"סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.
וזו לשון הסיפור:
'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.
נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?
– לא – אמרתי.
ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?
– טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…
ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?
– כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!
התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…
– נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."
וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.
"בשיר זה אנו רואים את כל הפשטות, האמיתיות, הטבעיות והבהירות שבמשורר. סוף סוף אנו מכירים את ביאליק האמיתי בליריקה שלו"
(ביקורת על השיר בעיתון "הזמן" משנת 1906. לחצו כאן לכתבה המלאה)
ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.
תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.
לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.
השיר שפרץ את מסך הברזל
לאחר שהגיע השיר ליהודי העולם כולו, נעשה "הכניסיני תחת כנפך" לסמל ולחיבור של יהודי התפוצות לעבריות ולארץ ישראל.
עדות לכך אפשר למצוא בסיפור שסיפר עורך עיתון "דבר" חיים שורר, על ביקור שערך ב"שמחת תורה" בבית הכנסת במוסקבה באמצע שנות ה-50, בימי מסך הברזל, כאשר היהודים לא הורשו לעלות לישראל.
הייתה צפיפות מאין כמוה בבית הכנסת במוסקבה בליל כל נדרי. אך צפיפות גדולה ממנה הייתה שם בליל שמחת תורה. הפעם היו גם נשים בקהל למטה, ולא רק ביציעים, ונוער וילדים הרבה! אנשי השגרירות הישראלית היו, כתמיד, על הבמה – מנותקים מן הקהל. אך הקונסטיטוציה של החג הזה הרסה מחיצות. הרי יש לעבור בהקפות בתוך הקהל. ולא יתכן שלא לכבד את אנשי ישראל בהקפות בשמחת תורה.
אין לתאר מה קשה היה לאנשים מישראל ולנכבדי המקום לעבור עם ספרי התורה בידיהם בתוך קהל האלפים, אשר נדחקו בלי הרף והתאמצו להתקרב ויהי מה אל האנשים הישראליים. היתה סכנת נפשות ממש: קישוטי המתכת של ספרי התורה עלולים היו לפגוע קשה בנדחקים ונאלצנו להזהר מאוד בכל צעד, אך אי אפשר היה לעצור את המוני האנשים, נשים וטף. הם היו אחוזי התלהבות ושמחת חג: הם שלחו מרחוק ידים וקצות אצבעות לפחות כדי לנגוע בישראליים או בכנפי בגדיהם. ואלה שהצליחו להתקרב או שעברו לידם, חיבקו, ליטפו, בירכו בעינים נוצצות ובעינים דומעות בעברית ובאידיש: "תהי דרככם צלחה!", "הצליחו בכל מעשיכם!", "שלום למולדת!", והיו שלחשו: "הכניסיני תחת כנפך והיו לי אם ואחות", "אל תיוואש אסיר תקוה עוד שמשנו יעל".
היה זה רצון להביע מקצת שבמקצת מהמתרחש בעמקי הלב, ועם זאת גם לגלות כי לא נשכחו מהם דברי משוררים עברים נערצים. רק לב אבן מסוגל היה לא להזדעזע למראה האהבה הזאת – עד כלות הנפש, ולמגעים הרוטטים האלה של אנשים זרים, רחוקים, ביד או בכתף של 'היצורים האגדתיים' הללו – אזרחי מדינת ישראל".
שיר החיזורים של זלמן שז"ר
השיר, כאמור, זכה ללחנים רבים, הראשון שבהם חובר סמוך מאוד לכתיבת השיר בשנת 1905. רחל כצלנסון-שז"ר כותבת ביומן שלה שבאחת מהפגישות הראשונות שלה עם החבר שלה, בערך ב-1910, ביקש החבר הזה מחברו לשיר לה עבורו את הכניסיני. אותו חבר יעשה לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר.
את השיר החזירה לתודעה הישראלית נחמה הנדל בביצוע המיוחד שלה לשיר בשנת 1960.
גם הביצוע של יהורם גאון ללחן של נורית הירש, מוכר ואהוב מאוד. הירש סיפרה כי הלחינה את השיר כשברקע מתנגנים צלילי החזנות והתפילה ששמעה בילדותה. אפשר שזה עושה את הביצוע הזה למעין תפילה יהודית אוניברסלית.
וכמובן אחד הלחנים המאוחרים יותר, משנת 1980, שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין. איינשטיין סיפר שכבר שנים תכנן לשיר את השיר, שכן "יש בו כמיהה לרוך, לאהבה, לרחמים", וכי הלחן של מיקי גבריאלוב "אינו גונב את הרעיון של השיר".
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים
מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו
כתבות נוספות
"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק
למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?
הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"
