הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

התמונות עוצרות הנשימה שחושפות פרק כמעט ולא ידוע בהיסטוריה הציונית

משלחת מכבי לוב במצעד הנעילה של המכבייה השלישית

כתב: יעקב חג'ג' לילוף, מרכז מורשת יהודי לוב

 

בלוב שלפני מלחמת העולם השניה פעלו שתי תנועות נוער ציוניות: הראשונה, אגודת הספורט "בני-ציון" שנוסדה בטריפולי בשנת 1920, אגודה שהצטרפה ל"מכבי" העולמית בשנת 1926, ולפעילות הספורטיבית והבידורית התווספה פעילות חינוכית תרבותית, שהיה לה גם גוון ציוני, ונטלה חלק במכביה בשנת 1935.

השנייה, אגודת "בן-יהודה", שנוסדה בשנת 1931, הקימה את בית הספר "התקווה", היתה אמונה על מחלקת החינוך ומתן שיעורים בעברית, סייעה לאיגודים מקצועיים ולאגודת הנשים A.D.E.I, הקימה סניפים בבנגאזי ובכל רחבי לוב.

 

תנועת נוער חלוצי, טריפולי

 

אגודות אלו חידשו ואף העצימו את פעילותן לאחר מלחמת העולם השניה. מכבי הקימה את "מכבי הצעיר", הרחיבה את פעילותה הציונית כמו גם הספורטיבית, והשתתפה במכביה השלישית בשנת 1950. "בן יהודה", בסיוע החיילים הארצישראליים ושליחים מארץ ישראל הקימה את תנועת "הנוער", ותנועת "החלוץ", ושתי הכשרות חקלאיות שהכשירה חלוצים לארץ-ישראל.

 

צופים עבריים במבצע התרמה לקרן קיימת לישראל

 

עליית בוגרי תנועות הנוער 1948-1947

 

לצד "מכבי" ו"בן יהודה", קמו תנועות נוער נוספות: "הצופים העבריים", בראשותם של ר' פריז'א תייר ועמוס בוכבזה. אף שהיתה צופית בעיקרה, התקיימה בתנועה פעילות ציונית, וכן "האיחוד", "גדוד מגיני השפה" ו"בני-עקיבא". בשנת 1949 התאגדו כל תנועות הנוער (למעט "מכבי") ב"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא".

מיטב הנוער, בוגרים מכל תנועות הנוער הציוניות, נמנו על חברי ה"הגנה" ועל המעפילים בהעפלה בלתי-לגאלית וכ-800 מחבריהם עלו במסגרת "עליית הנוער".

בלוב העצמאית רק אגודת "מכבי" המשיכה בפעילותה הספורטיבית. אולם בשנת 1953 נסגר המועדון בתואנה המופרכת של פעילות נגד המולדת הערבית הלובית, כביכול, ובכך בא הקץ לפעילות העניפה של תנועות הנוער בלוב, שנמשכה למעלה משנות דור.

 

צופים עבריים בבנגאזי

 

 

נבחרת מכבי טריפולי במשחק רעות עם נבחרת מלחה האמריקנית

 

גלו עוד במרכז מורשת יהדות לוב

קראו עוד – התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

 

 

כתבות נוספות:

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

 




שירה | מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ עָשִׂיתִי. / וְגַם יָפָה מִדַּי לֹא הָיִיתִי הָאֵל עֵדִי. וּבְכָל זֹאת

שירים חדשים מאת מרים גולן, ענת שרון-בלייס ורונה ברנס

Paul Klee, Bird Wandering Off

מרים גולן

מתוך "קריעה"

1.
לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ כָּתַבְתִּי: מִמָּה עֲשׂוּיוֹת הַשָּׁנִים.
שְׁנֵי אֲנָשִׁים תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק.
קְלַסְתֵּר לְלֹא הֶרֶף
קְלִפַּת קוֹל
נְסִבּוֹת בְּמַסְוֶה הִגָּיוֹן.

חֲלוֹם עַל מְצִיאוּת הָיָה לִמְצִיאוּת
וּבְסוֹף כָּל הַדְּרָכִים חָזַר
אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹ.
שְׁנֵי אֲנָשִׁים
תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק.

2.
בְּאוֹתָהּ מִדָּה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.
דָּבָר בִּי לֹא הָיָה חָשׁוּב מִלְּבַד הָרָצוֹן
וְהָרָצוֹן הָיָה אֵין רָצוֹן

כְּמוֹ בְּתַשְׁדִיר יָשָׁן עַל הַיְלָדִים הַמְיֻחָדִים הַסְּגוּרִים בְּעוֹלָמָם.
הֵד מְלַוֶּה אֶת כָּל הַדְּבָרִים וּבְקֹשִׁי שׁוֹמַעַת
קִיר הַזְּכוּכִית, שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו

עִיר מִקְלָט מְבַקֶּשֶׁת עִיר מִקְלָט
חֲלוֹם מְבַקֵּשׁ חֲלוֹם
כְּאֵב מְבַקֵּשׁ כְּאֵב
יַד אֱלֹהִים בָּעוֹלָם אֲחוּזָּה בְּיָד
וְאֵין עוֹלָם
אֱלֹהִים,
מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יָפָה מִדַּי. בִּקַּשְׁתָּ

וְגַם: נִידָה וְכַשְׁרוּת וְשַׁבָּת.
עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נָשִׁים מֵתוֹת בָּעֵת לֵדָתָן

אֲנִי חָיִיתִי.
לֵדוֹת קָשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת וּבוֹדְדוֹת
אֲבָל חָיִיתִי

מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ עָשִׂיתִי.
וְגַם יָפָה מִדַּי לֹא הָיִיתִי הָאֵל עֵדִי. וּבְכָל זֹאת

הַקִּנְאָה הָעֶצֶב הַחֲרָדָה.
לֹא הִפְרִיעוּ לִי לַחֲלֹם

מִגְרָשׁ גָּדוֹל וּפָעוּר חֶצְיוֹ חָפוּר צַנֶּרֶת
וְשֶׁלֶט כָּאן יִבָּנֶה בַּיִת
תַּאֲרִיךְ סִיּוּם

עָבָר אֲבָל הַדַּיָּרִים

3.
אֲנִי אַחֲרֵי הָאֵבֶל כְּבָר. אָמַרְתִּי לְךָ
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי.

כְּמוֹ שֶׁלֹּא אוּכַל לוֹמַר הָאַהֲבָה מֵתָה
לֹא בִּגְלַל חִיּוּתָהּ
אֶלָּא בִּגְלָלָהּ.

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ לְפָנֶיךָ
וְאֹהַב אוֹתְךָ אַחֲרֶיךָ

כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הַחַיִּים
כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הַחֲלוֹם

תְּנוּעָה מַקְבִּילָה בַּמֶּרְחָק
נִמְשֶׁכֶת אֶל נְקֻדַּת הַמּוֹצָא
שֶּׁהִיא נְקֻדַּת הַסּוֹף.

מרים גולן היא משוררת ירושלמית, מתגוררת במודיעין. ספר ביכוריה 'ללה מרי' זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם פרס טבע לשירה ופרס שרת התרבות. השירים בגיליון זה – מתוך ספרה 'אל העיר' שיראה אור השנה.

 

ענת שרון בלייס

בראשית

הִנֵּה קִיר
עָלָיו אַתְּ נִשְׁעֶנֶת,
כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לִבְשַׂר הַבְּאֵר
שֶׁאַתְּ טוֹרֶפֶת כָּל יוֹם.
הַמַּיִם מְרַחֲפִים וְחֶבֶל חֲשֵׁכָה
מִשְׁתַּלְשֵׁל אֶל הַתֹּהוּ.

הַרְפִּי אֶת הַגַּב
הִכַּנְסִי אֶל הַשָּׂדֶה

רִכְנִי אֶל התְלָמִים צְרוּבֵי האוֹר
וְהָבִיאִי לָהֶם זֵעַת אָפַּיִךְ

וַיְהִי לֶחֶם
יוֹם אֶחַד.


יָנוּאָר
יוֹם רְבִיעִי
הַשָּׁעָה שָׁלשׁ.
הָאוֹר הַמַּכְמִיר שֶׁל הָעֵמֶק
מַצְהִיב וּמַאֲפִיר.
שָׂדֶה פָּרוּע
תְּלָמִים שׁוֹקְקֵי גֶּשֶׁם
הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים
וְאֶפְשָׁר
לָגַעַת בַּחֶרֶב.


לָשִׂים מֶרְחַק בֵּינָהּ וּבֵינִי
לֹא לָרֶשֶׁת אֶת הַקוֹל
אֶת תְּנוּעַת הַיָדַיִם
לִבְחֹר בְּעֵשָׂו
לְוַתֵּר עַל הַבְּרָכָה
עַל הַבַּיִת

ענת שרון-בלייס פרסמה שני ספרי שירה: 'האדמה היא מרחק' (הקיבוץ המאוחד, 2004) ו'צדו של המרחק' (קשב לשירה, 2013). כלת פרס אקו"ם בעילום שם ופרס ברנשטיין לשירה. עורכת ומגישה תוכניות ספרות ותרבות ברשת 'כאן תרבות'. מנהלת תחנת הרדיו האקדמית 'קול יזרעאל'. מחזור שיריה "מכתבים לאורפיאוס" עובד למופע מחול תיאטרלי. חיה בעמק יזרעאל.

 

רונה ברנס

כדבר אל אנשים

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל בְּנֵי אָדָם.
עוֹמֶדֶת וּמְדַבֶּרֶת אֶל בְּנֵי אָדָם.
מֵעֵבֶר לַכְּתֵפַיִם אֲנִי רוֹאָה צִפּוֹר.
מַעֲקֶה עוֹמֵד בַּשֶּׁמֶשׁ.
יוֹנָה עַל סַף הַגַּג.

לְעִתִּים כְּשֶׁהַחַלּוֹן פָּתוּחַ,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל עַצְמִי.
אֵיךְ הָיָה הַיּוֹם.
אֵיךְ עָמְדוּ שָׁמַיִם.

 

ביקור בקיבוץ

אֶפְשָׁר הָיָה לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילֵי הַבֶּטוֹן שֶׁנִּבְקַע
וּבְרֵיחַ הַתּוּת שֶׁנָּדַף
מִן הַצְּלוֹחִית,
אַךְ כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא צְוִיחַת הָעוֹף הַדּוֹרֵס,
שֶׁנּוֹתֶנֶת לַלַּיְלָה אֶת שְׁמוֹ.

רונה ברנס היא משוררת, סופרת ועורכת שותפה בכתב העת 'עירובין', שגיליונו השלישי הופיע השבוע. נולדה בחיפה, חיה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרה הראשון 'חצץ אדמה' בהוצאת 'חבר לעט'.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

עץ נופל ביער | "שירת האבהוּת"

"במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק". מיה טבת דיין בארבע מחשבות על "הדלתא של חייך" ליקיר בן־משה

Children of the Sea, Jozef Israëls, 1872

מאת מיה טבת דיין

"לִבִּי גּוֹסֵס אַהֲבָה", פותח יקיר בן־משה את ספרו, הדלתא של חייך, ובבת אחת מפרק את הביטוי המוכר עד זרא "למות עליך" לכדי מהלך רגשי מעודן, מתמשך, דועך, ובה בעת מלא חיים, של אהבה ("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7). אצל בן־משה לא מדובר באהבה רומנטית וגם לא באהבת הטבע, יפעת העולם או אלוהים, אם כי כל האהבות הללו נוכחות בתוך האהבה שעליה הוא מדבר. "אִלְמָלֵא שְׁעַת הַבֹּקֶר יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת גּוּף אֶחָד", הוא מוסיף ומתייחס לבנו איתמר בשעת היקיצה בבוקר, שהיא גם שעת ההיפרדות היומיומית זה מזה ומהמיטה. בכך גם כל מה שחשבנו עד עתה על יקיצת הבוקר והאסוציאציות הנלוות לה מתפרק: היקיצה היא הרגע שלפני הפרידה. רגע השיא של האהבה. רגע החיים שממנו כבר נראה המוות: מדי בוקר בן־משה גוסס מאהבה לבנו.

 

1. על בריאת האב
התמה הזאת שבה ועולה אצל בן־משה: אלמלא קריעת הבוקר – לא היו אב ובן, אלמלא מת דבר אחד לא היה נולד אחר. דברים גוססים ומתים תדיר, ואחרים – נולדים ונבראים על פניהם. הנה, למשל, רגע לידתו של בן־משה כאב:

שֶׁבַע וָחֵצִי שָׁנִים אֲנִי מִתְנַשֵּׁף עַל חֶבֶל דַּק.
שְׁעוֹן הַיָּד שֶׁלִּי נֶעֱצַר בְּאַפְּרִיל 09',
רֶבַע
לְאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

מת גבר, טרום־אבא, זה שהשעון שלו היה תקין, הנשימה סדורה, זה שלא התנשף ולא צעד על חבלים דקים. ובמותו נולד בן־משה האב. כמי שמגיח אל תוך גוף חדש, אל תוך עולם חדש – הוא מתבונן בפליאה דקה ומעודנת בניסיון להגדיר את עצמו מחדש:

אַתָּה מְלַטֵּף רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד
שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לוֹ בְּנִי,
בְּשָׁעָה שֶׁכַּף יָד שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁאַתָּה מְכַנֶּה אוֹתָהּ אִשְׁתִּי
מְטַפְטֶפֶת מֵי חַמְצָן
אֶל אָזְנוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁקּוֹרֵא לְךָ אַבָּא,
וְאוֹחֵז בְּכַף יָדְךָ בִּכְאֵב

("בקצף השתיקה", עמ' 31)

בן־משה מתבונן לא רק בשמות הדברים, אלא גם בחוויה שלהם. מבקש לחבר התבוננות לפעולות, לזהות צורות, להכיר בכאב, לראות את היופי. מהו תפקידה של השירה במקום הפגיע הזה של ההתבוננות במי שאתה עצמך נברא להיות? נדמה שהיא מרחב מוגן שבו שאלות כמוסות ביותר יכולות להישאל. בן־משה הופך במילים, לא מצפה לתשובה וממשיך לשאלה הבאה, חושף בנדיבות מול קוראיו את תהום חוסר הידיעה כולה:
מָה זהֶ לָדַעַת שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אַבָּא,
[…]
מָה זהֶ לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לָדַעַת
אַבָּא, בְּעוֹדְךָ יֶלֶד קָטָן בְּגיִל הָעֲמִידָה,
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מְקֻפָּל
בְּתוֹךְ צִדְפָּה רֵיקָה.

("פעם ועוד פעם", עמ' 55)

 

2. על בריאת העולם
הַאִם אָסַפְתָּ אַחֲרֶיךָ כָּל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ בַּחֲלוֹם
אֲניִ שׁוֹאֵל אֶת מִיכָאֵל מִדֵּי בֹּקֶר

("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7)

איזה מין אבא הוא בן־משה? על פי מה שהוא מעיד על עצמו בשיריו, לא מדובר באבטיפוס המוכר לנו של אב. הוא מעיר את ילדיו בבקרים ומרדים בלילות, מתמודד עם בעיות בריחת שתן ומנקה אחריהם את הספה, מפריד חלום מערוּת וסדר מבלגן, הוא כוחות האו"ם בבית של שני בנים, הבורר הגדול, ובה בעת גם מי שאינו יודע את התשובה, שיושב על ספסל נמוך ממידותיו ומסייע לילדיו בפעולה היומיומית המעודנת, השמורה רק לילדים ולאלוהים – בריאת העולם מחדש, שעה־שעה, מתוך בדיה וערבוב:

מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי בּוֹדֶה מֵחָדָשׁ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.
מְעַרְבֵּב זְמַנִּים, אָבָק וְהַפְסָקוֹת אֵשׁ,
יוֹצֵק זֵעָה לְתוֹךְ מִלִּים,
וּמַרְדִּים אֶת יְלָדַי חֶרֶשׁ בְּמִטּוֹתֵיהֶם,
שֶׁלֹּא יֶחְסַר לָהֶם דָּבָר.

("על שרפרף נמוך", עמ' 11)

העולם שנברא הוא עולם של אבהות פואטית, סיזיפית, יומיומית, ויש לו מערכת חוקים פיזיקליים משלו, ניתן לאחוז בו את הזמן, ניתן לשנות את כוחות הכבידה:

אֲנִי אוֹחֵז אֶת אַפְּרִיל 09' בְּשִׁנַּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ,
שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט, שֶׁלֹּא יֵרָקֵב, שֶׁלֹּא יִתְמַלֵּא תּוֹלָעִים.
שִׁנַּי הַשְּׁבוּרוֹת מְלֵאוֹת עָסִיס וּמָעוֹף.
זֶהוּ כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁלִּי.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

בעולם האבהות הנברא גם מושגי מרחב ועומק מקבלים ממדים חדשים:

אֲנִי יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ אֶל חַדְרִי.
הַבַּיִת גָּדוֹל וּמוּזָר, מֵטִיל צֵל עַל הָעוֹלָם.
לְעִתִּים, כְּשֶׁהָאוֹר מוּצָף דְּמָמָה,
נִתָּן לִשְׁמֹעַ אֶת הָאֹפֶק מִתְבַּקֵּעַ לִשְׁנַיִם.
הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲדָרִים הוּא כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ.

("בשעות ערב", עמ' 23)

בן־משה מתייחס אל גבולות הבית כאל גבולות העולם ובכך "מפקיע" תמה הנכרכת בדרך כלל ביצירותיהן של סופרות, משוררות וציירות עוד מאז ימי הבארוק: בעוד גברים מיקמו את יצירותיהם בטווח רחב של פנים וחוץ, נשים נהגו להתייחס ביצירותיהן אל הבית כאל לב העולם, ובהתאם – כאל מרחב התייחסות יחיד ליצירה. בן־משה אמנם יוצא בשיריו החוצה (למשל אל גן הילדים, או אל גן מאיר בתל אביב), ועם זאת הוא מאמץ נקודת מבט "נשית" מאוד כשהוא מזהה בביתו את צל העולם, את המוזרות והזרות שבדרך כלל מאפיינות את החוויה האנושית בחוץ, את האופק, ובסופו של דבר כשהוא קובע שכל מה שישנו מבחינת חלל הוא המרחק בין החדרים, שהוא המרחק בין אב לבנו.

 

3. על האבהות הגאולית
מתוך עולם האבהות הטרייה והפואטיקה של הבריאה ניתן לטעות לרגע ולשכוח שמדובר בחיים הלא פשוטים שמזמנת ההורות לילדים צעירים; עמלנות סביב השעון, דאגה בלתי פוסקת, הניסיון לראות בה בעת את הילדים במלואם ואת עצמך שמעבר לילדים במלואך. גם כאן ממשיך בן־משה במעשה הנדיבות שלו ומזמין את קוראיו אל הרגעים האינטימיים של הקושי. למשל, בשמונה מילים על שמונה דקות, הבהלה הזאת, המוכרת לכל הורה:

שׁוּב שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ
שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת לֹא הִבַּטְתִּי בָּעֲגָלָה

("טשרניחובסקי שוק בצלאל", עמ' 60)

העיסוק היומיומי בפרטי הפרטים הקטנים והמתישים כל כך של ההורות הופכת אצל בן־משה להלכה דתית ממש: יומיומית, מקודשת מכוח היותו מקדש אותה:

הַמִּיסָה שֶׁלִּי מַתְחִילָה
בְּשֶׁבַע וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת בְּדִיּוּק.
אֲנִי מְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל מִיכָאֵל, אֶת רַגְלָיו שֶׁל אִיתָמָר,
בּוֹלֵעַ דְּמָמָה אֲרֻכָּה וּפוֹתֵחַ אֶת תְּרִיסֵי הַחַלּוֹן.
אוֹר הַחֶדֶר רַךְ כְּמוֹ תְּפִלָּה.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק:

עַל הַקִּירוֹת מְצֻיָּרִים פְרֶסְקָאוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים שֶׁהָיוּ וְאֵינָם:
סִפְרֵיהֶם שֶׁל זַךְ, ווֹלָךְ, שֵׁיקְסְפִּיר, גוֹלְדְבֶּרְג וְטוֹלְסְטוֹי
נוֹצְצִים בִּשְׁלַל צְבָעִים, אַךְ אֵין בְּכָךְ
לְהַצִּיל אֶת עֲתִידָם.
כֻּלָּם נִדּוֹנוּ לְמֶרְחָק אוֹ לְשִׁכְחָה,
כְּשֶׁמִּיכָאֵל וְאִיתָמָר מִתְעוֹרְרִים בְּאִטִּיּוּת
וְנוֹעֲצִים בִּי לָרִאשׁוֹנָה אֶת יְדֵיהֶם לְחִבּוּק גּוֹאֵל.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

 

4. האם יש סיכוי לשירה באבהות?
זך וגולדברג, שייקספיר וטולסטוי – קדושים הנשכחים עם היפקחות עיני הילדים בבוקר – מעלים את השאלה הבלתי נמנעת, ששבה ועולה בחקירת האבהות של בן־משה: האם אפשרי לשירה לדור בכפיפה אחת עם האבהות? האם אין משמעותה של האבהות הכחדת הרוח? שהרי בן־משה אומר בחצי אירוניה (ואין הורה שלא ימצא את עצמו מחייך בחיוך חצי מתוק חצי מר):

אֵינֶנּיִ תַּפּוּחַ, אֲניִ לֹא חַיָּב לִנְשֹׁר
כְּדֵי לְהִפָּרֵד מֵהָרוּחַ, נוֹלַד לִי יֶלֶד

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

וכאשר בנו שואל אותו "אבא מה זה", עונה בן־משה:

אֵין מָה לִדְאֹג. זהֶ רַק הָעוֹלָם
שֶׁגָּדֵל לִנְטֹשׁ אוֹתָנוּ עִם בּוֹא הַמִּלָּה.

("שירת האבהות", עמ' 79)

אם להוסיף על כל זה, בן־משה מונה את כל מה שאינו מגלה לילדיו, ובין האמיתות הנוראיות על העולם – גם עובדת קיומו של צליל ריק:

רַק עַל הִיטְלֶר אֵינִי מְסַפֵּר דָּבָר.
אֲניִ מַסְתִּיר אֶת שִׁבְרֵי הַזּכְוּכִית שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,
שֶׁיְּלָדַי לֹא יִסְתּוֹבְבוּ שָׁם יְחֵפִים, בַּחֹשֶׁךְ.
צְפוּדִים בְּמִטָּתָם,
מִיכָאֵל וְאִיתָמָר מַקְשִׁיבִים לִי מִדֵּי עֶרֶב.
הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ עָגֹל,
מַדִּיף רֵיחַ מָלוּחַ שֶׁל מַסָּעוֹת, גַּלִּים וָחֳרָבוֹת,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ בְּמֶרְכָּזוֹ צְלִיל רֵיק.

("על כיסא נמוך", עמ' 11)

משורות אלה ומאחרות אפשר שהופעת הילדים מסמנת הכחדה של כל סיכוי לשירה. ועם זאת, באופן פרדוקסלי, בניגוד גמור למה שנאמר בשירים, עולים השירים עצמם מתוך מסדרונות ביתו של בן־משה כמו צמח בעל רצון משלו לנבוט מתוך קיר סלע, או בלב ים – מתוך היומיום התובעני, העשוי אלפי פעולות קטנות, חסרות השראה כביכול, מטמטמות שכל לפעמים – שירה בהירה, ששולחת זרועות אל ההיסטוריה ואל העתיד, אל כותבים אחרים ואל רעיונות, אל אימפריות שנפלו לטובת זו האימפריה הביתית הקמה.

אותו רעיון עולה על דרך השלילה, כשבן־משה מנסה לעזוב את ביתו, והשירה מתה עם עזיבה זו:

אַחֲרֵי הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי עָזבְַתִּי אֶת הַבַּיִת.
עַל הַמִּדְרָכָה מָצָאתִי שְׂפָתוֹן רֵיק,
כָּתַבְתִּי בּוֹ אֶת הַגְּרוּעִים שֶׁבְּשִׁירַי הַחֲדָשִׁים.
כָּתַבְתִּי "בּוֹא", כָּתַבְתִּי "לֵךְ".
הוֹשַׁטְתִּי פָּנָס אֶל סוֹרַג פָּניַ וְהִתְגַּלּוּ בִּי
כָּל הַפָּניִם. קָהָל רַב גָּדַשׁ אֶת הַפַּרְצוּף.
כִּבִּיתִי אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ, מָחָאתִי כַּף
אֶל כַּף. חָזרְַתִּי הַבַּיְתָה
("אמנות האור", עמ' 33)

אז מהם היחסים בין שירה לאבהות ולבית? נדמה שהאבהות מצמצת את הזמן ואת מרחבי התודעה, ובה בעת נדמה שדווקא מתוך הצמצום הזה עולות השורות הבהירות ביותר, המזוככות ביותר. בן־משה מצליח לשהות בתוך הסדקים המצומצמים האלה ובה בעת להתבונן בהם. נדמה לי שאין הורה כותב שלא יזדהה עם המצב הזה עמוקות.

ייתכן כי מעל הכול, תפקידה העילאי של השירה מתגלה דווקא ברגעי היומיום שבין אב לבנו: בן־משה ממשיך כאן תפיסות דתיות עתיקות מהעת הקלאסית, מהמזרח ומהמערב גם יחד, כשהוא מעניק לבנו את הכוח להנציח את אביו, והופך את השירה לכלי הנצח. באמצעות המילים האב מבקש להיות מוטבע בבנו. נצח זמני – בן־משה אינו מוליך את קוראיו או את עצמו שולל בעניין הזה – ועדיין, הנצח היחיד האפשרי לנו. בן־משה משליך את כל יהבו על זה. כמעט נואש. כמעט תמיד מלא יראה. נדמה לי שהספר הזה כולו מתנקז לשורות הללו:

אֲניִ מַעְתִּיק
אֶת נְשִׁימָתִי לִנְשִׁימָתְךָ, אִיתָמָר.
מְלַטֵּף אֶת הַפֶּה,
בּוֹרֵא בְּךָ מִלִּים חֲדָשׁוֹת,
מְלַמֵּד אֶת הָעוֹלָם לָלֶכֶת דַּרְכְּךָ
כְּשֶׁאָנוּ פּוֹרְחִים זהֶ לְתוֹךְ זהֶ.
אַל תִּשְׁכַּח, בְּניִ.
("מיום ליום", עמ' 27)

 

"הדלתא של חייך", יקיר בן־משה, הוצאת מוסד ביאליק, 2017
ד״ר מיה טבת דיין, חוקרת שירה סנסקריטית והינדואיזם, פרסמה את הרומן 'אלף שנים לחכות' (כנרת זב״מ, 2011) ואת ספרי השירה 'ויהי ערב, ויהי תוהו' (פרדס, 2015) ו'לאן שנצוף שם בית', שראה אור לאחרונה בסדרת 'כבר' (מוסד ביאליק).

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

וּבְעִברית | "בניחוח מוזר של עולם"

תרגומים לשיריו של המשורר הקובני ויקטור רודריגס נונייס. מספרדית: טל ניצן

Winslow Homer, Santiago de Cuba, Street Scene

ויקטור רודריגס נונייס
Víctor Rodríguez Núñez

מספרדית: טל ניצן

הדרמה של מרקו פולו

למרגרט רנדל

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת סוּפוֹת הַחוֹל שֶׁל מָנָגוּאָה
אֶת הַשֶּׁלֶג הָעֵירֹם
עַל הָאֳרָנִים בַּדֶּרֶךְ לִסְמוֹלִיאַן
וְאֵיךְ מִתְוַכְּחִים בֵּינֵיהֶם הַדְּגָלִים עַל הַמִּגְדָּל
בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל פּוּאֶרְטוֹ רִיקוֹ

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת הָאֲבָנִים הַמְּכֻשָּׁפוֹת שֶׁל פָּלֶנְקֶה
אֶת מִפְרַץ הַדְּבַשׁ
שֶׁשָּׁכַח הַקַּיִץ בְּפּוֹנְטָה דֶּלְגָּדָה
וְאֶת הַכִּכָּר הָאֲדֻמָּה הַהִיא
שֶׁצִּיֵּר קַנְדִּינְסְקִי

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
וְזֶה מַעֲמִיק אֶת צַעֲרִי
אאאאאאאאאאאאאדָּבָר אֵינוֹ שַׁיָּךְ לִי

 

השיר של ניקָה 1

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הָאָבִיב הֲכִי הוֹזֶה
קָרוּי חֹרֶף
וְהַכֹּל בָּהּ מִשְׁתַּנֶּה בֶּאֱמֶת
מֶמְשָׁלוֹת וְנוֹפִים
וְהָרֵי גַּעַשׁ הוֹפְכִים בְּסוֹף הַלַּיְלָה
אאאאאאאאאאאאאאאאלַאֲגַמִּים
רָאִיתִי
וְלֹא בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָאֲיֻמָּה מִכֻּלָּן
בְּעִיר הָרְפָאִים
אֶת הַיְּלָדִים הַזְּקֵנִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אאאאאאאאאאאאאאאאאמְחַיְּכִים

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הַחֲרָקִים
מוֹצִיאִים מַחְשְׁבִים מִדַּעְתָּם
וְהַשְּׁקִיעוֹת
אאאאאהַבּוֹעֲרוֹת
מַחְוִירוֹת בְּקִנְאָה
מוּל בְּשָׂרָהּ שֶׁל פִּיטָאיָה
רָאִיתִי
אאאלֹא גַּנִּים
אֶלָּא עֲצָמוֹת פּוֹרְחוֹת
תַּחַת הַיָּרֵחַ הָאָדֹם
אאאאאאאאאאאשֶׁל הָאַכְזָר שֶׁבַּקֵּיצִים

 

סונטה שחורה

אֲנִי מַכִּיר אֶת הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
עַל פִּי רֵיחַ הַכּוֹכָבִים הַמֻּבְהָק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַצּוֹעֵק הַזֶּה שֶׁל הַדְּבָרִים
שֶׁלֹּא יִשְׂרְדוּ

מִיהֵם הַשּׁוֹכְבִים
בַּקְּבָרִים הַפְּתוּחִים שֶׁל חֲלוֹמֵךְ?
הַאִם נִכְנְסוּ אֵלַיִךְ
מִשֶּׁחָשַׂף אוֹתָם הַגֶּשֶׁם?

שְׁעוֹן הַדְּבוֹרִים
מַרְאֶה אֶת שְׁעַת הַזּוּלַת
בִּמְהֵרָה יַתְחִיל הַמִּסְחָר בַּנְּשָׁמוֹת

מַדּוּעַ הַיָּרֵחַ בּוֹהֵק
רַק בְּמַבָּטָם שֶׁל הַמֵּתִים הָהֵם?
הַאִם אַתְּ זוֹ הַמְּשִׁיבָה אוֹתִי לַחַיִּים?

 

מָסוֹרָה*

בָּאֲגַף הָאָדֹם הַחוֹלִים
קַשּׁוּבִים לַקּוֹל כְּמוֹ לְחֶרֶב
מְאַיְּתִים אֶת הַמִּלָּה אִצְטְרוּלָב
הַכְּלוּם אֵינוֹ מַפְרִיעַ

דְּרָשָׁתוֹ מְפַכָּה מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
אָזְנֵי הַמָּוֶת
בְּצִלּוֹ הַמַּרְדָנִי שֶׁל עֵץ סֵיבָּה
כֹּחַ רְצוֹנוֹ הַהִידְרָאוּלִי

הַמַּיִם לֹא זוֹרְמִים בְּנָתִיב אֶחָד בִּלְבַד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יוֹדַעַת שֶׁתִּקְמַל
לָכֵן הָאֻמְלָלוּת קוֹרֶנֶת

עָצְמָה יְרֻקָּה הוֹדֶפֶת אֶת שְׁלֹושׁ הַנְּקֻדּוֹת
הַמָּוֶת אִלֵּם
אאאאאאהַחַרְצִית מְדַבֶּרֶת בִּזְכוּתְךָ

 

*שמו של בית חולים פסיכיאטרי בהוואנה

 

ויקטור רודריגס נונייס (הוואנה, קובה 1955) הוא משורר, עיתונאי, מבקר, מתרגם ומרצה. פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שרובם ככולם זכו בפרסים בינלאומיים. מבחרים משיריו ראו אור בשבע ארצות בספרדית, וכן בגרמנית, סינית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, מקדונית, סרבית ושוודית. מבחר ראשון משירתו בעברית, 'בניחוח מוזר של עולם', יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס, בתרגום מספרדית של טל ניצן.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18