"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

מכתב מצמרר מארכיון דבורה עומר חושף את סיפורה של הדסה למפל - הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון

הדר בן-יהודה
16.04.2018

"אמרו שהיתה נערה נאה. שהיו לה עיניים גדולות שהרבה תום ועצבות ניבטו מהן. קראו לה הדסה. אמרו שהייתה דמות נחבאת אל הכלים, אפופת בדידות, ללא קרוב וגואל בארץ. מישהו זכר אותה מהכשרת גבעת ברנר, מיגור, מה'פורמנים' בליווי השיירות לירושלים. מישהו סיפר כי לאחר שעברה קורס קשר סופחה לחטיבה 7 – זו שהוקמה בחיפזון לפתור את בעיית המצור על הדרך לירושלים ולכבוש את המיסתם ששמו לטרון."

כתבתו של מנחם תלמי, מעריב 27.5.1988. לחצו על התמונה לקריאת הכתבה

בשנת 1988, כמה חודשים בטרם קראה דבורה עומר את המילים העצובות האלה על הדסה למפל, ראה אור ספרה "התחנה טהרן". הדסה למפל, אותה הדסה מהכתבה, הייתה גם אחת הדמויות בספר הזה. הדסה הייתה מ"ילדי טהרן", כ-800 ילדים שמשפחותיהם הוגלו או ברחו לברית המועצות מפולין. הילדים הגיעו לארץ ב-1943 אחרי מסע ארוך וקשה שעבר דרך איראן.

הדסה הייתה רק בת 14 כשהגיעה ארצה, ובעצם רק אז הפכה להדסה, עד אז קראו לה בכלל הלינה או הלינקה. היא עברה מקיבוץ לקיבוץ ולבסוף התגייסה לפלמ"ח ושירתה כמלוות שיירות לירושלים.

שיירות האספקה לירושלים יצאו מתל אביב דרך הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, הכביש שעבר באזור לטרון. בשל חשיבותו האסטרטגית של האזור, הקימו בו הבריטים תחנת משטרה ששלטה על הדרך. ב-14 במאי 1948 הבריטים עמדו לעזוב את הארץ ובתל אביב הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הבריטים עזבו באותו לילה גם את תחנת המשטרה בלטרון, מה שאיפשר ללגיון הירדני להשתלט עליה. קרב ראשון לשחרור אזור לטרון, קרב עקוב מדם וכושל, התקיים כעבור עשרה ימים בלילה שבין ה-25-24 במאי. בלילה שבין ה-31-30 במאי התקיים הקרב השני. אחד הכוחות נשלח לפרוץ לתחנת המשטרה ואיתו נשלחה הדסה למפל להיות קשרית בקו האש הראשון.

הדסה למפל שנייה משמאל עם חבריה לליווי שיירות לירושלים בחורף המושלג של שנת 1948. משמאל לימין: שמעון מייזל, הדסה למפל, ורדה שולק, יוסי זיו, יהושוע ונחמיה. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך. לחצו להגדלה
 

דבורה עומר שערכה תמיד תחקירים מעמיקים לפני שניגשה לכתיבת ספריה, מצאה בכתבתו של מנחם תלמי על הדסה למפל, פרטים שלא היו ידועים לה. היא קראה על "קול נשי מצמית שבקע מלב התופת" כשברקע קולות יריות, פיצוצים וזעקות פצועים. היא קראה על בחורה שישבה עם אוזניות בתוך זחל"ם פגוע, מלא פצועים והרוגים וצעקה אל חיילי הליגיון הערבי שבבניין המשטרה שסופם קרב ושכדאי שינוסו לפני שיהיה מאוחר מדי.

תלמי סיפר בכתבה שקולה של הקשרית הדסה ממשוריין הפיקוד שעמד בראש הכוח, היה הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון. זה היה הדיווח האחרון שהגיע למפקדת החטיבה על ההתקפה הכושלת, על הקרב האכזרי ועל האבדות הרבות. ברגעיה האחרונים דיווחה על פציעתו של מפקד הכוח יאקי ושל סגנו. הדסה קיבלה את פקודת הנסיגה ויאקי עוד הספיק להורות שכל מי שיכול יציל את עצמו. אחרי זה נדם קולה. אך, מספר תלמי, "קולה הוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו, או שידעו על כך מפי השמועה הקרובה. והיו ששאלו אז, בחימה עצורה, מדוע נשלחה נערה לקו החזית הראשון, מדוע צורפה אל הכוח הפורץ, האם הכרחי במקרים כאלה השוויון בין גבר לאשה, בין חייל לחיילת."

אפילו שספרה על ילדי טהרן התפרסם כבר, עומר הייתה צמאה לשמוע עוד על הדסה למפל ולכן כתבה אל מנחם תלמי, וביקשה שיספר לה את כל הידוע לו עליה. בתגובה היא קיבלה ממנו מכתב תשובה מצמרר, שמתאר דווקא את רגעיה האחרונים של למפל. מהמכתב התגלה לה עוד דבר שאותו תלמי לא חשף בכתבה אפילו שכתב שם על "קולה שהוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו", תלמי כתב לה שהוא בעצמו אחד מאלה אשר שמעו את קולה בוקע בקשר במוראות הקרב:

לדבורה שלום,

קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער-הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק- איילון.

שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר-הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי-נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי-האתר היו מרות. על אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במיתחם בטוח-יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחולל.

קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שוב ושוב – ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו.

שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר.

לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי – והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות – של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים.

בברכה,

מנחם תלמי (5.6.1988)

מכתבו של תלמי אל עומר מה-5.6.1988, מתוך ארכיון דבורה עומר שבספרייה. לחצו להגדלה
   

במכתב של תלמי לדבורה עומר, נוסף לתיאור המצמרר של הקרב, שהופיע גם בכתבה, גוון אישי. יותר מכל בלטה בו החוויה הקשה של חוסר האונים של החייל (במקרה הזה תלמי עצמו) שאין ביכולתו להושיט סיוע לחבריו לנשק.

במכתב לדבורה, בעיקר בפסקה האחרונה, התייחס תלמי גם למשמעות ה'זיכרון', והרחיב עליו כמניע וכתכלית. הוא כתב: "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית" ו"לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה".

עוצמת הכאב של הזיכרון האישי שנותר אצל תלמי, אותה חווייה אישית מטלטלת של רע-לנשק-מרחוק, ואולי אפילו הדחף לכפר על חוסר היכולת שלו לסייע בזמן אמת, הביאו אותו לכתוב על למפל כדי שהזיכרון שלה יוסיף להתקיים. *

בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב' נהרגו הדסה למפל ועוד 30 לוחמים. אמה ואחותה של למפל, ששרדו את אימי השואה, הגיעו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה. רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה השאירה להן הודעה כי הדסה בת ה-19 נהרגה בקרבות. שנה לאחר מותה נקברה למפל בהר הרצל, בקבר האחים של חללי לטרון.  

הדסה למפל, ירושלים 1948. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך

מוקדש לזכרה של הדסה למפל ז"ל ולזכרו של הסופר מנחם תלמי ז"ל שהלך לעולמו בסוף מרץ 2018

 

תודה רבה לדויד לנג ממחלקת הארכיונים על העזרה בהכנת הכתבה 

כתבות נוספות:

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי" הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation