הַפַּחַד שֶׁהִבְרִיחוּ אֶת הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת. אֶת הַקְּטַנִּים הוֹסִיפָה הָעֲקִירָה לְהַחְרִיד זְמַן רַב. אֲנָשִׁים שֶׁבְּקֹשִׁי נָשְׂאוּ אֶת גּוּפָם רָצוּ לְהַרְחִיק עַצְמָם מֵאַרְצוֹת הַמּוֹצָא. לִנְשֹׁם לִשְׁכֹּחַ לְקַוּוֹת שֶׁהַחֹם וְהַמֶּלַח יְרַפְּאוּ אֶת הָעוֹר. מִישֶׁהוּ שָׂם לְפִתְחָם שַׂק גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים. לְפֶתַע אֹשֶׁר. מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ וְגַם לְהָנִיחַ אֶת הָרֹאשׁ. בְּצִנַּת הַלַּיְלָה יִתְעוֹרֵר הַגּוּף. נָשִׁים תִּתְעַבֵּרְנָה. תְּמִימִים וְאוֹהֲבִים יְקַלְּפוּ תַּפּוּזֵי וָלֶנְסְיָה וְיַאֲכִילוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי