לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול

זלדה בצעירותה. מתוך הספר "צפור אחוזת קסם : כתבים וציורים"

 

"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:
אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ
טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"
(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')

 

"את הראשונה שמעיינת בזה" אמר לי ד"ר גיל וייסבלאי עובד מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית, תוך שהוא מניח מולי ערמת מסמכים עבה. פגשתי במהלך חיי כתבי-יד רבים של אישים שונים וכבר חששתי שאיבדתי את החוש המיוחד השמור לפגישה ראשונית עם כתב-יד מקורי. ובכל זאת, משהו בערמת המכתבים שנצבה מולי בכתב ידה של המשוררת זלדה שנמצאה בארכיון של חברתה הקרובה עזה צבי כמו הוליד מחדש תחושה דומה. ניסיתי לאתר ללא הצלחה אחר אזכור או ציטוט של משפט או בית מתוך שירה "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".

כשהתקבלה הפנייה מאנשי מחלקת התוכן בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לקראת יום השואה הקרב חשבתי על "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם" של המשוררת הירושלמית זלדה. "כי גם השם זלדה, איזה מין שם זה? זה שם כל כך ארכאי, כל כך לא ישראלי…" אמרה הזמרת חוה אלברשטיין בשיחה עם יוצרי הסרט "זלדה – אישה פשוטה". "השם הזה הוא גם אמירה", הוסיפה אלברשטיין, "שהיא שומרת על משהו…השם הזה הוא גם העולם שלה, הוא העבר שלה, הוא המשפחה שלה, היא לוקחת את זה איתה. השם הוא סיפור חיים הוא הכל…".

השנה היא שנת תשל"ד 1974. שלהי מלחמת יום הכיפורים. ספר שירה חדש יוצא לאור "אל תרחק" שמו מאת המשוררת זלדה. "זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתה תקופה מאוד קשה. בלבול. כאילו התייתמנו כולנו והשירים של זלדה וכל האישיות שלה, אז רציתי להתנחם אצלה, למצוא אצלה איזה חיבוק…", סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין. בין שירי הקובץ מצאה אלברשטיין את השיר "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ

הָאָרִיג
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ
מוֹתוֹ

 

בוידאו: "לכל איש יש שם" בקולה של זלדה מתוך תכנית הרדיו "ציפור אחוזת קסם: מחווה לזלדה" (אוסף אילנה צוקרמן, ארכיון הצליל הלאומי)

 

משהו בטקסט השירי שנראה בעיניה "כמו טקסט תנכי" קסם לה והיא פנתה אל המלחין חנן יובל שילחין את הטקסט.

"החיים מביאים למפתנך כל מיני הזדמנויות שלימים הופכות להיסטוריות. אני זכיתי לכמה שכאלה בחיי ואחת הזכיות הגדולות הייתה הניסיון להלחין את 'לכל איש יש שם'", סיפר לי המלחין חנן יובל, "חוה אלברשטיין היא האחראית הבלעדית לחיבור שלי עם השיר. בין שאר כישרונותיה, לחוה היה חוש נפלא לאתר טקסטים מהשירה כאילו היא יצרה אותם. העוצמה של האמון של חוה בי מתחזקת כי מדובר בתקופה שרק התחלתי לחבר מוזיקה לשירים ובשום פנים לא הכתרתי את עצמי בתואר 'מלחין'. חוסר הביטחון היה מוחלט והיא זו שהאמינה. ובאמונה הזאת היא הביאה לי את 'לכל איש יש שם'.

"מתחילת דרכי כמחבר מוזיקה למילים, הכרזתי על עצמי (בשיחה פרטית עם עצמי…) כמשרתן של המילים. אם הן תעבורנה בהצלחה או אז הצליחה המוזיקה. ההלחנה שלי לא נתפסה בעיניי כעומדת בזכות עצמה אלה ככזאת שבאה לשרת את הטקסט. באינטואיציה שלי הרשיתי לעצמי להפוך את ארבעת המילים שפותחות כל שורה 'לכל איש יש שם' לפזמון של השיר".

 

 

מרגע שיצא השיר "לכל איש יש שם" את גבולות ספר השירה "אל תרחק" וזכה ללחן משל עצמו, נעשה נפוץ ומוכר בקרב רבים. השיר, שנכלל בתקליט "כמו צמח בר" שיצא לאור בשנת 1975, היה אחד מתוך שנים עשר שירים שחלקם התאימו למצב הרוח המדוכדך ששרר אז בארץ. השיר ביטא בין השאר רצון לשמר זיכרון של חיים שהיו ואינם ועם הזמן אף הושאל ככותרת למפעל ההנצחה של יד-ושם "לכל איש יש שם".

"לפעמים אתה כועס שמתייחסים בארץ שלנו אל איך האיש מת ולא איך האיש חי", אמרה חוה אלברשטיין, "כאילו מגדירים את האדם לפי המוות שלו.. כשזלדה ניסתה להגדיר את האדם בהרבה יותר דברים מתוך החיים שלו… היה משהו בשיר הזה שקלטתי שיש בו הברקה נצחית, כי מה זה אומר לבן-אדם שישה מיליון? אבל כשאתה אומר משה קרקובסקי או יעקב פרידמן אז זה אומר משהו…".

 

כתובת "לכל איש יש שם" בבית הקברות בשפיים. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

יש משהו בשמו של אדם שהוא גילוי למהות אנושית חד-פעמית וייחודית. השורות מתוך ספרו הנודע של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" מיטיבות לתאר זאת: "לא היה ערך לאדם אלא אם היה לו מספר. בני האדם נהפכו למספרים: חי או מת – זה היה נטול-חשיבות; חייו של 'מספר' לא היה בהם עניין כלשהו. ועוד פחות עניין היה במה שהסתתר מאחורי אותו מספר ואותם חיים: גורלו של האיש, תולדותיו, שמו". וביום פטירתו של אדם נפרשים ומתגלים מעשיו כמאמר המדרש (שמות רבה מח, א): "'ויום המות מיום הולדו', יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו למה שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות, הוי יום המות מיום הולדו".

על מפגש מיוחד עם שירו שלו סיפר יובל: "לפני כמה שנים, באחד מימי השואה, נסעתי במכונית ושמעתי ברדיו שידור ישיר מטקס זיכרון בפולין. חוה אלברשטיין שרה את 'לכל איש יש שם'. עצרתי את המכונית בצד הדרך ולא יכולתי להמשיך. השיר שהלחנתי הפך למעין המנון קינה… באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שבשנה הבאה גם אני אהיה שם. כעבור שנה הצטרפתי למשלחות נוער שנסעו למחנות ההשמדה בפולין.

"באחד האתרים נעתקה נשימתי כשראיתי קבוצת נערים מהשומר הצעיר, כיפות על ראשיהם, עומדים, מדליקים נרות נשמה ושרים 'לכל איש יש שם', ובין בית לבית מזכירים שמות יקירים שנספו. ידיד משורר אמר לי שמיד לאחר שהוא מסיים לכתוב שיר, מקבל השיר חיים עצמאיים בפירושים שמצטרפים אליו. והרי זלדה לא התכוונה לכתוב 'המנון', אלא שיר אישי מאוד. כבת למשפחה חרדית ידעה לשלב בשיריה חתירה לקדושה וכן מוטיבים ומאפיינים שונים של סיפורים חסידיים. בשיר הזה יצאה זלדה למסעה בעקבות מדרש תנחומא. כששמעתי את השיר בבירקנאו הבנתי גם שלכל שם יש איש…".

במוצאי יום השואה כ"ז בניסן תשמ"ד, יומו של השיר "לכל איש יש שם", הלכה לעולמה בירושלים המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי, מי שנודעה יותר כ"זלדה".

כך. עם שם. אחד. זלדה.

 

עוד סיפורים מאחורי השירים הנפלאים מחכים לכם בקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

 

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'". על הסיפור מאחורי "אפר ואבק"

הלינה בירנבאום שנה לאחר שחרורה. משמאל: תעודת הרישום בהגעה למחנה ההשמדה אושוויץ

 

יוֹם אָבִיב רֵיחוֹת לִילָךְ
בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר שֶׁלָּךְ
יוֹם יָפֶה לָדוּג בַּנָּהָר
בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר
שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה
יַלְּדוּתֵךְ אִשָּׁה קְטַנָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר
אֵין אֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁיַּזְכִּיר.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.

קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר
כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר
אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים
הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים
וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ
אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ
בִּמְסִלַּת הָעִיר הַיְּשָׁנָה
אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת…

מִי יַמְתִּיק לֵילוֹתַיִךְ
מִי יַקְשִׁיב לְבִכְיֵךְ
מִי יִשְׁמוֹר צְעָדַיִךְ בְּדַרְכֵּךְ
.
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.
קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר.

את "אפר ואבק", אחד השירים המזוהים ביותר בישראל עם השואה, כתב יעקב גלעד לאמו הלינה בירנבאום, סופרת ומשוררת ניצולת שואה, שביוני 1986, ארבעים שנה אחרי ששוחררה ממחנות המוות "ישישה בת חמש-עשרה" החליטה לחזור ולבקר במולדתה פולין. השיר מתכתב עם הביקור ועם "החיים כתקווה", הספר שכתבה בירנבאום בעקבות המסע לשם.

וכך כתבה בינבאום בספרה:

"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'"

"הבטחתי שאם ארגיש רע, לא אסע למחנות ההשמדה לשעבר. אבל בנפשי פנימה ידעתי, שהם מהווים את המטרה העיקרית של מסעי – לראותם כאדם חופשי! בהחלטה נחרצת זו יצאתי לדרך. אמרתי לבני, שאם יקרה לי משהו ולא אחזור, שלא יצטערו. יהיה זה סימן שהורי רצו, שאשאר איתם… הוא נבהל. לרגע השתתק ואחר-כך מלמל: 'לא, לא יקרה לך רע, את תחזרי בריאה ושלמה.'"

*

וכך, ביוני 1986, הגיעה בירנבאום לפולין עם קבוצת ישראלים. "מנותקת מכולם ומעצמי, התהלכתי על פני עיר מולדתי, בנתיבים שהכתיבו לי החיים שלי." המסע לפולין הפגיש את בירנבאום מחדש עם המקומות שבהם גדלה ועם זכרם של האהובים ושל החיים שנלקחו ממנה, הוא הפגיש אותה גם עם כל פרט של סבל שעברה ושראתה לנגד עיניה.

וכך מספרת בירנבאום על הגעתה למיידנק עם אמה במאי 1943:

"אמא כיסתה אותי במעילה והצמידה אותי אליה בחום. הרוח העיפה חול בעינינו, היתה כה חזקה שבקושי החזקנו מעמד לאחר שעות רבות של עמידה במגרש, לאחד לילות ללא שינה, לאחר הסיוט בקרון. חשבתי: יהיה כבר אשר יהיה ובלבד שיסתיים העינוי הזה… לא אכפת לי כבר מה יעשו בנו!
אמא ליטפה את ראשי, ניחמה והרגיע. – עוד מעט – סבלנות – אמרה – בעוד שעה קלה יובילו אותנו לבית מרחץ, נתרחץ ונחליף בגדים, אחר כך נלך למחנה, לצריפים שרואים מכאן מחרי גדר התיל. ננוח לנו שם, ואחר כך ישלחו אותנו בוודאי לאיזו עבודה בשדה…
– ואת חושבת, שלא יהרגו אותנו? שאלתי.
– בטח לא -ענתה. – הרי בדרך ראינו אסירות בבגדי פסים ועכשיו רואים אותן מרחוק מאחרי גדר המחנה.
– האם בצריפים יהיו מיטות ושמיכות, ואוכל? -שאלתי.

בהשפעת המילים של אמא התחלתי לחלום על בית המרחץ והצריפים. שם אנוח, אוכל לשובע ואתחמם. הרגיז אותי שהתור זז כל ך לאט. כמה זמן עוד יחלוף עד שנגיע לאותו בית מרחץ, אליו שולחים הנאצים קבוצות נשים חדשות ללא הפסק…?
האם יכולתי לחזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן האחרונות שאני מבלה עם אמא?! שאלו השעות האחרונות של חייה? ואני עוד השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחזה הזה! מנין יכולתי לדעת?!"

הלינה מספרת על מות אמה

 

כעבור כחודשיים במיידנק, נבחרו הלינה וגיסתה הלה לעבור בטרנפורט למחנה אחר:

"אכן היינו מאושרות, הלה ואני, שניחלץ סוף סוף ממיידנק, העומד בסכנת חיסול. הרגע בו עברנו, באחזנו חזק זו בידה של זו, את שער מחנה הנשים, נתקע בזכרוני לתמיד. זה רגע של שמחה גדולה ותקוות גדולות. לא תיארתי לעצמי אפילו, כמה סבל מצפה לנו בעתיד הלא רחוק."

ב"מסע אל העבר"  – יומן המסע שלה לפולין, מספרת הלינה על הביקור במיידנק ועל מה אירע אחרי שיצאו אז מהמחנה:

"קבוצת תיירים חלפה על פני ביושבי במורד הדרך, ושוער המוזיאון קרא אלי: 'את מי הרגו לך כאן שכה את בוכה?' קולו צלצל באוזני, כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם החיים – ואילו אני הייתי עם דמות אמי שנרצחה כאן, עם צילה בחלל הריק – ואולי גם עם מותי…
מה יכולתי להשיב לו? הם המשיכו בדרכם, ואני נשארתי עם הרוחות שלי. אני לא מסוגלת להכיל בתוכי הכל. איני רוצה להשלים עם המציאות בשום אופן. רוצה לשכב רק על האדמה הזאת, לכסות את עיני ולזעוק מבעד הדמעות הנוראות, שאז קפאו סביבי ולפתע נשפכו ממני, כמו לבה רותחת. טוב שאיש לא ראה את פני, שכיסיתים בידי. אחר-כך, כאמור קמתי. נכנסתי לתא הגז בו הוחזקתי אז, לפני נצח זמן, במשך לילה שלם – ויצאתי למחרת בבוקר, כיוון שחסר להם גז במקרה. אנשים הקשיבו להסברים של המדריך, המוגשים במספר שפות. חדרתי לתוכם בחוצפה ובפראות, הפסקתי את המדריך באמצע דבריו, ללא סליחה או רשות. נעמדתי בתא הזה, כאילו לי בלבד היה שייך והתחלתי לספר מה אירע כאן איתנו, מה הרגשנו, מהיכן הובלנו ובאיזה תנאים… חדרתי לתוך המלים של מישהו, אל תוך הנשמות וההכרה של האחרים, בלי שישאלו אותי, או יסכימו להקשיב. נחשול ההתפרצות הבוערת הפך למעיין מלים ספוגות דמעות וכאב. כולם בכו. שמעתי נשיפות קולניות, רשרוש ממחטות, בעצמי לא הסתכלתי על איש. לנגד עיני היה רק מה שסיפרתי עליו במתח עצום. לא בכיתי. לא דיברתי מתוך שברון. להיפך. הכל היה רגיל עבורי במשך אותן שנים איומות – וכך גם עכשיו לפתע, כשמצאתי את עצמי שוב במקום הזה, בתא הגז. אכן, רק סיפרתי. אבל זה נשמע כאילו היה זה קולם של כל אלה, אשר היו כאן איתי אז."

 

הלינה בירנבאום מתארת את הרגעים הנוראים בתאי הגזים

ב-18 ביוני 1986 הגיעה הלינה סוף סוף שוב לאושוויץ:

"היה זה יום קיץ יפה. שמש, שמים כחולים מעל גדרי תיל חלודים, שער המחנה פתוח לרחבה, הצריפים.. הנה זה כאן! זאת אני. השקט והירוק בחוץ מרשים לי לחזור לכאן בכל חושי, ללא פחד. אני שומעת קולות, אנחות כאב, קללות – שוקעת בבוץ, בכל האימה שעטפה עד חנק. פוחדת להרים את הראש להסתכל על סוכות השומרים (מגדלי פיקוח), עכשיו כבר ריקות.

הנה זה כאן השריקות למפקד, הדחיפות המטורפות והמאבק העיקש על מקום 'טוב יותר' במגרש לפני הצריף. הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן-דם כבר לא בן-אדם, לחיי אנוש אין שום ערך, הם לא נחשבים בכלל, אם לא משתייכים לגזע האדונים הגרמנים. כלום לא שווה מילה אנושית, מפני שהיא לא תגדיר את תחתית הגיהנום הזה – היא כבר מיותרת, מגוחכת כאן – ואת שפת הגיהנום, לא חשבו ללמד אותנו קודם.

הכול בוער ונשרף באש הזאת מהתנורים. בריאות שלי ובתוך ליבי כל העשן הזה, ריח הבשר האנושי השרוף. אני נושמת אותו – כל כך חזק וחודר!

האם יכול מישהו להבין כמה ואיזה קשרים מחברים אותי למקום הזה, אפילו לצליל השם שלו, באיזה חוזק אני שייכת למה שהתרחש כאן?!

שרדתי. היום חזרתי לכאן כאדם חופשי!"

*

מאז הביקור ההוא הלינה בירנבאום חזרה שוב ושוב לפולין. היא מסבירה מדוע:

"אנשים שואלים אותי מאיפה אני לוקחת כוח לחזור לאותם זיכרונות נוראים, למקומות ההשמדה, האם זה לא משפיע עלי לרעה?
איך הגרמנים הפכו ל'כאלה' ואם אחרים היום גם יכולים להפוך ל'כאלה'? שואלים אם אני לא מפסיקה לחשוב ולחיות יום יום את אירועי השואה, אם לא רציתי להתאבד כשכבר נספו כל הקרובים שלי, אם אני יכולה עוד להאמין באלוהים אחרי כל הזוועות האלו?
אם אני נפגשת עם מישהו שהיה יחד אתי במחנה, בגטו?
אם אני שונאת את הגרמנים?
איך זה אפשרי שאין בי שנאה?
האם עד היום אני חולמת בלילות ומתענה באותם סיוטים ואם ישנם רגעים בחיי, שאני לא חושבת עליהם?
איך חזרתי לחיים נורמאלים אחרי כל אלה?
האם לא רציתי לסלק את המספר מאושוויץ מהזרוע שלי?
מה הניסיון הכי גרוע משם – ומה הכי טוב?
האם היו גם אנשי אס אס טובים?
האם נתקלתי במישהו מהם אחרי המלחמה?
מה הייתי רוצה להעביר לדורות הבאים ולמה הייתי מצפה מהם?

ישראלים שואלים אותי תכופות איך בני נוער פולנים וגרמנים מגיבים לסיפורים שלי, למה הפולנים הוציאו לאור את הספר שלי? למה רוצים הגרמנים לשמוע ממני על השואה? וכך הלאה והלאה.
מסעותיי לאושויץ ומיידאנק לא משפיעים עלי לרעה, להיפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי. ויודעת ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שנראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה!

בכל זאת אני חושבת שבתנאים מסוימים כל ציבור יכול להיות נתון להשפעה של תעמולה צרת אופק, שנאה גזענית ואמונה עיוורת על קרקע של מושגים וערכים מעוותים, להידרדר 'לכאלה' כמו הם, כמו הגרמנים אז בימיו של היטלר.

לא פעם אומרים לי שאלוהים הציל אותי.
במחנה רק השתוקקתי לחיות, להגיע לסוף המלחמה, כי החיים חזקים מכל. כבר לא יכולתי אז להאמין באלוהים, כשלנגד עיניי שרפו רבבות בני אדם. כשנשמתי את הרצח הגלוי הזה, העולם שתק ושום כוח על פני האדמה לא עצר את זה. גם בשמים לא היה שום כוח כזה.
אנשים במחנה חשבו על נגיסת לחם, לגימת מים, על סנטימטר מרחב כדי לדחוס איפשהו את הגוף המוכה, אכול המחלות. הכול היה שם מוטל בספק מלבד אלפי צורות של מוות בכל פסיעה.
שם היה הגיהנום ובגיהנום אין מקום לאלוהים. אבל, מתעקשים להגיד – אלוהים הוא זה שהציל אותך פעמים רבות כל כך. כן, אני עונה. אבל אלוהים, אם היה כזה, היה צריך לאהוב את כל אחד ואחד מאתנו. מיליוני נרצחים לא זכו להוכחה של השגחה עליונה. מה הם היו עונים על השאלה הזאת?

שואלים אותי מאיפה הכוח לחזור אל אותם זיכרונות.
היתה תקופה שאיבדתי את הסבלנות לדברים רבים שפעם העסיקו אותי – לעתים לא היה בי אפילו רצון לענות לטלפון. השתלטה עלי תחושה שאני חייבת להנציח את החשוב ביותר, בלי לאבד זמן יקר. התברר לי שהחשוב ביותר בשבילי זה להעביר את הזיכרונות ההם. להספיק כמה שיותר."

*

הלינה בירנבאום היא סופרת, משוררת ומתרגמת ילידת 1929. היא הקדישה רבות מזמנה לגלות, למצוא, לתרגם ולפרסם שירים ופרוזה שנכתבו בגטאות ובמחנות הנאצים ומחבריהם ניספו. באוקטובר 2015 קיבלה הלינה בירנבאום את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.

הלינה ממשיכה לכתוב ולספר. ואפשר שגם כעת, כאשר אתם קוראים את המילים האלה, היא מספרת את קורותיה בפני תלמידים ומבוגרים בארץ או בפולין.

 

 

 

הציטוטים הם מתוך ספריה של הלינה בירנבאום "החיים כתקוה" ו"חזרה לארץ האבות", ומתוך הרשימות בבלוג שלה. 

ליומן המסע של הלינה בירנבאום 

לבלוג של הלינה בירנבאום

 

כתבות נוספות:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

הצצה אל ההגדה שנכתבה עבור יושבי מחנה העקורים במינכן ואוירה בידי ניצול שואה

עבור רבים מיושבי מחנה העקורים במינכן באפריל 1946 סימן ליל סדר פסח הקרב לא רק סיפור היסטורי על גאולה, אלא גם מציאות חיים הולכת ומתגשמת. את ליל הסדר של השנה הבאה, היא שנת 1947, קיוו רבים מהשורדים שהצטופפו במחנה העקורים לחגוג הרחק מהאדמה שבה נרצחו יקיריהם, האדמה שבה כמעט והצליחו הצורר הנאצי ועוזריו להשמיד אותם ואת כל בני עמם. אלו מהם שהיו בסוד העניינים דיברו על ליל סדר פסח הנוכחי כעל "ליל הסדר של יציאת אירופה".

את התחושות הקשות האלה ביקש אחד מיושבי המחנה בשם יוסף דב שינזון להביא לידי ביטוי בהגדה שחיבר עבור ליל הסדר במחנה העקורים. לצד הקטעים בעברית וביידיש שהוסיף שינזון להגדה המסורתית נוספו חיתוכי העץ של האמן היהודי-הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה "בן-בנימין".

באמצעות התבוננות ישירה בזוועות השואה, אותם חווה אדלר על בשרו בזמן המלחמה, מתכתבים איוריו הקשים עם הטקסט של ההגדה. באיור המתכתב עם המשפט הידוע "שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ", אנו רואים חייל יורה במספר אסירים עלובים למראה, בעוד חייל אחר מוליך מסה של אסירים כפופים אל יעד לא ידוע. התמונה הולכת ומטשטשת ככל שנהר האסירים מתרחק ממרכז ההתרחשות.

 

"שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ"

 

השילוב בין הכיתוב המסורתי לתמונה המודרנית מאיר את הדרך בה תפסו, ככל הנראה, יוצרי ההגדה את הרגע ההיסטורי שבו חיו ופעלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך לא בכל דור עובר אדם זוועות המשחירות את עולמו ומגמדות את הסבל שחוו אבותיו.

 

"שֶׁפַרְעֹה לֹא גָזַר אֵלָא עַל הַזְכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל"

 

הצורך בדיבור ובהתמודדות עם הנושא האיום מקבל ביטוי מוחשי ומפורש בהגדה באיור קשה לצפייה, שמתחתיו הכיתוב "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים…". אולם, בעוד שבהגדה מוקדש קטע זה לדברי הלל ושבח לאל שהוציאנו ממצרים, ההבעה על פניו של הניצול שבתחתית התמונה נוגדת אפשרות זאת.

 

"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים…"

 

"וַיְעַנוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה"

 

ליל הסדר בצבא האמריקני

עותק של ההגדה התגלגל לידיו של הרב אברהם קלאוזנר. והוא, רב בצבא האמריקני שעמל על הכנות ליל הסדר עבור הצבא האמריקני החונה במינכן, החליט לקיים את הסדר לפי אותה הגדה בשינוי יחיד – הוא הוסיף לה הקדמה הפונה לחיילים בצבאו של הגנרל אייזנהאור (אותו השווה קלאוזנר בהקדמה למשה מודרני).

ההקדמה של הרב קלאוזנר ממשיכה את הקו של שינזון ואדלר, ומשווה בין פרעה להיטלר ובין הסבל שעברו בני ישראל במצרים לסבל היהודים במחנות העבודה וההשמדה.

 

"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְמִצְרַיִם"

 

רשימת המוזמנים לאותו סדר, שהתקיים במקביל לסדר של מחנה העקורים במינכן, שמורה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. היא מלמדת שמבין כחמש מאות המשתתפים בסדר הפסח שעליו ניצח הרב קלאוזנר, ושהתקיים בתאטרון מינכן, השתתפו גם מספר ניצולי שואה. מרבית המשתתפים היו חיילים בצבא האמריקני.

 

רשימה חלקית של המוזמנים לסדר הפסח של הצבא האמריקני במינכן. צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

האות A הוטבעה על עמוד השער של העותק הפרטי של ההגדה שהייתה ברשות הרב קלאוזנר, אות המסמלת את הצבא האמריקני. על אותו שער נכתבו באנגלית התאריך והמיקום של ליל הסדר בו שימשה ההגדה: "מינכן, גרמניה, 16-15 באפריל 1946.”

 

עמוד השער של ההגדה

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

הרופא הצבאי טשרניחובסקי כותב מהמלחמה

בימי מלחמת העולם הראשונה היה טשרניחובסקי רופא בבית חולים במינסק. כשלא טיפל בפצועים, טשרניחובסקי כתב, וגם נפגש עם בני הקהילה היהודית, ביניהם הילדה מרים וילנסקי (לעתיד ילן-שטקליס)

המשורר שאול טשרניחובסקי, יליד הכפר מיכאילובקה שסיים לימודי תיכון באודסה, נקרא, ככל בני גילו ברוסיה הצארית, להתייצב בלשכת הגיוס בגיל 21 (1896). שלא כיהודים רבים בתקופתו, שחרדו מפני תקופת הגיוס הממושכת, בין השאר מסיבות דת, טשרניחובסקי לא היה מערים קשיים על גיוסו; ובכל זאת קיבל פטור, קרוב לוודאי בשל עודף מועמדים לגיוס בשנתון שלו.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, והוא כבר אז רופא מוסמך, היה להוט לגלות פטריוטיות ולתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בכך דמה דווקא ליהודים רבים באודסה ובמקומות אחרים, שראו בהצטרפות לצבא הצאר או בסיוע לו דרך להבקיע אל שוויון הזכויות המיוחל. תחילה מונה להיות חבר בוועדה רפואית שמיינה את הכשירים לגיוס מתוך בעלי לקויות גופניות שונות, אמיתיות או מדומות. לאחר מכן קיבל הצעה מגורם בכיר בכנסייה הפרבוסלבית לשמש רופא בבית חולים צבאי שבחסות הכנסייה בעיר מינסק. טשרניחובסקי כתב על תקופת השירות הצבאי הזה סיפורים רבים למדי לאורך חייו. על פי תיאורו, הוא היה מנהל בית החולים בפועל במשך למעלה משנתיים, אך פורמלית היה סגנו של 'יֶרֶמוּנאך', כומר נזיר שלמד רפואה לפני שהצטרף לממסד הכנסייה.

בתקופת שירותו הצבאי המעיט טשרניחובסקי לכתוב. שני שירים ידועים שלו על המלחמה ועל גירוש יהודים במהלכה נכתבו כנראה לקראת סוף השירות ('מנגינה לי' ו'ממנגינות הזמן'). את סיפוריו הרבים על תקופת המלחמה כתב בעיקר בשנותיו בברלין (1931-1922) ובשנות השלושים בארץ ישראל.

עמוד מתוך סיפור המתאר את גיוסו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

 

מינסק, כיום בירתה של רפובליקת בלארוס, הייתה אחת הערים החשובות באזור התרבות ה'ליטאי', בהוראתו של המושג הזה בהקשר היהודי. חיו בה באותה עת כ-106,000 איש, מתוכם 45,000 יהודים. הייתה זו קהילה יהודית תוססת מבחינה אידאולוגית, שהציונות ובכלל זה הוראת עברית ופעילות ספרותית בעברית, תפסו בה מקום חשוב. אל העיר התגלגלו בתקופה זו סופרים יהודים (ש' אנ-סקי, ז"י אנוכי). בתנאי התקופה ובאווירת החשד שאפפה את היהודים בתקופת המלחמה כמרגלים פוטנציאליים, יצירת קשר בינם לבין המשורר-הרופא עשויה הייתה להיות בעייתית. ברור, עם זאת, שהיה לטשרניחוסקי צימאון לחברת יהודים, ובעיקר לכל מה שהיה קשור לעברית ולתרבות העברית החדשה. תיאורים בזיכרונות שונים על מפגשיו עם אנשי הקהילה חושפים את הפנים המורכבות של אחד מאבות התרבות העברית הציונית, שנותר עם זאת 'נטע זר לעמך', כפי שהגדיר עצמו בשירו הידוע.

טשרניחובסקי היה גיבור ראשי במסיבה של שמחת תורה בבית משפחת העסקן הציוני יהודה וילנסקי, אבא של משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, שהייתה אז נערה. מיכל רבינוביץ', ביבליוגרף וחוקר, בעל חנות ספרים נודעת, מספר על המפגש:

"כשהגיעה אלינו [הציונים, חובבי השפה העברית] השמועה על עשייתו של טשרניחובסקי בעיר עשייה של קבע, פחד ורחב לבבנו וחיפשנו עצות, כיצד להתקשר אתו ולמשוך אותו אלינו, לחברה העברית. טשרניחובסקי עבר במקרה על בית מסחרי וראה בשלושה חלונות רצופים מוצגים לראווה ספרים עבריים, ולא רק ספרי הספרות החדשה אלא גם "ספרים עתיקים", ומיד הכרתיו. הוא היה הדור בתלבושת הצבאית, בסרטים ובחגורה, הדרבונים  במגפיו, שהשמיעו קולם בכל תנועה קטנה שלו, שיוו עליו לוויית חן של גבורה וחביון עוז. ואף הוא הכירני, כי לפני שנתיים בערך, כשהיה במינסק וקרא הרצאה פומבית על שירת ימי הביניים (ברוסית, כמובן), קירבני אליו ושוחחנו ארוכות בענייני לשון וספרות… "חתן" המסיבה [בליל שמחת תורה] היה טשרניחובסקי. הוא היה ראש המדברים בכל עניין ועניין, ודומני שגם ב"גְבורת השְתי" עלה על כולם"."

משפחת וילנסקי כמה שנים קודם לכן: ההורים הודה וד"ר יהודה וילנסקי, האח הבכור מוליה, האח הצעיר מנוליה ומרים בת חמש ורבע בערך. מתוך: חיים ומילים, מרים ילן-שטקליס

על פי זיכרונות מרים יל"ן [וילנסקי]-שטקליס, משפחתה התוודעה במפתיע לנוכחות טשרניחובסקי בעיר בעת ההתכנסות בתאטרון לרגל 'קונצרט יהודי' חגיגי – כנראה למטרות צדקה. סבה של מרים סבל מכובד-שמיעה וביקש להושיב אותו בשורה הראשונה בתאטרון. למרבה תסכולו, הוא מצא עצמו ליד "קצין רוסי, גוי בריא רחב כתפיים, בעל שפם ובלורית לתפארת. נתכעס סבא על הסדרן – מה ראה זה להושיבו ליד קצין רוסי? 'אך הגוי הרגיש בזה' וב'רוסית צחה ובאדיבות רבה התוודע אל הסב, ש'לא הכירו ברגע הראשון רק בגלל תלבושתו הצבאית, ומה שמח סבא!". שניהם ניגשו אל תאם של הורי מרים, והיא הבחינה בהתרגשותם: "הביטי, ילדתי, הסתכלי היטב! [אמר לה האב] זהו שאול טשרניחובסקי שלנו!  התכווץ לבי בקרבי מרוב התפעלות, והנה הוא עומד לפני, והוא עצמו יפה ורענן, רחב כתפיים וחזק, גיבור, קורן אור ושמחת החיים […] ולבי מתמלא גאווה."

טשרניחובסקי כרופא צבאי, סיון תרע'ה, 1915. לחצו להגדלה

מסתבר שגם שיעורי עברית, שנועדו בעיקר לפליטי המלחמה, עוררו את עניינו של המשורר. נחום חיניץ, סופר ומורה לעברית ותיק, הותיר לנו תיאור דרמטי על ביקור מפתיע. "פעם לפנות ערב נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני הופיע קצין רוסי בלוויית שני חיילים מזוינים". החשש המידי של המורה והתלמידים היה שמדובר בכוונה להפקיע את המקום לצרכים צבאיים. "השיעור נפסק מתוך בהלה ותימהון. הקצין ביקש סליחה ושאל: "ובכן, מה כאן? קורסים לשפה העברית? והלומדים? פליטים הם? ככה? מותר לשבת קצת ולהאזין לשפת הנביאים? חוחול […] כמוני, בחיי לא יזיק לו כלל וכלל לשמוע צלצול העברית העתיקה." החומר שנלמד באותו שיעור היה השיר 'בשישי בין ערביים' לטשרניחובסקי. לדברי המורה-מחבר המאמר, התלמידים אמנם אהבו את השיר בשל פשטותו ויופיו, אך טענו שסיומו – תיאור ניצחונו של המלאך הרע ('האֵם ּכי [=כאשר האֵם] תֵבְךְּ בפינה/ האיש כי ימטיר קללות פיו, / הילדים ישאו קינה') – אינו 'עברי ברוחו'. בשלב מסוים התערב 'הקצין הרוסי' והעמיד את התלמידים על מורכבות השיר, המראה שניצחון הרע או הטוב תלוי בהתנהגות האנשים, והמלאך הטוב אינו מובטח. מ'מלאך רע' ומאיים הפך טשרניחובסקי למעין אליהו חביב ומושיע.

על אף הזדהותו של טשרניחובסקי עם עַמו ורצונו להיות שותף למאבקיו ולהצלתו, הוא התבונן בו מגבוה וממרחק מסוים. הפליטים שהוא פוגש במעין מחנה שאולתר בשבילם והזוכים לתמיכת הקהילה, מצטיירים לו כאנוכיים וחומדי בצע. לעומת זאת, היה אחוז התפעלות מהתנהגותה של זקנה לא-יהודייה שנתנה לו כסף שחסר לו לכרטיס נסיעה בטראם, בטענה שאולי בנה שבמלחמה זקוק אולי גם הוא לכמה "אגורות" והיא נותנת זאת כמעין צדקה לשמו. טשרניחובסקי ביקשהּ להגיע לבית החולים לקבל את כספה בחזרה "ולא באה".

הנושא, המסעיר עדיין רבים: פרשת היחסים בין ביאליק לטשרניחובסקי, היה מוקד מתח בחי המשורר-הרופא בתקופת המלחמה ולעתים לבש אופי קומי משהו. ערב המלחמה פרסמה הוצאת 'מוריה' שבראשות ביאליק 'מהדורה שנייה בתיקונים והוספות' של שירים של טשרניחובסקי. לפי אוסף 'אנקדוטות ספרותיות' שטשרניחובסקי רשם, "היה חייב לי ביאליק על "שירַי" סכום גדול לערך. והנה באו ימי המלחמה, ואני הייתי עם בית החולים שלנו במינסק." ביאליק ביקשו במכתב ""מפני שעסקי מוריה" יגעים", לקבל שטרות במקום מזומן "ובדיחוי זמן". טשרניחובסקי הסכים – לדבריו, בלא שידע כי באותה עת ממש הרוויחה "מוריה" "ממון רב בספקולציה בנייר". כשהגיעו ימי הפירעון, הוא פנה אל הבנק המקומי, אך התברר שהשטרות חדלי פירעון. מאחר שהיה לחוץ, הסתער על ביאליק במכתבי בקשה להסדיר את החוב, אך לא קיבל כל תשובה. כדי שלא להוציא הוצאות דואר שיהיו גדולות יותר מן הסכום שחייבים לו, ניצל את זכותו כרופא צבאי לשלוח "מכתבים מן המחנה מבלי להדביק עליהם מרקאות [=בולים]". הוא שכפל במזכירות בית החולים 30 גלויות "ובכל יום ויום חתמתי על שלוש גלויות", לכתובתו הפרטית של ב[יאליק], לכתובת 'מוריה', ולביתו של ק[לאוזנר, המוציא לאור בפועל של הספר]. "ובכל יום ויום במשך כשבועיים שלחתי לו 3 גלויות […] עד שקיבלתי מכתב מלא גידופים, אבל גם הכסף בא".

יותר משנתיים התמיד טשרניחובסקי בעבודתו בבית החולים במינסק, שנעשתה בהתנדבות. כרופא הומניסט הוא נאבק להציל או לפחות להאריך את חייהם גם של פצועים קשה, ששאר אנשי הצוות מאסו בטיפול בהם.

עמוד מתוך סיפור המתאר את ראשית שירותו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

 

עמוד מתוך סיפור המתאר את יחסיו הסבוכים של טשרניחובסקי עם מנהל בית החולים. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה

בסיפוריו הוא הותיר לנו תיאורים מבדחים, ולעיתים גם מרגשים, של יחסיו עם פצועי המלחמה והנכים. אחד מהם מתאר מפגש עם קצין שהתעוור. טשרניחובסקי פגש בו בתחנת הרכבת, שהוא ליווה אליה פצועים. "ניגש אלי אדם, במשקפיים גדולות ושחורות [כך], נשען על ידי [=נתמך ב]חייל', ומזכיר לו שהיה אצלו שלושה ימים בראשית אשפוזו.
– ומה [מצבך] עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… […] אני כבר קורא… ואני נהנה מאוד. בפעם השנייה קראתי את "מוּמוּ" של טורגנייב [סיפור מפורסם על צמית נכה שאימץ כלב]. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על פי האלפא ביתא לעיוורים. יהודייה הייתה נכנסת לבית החולים ולימדה אותי, הרחמנייה. ושוב קראתי את "מומו".
לבי התכווץ. כמה וכמה תוצאות המלחמה עברו לפני, אלא מעולם לא התכווץ לבי כשם שהתכווץ עכשיו לסיפורו של עיוור, שקרא שוב את סיפורו של טורגנייב… בפעם השנייה…"

תיאור נרחב יותר של תקופת שירותו של טשרניחובסקי כרופא צבאי במינסק אפשר למצוא בביוגרפיה מאת מחבר הכתבה: ליופי ונשגב ליבו ער (כרמל, 2017).


מקורות לזיכרונות:

חיניץ, נחום, 'פגישה מפתיעה', דבר השבוע, 1.10.1053, עמ' 7-6 [נדפס שוב בספרו במחיצת אישים דגולים, תל אביב, 1971].
ילן-שטקליס, מרים, 'פגישה', דבר לילדים, 20.10.1943, עמ' 19 [נדפס שוב בספרה חיים ומילים, ירושלים, 1978].
רבינוביץ', מיכל, 'עם שאול טשרניחובסקי בליל שמחת תורה (פרק מזיכרונותי)', הזמן (תל אביב), 20.10.1943 [נדפס שוב בתוך ש' אבן שושן, עורך, מינסק עיר ואם, תל אביב, 1975].
סיפורי טשרניחובסקי על תקופת שירותו הצבאי במינסק פזורים בכרכים ו-ז של סיפוריו במהדורת היובל ובספרו שלושים ושלושה סיפורים.

 

כתבות נוספות

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

האמנם מת המשורר שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

לאתר של עידו בסוק