"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית

אל נפילת הר הבית התייחס המשורר אורי צבי גרינברג כאל העוול הגדול ביותר של מדינת ישראל. סיפורה של המחווה שביצע לאחר שאותו עוול נורא תוקן.

"רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:

דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.

וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.

כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם.

כְּתוּבָה בְּתוֹרַת הַכִּבּוּש שֶל מֹשֶה וִיהוֹשֻעַ

וְעַד לְאַחֲרוֹן מְלָכַי וּלְבִיאַי הַפָּצוּעַ,

אֱמֶת, שֶשִּנֵּי גָלֻיּוֹת וּבוֹגְדִים אֲכָלוּהָ. – -"

 

(מתוך השיר "אמת אחת ולא שתיים", שהתפרסם בספרו של אורי צבי גרינברג "ספר הקטרוג והאמונה")

 

על אף הזיקה ההיסטורית והתרבותית של הציונות לירושלים, בחרה ההנהגה הציונית של היישוב להסכים עם הצעות ועדת החלוקה של האו"ם וקיבלה את הבשורה המרה: הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית. רבים ביישוב העברי סירבו לקבל את רוע הגזרה: המשורר הצעיר אורי צבי גרינברג היה אחד מאותם מתנגדים נחרצים. עבורו, "עיר הקודש" הייתה למקום מרכזי מאין כמותו בחזון ההתחדשות הלאומית של עם ישראל בארצו. את שלמותה של העיר ראה אורי צבי בתור "האמת האחת" – עיר שכמו השמש, לא ניתן להפרידה לשני חלקים. על אי ההפרדה הזו קרא להיאבק גם בכוח.

תוצאות מלחמת העצמאות פגמו קשות בחזונו של המשורר. כבר במהלך המלחמה הלכה והתבהרה התמונה: ירושלים של אחרי המלחמה תהיה עיר המחולקת לשני חלקים עוינים – מערב העיר בשליטת ישראל, ומזרחה – בשליטה ירדנית. קצת יותר משנתיים מתום המלחמה, בברכת שנה חדשה ששלח ליקיריו בשנת תש"י (1950), כתב אורי צבי כי הוא: "משיב ברכה למברכי לקראת השנה החדשה", והוסיף שתהיה זו "שנת עליה להר הבית". שאלות של מזרח או מערב לא הפריעו לאורי צבי, אלא אובדן העיר העתיקה, הכותל והר הבית. עברו עוד כ-17 שנה עד שהתגשם חלומו.

 

האבן שנשא אצ"ג מהר הבית יחד עם הברכה ששלח בראש השנה של שנת 1950

 

מלחמת ששת הימים הייתה התיקון למה שראה אורי צבי בתור העוול הגדול של מדינת ישראל: הפקרת הר הבית במהלך מלחמת הקוממיות. מיד עם סיום המלחמה, נפעם אורי צבי (ואיתו מרבית הישראלים) מהישגיו האדירים של צה"ל – כיבוש סיני, רמת הגולן ובייחוד – שטחי יהודה ושומרון. נדמה היה שהאיחוד המיוחל עליו דיבר ואליו התפלל הפך למציאות. המשורר הנודע חיבר שירים, מכתבים ונאומים המפארים את הישגי הצבא באיחודו את העיר ירושלים.

זמן לא רב לאחר סיום המלחמה, עלה גריברג להר הבית ולקח עמו אבן שיש שמצא, ועליה הוסיף את הכיתוב "הר הבית". אנו מוצאים טון שונה לחלוטין בברכת השנה הטובה שחיבר לאחר ששת הימים. הוא ציטט את שירו "אמת אחת ולא שתיים" משנות ה-30, וכתב כי:

"לפי בינת השיר ב"ספר הקטרוג והאמונה", שקדם להוד ששת הימים:

אמת אחת ולא שתים

כשם שאין שתי ירושלים"

 

ברכת שנה טובה ששלח אצ"ג לאחר "הוד ששת הימים"

 

הידיעה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הכנופיה" של אורי צבי גרינברג

הרשמה לניוזלטר של המוסך: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

הירשמו עכשיו וקבלו עדכון כל פעם שיוצא גיליון חדש

צבא ההגנה של ישראל גאה להציג: אלבום הניצחון

הר הבית בידינו ועיתון "במחנה" חוגג בגיליון מיוחד "למזכרת לכל החיילים שהשתתפו במערכה". בואו להריע.

"האפוס של הנצחון" בשלוש תמונות

מהו "האפוס של הנצחון"?

שלוש תמונות בפתיחת הגיליון המיוחד של עיתון במחנה ב-12.6.1967 מספקות את התשובה לשאלה זו: המפציץ אליושין בוער על המסלול בשדה-התעופה בסיני ("אחד מהמטוסים בהם איים נאצר להפוך את תל-אביב לתל להבות"), טנקים ישראליים דוהרים בסיני ("מעלים בדרכים באש את כל העומד בדרכם") ושחרור הכותל ("חיילים מגודלים בכו, פרצו בצווחות צהלה, דממו רגעים ארוכים, התנשמו בכבדות, נגעו באבניו המחוספסות והחמימות באצבעות מלאות רגישות"). העם הקטן, בעל החיילים המגודלים אך הרגישים, מנצח את אויביו הרבים הצרים עליו בכוחות עצמו.

 

"שיחה עם הרמטכ"ל", בדומה לאלבומי הניצחון שיבואו לאחר-מכן, רבין ומשה דיין מככבים לאורך הגיליון, אך כמעט לא נמצא התייחסות לראש הממשלה לוי אשכול

 

מסר זה עולה גם מריאיון שקיימו קצין חינוך ראשי אל"מ מרדכי בראון ועורך במחנה יצחק לבני עם רמטכ"ל המערכה, יצחק רבין. הרמטכ"ל בירך את חיילות וחיילי צה"ל על הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל. אולם גם לנוכח תוצאות המערכה שמר רב-אלוף רבין על האיפוק הטבעי שלו. הוא לא שכח להכיר בתנאים האובייקטיבים שהובילו אל אותו ניצחון מפואר: המוכנות של צה"ל מול היעדר המוכנות של האויב (בעיקר המצרי), העליונות האווירית שהושגה ביום הראשון עם חיסול חילות האוויר של צבאות ערב והעובדה שגאמל עבדל נאצר נגרר אל המלחמה בגלל הרטוריקה המתסיסה והפעולות חסרות האחריות שיזם.

 

יצחק רבין וישעיהו גביש נפגשים "בעיצומה של המערכה"

 

בריאיון הקצרצר חושף רבין תובנה חשובה על מלחמת ששת הימים, תובנה שהוצנעה עם השנים: הייתה זו מלחמה שאף צד לא רצה בה. הרמטכ"ל נמנע מלפרט אך היסטוריונים חשפו כבר לפני עשרות שנים את הטעויות שהובילו לפרוץ המלחמה: מפלגת הבעת', מפלגת השלטון בסוריה, איימה על ישראל כדי לזכות באהדת העם הסורי; נאצר נגרר לצעדים הולכים ומחריפים מחשש שיצטייר כהססן ופחדן; הממלכה ההאשמית של ירדן חששה מהמיעוט הפלסטיני שדרש מלחמה עם ישראל ומדינת ישראל הרגישה שהיא חייבת להגיב על ההתגרות בריבונותה (עם סגירת מצרי טיראן לשייט ישראלי). רבין גם הפריך את הטענה של נאצר בנאום ההתפטרות המבוים שלו לאחר המלחמה: "ולא יועילו כל הניסיונות שינסה הוא, ומנסות מדינות ערב האחרות לתלות את כשלונן בהשתתפות של גורם זר: פעולה זו בוצעה, כמובן, על-ידי צה"ל בלבד."

זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שסוטה הגיליון מהנימה ה"אפוסית" שלו. מכאן ואילך משובץ הגיליון במשפטים נמרצים הנסמכים על פעלים חזקים ומרשימים. וכך מתואר מהלך המלחמה: שעות לפני פרוץ המלחמה שעון-ההיסטוריה החל "מונה את השעות הגורליות", לנוכח הפצרותיהם החוזרות והנשנות של אומות העולם מיאנה ישראל להגיב, אך אפילו באי תגובה זו היה אלמנט מרתיע: "ישראל – קרת-רוח, מוכנה ודרוכה – חיכתה". כשגברו התגרויות האויב – במילים ובמעשים – עברה ישראל לפעולה. "בזה-אחר-זה המפקדים נתנו את הפקודה", "השריונים בנגב נעו בתגובה לתנועת שריון האויב" ו"הטייסים נחפזו אל מטוסיהם". לקחו שישה ימים כדי להבין ש"יום ב', ה-5 ביוני 1967, הפך ליום של היסטוריה".

 

"מטוסינו יצאו לגיחות שוב ושוב, ללא-מנוחה, במשך ימים רצופים, שבו ושוב יצאו, יצרו נוסף לשיאי-תעוזה ויכולת, גם שיאי הספק וזריזות"

 

"תמרות עשן כבדות – ומבעד להן, הלך ונמשך הקרב"

 

"סיני. כוח שריון ישראלי מתקדם. קצין עוקב אחרי תנועות האוייב שלפניו"

 

ולא רק יחידות צה"ל היו מתואמות ביניהן. אחדות יוצאת דופן שררה בקרב עם ישראל לפני ובזמן המלחמה: אזרחים ואזרחיות סייעו לחפור חפירות הגנה, אברכים מירושלים התגייסו לעזרת שאר תושבי העיר הנצורים ואפילו יריבים ותיקים ומרים, דוגמת מנחם בגין ודוד בן גוריון, נצפו מתחבקים.

 

"גם אברכים הרבו להתנדב"

 

האחדות הזאת עמדה בסתירה גמורה לפירוד שחווה האויב: השבויים ממעטים לדבר ביניהם, מדוכדכים "ובפניהם הבעת-תבוסה". ניכר ש"הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד".

הניצחון, ביקשו עורכי במחנה להבהיר, לא היה צבאי בלבד, אלא גם מוסרי. למרות שמדובר בעיתון צבאי שיצא לאור "למזכרת לכל החיילים שהשתתפו במערכה", שימש גיליון "האפוס של הנצחון" מקור השראה לאלבומי הניצחון שהופקו על ידי הוצאות לאור פרטיות והפכו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לרבי-מכר בארץ ובעולם.

 

"הם יצאו וידיהם על ראשם. טור של שבויים מצריים פוסע אל מקום הריכוז. הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד"

 

וכמובן לא לשכוח ל"שמור גיליון זה למזכרת"

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כל בדיחות אשכול

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

תיעוד נדיר של רב הכותל הראשון ורעייתו, שנפלו ברובע היהודי במלחמת השחרור

עדות היסטורית מרגשת במכתב לרבנית זוננפלד מאת רב הכותל הראשון הרב יצחק אביגדור אורנשטיין ורעייתו שנפלו בקרב על הרובע היהודי.

מקום הקבורה הארעי ברובע של הנופלים אזרחים ולוחמים. הכתובת נכתבה על ידי הרב יוחנן פריד ועל ידי הרב ישראל אריאל מיד לאחר מלחמת ששת הימים כדי להעמיד מצבה לנופלים

שנים בודדות עברו מאז נפטר שמואל אבן-אור (אורנשטיין), איש ירושלים, ולאחרונה מסרה רעייתו למשפחתי ספר שהושאל לפני שנים רבות. בין דפי הספר הראשונים בצבצה מעטפה דהויה. בצידה הפנימי הופיע הכיתוב "כבוד הרבנית הכבודה זוננפלד תח', ירושלם" ובחלקה האחורי נכתב "הרב יצחק אורנשטיין, העיר העתיקה, ירושלם". בפנים המעטפה נמצאו שני מכתבים ביידיש ובעברית. נראה שמדובר במכתב ובתרגומו:

"שלום רב לרבנית הכבודה מאוד אשת חיל מנשים באוהל תבורך הרבנית זוננפלד תח'", כותב יצחק אורנשטיין "קבלנו את מכתבך היקר, המאשר שאת מסכימה שנוכל לגור בביתך אשר בעיר העתיקה עד אשר התנאים יאפשרו לך לחזור ולגור בו בעצמך. אנו מודים לך מאוד על טוב לבך. יהי רצון וה' יתברך ירעיף עליך חסדו וייתן לך חיים ארוכים מלאי נחת וכל טוב. היי סמוכה ובטוחה רבנית יקרה כי ברגע שתחליטי לעבור לגור בבית בעצמך נפנה את הבית בע"ה ומרצוננו הטוב נמסרנו לך על מנת לגור בו בשלום. אנו מודים לך שוב על טוב לבך היי ברוכה מאת יושב מרומים הכל יכול. בשמי ובשם אשתי. יצחק ומושקע אורנשטיין.  אור ליום י"א אדר שני תש"ח, העיר העתיקה, ירושלם".

חודשיים בדיוק יחלפו מהיום בו נכתבו המכתבים וכותביו יצחק ומושקע אורנשטיין כבר לא יהיו בין החיים.

 

"יצחק ומושקע אורנשטיין, אור ליום י"א אדר שני תש"ח, העיר העתיקה, ירושלם"
לרשומה המלאה

 

"הרב יצחק אורנשטיין, העיר העתיקה, ירושלם"

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, רב הכותל הראשון, עסקן ציבורי, המזכיר הראשי של הסתדרות "המזרחי הצעיר", מראשי כולל חב"ד, ממגני הרובע היהודי, נולד בירושלים למשפחה ירושלמית שורשית ומיוחסת. בן עשרים לערך נישא למושקע ליבא וידמן גם היא כמותו בת למשפחה ירושלמית מיוחסת ומוכרת. השניים בנו את ביתם בירושלים. בשנת תרפ"א הקים ארגון "המזרחי הצעיר" את ועד "אגודת הכפר העברי" שפעל לרכישת קרקעות ולהתיישבות צעירים בהן. כפעיל ומזכיר הארגון היה בין מקימי המושבה "כפר עברי" (נווה יעקב) ששכנה סמוך לירושלים ועבר להתגורר בה עם משפחתו.

בשנת תר"ץ (1930) התמנה הרב יצחק אביגדור אורנשטיין לרב המפקח ליד הכותל המערבי מטעם הרבנות הראשית והמוסדות הלאומיים. מינויו של הרב אורנשטיין לתפקיד רב הכותל נבע מפרסום מסקנות ועדת החקירה המנדטורית לחקירת מאורעות תרפ"ט וביניהן ההנחייה למנות מפקח לכותל מטעמו של היישוב היהודי. בתפקיד זה כיהן הרב אורנשטיין עד נפילתו בשנת תש"ח (1948). למרות שביקר מדי יום בעיר העתיקה המשיכה משפחתו להתגורר במושבה הקטנה "נווה יעקב", הסמוכה לירושלים עד לשנת 1940, רק אז חזרה המשפחה להתגורר בעיר העתיקה. אורנשטיין ואשתו נודעו בטוב לבם, במסירותם ובאישיותם המיוחדת.

 

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, רב הכותל המערבי

 

הרבנית מושקע ליבא אורנשטיין

 

ובחזרה למכתב. סיפור נפילתם של בני הזוג אורנשטיין הוא אחד הסיפורים המוכרים יותר והמזוהים עם נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. כשנגלו לעינינו פיסות הנייר הדהויות חשנו שלפנינו עדות היסטורית מוחשית לחודשי חייהם האחרונים של בני הזוג אורנשטיין. כמה פרטים נותרו עלומים ועוררו את סקרנותנו; מדוע התגוררו בני משפחת אורנשטיין בביתה של הרבנית זוננפלד? והיכן שהתה הרבנית זוננפלד באותה העת?

הרבנית חיילא זוננפלד הייתה רעייתו השנייה של הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של היהדות החרדית בירושלים ובארץ ישראל מטעם "העדה החרדית". חיילא זוננפלד שהייתה צעירה בשנים רבות מבעלה (ועל פי ברכתו זכתה לאריכות ימים כמותו) התגוררה בביתו שבשכונת "בתי מחסה" בעיר העתיקה עד לפטירתו בשנת תרצ"ב (1932). לאחר שנפטר עזבה הרבנית זוננפלד את העיר העתיקה ועברה להתגורר בסמוך ל"בית היתומים דיסקין" שם סייעה בטיפול ביתומים הצעירים.

 

 הרב יוסף חיים זוננפלד רבה הראשי של העדה החרדית עם נשיא צ'כסלובקיה תומאס מסריק

 

קשרית בת ארבע-עשרה

פניתי אל הגברת שרה וייס, בתם הצעירה של הזוג אורנשטיין, במטרה לברר את הסיבה בשלה התגוררו באותם הימים בני משפחת אורנשטיין בביתה של הרבנית זוננפלד.

"עברנו לגור בביתו של הרב זוננפלד לאחר שהבית שלנו נהרס בפיצוץ בינואר 1948", סיפרה וייס, "בביתנו מוקמה עמדה ובכך הפך הבית למטרה. בזמן הפיצוץ שהינו אבי ואני מחוץ לרובע. אמא ואחי אברהם (שהיה ממונה על העמדה) ומספר לוחמים שהו באותה העת בדירתנו. חלקו הצפוני של הבית נהרס בפיצוץ ובנס לא היו הרוגים רק מספר פצועים ביניהם גם אחי אברהם. למחרת הגיעה אמא אל הבית, החלקים שעוד נותרו שלמים מן הפיצוץ בליל אמש נהרסו בידי הצבא הבריטי. אמא הספיקה להסתלק ולהינצל. בהמשך דאגה למקום מגורים אחר – דירתו של הרב זוננפלד שעמדה במשך זמן ריקה. אמא קיבלה את הדירה ועשתה ממנה 'פנינה'. היא ניקתה אותה, שפשפה את הבלטות היטב, סידרה אותה ואף דאגה שיהיה בה מים וחשמל".

 

בית משפחת אורנשטיין לאחר הפיצוץ בחודש ינואר 1948

 

שרה וייס, אז, נערה בת ארבע-עשרה בלבד, שימשה קשרית ברובע היהודי. "נשאתי ארגז תחמושת מעמדה לעמדה" היא אומרת "עשיתי זאת באומץ ובלי פחד. כדורים שרקו מעל ראשי ואני דבקתי במשימה להגנת הרובע". על הוריה היא מדברת בערגה "הוריי היו דוגמה ומופת עבורי ועבור אחיי שגם גויסו ונלחמו מי ברובע ומי בחזיתות אחרות. הורי לא עזבו את הרובע, לא בזמן המצוקה הכלכלית הקשה שהייתה מנת חלקם של יהודי הרובע עוד בטרם פרוץ המלחמה ולא בעת המצור על ירושלים. אבי דאג להביא לקבורה זמנית ברובע תושבים ולוחמים שנהרגו במהלך הקרבות ולא ניתן היה לקברם בהר הזיתים מחוץ לרובע. למרות הנוהג שלא לקבור בתוככי העיר, משהחלו הקרבות הרצופים ומספר החללים הלך וגדל ולא ניתן היה לקברם, ניתנה הוראת שעה לקבור את החללים בקבורה זמנית בתוך הרובע. המקום שנבחר היה בחצר קטנה, חצר רוטשילד סמוך למפקדת הרובע. בי"ב באייר תש"ח נטמנו עשרים ושלושה חללי הרובע בקבר אחים. את הקבורה ערך אבי שביקש סליחה מהחללים והבטיח מעל הקבר להעבירם להר הזיתים כאשר יתאפשר. כעבור מספר ימים נשנה הטקס באותו קבר אחים ואחד-עשר חללים הובאו למנוחת עולמים. הפעם בין החללים היו גם אבי ואמי…"

 

מקום הקבורה הארעי ברובע של הנופלים אזרחים ולוחמים
הכתובת "כי כאן נטמנו חללי העיר הנצורה…" נכתבה על ידי הרב יוחנן פריד ועל ידי הרב ישראל אריאל מיד לאחר מלחמת ששת הימים כדי להעמיד מצבה לנופלים

 

קרבן על קדושת ירושלים העתיקה

ביום ראשון י"ד באייר (פסח שני) תש"ח, ה-23 במאי 1948, בשעת בוקר מוקדמת, החלה הפגזה קשה ממורדות הר הזיתים לכיוון הרובע היהודי ובתי מחסה. בני הזוג אורנשטיין שהו באותה העת באחד מבתיה הקיצונים של שכונת בתי מחסה – בית משפחת שכטר. הרב יצחק אביגדור אורנשטיין התעורר וניגש ליטול את ידיו. רסיס פגז שנפל בסמוך לבית פגע באורנשטיין וגרם למותו המיידי. רעייתו מושקע שביקשה לבדוק את מצבו נפגעה גם היא מרסיס שחדר לעורק ראשי ברגלה ונפצעה קשה, מספר שעות לאחר מכן נפטרה מפצעיה. במותם התממשה למעשה אמירתו של אורנשטיין "אם נגזר על מן דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים, הרי אני מחויב בכך יותר מכל אדם אחר…"

 

שרה וייס מספרת על נפילת הוריה ברובע היהודי

 

אור ששת הימים דולק בכותל

בשנת תשכ"ח (1968) הוציא לאור בנם של בני הזוג אורנשטיין שמואל אבן-אור את הספר "יומן הכותל המערבי". הספר כולל תיעוד של דוחות יומיומיים שהעביר רב הכותל הרב יצחק אביגדור אורנשטיין במשך שמונה עשרה שנים לרבנות הראשית, לוועד הלאומי ולאגודת ישראל. זהו תיעוד חשוב ויוצא דופן שמספק הצצה אל מציאות החיים בירושלים באותה העת.

במילות הסיום לקובץ כותב אבן-אור: "ליל תשעה באב שנת תשכ"ז. המונים המונים נוהרים אל הכותל ומחדשים מסורת עתיקת יומין של תהלוכה אל הכותל בליל זה. מסביב לרחבה אור, אור, כל הכותל אור, אור (כבשירת המשורר אורי צבי גרינברג). זרקורים מאירים מסביב. עיניי דומעות, ואומר: מי יגלה עפר מעיניך, אבי יקירי. הבט וראה, לא נר קטן הוא שהודלק בליל תשעה באב ומופתי ירושלים שחיק עצמות דרש לכבותו. לא אור נכאים דולק על פנס קטן בכותל, פרי תחנונים אצל שלטונות המנדט. אור, אור יקרות, אור ששת הימים דולק בכותל. לא זכית, אבי יקירי, לא זכית, אמי יקירתי, מסרתם נפשכם על משמרתכם, משמרת הקודש, ביום ראשון י"ד באייר שנת תש"ח. אנו בניכם זכינו, נכדיכם זכו, עם ישראל זכה ונשבע ביחד עם משחררי הכותל: אנו נודרים ונשבעים כי ירושלים העתיקה והכותל המערבי שלנו יהיו לעד. לעולם לא נזוז מכאן".

שמואל אבן-אור (אורנשטיין) נפטר בתחילת חודש מנחם-אב תשע"ג (2013), ימים ספורים לפני צום תשעה באב בעיצומם של ימי בין המצרים – ימי האבל על חורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים, כשהוא מותיר אחריו ספרים וחומר תיעודי רב על ירושלים שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו.

 

מכתב התודה שכתבו בני הזוג אורנשטיין חודשיים בדיוק לפני מותם נתרם לאחרונה על ידי מרים זיגמן (לבית זוננפלד) לספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

המכתב האחרון של חנה סנש

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור