השואה הביאה עמה את סכנת ההשמדה לעם היהודי – אך כידוע היו אנשים אשר לא יכלו לעמוד מנגד. מקרה נדיר יותר הוא של אומה שלמה שלא עמדה מנגד וסייעה להציל יהודים מידי הנאצים. רבים מאתנו שמעו על המקרה המפורסם של הצלת יהודי דנמרק – כאשר הדנים הצליחו להבריח כ90% מהיהודים במדינה אל שבדיה הנייטרלית. העם הדני כולו זכה באות חסידי אומות העולם, אולם הם לא היחידים שעשו זאת, וראוי לעתים גם להזכיר עם אחר שכמעט ונשכח – האלבנים.
בניגוד לדנמרק המוכרת בצפון אירופה, אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בבלקן שיוצאת דופן רק משום שהיא המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי. במהלך מלחמת העולם השנייה, איטליה כבשה ללא קושי ניכר את אלבניה. מאחר שלשלטון הפשיסטי באיטליה היה סדר יום שונה מהנאצים, ורדיפת יהודים לא הייתה אחת מהמטרות החשובות ביותר שלו (אך היא בהחלט התקיימה, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה) מצבם של 200 היהודים שחיו באלבניה באותה תקופה היה סביר. זה היה מספיק טוב בשביל היהודים בארצות השכנות, ואלבניה הפכה ליעד לבריחה בשביל יהודים שחיו במקומות עם מדיניות אנטישמית בוטה יותר.
חברי המחתרת האלבני שנאבקה בכיבוש האיטלקי והגרמני, תמונה משנות המלחמה
השינוי החל להגיע עם קריסתה של איטליה הפשיסטית. מוסוליני הצליח להימלט לצפון המדינה והפך לשליט בובה בחסות הנאצים. בינתיים הוורמאכט והס.ס. החלו להיכנס לכל המדינות שהיו נתונות תחת שלטון איטלקי והכריזו עליהן כנתונות לכיבוש גרמני ישיר – עם כל מה שמשתמע מכך. שינוי זה הוביל להרעה במצבם של היהודים ולחיסול הכמעט מוחלט של קהילות יהודיות במקומות כמו יוון. אבל באלבניה המקרה היה אחר.
העם האלבני התגייס כולו להצלת היהודים. קוד ה"בסה" של האלבנים – קוד הכבוד המסורתי שלהם – גרם להם לראות את מחויבותם לשלומם של שכניהם כמו נדר שלא ניתן להפר בשום אופן. לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם ולעתים גם להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. משום שבשלב הזה רוב היהודים שחיו במדינה היו בכלל פליטים ממדינות אחרות ולא יהודים ממוצא אלבני, רבים מהם גם קיבלו בגדים אלבניים מסורתיים על מנת שיתערבבו טוב יותר ויראו כמו בני המקום.
רשימת היהודים באירופה לפי מדינות. הרשימה הורכבה בוועידת ואנזה בינואר 1942. באלבניה נרשמו 200 יהודים
כך אלבניה, המדינה המוסלמית היחידה באירופה, הייתה המדינה היחידה במהלך השואה שהייתה נתונה לשלטון ישיר של מדינות הציר ובמקביל מספר היהודים בשטחה גדל. אז למה אנחנו לא מכירים את הסיפור? אולי כי אלבניה באופן כללי לא מוכרת כמו דנמרק, אולי בגלל שלאחר המלחמה היא הפכה לדיקטטורה קומוניסטית שבודדה את עצמה מהעולם (כולל מדינות קומוניסטיות אחרות), ואולי בגלל שהשואה מביאה עמה גם סיפורים גדולים, שמסתתרים מאחורי הזוועות הקשות.
עבור רבים מיושבי מחנה העקורים במינכן באפריל 1946 סימן ליל סדר פסח הקרב לא רק סיפור היסטורי על גאולה, אלא גם מציאות חיים הולכת ומתגשמת. את ליל הסדר של השנה הבאה, היא שנת 1947, קיוו רבים מהשורדים שהצטופפו במחנה העקורים לחגוג הרחק מהאדמה שבה נרצחו יקיריהם, האדמה שבה כמעט והצליחו הצורר הנאצי ועוזריו להשמיד אותם ואת כל בני עמם. אלו מהם שהיו בסוד העניינים דיברו על ליל סדר פסח הנוכחי כעל "ליל הסדר של יציאת אירופה".
את התחושות הקשות האלה ביקש אחד מיושבי המחנה בשם יוסף דב שינזון להביא לידי ביטוי בהגדה שחיבר עבור ליל הסדר במחנה העקורים. לצד הקטעים בעברית וביידיש שהוסיף שינזון להגדה המסורתית נוספו חיתוכי העץ של האמן היהודי-הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה "בן-בנימין".
באמצעות התבוננות ישירה בזוועות השואה, אותם חווה אדלר על בשרו בזמן המלחמה, מתכתבים איוריו הקשים עם הטקסט של ההגדה. באיור המתכתב עם המשפט הידוע "שֶׁלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ", אנו רואים חייל יורה במספר אסירים עלובים למראה, בעוד חייל אחר מוליך מסה של אסירים כפופים אל יעד לא ידוע. התמונה הולכת ומטשטשת ככל שנהר האסירים מתרחק ממרכז ההתרחשות.
השילוב בין הכיתוב המסורתי לתמונה המודרנית מאיר את הדרך בה תפסו, ככל הנראה, יוצרי ההגדה את הרגע ההיסטורי שבו חיו ופעלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך לא בכל דור עובר אדם זוועות המשחירות את עולמו ומגמדות את הסבל שחוו אבותיו.
הצורך בדיבור ובהתמודדות עם הנושא האיום מקבל ביטוי מוחשי ומפורש בהגדה באיור קשה לצפייה, שמתחתיו הכיתוב "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים…". אולם, בעוד שבהגדה מוקדש קטע זה לדברי הלל ושבח לאל שהוציאנו ממצרים, ההבעה על פניו של הניצול שבתחתית התמונה נוגדת אפשרות זאת.
עותק של ההגדה התגלגל לידיו של הרב אברהם קלאוזנר. והוא, רב בצבא האמריקני שעמל על הכנות ליל הסדר עבור הצבא האמריקני החונה במינכן, החליט לקיים את הסדר לפי אותה הגדה בשינוי יחיד – הוא הוסיף לה הקדמה הפונה לחיילים בצבאו של הגנרל אייזנהאור (אותו השווה קלאוזנר בהקדמה למשה מודרני).
ההקדמה של הרב קלאוזנר ממשיכה את הקו של שינזון ואדלר, ומשווה בין פרעה להיטלר ובין הסבל שעברו בני ישראל במצרים לסבל היהודים במחנות העבודה וההשמדה.
"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְמִצְרַיִם"
רשימת המוזמנים לאותו סדר, שהתקיים במקביל לסדר של מחנה העקורים במינכן, שמורה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. היא מלמדת שמבין כחמש מאות המשתתפים בסדר הפסח שעליו ניצח הרב קלאוזנר, ושהתקיים בתאטרון מינכן, השתתפו גם מספר ניצולי שואה. מרבית המשתתפים היו חיילים בצבא האמריקני.
רשימה חלקית של המוזמנים לסדר הפסח של הצבא האמריקני במינכן. צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
האות A הוטבעה על עמוד השער של העותק הפרטי של ההגדה שהייתה ברשות הרב קלאוזנר, אות המסמלת את הצבא האמריקני. על אותו שער נכתבו באנגלית התאריך והמיקום של ליל הסדר בו שימשה ההגדה: "מינכן, גרמניה, 16-15 באפריל 1946.”
בימי מלחמת העולם הראשונה היה טשרניחובסקי רופא בבית חולים במינסק. כשלא טיפל בפצועים, טשרניחובסקי כתב, וגם נפגש עם בני הקהילה היהודית, ביניהם הילדה מרים וילנסקי (לעתיד ילן-שטקליס)
המשורר שאול טשרניחובסקי, יליד הכפר מיכאילובקה שסיים לימודי תיכון באודסה, נקרא, ככל בני גילו ברוסיה הצארית, להתייצב בלשכת הגיוס בגיל 21 (1896). שלא כיהודים רבים בתקופתו, שחרדו מפני תקופת הגיוס הממושכת, בין השאר מסיבות דת, טשרניחובסקי לא היה מערים קשיים על גיוסו; ובכל זאת קיבל פטור, קרוב לוודאי בשל עודף מועמדים לגיוס בשנתון שלו.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, והוא כבר אז רופא מוסמך, היה להוט לגלות פטריוטיות ולתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בכך דמה דווקא ליהודים רבים באודסה ובמקומות אחרים, שראו בהצטרפות לצבא הצאר או בסיוע לו דרך להבקיע אל שוויון הזכויות המיוחל. תחילה מונה להיות חבר בוועדה רפואית שמיינה את הכשירים לגיוס מתוך בעלי לקויות גופניות שונות, אמיתיות או מדומות. לאחר מכן קיבל הצעה מגורם בכיר בכנסייה הפרבוסלבית לשמש רופא בבית חולים צבאי שבחסות הכנסייה בעיר מינסק. טשרניחובסקי כתב על תקופת השירות הצבאי הזה סיפורים רבים למדי לאורך חייו. על פי תיאורו, הוא היה מנהל בית החולים בפועל במשך למעלה משנתיים, אך פורמלית היה סגנו של 'יֶרֶמוּנאך', כומר נזיר שלמד רפואה לפני שהצטרף לממסד הכנסייה.
בתקופת שירותו הצבאי המעיט טשרניחובסקי לכתוב. שני שירים ידועים שלו על המלחמה ועל גירוש יהודים במהלכה נכתבו כנראה לקראת סוף השירות ('מנגינה לי' ו'ממנגינות הזמן'). את סיפוריו הרבים על תקופת המלחמה כתב בעיקר בשנותיו בברלין (1931-1922) ובשנות השלושים בארץ ישראל.
עמוד מתוך סיפור המתאר את גיוסו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה
מינסק, כיום בירתה של רפובליקת בלארוס, הייתה אחת הערים החשובות באזור התרבות ה'ליטאי', בהוראתו של המושג הזה בהקשר היהודי. חיו בה באותה עת כ-106,000 איש, מתוכם 45,000 יהודים. הייתה זו קהילה יהודית תוססת מבחינה אידאולוגית, שהציונות ובכלל זה הוראת עברית ופעילות ספרותית בעברית, תפסו בה מקום חשוב. אל העיר התגלגלו בתקופה זו סופרים יהודים (ש' אנ-סקי, ז"י אנוכי). בתנאי התקופה ובאווירת החשד שאפפה את היהודים בתקופת המלחמה כמרגלים פוטנציאליים, יצירת קשר בינם לבין המשורר-הרופא עשויה הייתה להיות בעייתית. ברור, עם זאת, שהיה לטשרניחוסקי צימאון לחברת יהודים, ובעיקר לכל מה שהיה קשור לעברית ולתרבות העברית החדשה. תיאורים בזיכרונות שונים על מפגשיו עם אנשי הקהילה חושפים את הפנים המורכבות של אחד מאבות התרבות העברית הציונית, שנותר עם זאת 'נטע זר לעמך', כפי שהגדיר עצמו בשירו הידוע.
טשרניחובסקי היה גיבור ראשי במסיבה של שמחת תורה בבית משפחת העסקן הציוני יהודה וילנסקי, אבא של משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, שהייתה אז נערה. מיכל רבינוביץ', ביבליוגרף וחוקר, בעל חנות ספרים נודעת, מספר על המפגש:
"כשהגיעה אלינו [הציונים, חובבי השפה העברית] השמועה על עשייתו של טשרניחובסקי בעיר עשייה של קבע, פחד ורחב לבבנו וחיפשנו עצות, כיצד להתקשר אתו ולמשוך אותו אלינו, לחברה העברית. טשרניחובסקי עבר במקרה על בית מסחרי וראה בשלושה חלונות רצופים מוצגים לראווה ספרים עבריים, ולא רק ספרי הספרות החדשה אלא גם "ספרים עתיקים", ומיד הכרתיו. הוא היה הדור בתלבושת הצבאית, בסרטים ובחגורה, הדרבונים במגפיו, שהשמיעו קולם בכל תנועה קטנה שלו, שיוו עליו לוויית חן של גבורה וחביון עוז. ואף הוא הכירני, כי לפני שנתיים בערך, כשהיה במינסק וקרא הרצאה פומבית על שירת ימי הביניים (ברוסית, כמובן), קירבני אליו ושוחחנו ארוכות בענייני לשון וספרות… "חתן" המסיבה [בליל שמחת תורה] היה טשרניחובסקי. הוא היה ראש המדברים בכל עניין ועניין, ודומני שגם ב"גְבורת השְתי" עלה על כולם"."
משפחת וילנסקי כמה שנים קודם לכן: ההורים הודה וד"ר יהודה וילנסקי, האח הבכור מוליה, האח הצעיר מנוליה ומרים בת חמש ורבע בערך. מתוך: חיים ומילים, מרים ילן-שטקליס
על פי זיכרונות מרים יל"ן [וילנסקי]-שטקליס, משפחתה התוודעה במפתיע לנוכחות טשרניחובסקי בעיר בעת ההתכנסות בתאטרון לרגל 'קונצרט יהודי' חגיגי – כנראה למטרות צדקה. סבה של מרים סבל מכובד-שמיעה וביקש להושיב אותו בשורה הראשונה בתאטרון. למרבה תסכולו, הוא מצא עצמו ליד "קצין רוסי, גוי בריא רחב כתפיים, בעל שפם ובלורית לתפארת. נתכעס סבא על הסדרן – מה ראה זה להושיבו ליד קצין רוסי? 'אך הגוי הרגיש בזה' וב'רוסית צחה ובאדיבות רבה התוודע אל הסב, ש'לא הכירו ברגע הראשון רק בגלל תלבושתו הצבאית, ומה שמח סבא!". שניהם ניגשו אל תאם של הורי מרים, והיא הבחינה בהתרגשותם: "הביטי, ילדתי, הסתכלי היטב! [אמר לה האב] זהו שאול טשרניחובסקי שלנו! התכווץ לבי בקרבי מרוב התפעלות, והנה הוא עומד לפני, והוא עצמו יפה ורענן, רחב כתפיים וחזק, גיבור, קורן אור ושמחת החיים […] ולבי מתמלא גאווה."
מסתבר שגם שיעורי עברית, שנועדו בעיקר לפליטי המלחמה, עוררו את עניינו של המשורר. נחום חיניץ, סופר ומורה לעברית ותיק, הותיר לנו תיאור דרמטי על ביקור מפתיע. "פעם לפנות ערב נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני הופיע קצין רוסי בלוויית שני חיילים מזוינים". החשש המידי של המורה והתלמידים היה שמדובר בכוונה להפקיע את המקום לצרכים צבאיים. "השיעור נפסק מתוך בהלה ותימהון. הקצין ביקש סליחה ושאל: "ובכן, מה כאן? קורסים לשפה העברית? והלומדים? פליטים הם? ככה? מותר לשבת קצת ולהאזין לשפת הנביאים? חוחול […] כמוני, בחיי לא יזיק לו כלל וכלל לשמוע צלצול העברית העתיקה." החומר שנלמד באותו שיעור היה השיר 'בשישי בין ערביים' לטשרניחובסקי. לדברי המורה-מחבר המאמר, התלמידים אמנם אהבו את השיר בשל פשטותו ויופיו, אך טענו שסיומו – תיאור ניצחונו של המלאך הרע ('האֵם ּכי [=כאשר האֵם] תֵבְךְּ בפינה/ האיש כי ימטיר קללות פיו, / הילדים ישאו קינה') – אינו 'עברי ברוחו'. בשלב מסוים התערב 'הקצין הרוסי' והעמיד את התלמידים על מורכבות השיר, המראה שניצחון הרע או הטוב תלוי בהתנהגות האנשים, והמלאך הטוב אינו מובטח. מ'מלאך רע' ומאיים הפך טשרניחובסקי למעין אליהו חביב ומושיע.
על אף הזדהותו של טשרניחובסקי עם עַמו ורצונו להיות שותף למאבקיו ולהצלתו, הוא התבונן בו מגבוה וממרחק מסוים. הפליטים שהוא פוגש במעין מחנה שאולתר בשבילם והזוכים לתמיכת הקהילה, מצטיירים לו כאנוכיים וחומדי בצע. לעומת זאת, היה אחוז התפעלות מהתנהגותה של זקנה לא-יהודייה שנתנה לו כסף שחסר לו לכרטיס נסיעה בטראם, בטענה שאולי בנה שבמלחמה זקוק אולי גם הוא לכמה "אגורות" והיא נותנת זאת כמעין צדקה לשמו. טשרניחובסקי ביקשהּ להגיע לבית החולים לקבל את כספה בחזרה "ולא באה".
הנושא, המסעיר עדיין רבים: פרשת היחסים בין ביאליק לטשרניחובסקי, היה מוקד מתח בחי המשורר-הרופא בתקופת המלחמה ולעתים לבש אופי קומי משהו. ערב המלחמה פרסמה הוצאת 'מוריה' שבראשות ביאליק 'מהדורה שנייה בתיקונים והוספות' של שירים של טשרניחובסקי. לפי אוסף 'אנקדוטות ספרותיות' שטשרניחובסקי רשם, "היה חייב לי ביאליק על "שירַי" סכום גדול לערך. והנה באו ימי המלחמה, ואני הייתי עם בית החולים שלנו במינסק." ביאליק ביקשו במכתב ""מפני שעסקי מוריה" יגעים", לקבל שטרות במקום מזומן "ובדיחוי זמן". טשרניחובסקי הסכים – לדבריו, בלא שידע כי באותה עת ממש הרוויחה "מוריה" "ממון רב בספקולציה בנייר". כשהגיעו ימי הפירעון, הוא פנה אל הבנק המקומי, אך התברר שהשטרות חדלי פירעון. מאחר שהיה לחוץ, הסתער על ביאליק במכתבי בקשה להסדיר את החוב, אך לא קיבל כל תשובה. כדי שלא להוציא הוצאות דואר שיהיו גדולות יותר מן הסכום שחייבים לו, ניצל את זכותו כרופא צבאי לשלוח "מכתבים מן המחנה מבלי להדביק עליהם מרקאות [=בולים]". הוא שכפל במזכירות בית החולים 30 גלויות "ובכל יום ויום חתמתי על שלוש גלויות", לכתובתו הפרטית של ב[יאליק], לכתובת 'מוריה', ולביתו של ק[לאוזנר, המוציא לאור בפועל של הספר]. "ובכל יום ויום במשך כשבועיים שלחתי לו 3 גלויות […] עד שקיבלתי מכתב מלא גידופים, אבל גם הכסף בא".
יותר משנתיים התמיד טשרניחובסקי בעבודתו בבית החולים במינסק, שנעשתה בהתנדבות. כרופא הומניסט הוא נאבק להציל או לפחות להאריך את חייהם גם של פצועים קשה, ששאר אנשי הצוות מאסו בטיפול בהם.
עמוד מתוך סיפור המתאר את ראשית שירותו של טשרניחובסקי. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה
עמוד מתוך סיפור המתאר את יחסיו הסבוכים של טשרניחובסקי עם מנהל בית החולים. ארכיון מכון גנזים. לחצו להגדלה
בסיפוריו הוא הותיר לנו תיאורים מבדחים, ולעיתים גם מרגשים, של יחסיו עם פצועי המלחמה והנכים. אחד מהם מתאר מפגש עם קצין שהתעוור. טשרניחובסקי פגש בו בתחנת הרכבת, שהוא ליווה אליה פצועים. "ניגש אלי אדם, במשקפיים גדולות ושחורות [כך], נשען על ידי [=נתמך ב]חייל', ומזכיר לו שהיה אצלו שלושה ימים בראשית אשפוזו.
– ומה [מצבך] עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… […] אני כבר קורא… ואני נהנה מאוד. בפעם השנייה קראתי את "מוּמוּ" של טורגנייב [סיפור מפורסם על צמית נכה שאימץ כלב]. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על פי האלפא ביתא לעיוורים. יהודייה הייתה נכנסת לבית החולים ולימדה אותי, הרחמנייה. ושוב קראתי את "מומו".
לבי התכווץ. כמה וכמה תוצאות המלחמה עברו לפני, אלא מעולם לא התכווץ לבי כשם שהתכווץ עכשיו לסיפורו של עיוור, שקרא שוב את סיפורו של טורגנייב… בפעם השנייה…"
תיאור נרחב יותר של תקופת שירותו של טשרניחובסקי כרופא צבאי במינסק אפשר למצוא בביוגרפיה מאת מחבר הכתבה: ליופי ונשגב ליבו ער (כרמל, 2017).
מקורות לזיכרונות:
חיניץ, נחום, 'פגישה מפתיעה', דבר השבוע, 1.10.1053, עמ' 7-6 [נדפס שוב בספרו במחיצת אישים דגולים, תל אביב, 1971]. ילן-שטקליס, מרים, 'פגישה', דבר לילדים, 20.10.1943, עמ' 19 [נדפס שוב בספרה חיים ומילים, ירושלים, 1978]. רבינוביץ', מיכל, 'עם שאול טשרניחובסקי בליל שמחת תורה (פרק מזיכרונותי)', הזמן (תל אביב), 20.10.1943 [נדפס שוב בתוך ש' אבן שושן, עורך, מינסק עיר ואם, תל אביב, 1975]. סיפורי טשרניחובסקי על תקופת שירותו הצבאי במינסק פזורים בכרכים ו-ז של סיפוריו במהדורת היובל ובספרו שלושים ושלושה סיפורים.
מאז ימי דגניה העליזים ועד קום המדינה לפחות, היה הקיבוץ ראשון המכשירים שבעזרתם ביקשה התנועה הציונית לעצב את היהודי החדש בארץ ישראל. השותפות המלאה בעוני, בגורל וברכוש; העבודה המאומצת בחקלאות חלוצית ביום והישיבות הליליות שנמשכו אל תוך הבוקר – כל אלו היו אמורים לסייע ביצירת אותו טיפוס עברי שורשי החף מכלל הנוירוזות והכניעות הכללית שייבאו, כביכול, היהודים מן הגולה.
קיומו הבלתי נמנע של הרכוש – הן החומרי הן האנושי – הקשה על המהלך הכללי. בתחילת הניסוי, כשהייתה הדלות בשפע, קל היה להתחלק שווה בשווה ברכוש החומרי. הרכוש האנושי היה האתגר הגדול יותר.
כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ הועלו מספר שאלות גורליות הנוגעות לצעירי החברים בקיבוץ: למי שייכים הילדים והילדות שטרם הגיעו לגיל עבודה? האם להוריהם או לקיבוץ? מי צריך לגדל אותם? מה ילמדו? ולא פחות חשוב, היכן ילונו בלילה?
הפתרון שסיפקו מייסדי הקיבוץ נראה למרבית החברות והחברים הטוב ביותר: אם זו אכן אחריותו המלאה של הקולקטיב לדאוג לרכוש, כל רכוש, מדוע שהחינוך והדאגה לילדי הקיבוץ לא יופקדו בידי הקיבוץ כולו?
ההורים עסוקים בעבודתם, ואת החברה החדשה יש לבנות מן היסוד – על בסיס של שותפות קהילתית ולא על בסיס המשפחה הישנה. ולכן, ביום ילמדו מטפלות את ילדי הקיבוץ, בצהריים יעבדו הילדים לפי גילם ויכולתם, בשעות אחר-הצהריים יבלו שעות מספר עם הוריהם ולקראת הערב יחזרו אל בית הילדים להתכונן ללינה המשותפת.
במשך עשרות שנים התקשו ואף נמנעו אימהות ואבות חברי קיבוץ להתמודד עם המעמסה הרגשית שהלינה המשותפת גזרה על מרביתם. היה זה הרי צו התנועה שנקבע כבר בדור המייסדים, אחד מעמודי התווך שעליהם נשען הניסוי הקיבוצי כולו. בשונה מהם, ניגשו ילדות וילדי הקיבוץ אל הלינה המשותפת מכיוון אחר. במאבק בין האידיאלים עליהם חונכו ובין הגעגוע שפיעם בהם, ניצח הגעגוע. הם פשוט רצו לישון קרוב לאימא, ולשמוע סיפור לפני השינה מאבא.
ההבדל בגישות מצא ביטוי בשירי התקופה. שירים רבים נכתבו על הקיבוץ, את רובם המוחלט חיברו כותבים מבוגרים – חלקם אפילו לא קיבוצניקים. 'שיר העמק' לנתן אלתרמן התל-אביבי הוא דוגמה לשיר שכזה. השיר נכתב בשנת 1934 בתור שיר נוסף לפסקול הסרט הציוני 'הארץ המובטחת'.
כיאה לרוח התקופה, מדובר בשיר אידיאולוגי, חלוצי וציורי שמטרתו לספק "מְנוּחָה לַיָּגֵעַ" עת "לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ".
מעטים בהרבה הם השירים שחיברו ילדים על הקיבוץ. המוכר והחשוב שבהם הוא השיר "לילה" שחיבר שלום חנוך בן ה-16 סביב שנת 1962. שלושה עשורים מפרידים בין השיר של אלתרמן לבין שירו של חנוך, שלושה עשורים ושתי נקודות מבט. השיר "לילה" מתאר את חוויות ילדותו בבית הילדים ונכתב מנקודת מבטו של בוגר המוסד המשונה הזה, ולכן לא מפתיע שהוא נכתב בערב אחד – מילים ולחן.
שלום חנוך בצעירותו
חנוך ביצע בחירה מעניינת בשיר: שירי הקיבוץ וההתיישבות של המבוגרים לא חששו להעניק קול לחלוצים, ולשים בפיהם אמרות שפר מלהיטות וקריאות פטריוטיות למען העם והמולדת, ואילו הדבר היחיד ששם חנוך בפיותיהם של החלוצים הצעירים הן יללות (בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת).
גיבור השיר של חנוך הוא הלילה. עידוד הילדים שמתגעגעים לאימא היא המשימה הבלתי אפשרית שהוטלה על כתפיו העגולות, והוא עושה ככל שביכולתו לעמוד בה. הוא מעורר, מסנוור, מכוון, מספר מעשיות ובעיקר, נכשל נחרצות. רק בבית השלישי של השיר, כשכבר נצבט הלב, קורא הלילה לאימא, "עורי", ושוכב. הלילה (והטבע כולו) שנכבש והוכנע בשירי החלוצים, מנסה בשירו של חנוך לכבוש את לב הילדים המתגעגעים, עד שנכנע גם הוא בתורו.
"שנה טובה" מקיבוץ משמרות. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית
שנים ספורות לאחר כתיבת השיר, הלב הצבוט של אימהות קיבוץ משמרות הכניע גם אותן. הן השתכנעו שהזמן בשל לשנות כיוון, ומוסד הלינה המשותפת בקיבוץ משמרות הגיע לקיצו. בקיבוצים אחרים נמשכה הלינה המשותפת בבתי הילדים עוד עשורים מספר. כיום, ישנים כל ילדות וילדי הקיבוצים (אידיאלית לפחות) יחד עם הוריהם.
