השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.
בכל עת שניסה דן פגיס לחזור בשירתו אל ילדותו שלפני המלחמה, הוא גילה כי כמעט שאינו זוכר ממנה דבר. כבר בספרו הראשון משנת 1959 הבחין המשורר שערפל השכחה "הָפַך סִפּוּר חַיַּי לִי לִבְדוּתָה." בעוד שהרגיש כי ילדותו ניטלה ממנו באכזריות, את חוויות מלחמת העולם השנייה שקטעה אותה הקיף פגיס בחומת שתיקה מעשה-ידיו. הוא סירב לדבר על חוויותיו עם איש, והצליח לתת להן ביטוי רק בשירתו. היות שסירב לדבר על הגירוש כל חייו, לא ידוע לאיזה משני הגירושים שעברו יהודי רדאוץ נקלע פגיס בן ה-11.
כמעט שלושה עשורים מפרידים בין אותו יום ארור באוקטובר 1941, בו נדחס הנער מרדאוץ שברומניה עם סבו וסבתו אל קרון הרכבת העמוס בדרכם אל מחנה עבודה נאצי, ובין ההתמודדות הראשונה והישירה של דן פגיס המבוגר עם הגירוש שאליו נקלע.
הילד סֶוֶרִין (דן) פגיס ברדאוץ, תמונה משנות השלושים.
היה זה לראשונה בספר השירה השלישי שלו, שהתפרסם בשנת 1970 בשם גלגול, שנתן פגיס ביטוי ישיר לשואה בשירתו. במחזור "בקרון חתום" המורכב משבעה שירים הממשיכים אחד את השני, הופיע שירו המוכר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם".
שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.
הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.
השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צילום: ירק שלום
אחרית דבר: "החרדות" של פגיס
בסוף המלחמה התאחד הנער עם דודותיו ששרדו את התופת. המכתבים מאבא שהיגר כבר בשנת 1934 לארץ ישראל שכנעו אותו להגר בעקבותיו ארצה. בסתיו 1946 ירד פגיס מהאנייה "טרנסילווניה" בנמל חיפה. משעה שהתאחדו כל הנוסעים עם מכריהם על הנמל, גילה כי איש לא בא לקדם את פניו. מקץ כשנה בארץ עזב דן פגיס את בית אביו, איתו לא מצא שפה משותפת.
לאחר מותו של יוסף פגיס, הקדיש לו בנו דן מעין מכתב פרידה בשם "אבא". באחת הפסקאות חושף דן פגיס את הסיבה שבגינה נמנע שנים כה רבות מלעסוק במה שכינה "החרדות" שלו:
"הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים […]. הריהם מלווים אותי יום יום. בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב – מה עוד אני צריך לומר?
אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך. ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני (גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן)."
זלדה בצעירותה. מתוך הספר "צפור אחוזת קסם : כתבים וציורים"
"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:
אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ
טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"
(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')
"את הראשונה שמעיינת בזה" אמר לי ד"ר גיל וייסבלאי עובד מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית, תוך שהוא מניח מולי ערמת מסמכים עבה. פגשתי במהלך חיי כתבי-יד רבים של אישים שונים וכבר חששתי שאיבדתי את החוש המיוחד השמור לפגישה ראשונית עם כתב-יד מקורי. ובכל זאת, משהו בערמת המכתבים שנצבה מולי בכתב ידה של המשוררת זלדה שנמצאה בארכיון של חברתה הקרובה עזה צבי כמו הוליד מחדש תחושה דומה. ניסיתי לאתר ללא הצלחה אחר אזכור או ציטוט של משפט או בית מתוך שירה "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".
כשהתקבלה הפנייה מאנשי מחלקת התוכן בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לקראת יום השואה הקרב חשבתי על "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם" של המשוררת הירושלמית זלדה. "כי גם השם זלדה, איזה מין שם זה? זה שם כל כך ארכאי, כל כך לא ישראלי…" אמרה הזמרת חוה אלברשטיין בשיחה עם יוצרי הסרט "זלדה – אישה פשוטה". "השם הזה הוא גם אמירה", הוסיפה אלברשטיין, "שהיא שומרת על משהו…השם הזה הוא גם העולם שלה, הוא העבר שלה, הוא המשפחה שלה, היא לוקחת את זה איתה. השם הוא סיפור חיים הוא הכל…".
השנה היא שנת תשל"ד 1974. שלהי מלחמת יום הכיפורים. ספר שירה חדש יוצא לאור "אל תרחק" שמו מאת המשוררת זלדה. "זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתה תקופה מאוד קשה. בלבול. כאילו התייתמנו כולנו והשירים של זלדה וכל האישיות שלה, אז רציתי להתנחם אצלה, למצוא אצלה איזה חיבוק…", סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין. בין שירי הקובץ מצאה אלברשטיין את השיר "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".
בוידאו: "לכל איש יש שם" בקולה של זלדה מתוך תכנית הרדיו "ציפור אחוזת קסם: מחווה לזלדה" (אוסף אילנה צוקרמן, ארכיון הצליל הלאומי)
משהו בטקסט השירי שנראה בעיניה "כמו טקסט תנכי" קסם לה והיא פנתה אל המלחין חנן יובל שילחין את הטקסט.
"החיים מביאים למפתנך כל מיני הזדמנויות שלימים הופכות להיסטוריות. אני זכיתי לכמה שכאלה בחיי ואחת הזכיות הגדולות הייתה הניסיון להלחין את 'לכל איש יש שם'", סיפר לי המלחין חנן יובל, "חוה אלברשטיין היא האחראית הבלעדית לחיבור שלי עם השיר. בין שאר כישרונותיה, לחוה היה חוש נפלא לאתר טקסטים מהשירה כאילו היא יצרה אותם. העוצמה של האמון של חוה בי מתחזקת כי מדובר בתקופה שרק התחלתי לחבר מוזיקה לשירים ובשום פנים לא הכתרתי את עצמי בתואר 'מלחין'. חוסר הביטחון היה מוחלט והיא זו שהאמינה. ובאמונה הזאת היא הביאה לי את 'לכל איש יש שם'.
"מתחילת דרכי כמחבר מוזיקה למילים, הכרזתי על עצמי (בשיחה פרטית עם עצמי…) כמשרתן של המילים. אם הן תעבורנה בהצלחה או אז הצליחה המוזיקה. ההלחנה שלי לא נתפסה בעיניי כעומדת בזכות עצמה אלה ככזאת שבאה לשרת את הטקסט. באינטואיציה שלי הרשיתי לעצמי להפוך את ארבעת המילים שפותחות כל שורה 'לכל איש יש שם' לפזמון של השיר".
מרגע שיצא השיר "לכל איש יש שם" את גבולות ספר השירה "אל תרחק" וזכה ללחן משל עצמו, נעשה נפוץ ומוכר בקרב רבים. השיר, שנכלל בתקליט "כמו צמח בר" שיצא לאור בשנת 1975, היה אחד מתוך שנים עשר שירים שחלקם התאימו למצב הרוח המדוכדך ששרר אז בארץ. השיר ביטא בין השאר רצון לשמר זיכרון של חיים שהיו ואינם ועם הזמן אף הושאל ככותרת למפעל ההנצחה של יד-ושם "לכל איש יש שם".
"לפעמים אתה כועס שמתייחסים בארץ שלנו אל איך האיש מת ולא איך האיש חי", אמרה חוה אלברשטיין, "כאילו מגדירים את האדם לפי המוות שלו.. כשזלדה ניסתה להגדיר את האדם בהרבה יותר דברים מתוך החיים שלו… היה משהו בשיר הזה שקלטתי שיש בו הברקה נצחית, כי מה זה אומר לבן-אדם שישה מיליון? אבל כשאתה אומר משה קרקובסקי או יעקב פרידמן אז זה אומר משהו…".
כתובת "לכל איש יש שם" בבית הקברות בשפיים. צילום: ד"ר אבישי טייכר
יש משהו בשמו של אדם שהוא גילוי למהות אנושית חד-פעמית וייחודית. השורות מתוך ספרו הנודע של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" מיטיבות לתאר זאת: "לא היה ערך לאדם אלא אם היה לו מספר. בני האדם נהפכו למספרים: חי או מת – זה היה נטול-חשיבות; חייו של 'מספר' לא היה בהם עניין כלשהו. ועוד פחות עניין היה במה שהסתתר מאחורי אותו מספר ואותם חיים: גורלו של האיש, תולדותיו, שמו". וביום פטירתו של אדם נפרשים ומתגלים מעשיו כמאמר המדרש (שמות רבה מח, א): "'ויום המות מיום הולדו', יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו למה שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות, הוי יום המות מיום הולדו".
על מפגש מיוחד עם שירו שלו סיפר יובל: "לפני כמה שנים, באחד מימי השואה, נסעתי במכונית ושמעתי ברדיו שידור ישיר מטקס זיכרון בפולין. חוה אלברשטיין שרה את 'לכל איש יש שם'. עצרתי את המכונית בצד הדרך ולא יכולתי להמשיך. השיר שהלחנתי הפך למעין המנון קינה… באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שבשנה הבאה גם אני אהיה שם. כעבור שנה הצטרפתי למשלחות נוער שנסעו למחנות ההשמדה בפולין.
"באחד האתרים נעתקה נשימתי כשראיתי קבוצת נערים מהשומר הצעיר, כיפות על ראשיהם, עומדים, מדליקים נרות נשמה ושרים 'לכל איש יש שם', ובין בית לבית מזכירים שמות יקירים שנספו. ידיד משורר אמר לי שמיד לאחר שהוא מסיים לכתוב שיר, מקבל השיר חיים עצמאיים בפירושים שמצטרפים אליו. והרי זלדה לא התכוונה לכתוב 'המנון', אלא שיר אישי מאוד. כבת למשפחה חרדית ידעה לשלב בשיריה חתירה לקדושה וכן מוטיבים ומאפיינים שונים של סיפורים חסידיים. בשיר הזה יצאה זלדה למסעה בעקבות מדרש תנחומא. כששמעתי את השיר בבירקנאו הבנתי גם שלכל שם יש איש…".
במוצאי יום השואה כ"ז בניסן תשמ"ד, יומו של השיר "לכל איש יש שם", הלכה לעולמה בירושלים המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי, מי שנודעה יותר כ"זלדה".
כך. עם שם. אחד. זלדה.
עוד סיפורים מאחורי השירים הנפלאים מחכים לכם בקבוצה "הסיפור מאחורי"
השואה הביאה עמה את סכנת ההשמדה לעם היהודי – אך כידוע היו אנשים אשר לא יכלו לעמוד מנגד. מקרה נדיר יותר הוא של אומה שלמה שלא עמדה מנגד וסייעה להציל יהודים מידי הנאצים. רבים מאתנו שמעו על המקרה המפורסם של הצלת יהודי דנמרק – כאשר הדנים הצליחו להבריח כ90% מהיהודים במדינה אל שבדיה הנייטרלית. העם הדני כולו זכה באות חסידי אומות העולם, אולם הם לא היחידים שעשו זאת, וראוי לעתים גם להזכיר עם אחר שכמעט ונשכח – האלבנים.
בניגוד לדנמרק המוכרת בצפון אירופה, אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בבלקן שיוצאת דופן רק משום שהיא המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי. במהלך מלחמת העולם השנייה, איטליה כבשה ללא קושי ניכר את אלבניה. מאחר שלשלטון הפשיסטי באיטליה היה סדר יום שונה מהנאצים, ורדיפת יהודים לא הייתה אחת מהמטרות החשובות ביותר שלו (אך היא בהחלט התקיימה, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה) מצבם של 200 היהודים שחיו באלבניה באותה תקופה היה סביר. זה היה מספיק טוב בשביל היהודים בארצות השכנות, ואלבניה הפכה ליעד לבריחה בשביל יהודים שחיו במקומות עם מדיניות אנטישמית בוטה יותר.
חברי המחתרת האלבני שנאבקה בכיבוש האיטלקי והגרמני, תמונה משנות המלחמה
השינוי החל להגיע עם קריסתה של איטליה הפשיסטית. מוסוליני הצליח להימלט לצפון המדינה והפך לשליט בובה בחסות הנאצים. בינתיים הוורמאכט והס.ס. החלו להיכנס לכל המדינות שהיו נתונות תחת שלטון איטלקי והכריזו עליהן כנתונות לכיבוש גרמני ישיר – עם כל מה שמשתמע מכך. שינוי זה הוביל להרעה במצבם של היהודים ולחיסול הכמעט מוחלט של קהילות יהודיות במקומות כמו יוון. אבל באלבניה המקרה היה אחר.
העם האלבני התגייס כולו להצלת היהודים. קוד ה"בסה" של האלבנים – קוד הכבוד המסורתי שלהם – גרם להם לראות את מחויבותם לשלומם של שכניהם כמו נדר שלא ניתן להפר בשום אופן. לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם ולעתים גם להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. משום שבשלב הזה רוב היהודים שחיו במדינה היו בכלל פליטים ממדינות אחרות ולא יהודים ממוצא אלבני, רבים מהם גם קיבלו בגדים אלבניים מסורתיים על מנת שיתערבבו טוב יותר ויראו כמו בני המקום.
רשימת היהודים באירופה לפי מדינות. הרשימה הורכבה בוועידת ואנזה בינואר 1942. באלבניה נרשמו 200 יהודים
כך אלבניה, המדינה המוסלמית היחידה באירופה, הייתה המדינה היחידה במהלך השואה שהייתה נתונה לשלטון ישיר של מדינות הציר ובמקביל מספר היהודים בשטחה גדל. אז למה אנחנו לא מכירים את הסיפור? אולי כי אלבניה באופן כללי לא מוכרת כמו דנמרק, אולי בגלל שלאחר המלחמה היא הפכה לדיקטטורה קומוניסטית שבודדה את עצמה מהעולם (כולל מדינות קומוניסטיות אחרות), ואולי בגלל שהשואה מביאה עמה גם סיפורים גדולים, שמסתתרים מאחורי הזוועות הקשות.
"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'". על הסיפור מאחורי "אפר ואבק"
את "אפר ואבק", אחד השירים המזוהים ביותר בישראל עם השואה, כתב יעקב גלעד לאמו הלינה בירנבאום, סופרת ומשוררת ניצולת שואה, שביוני 1986, ארבעים שנה אחרי ששוחררה ממחנות המוות "ישישה בת חמש-עשרה" החליטה לחזור ולבקר במולדתה פולין. השיר מתכתב עם הביקור ועם "החיים כתקווה", הספר שכתבה בירנבאום בעקבות המסע לשם.
וכך כתבה בינבאום בספרה:
"בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'"
"הבטחתי שאם ארגיש רע, לא אסע למחנות ההשמדה לשעבר. אבל בנפשי פנימה ידעתי, שהם מהווים את המטרה העיקרית של מסעי – לראותם כאדם חופשי! בהחלטה נחרצת זו יצאתי לדרך. אמרתי לבני, שאם יקרה לי משהו ולא אחזור, שלא יצטערו. יהיה זה סימן שהורי רצו, שאשאר איתם… הוא נבהל. לרגע השתתק ואחר-כך מלמל: 'לא, לא יקרה לך רע, את תחזרי בריאה ושלמה.'"
*
וכך, ביוני 1986, הגיעה בירנבאום לפולין עם קבוצת ישראלים. "מנותקת מכולם ומעצמי, התהלכתי על פני עיר מולדתי, בנתיבים שהכתיבו לי החיים שלי." המסע לפולין הפגיש את בירנבאום מחדש עם המקומות שבהם גדלה ועם זכרם של האהובים ושל החיים שנלקחו ממנה, הוא הפגיש אותה גם עם כל פרט של סבל שעברה ושראתה לנגד עיניה.
וכך מספרת בירנבאום על הגעתה למיידנק עם אמה במאי 1943:
"אמא כיסתה אותי במעילה והצמידה אותי אליה בחום. הרוח העיפה חול בעינינו, היתה כה חזקה שבקושי החזקנו מעמד לאחר שעות רבות של עמידה במגרש, לאחד לילות ללא שינה, לאחר הסיוט בקרון. חשבתי: יהיה כבר אשר יהיה ובלבד שיסתיים העינוי הזה… לא אכפת לי כבר מה יעשו בנו!
אמא ליטפה את ראשי, ניחמה והרגיע. – עוד מעט – סבלנות – אמרה – בעוד שעה קלה יובילו אותנו לבית מרחץ, נתרחץ ונחליף בגדים, אחר כך נלך למחנה, לצריפים שרואים מכאן מחרי גדר התיל. ננוח לנו שם, ואחר כך ישלחו אותנו בוודאי לאיזו עבודה בשדה…
– ואת חושבת, שלא יהרגו אותנו? שאלתי.
– בטח לא -ענתה. – הרי בדרך ראינו אסירות בבגדי פסים ועכשיו רואים אותן מרחוק מאחרי גדר המחנה.
– האם בצריפים יהיו מיטות ושמיכות, ואוכל? -שאלתי.
בהשפעת המילים של אמא התחלתי לחלום על בית המרחץ והצריפים. שם אנוח, אוכל לשובע ואתחמם. הרגיז אותי שהתור זז כל ך לאט. כמה זמן עוד יחלוף עד שנגיע לאותו בית מרחץ, אליו שולחים הנאצים קבוצות נשים חדשות ללא הפסק…?
האם יכולתי לחזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן האחרונות שאני מבלה עם אמא?! שאלו השעות האחרונות של חייה? ואני עוד השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחזה הזה! מנין יכולתי לדעת?!"
הלינה מספרת על מות אמה
כעבור כחודשיים במיידנק, נבחרו הלינה וגיסתה הלה לעבור בטרנפורט למחנה אחר:
"אכן היינו מאושרות, הלה ואני, שניחלץ סוף סוף ממיידנק, העומד בסכנת חיסול. הרגע בו עברנו, באחזנו חזק זו בידה של זו, את שער מחנה הנשים, נתקע בזכרוני לתמיד. זה רגע של שמחה גדולה ותקוות גדולות. לא תיארתי לעצמי אפילו, כמה סבל מצפה לנו בעתיד הלא רחוק."
ב"מסע אל העבר" – יומן המסע שלה לפולין, מספרת הלינה על הביקור במיידנק ועל מה אירע אחרי שיצאו אז מהמחנה:
"קבוצת תיירים חלפה על פני ביושבי במורד הדרך, ושוער המוזיאון קרא אלי: 'את מי הרגו לך כאן שכה את בוכה?' קולו צלצל באוזני, כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם החיים – ואילו אני הייתי עם דמות אמי שנרצחה כאן, עם צילה בחלל הריק – ואולי גם עם מותי…
מה יכולתי להשיב לו? הם המשיכו בדרכם, ואני נשארתי עם הרוחות שלי. אני לא מסוגלת להכיל בתוכי הכל. איני רוצה להשלים עם המציאות בשום אופן. רוצה לשכב רק על האדמה הזאת, לכסות את עיני ולזעוק מבעד הדמעות הנוראות, שאז קפאו סביבי ולפתע נשפכו ממני, כמו לבה רותחת. טוב שאיש לא ראה את פני, שכיסיתים בידי. אחר-כך, כאמור קמתי. נכנסתי לתא הגז בו הוחזקתי אז, לפני נצח זמן, במשך לילה שלם – ויצאתי למחרת בבוקר, כיוון שחסר להם גז במקרה. אנשים הקשיבו להסברים של המדריך, המוגשים במספר שפות. חדרתי לתוכם בחוצפה ובפראות, הפסקתי את המדריך באמצע דבריו, ללא סליחה או רשות. נעמדתי בתא הזה, כאילו לי בלבד היה שייך והתחלתי לספר מה אירע כאן איתנו, מה הרגשנו, מהיכן הובלנו ובאיזה תנאים… חדרתי לתוך המלים של מישהו, אל תוך הנשמות וההכרה של האחרים, בלי שישאלו אותי, או יסכימו להקשיב. נחשול ההתפרצות הבוערת הפך למעיין מלים ספוגות דמעות וכאב. כולם בכו. שמעתי נשיפות קולניות, רשרוש ממחטות, בעצמי לא הסתכלתי על איש. לנגד עיני היה רק מה שסיפרתי עליו במתח עצום. לא בכיתי. לא דיברתי מתוך שברון. להיפך. הכל היה רגיל עבורי במשך אותן שנים איומות – וכך גם עכשיו לפתע, כשמצאתי את עצמי שוב במקום הזה, בתא הגז. אכן, רק סיפרתי. אבל זה נשמע כאילו היה זה קולם של כל אלה, אשר היו כאן איתי אז."
הלינה בירנבאום מתארת את הרגעים הנוראים בתאי הגזים
ב-18 ביוני 1986 הגיעה הלינה סוף סוף שוב לאושוויץ:
"היה זה יום קיץ יפה. שמש, שמים כחולים מעל גדרי תיל חלודים, שער המחנה פתוח לרחבה, הצריפים.. הנה זה כאן! זאת אני. השקט והירוק בחוץ מרשים לי לחזור לכאן בכל חושי, ללא פחד. אני שומעת קולות, אנחות כאב, קללות – שוקעת בבוץ, בכל האימה שעטפה עד חנק. פוחדת להרים את הראש להסתכל על סוכות השומרים (מגדלי פיקוח), עכשיו כבר ריקות.
הנה זה כאן השריקות למפקד, הדחיפות המטורפות והמאבק העיקש על מקום 'טוב יותר' במגרש לפני הצריף. הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן-דם כבר לא בן-אדם, לחיי אנוש אין שום ערך, הם לא נחשבים בכלל, אם לא משתייכים לגזע האדונים הגרמנים. כלום לא שווה מילה אנושית, מפני שהיא לא תגדיר את תחתית הגיהנום הזה – היא כבר מיותרת, מגוחכת כאן – ואת שפת הגיהנום, לא חשבו ללמד אותנו קודם.
הכול בוער ונשרף באש הזאת מהתנורים. בריאות שלי ובתוך ליבי כל העשן הזה, ריח הבשר האנושי השרוף. אני נושמת אותו – כל כך חזק וחודר!
האם יכול מישהו להבין כמה ואיזה קשרים מחברים אותי למקום הזה, אפילו לצליל השם שלו, באיזה חוזק אני שייכת למה שהתרחש כאן?!
שרדתי. היום חזרתי לכאן כאדם חופשי!"
*
מאז הביקור ההוא הלינה בירנבאום חזרה שוב ושוב לפולין. היא מסבירה מדוע:
"אנשים שואלים אותי מאיפה אני לוקחת כוח לחזור לאותם זיכרונות נוראים, למקומות ההשמדה, האם זה לא משפיע עלי לרעה?
איך הגרמנים הפכו ל'כאלה' ואם אחרים היום גם יכולים להפוך ל'כאלה'? שואלים אם אני לא מפסיקה לחשוב ולחיות יום יום את אירועי השואה, אם לא רציתי להתאבד כשכבר נספו כל הקרובים שלי, אם אני יכולה עוד להאמין באלוהים אחרי כל הזוועות האלו?
אם אני נפגשת עם מישהו שהיה יחד אתי במחנה, בגטו?
אם אני שונאת את הגרמנים?
איך זה אפשרי שאין בי שנאה?
האם עד היום אני חולמת בלילות ומתענה באותם סיוטים ואם ישנם רגעים בחיי, שאני לא חושבת עליהם?
איך חזרתי לחיים נורמאלים אחרי כל אלה?
האם לא רציתי לסלק את המספר מאושוויץ מהזרוע שלי?
מה הניסיון הכי גרוע משם – ומה הכי טוב?
האם היו גם אנשי אס אס טובים?
האם נתקלתי במישהו מהם אחרי המלחמה?
מה הייתי רוצה להעביר לדורות הבאים ולמה הייתי מצפה מהם?
ישראלים שואלים אותי תכופות איך בני נוער פולנים וגרמנים מגיבים לסיפורים שלי, למה הפולנים הוציאו לאור את הספר שלי? למה רוצים הגרמנים לשמוע ממני על השואה? וכך הלאה והלאה.
מסעותיי לאושויץ ומיידאנק לא משפיעים עלי לרעה, להיפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי. ויודעת ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שנראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה!
בכל זאת אני חושבת שבתנאים מסוימים כל ציבור יכול להיות נתון להשפעה של תעמולה צרת אופק, שנאה גזענית ואמונה עיוורת על קרקע של מושגים וערכים מעוותים, להידרדר 'לכאלה' כמו הם, כמו הגרמנים אז בימיו של היטלר.
לא פעם אומרים לי שאלוהים הציל אותי.
במחנה רק השתוקקתי לחיות, להגיע לסוף המלחמה, כי החיים חזקים מכל. כבר לא יכולתי אז להאמין באלוהים, כשלנגד עיניי שרפו רבבות בני אדם. כשנשמתי את הרצח הגלוי הזה, העולם שתק ושום כוח על פני האדמה לא עצר את זה. גם בשמים לא היה שום כוח כזה.
אנשים במחנה חשבו על נגיסת לחם, לגימת מים, על סנטימטר מרחב כדי לדחוס איפשהו את הגוף המוכה, אכול המחלות. הכול היה שם מוטל בספק מלבד אלפי צורות של מוות בכל פסיעה.
שם היה הגיהנום ובגיהנום אין מקום לאלוהים. אבל, מתעקשים להגיד – אלוהים הוא זה שהציל אותך פעמים רבות כל כך. כן, אני עונה. אבל אלוהים, אם היה כזה, היה צריך לאהוב את כל אחד ואחד מאתנו. מיליוני נרצחים לא זכו להוכחה של השגחה עליונה. מה הם היו עונים על השאלה הזאת?
שואלים אותי מאיפה הכוח לחזור אל אותם זיכרונות.
היתה תקופה שאיבדתי את הסבלנות לדברים רבים שפעם העסיקו אותי – לעתים לא היה בי אפילו רצון לענות לטלפון. השתלטה עלי תחושה שאני חייבת להנציח את החשוב ביותר, בלי לאבד זמן יקר. התברר לי שהחשוב ביותר בשבילי זה להעביר את הזיכרונות ההם. להספיק כמה שיותר."
*
הלינה בירנבאום היא סופרת, משוררת ומתרגמת ילידת 1929. היא הקדישה רבות מזמנה לגלות, למצוא, לתרגם ולפרסם שירים ופרוזה שנכתבו בגטאות ובמחנות הנאצים ומחבריהם ניספו. באוקטובר 2015 קיבלה הלינה בירנבאום את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.
הלינה ממשיכה לכתוב ולספר. ואפשר שגם כעת, כאשר אתם קוראים את המילים האלה, היא מספרת את קורותיה בפני תלמידים ומבוגרים בארץ או בפולין.
