הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

צאו איתנו למסע בעקבות מנהגי החתונה המגוונים והמרתקים של יהודים מרחבי העולם.

צילום רפרודוקציה: אלעד שריג. מתוך התערוכה "חוטים של משי", בית התפוצות

"מי מזווג זיווגים בעדתך? (שדכן, הורים, שכנים, מלמד, קשרי אהבה)" הייתה השאלה הראשונה ב'שאלון חתונה' שהפיצה בינואר 1947 המחלקה לפולקלור של החברה העברית ל'ידע-עם'. על שאלה זו (ו-32 שאלות נוספות) התבקשו לענות עשרות עולים יהודים "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון". התשובות שהתקבלו מרכיבות פסיפס עשיר של מנהגי עדות ישראל בתפוצות.

 

שאלון החתונה שהופץ על ידי החברה העברית לידע-עם בינואר 1947. המשיבים התבקשו לענות "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון"

 

בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת בשיא כוחה ונראה שמכונת המלחמה הנאצית בלתי ניתנת לעצירה, הקים בשנת 1942 החוקר יום-טוב לוינסקי בארץ ישראל את החברה העברית ל'ידע-עם' על מנת לתעד ולשמר עבור הדורות הבאים את מסורות הפולקלור היהודי בתפוצות ובארץ. בינואר 1947 חילקו מאות פעילי החברה שאלוני חתונה במטרה להרכיב תמונה רחבה ככל הניתן של מנהגי החתונה הנהוגים בכל עם ישראל.

לא מעט מאותם שאלונים מולאו על ידי נערות ונערים שראיינו את הוריהם וסביהם; הצעירים סיפקו את העברית, והמבוגרים – את הסיפורים. התשובות שנשלחו משקפות חלק חשוב מאין כמותו של ההיסטוריה היהודית: כיצד מתחתנים יהודים בקהילות שונות בתפוצות?

 

חתונה משנות ה-20 של המאה הקודמת בטריפולי, לוב. התמונה נתרמה לספרייה הלאומית כבר בשנת 1936 על ידי החתן, שמעון דריקס

 

חתונות אוקראינה ופולניה

יפרח גליבטר מכפר גבתון היה בן 17 כשנשלח השאלון אל ביתו. למרות גילו הצעיר והעובדה שהיה צבר מלידה, הושיב יפרח העקשן את סבתו (שפרה) ואמו (בלה) וראיין אותן על מנהגי חתונות באוקראינה ופולניה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. יפרח הבהיר כבר בהתחלה שאין הוא מתאר חתונה מסוימת היות ש"לכל חתונה וחתונה היה מהלך קבוע ומתוכנן, מלא פרטים ודקדוקים".

 

יפרח גליבטר בן ה-17 מבהיר שבמקרה ונפלה טעות –
האשם בה הוא הזיכרון של הנשאלים

 

השדכן היה מזווג הזיווגים המרכזי של התקופה: הוא איתר בנות ובנים שהגיעו לפרקם וזיווג לפי ראות עיניו בין נערה ממשפחת פלוני לנער ממשפחת אלמוני. מהלכו חלקלק ודבש נוטף משפתיו – להורי החתן הוא סיפר "על ערך הכלה, יפיה וטובה, צניעותה וטהרתה", כשבמקביל קנה את לב הורי הכלה עם תיאורים של החתן כ"למדן גדול, מופלג בתורה". משעה שהסכימו הצדדים לשידוך, הפגיש השדכן בין המשפחות: לאדוקים ייעד פגישה בבית הכנסת, לאדוקים פחות – פגישה בבית החתן או הכלה.

 

תשובות לשאלון בכתב ידו של יפרח גליבטר מכפר גבתון

 

לאחר סידור העניינים הסידוריים, נגמר תפקיד השדכן. עתה הגיע תורן של המשפחות לערוך משתה שבו יוכרזו האירוסין של ילדיהם. היה מדובר באירוע משמעותי יותר מחגיגה רגילה, ובני הקהילה כולה היו מתייחסים אל המשתה כאל "חתונה בזעיר אנפין" ומכבדים את הזוג המיועד בנוכחותם ובמתנות.

שבוע לפני החתונה האמיתית, הייתה הכלה דואגת לצאת אל בית המרחץ לטבילה. בסיומה, התגנב החתן אל המקום, לקח את ידה ורקד עימה "ריקוד כשר". פה לא נגמר תפקידו: בשבת שלפני החתונה היה עולה לתורה בבית הכנסת וזוכה בתמורה למטר בלתי פוסק של "צימוקים, שקדים, אגוזים, סוכריות ויתר ממתקים" הנזרקים לכיוונו מעזרת הנשים. בתקופה שבה שירותי הדואר לא עבדו כסדרם (קצת כמו היום, בעצם), היה שמש העיירה עובר בין הבתים ומדביק מודעות הזמנה על דלתות הבתים.

והגענו לחתונה עצמה: ביום החתונה הייתה תזמורת כליזמרים מלווה את כניסת האורחים לאולם. כשהתיישבו כל האורחים, עלה הבדחן לבדר את האורחים. בשלב מסוים, מכשזיהה את הכלה, החל הבדחן לספר על מר גורלה ועל העובדה שהמזל ניתן משמיים. הכלה, שהוכרעה על ידי מילותיו או על ידי הצום שהוטל עליה ועל החתן, הייתה פורצת בבכי יחד עם חברותיה. בשלב זה עזב הבדחן את האולם. הגיעה עת החופה.

ההורים או החברים הקרובים של בני הזוג תפקדו כשושבינים, וליוו את החתן והכלה אל החופה. הקהל עקב אחריהם ואחז נרות דולקים. בחופה עצמה נאמרה ברכה קצרה, ולאחריה סובבו המחותנות והכלה את החתן שבע פעמים. בסוף הסיבוב קרא החתן את הכתובה, ובתום ההקראה ביצע הרב את 'הקידושין' – החתן מברך "הרי את מקודשת לי", הקהל קורא מזל טוב "והקשר הודק לעד".

 

כתובה לא חתומה, מתוארכת לשנת 1925. מתוך אוסף ביל גרוס

 

זו לא הדרך היחידה לערוך חתונה בפולניה. בשאלון שמילאה שבע פרמן, ילידת העיירה קרינקי שבפולין, נחשף ההווי הפרולטרי והסוציאליסטי של יהודי האזור: "המקום היחיד שהיה משמש לחתונות בעיירה היה הפונדק של שינקייר שהיה עומד ברחבת השוק שבמרכז העיירה". בעיירת הפועלים הקטנה, האחריות על ריהוט הפונדק בערב החתונה נפלה על החברות והחברים של בני הזוג. חברותיה של הכלה היו פורסות מחצלות על הרצפה וטורחות להשיג מבעוד מועד את הכיסא המהודר היחיד בעיירה, בעוד חבריו של החתן היו מפזרים פרחים ברחבי האולם – כשהצבע האדום היה האהוב ביותר (כיאה לפועלים גאים).

"בראש כל השמחה היתה הדאגה להופעת התזמורת המפורסמת בעיירה". בראש התזמורת עמד משה קריינעס, שהיה עסוק יותר בענייני מסחר מאשר בנגינה. משמאלו עמד ישראל לדמן עם חצוצרתו המבריקה "ושמואל אקרונס המנגן השני בכינור, שהיה רוב זמנו מנמנם והכינור מנגן מאליו".

כאן, בעיירת הפועלים העליזה, היה הבדחן עסוק באמת ובתמים בבדיחות, ורק בהן. הרבה יין זרם אז, ומיד עם תום טקס חופה וקידושין היה הבדחן חוזר ומקפץ בין החתן והכלה, שולח הקנטות ועקיצות לבעל בית-החרושת שלא יכול היה אלא לחייך במבוכה בחליפה הנאה והמגוהצת שלו. את השאלון מסיימת שבע פרמן בדרישה סוציאליסטית למהדרין, וקובעת ש"כל דבר שיפסל נא להחזיר!".

 

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

 

חתונה בדמשק, הזוג המיועד זולל ממתקים בשוק

מרדכי בוקעי, יליד דמשק, סיפר לאחד מעובדי המחלקה לפולקלור על מנהגי יהדות סוריה. "אם בחור רוצה את הבחורה," סיפר הנער בן ה-14, "הוא שולח את השמש של בית הכנסת לבית הכלה". במידה והסכימה משפחת הכלה להמשיך עם העניין, יצאו הבחור והבחורה לבדם למפגש היכרות, "כשיש להם פנאי". מרדכי הצעיר סיפר שהזוג יוצא לטיול, רואה סרט בסינמה או הולך לשוק לאכול קינוח מתוק.

כמעט שנה שלמה עוברת בין ההחלטה להתארס ובין החתונה עצמה, זמן שמנוצל להיכרות טובה יותר, וגם כדי לחקור את החתן והכלה המיועדים לגבי אופיים והליכותיהם.

כמו בפולין, גם בבגדד עלה החתן לתורה בשבת שלפני החתונה. אולם שם, בסוריה, לא זרקו הנשים דברי מתיקה הישר אל ראשו, אלא פיזרו מי קולון על הגברים היוצאים מבית הכנסת.

החתונה עצמה התקיימה על פי רוב בבית החתן או הכלה, אליו הגיע החכם שביצע את טקס החופה והקידושין. לא נמצא כאן שום זכר לבדחן, אבל גם לא בטוח שצריך אותו בשביל לשמוח – כפי שממשיך מרדכי ומספר, כוסות ארק הושקו באוויר, עוגיות עשויות קמח, בצק וסוכר נאכלו לרוב, וכמנה עיקרית מוגש מאכל מופלא הנקרא שֻוֶה (אורז עם עוף).

 

חתונה חסידית, שנת 1959. התמונה לקוחה מאוסף אדי הירשביין

 

חתונה בטהרן, הבדחן חוזר

מיטרה נוסרתי העבירה את שנות ילדותה בטהרן. שנים אחרי שעלתה ארצה, בגיל 20, זכרה היטב כיצד העניינים מסוג זה בקרב יהדות טהרן התאפיינו בחשאיות עילאית: היו אלה ההורים אשר מצאו שידוך ראוי לבנם או בתם. במידה ולא הצליחו בכך, היו פונים אל הנשים השוטפות "במקלחות ציבוריות".

 

תשובות לשאלון בכתב ידה של מיטרה נוסרתי

 

לפני החתונה היו עורכות שתי המשפחות מסיבה רק לנשים, ובה היו דואגות לטפח ולהכין את הכלה לערב חגה. לאחר מכן, נערך טקס החינה המופרד לגברים ולנשים, בהם היו מורחים את החינה על כפות ידיהם של בני הזוג. עם כל כמה שהיו מדקדקים באירועים שקדמו לחתונה, החתונה עצמה תמיד התעלתה מעל כל החגיגות: במשך ימים שלמים היו חוגגים בני המשפחה, החברים הקרובים והשכנים במשתאות ובמסיבות. "היו חתונות של העשירים", מספרת מיטרה, "שנמשכו גם שבוע".

באותן חתונות בנות מספר ימים היו מקימים בני המשפחה מיני-תאטראות, שבהם היה הבדחן "מורח את פניו בפחם שחור ומשחק תפקיד של האדם המצחיק והאדיוט". לפעמים היה מופיע בפני הנשים והגברים בנפרד, ולפעמים הנשים היו רק מקשיבות.

אבל ללא ספק, העובדה המדהימה ביותר היא שהזוג המיועד לא היה מתראה באף פגישה מקדימה. רק בסוף החתונה – בדרך אל חדר הכלולות – נפגשו הנשואים הטריים, "ולפעמים אפילו היה חושך בחדר ורק בבוקר לאחר המעשה החתן והכלה היו רואים אחד את פני השני".

 

עמוד 4 בשאלון החתונה שהפיצה החברה העברית לידע-עם

 

חתונה בג'רבה שבתונסיה: בן י"ג לחופה

בג'רבה שבתונסיה היו נחפזים לחתן את הצעירות והצעירים. הגילאים לחתונה נעו בין 9 ל-15 לנערה ובין 13 עד (מקסימום) 18 לנער. אפרים בן חדד, בן הקהילה שענה על השאלון, הוסיף ש"יחידים נהגו לערוך מסיבה גדולה לבניהם, שהגיעו לגיל י"ג שנים – זו הייתה גם מסיבת בר מצווה וגם מסיבת חתונה". משפחות הקהילה לא נהגו להיעזר בשדכן, אלא לסכם בעצמן עוד לפני לידת הבן או הבת למי יינשאו כשתגיע העת. כך יצא שבני זוג מיועדים הכירו את המיועד או המיועדת להם עוד מילדותם.

ביום האירוסין שלח החתן סל מלא כל טוב למיועדת לו. אמו של החתן היא שנשלחה לתת את המתנה להורי הכלה, ושם פגשו אותה נשות משפחת הכלה וערכו לכבודה מסיבה חגיגית בה "המשוררות פוצחות פיהן בשירים, המתופפות תופסות עמדה עם התוף בידיהן".

כמו בטהרן, גם בג'רבה אסור היה לחתן לפגוש את הכלה כל תקופת האירוסין, "אפילו פגישה מקרית ברחוב". האמת שתכנונים מוקדמים לא היו נחוצים היות ש"לכלה אסור לצאת בכלל מביתה במשך תקופת האירוסין עד יום החתונה, חוץ מביקורים אצל קרובותיה בלילה".

מספר ימים לפני החתונה הגיעה "הקוסמטיקאית, הנקראת אצלם מייפה" – היא הייתה אחראית לקשט את ידיה של הכלה ולמרוח לה חינה על הידיים. לאחר הכנות קפדניות (הכוללות קשירת הידיים של הכלה למשך יומיים וטבילה במקווה ביום השלישי), הגיע יום החופה.

זהו יום מנוחה לכלה, יום בו הייתה אחראית משפחתה להכנות הסופיות לחתונה. לקראת הצהריים יצאה הכלה בראש תהלוכה ארוכה כשסוכריות נזרקו לכל כיוון. כשהגיעה הכלה לבית החתן, שפך החתן כד מים לזכר חורבן המקדש. מסיבת החתונה גם היא נמשכה (איך לא?) שבעה ימים שלמים.

התיעוד העשיר והמרתק של מנהגי חתונה בקהילות יהודיות ברחבי העולם חושף לא רק את המגוון העצום וההבדלים בין ארץ לארץ, אלא גם את המנהגים העשירים והשונים המתקיימים בתוך קהילות שונות באותה הארץ עצמה. או, בדוגמה המדויקת להפליא של נעמי אילוז מנתניה: "אצל המרוקאים זה מחולק לפי העדות שבתוכם… וכך המנהגים משתנים ממקום למקום".

 

חתונה בבית הכנסת "בית שאול" בסלוניקי, יוון. התמונה מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה הקודמת

 

שאלון החתונה, כמו גם כל שאר ארכיון החברה העברית לידע-עם שמור בספרייה הלאומית, הוא זמין בקישור הבא.

 

והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה

מכתבים מאת הרב שריה דבליצקי אל ידידו הד"ר דניאל גולדשמידט, ובהם הנהגה מיוחדת באמירת הקינות ואיחולי גאולה

הר ציון, תשעה באב, 1954, צילום אדי הירשביין, אוספי ביתמונה

יום ד בראשית תשכ"ו
למעלת כבודו הרב הנכבד רבי דניאל גולדשמידט שליט"א.
שלום וברכה וכל טוב סלה.
היות והשנה לפני ימי הסליחות קניתי את ספר הסליחות שכבודו הוציא לאור. רציתי כעת לכתב לכבודו שנהניתי מאד מהמהדורא הזאת בכל הפרטים. ואמירת הסליחות שאמרתי מתוך ספר זה לפני התיבה (כי אני אומר כל השנה כל הסליחות לפני התיבה בלי נדר) גרמה לי קורת רוח מרובה. סידור ופיזור השורות של התפילות גורמים ותורמים הרבה להבנת הפשט ובפרט גם הביאור הקצר המילולי וכו'. הנני לומר לכבודו ישר כוחו ויוסיף עוד להוציא ולפרסם הרבה ספרים נחוצים ומועילים. הייתי מציע כעת ספר קינות לתשעה באב באותה צורה ממש. הקינות שבידינו הן משובשות בהרבה מקומות. והוצאה מדעית יפה היא חובת השעה. (דרך אגב, באחת הקינות כתוב בערך, אני גלמודה וכו' "יותר מאלף שנה". אני נוהג שם לומר את התאריך המדוייק כל שנה ושנה. וראוי להכניס את זה בטכסט בהוצאה מדעית החדשה. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה ואקוה שאז כבודו בודאי לא יקפיד אם המהדורה תישאר בלי קונים כאבן שאין לה הופכים. כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו…)

 

העמוד הראשון של מכתב משנת תשכ"ו, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.

 

בארכיון הספרייה מצויים שני מכתבים ששלח הרב שריה דבליצקי, פוסק ומקובל, מתלמידי החזון אי"ש, אל ד"ר דניאל גולדשמידט, חוקר התפילה והפיוט: "לוח הזמנים", השזור במכתבים, מגלה משהו על תפיסת תפקידם וערכם של האדם הפרטי ותפילתו למול משך קורות-הימים: "חובת השעה" היא הוצאה מדעית יפה של סדר הקינות (אשר מצוי במהדורות משובשות). הזכרת "הפרט השנה המדוייק" של מניין השנים לחורבן בית המקדש "כל שנה ושנה" הינה הנהגה של הרב המבטאת התייחסות אישית, חיה וקרובה אל הנאמר בקינות "והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה".

 

העמוד הראשון מתוך הקינה בכתב ידו של דניאל גולדשמידט, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.
כתב היד של הקינה המלאה 

בשני המכתבים איחולים ייחודיים להקשרם. במכתב הראשון מאחל הרב דבליצקי שמהדורת הקינות של ד"ר גולדשמידט תישאר בלי קונים. ציפייה פועמת זו לבניין בית המקדש באה לידי ביטוי גם בנוסח אשר יש הכותבים אותו בעמוד הראשון של ספר קינות הנרכש בערב תשעה באב: "ספר זה קניתיו על מנת שלא להשתמש בו". במכתב השני מאחל הרב דבליצקי לד"ר גולדשמידט: "וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את 'שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו'". נוסח מילות הסיום של האיחול שאוב מן הברכה המופיעה בסדר ההגדה של פסח, בסיום חלק ה'מגיד'. השימוש בנוסח זה במכתב מיום ה' באב תשכ"ח מרמז אולי על כך שלנגד עיניי רוחו של מחבר המכתב עמדה באותם ימי חודש אב אימרת חז"ל "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל".

מכתב משנת תשכ"ח, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.


בס"ד יום ה' אב תשכ"ח

לכבוד הרב הגדול הנכבד רבי דניאל גולדשמיד שליט"א
שלום וברכה וכל טוב סלה.
בתודה רבה הנני מאשר בזה קבלת התשורה שכבוד תורתו שלח לי בזה, סדר הקינות לט' באב, בצורה ובדיוק כזה שעוד לא היה כהנה להידור לפאר ולשלימות. כבודו עשה בזה עבודה עצומה ובפרט בפירושו וציון המקורות והדיון עליהם. תמיד הצטערתי על העדר דבר כזה ומשום כך כתבתי לכבודו לפני כמה שנים אודות זה. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את "שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו"
בכבוד רב והוקרה רבה
ש. דבליצקי
נ.ב. בקינה איך תנחמוני הבל. והנני עגומה ועגונה יותר מאלף שנה. אני נוהג כאן להזכיר את הפרט השנה המדוייק לחורבן בית המקדש.
ועל ידי זה מתקיים גם מנהג הספרדים המכריזים כל שנה ושנה אחר תפילת ערבית את פרט השנה לחורבן הבית.

 

 

ד"ר דניאל גולדשמידט

 

צילום: שי כהנים, באחד הימים בבית הכנסת של הרב שריה דבליצקי בבני ברק

 

 

 

ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

כשהזמנים החדשים מצריכים תפילות חדשות: סיפור ניסיונם של חברי התנועה ליהדות של תורה להתאים את תפילות הקינה הנושנות על חורבן ירושלים למציאות החדשה שיצרה מלחמת ששת הימים.

ירושלים הנבנית מחורבנה? הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, 1967. התמונה מתוך אוספי ביתמונה

מאז נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות ועד יומה השלישי של מלחמת ששת הימים (ה-7 ביוני 1967) הייתה ירושלים עיר מחולקת:  מערבה של העיר בידי ישראל ומזרחה – בידי הירדנים. מאורעות כבירים (וספורים) בתולדות ישראל המודרנית – דוגמת הצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל – משתווים לפרץ הרגשות שהולידו כיבוש מזרח העיר ושחרור הכותל המערבי.

הניצחון האדיר ביותר שידעה מדינת ישראל עורר שורה ארוכה של שאלות חדשות – פוליטיות, חברתיות, כלכליות ומדיניות. אך דווקא הסמיכות של ששת הימים לתשעה באב העלתה שאלה הלכתית נוקבת: כיצד יש לציין את יום התענית – יום האבל על חורבנם של שני בתי המקדש, וחורבנה של העיר כולה?

 

אפרים אלימלך אורבך (1991-1912).
התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

את החלל הזה החליט לנסות ולמלא אפרים אלימלך אורבך, מגדולי החוקרים של מדעי היהדות בעת המודרנית, חתן פרס ישראל לשנת 1955 ומנהיג "התנועה ליהדות של תורה". אורבך הציע נוסח מחודש ל"תפילת נחם" – נוסח שיתחשב בגודל השעה.

הנוסח המקורי של "תפילת נחם" שהתווסף אל ברכת ירושלים בתפילת שמונה עשרה בתשעה באב נפתח כך:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים, ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש היצתה ובאש את עתיד לנחמה כאמור: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

על פני הנוסח עתיק היומין הציע אורבך את הפתיחה הבאה:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, הנבנית מחורבנה, המקוממת מהריסותיה והמיושבת משוממותה.

 

מה עמד מאחורי החלטה זו?

את התנועה ליהדות של תורה הקים אורבך יחד עם חוקרים דתיים בולטים בפסח תשכ"ו (אפריל 1966) במטרה לספק מענה לשתי מטרות על: לשבור את המחיצה שקמה במדינת ישראל בין היהודים "הדתיים" ליהודים "החילוניים" על ידי קירוב שתי הקבוצות אל תורת ישראל מתוך חינוך ולא כפייה. שנית, יישובה של מה שנראה על פניו כסתירה בלתי ניתנת ליישוב: המודרנה והדת היהודית.

דרך פעילותה המרתק של התנועה מאפשר לנו להתרשם מהטיעונים המקוריים של שינוי "תפילת נחם" כפי שנוסחו על ידי חברי התנועה בעצמם. בתור תנועה שהציבה בראש מטרותיה את החדרת ידיעת התורה ושמירת המצוות בכל שכבות העם בו בזמן שהיא פועלת להבטחת חופש הדת בישראל עמדו אורבך וחבריו לתנועה מול קושי מובנה: כיצד לגרום לעם היושב בציון לקבל את השינוי בתפילה?

את זאת עשתה התנועה באותה הדרך שפעלה עד כה: הסברה ושכנוע.

 

איגרת תשעה באב שהוציאה לאור התנועה ליהדות של תורה בשנת תשכ"ז (אוגוסט 1967). לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

מיד לאחר שחרור הכותל, הנפיקה התנועה ליהדות של תורה עבור חבריה ואוהדיה את הנוסח החדש של תפילת נחם בצירוף הקדמה נרגשת:

"זה כבר הגיעו חוגים רחבים של יהודים שומרי תורה ומצוות לידי הכרת הצורך בהמשכת פיתוחו של סדר התפילות, שצמח ונתהווה מדור לדור. לאור הישועה הגדולה, שבאה לנו עתה בחסדי ה', נתחזק צורך זה ביותר."

את הניצחון במערכה זקפו חברי התנועה לזכותו של אלוהי ישראל. לאור המצב החדש הציעו לשנות את תפילות הקינה: "רגש התודה והכרת הטובה לה' יתברך על המעשים הגדולים, שדורות נתאוו להם והתפללו אליהם ובחלקנו נפלה הזכות לראותם, חייבים למצוא ביטויים בתפילותינו; ובוודאי שאין מקום להוציא מפינו דברים, שהיו יפים לשעתם, והעומדים בסתירה משוועת למצב, שבו אנו נתונים כיום."

היות ש"הנה ממשמש ובא צום תשעה באב. אין ספק שיש להמשיך ולקיים את היום כיום צום ואבל… וראוי יום זה, שכל ישראל יתענו בו כדברי הרמב"ם – "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה", ויהא בו מקום לתהות על מהותו ודמותו של עולמנו הרוחני… אך דווקא משום כך אי-אפשר להמשיך ולומר כיום תפילות וקינות, שבהן מדובר על מצב עם ישראל כנדכא ושפל ובזוי בעמים ועל ירושלים האבלה והחרבה והשוממה והבזויה מבלי בניה, שהיא ירושת גויים וליגיונות."

לסיום סיכמו חברי התנועה כי "מתוך הכרה זו הננו באים להציע את הנוסח המצורף בזה במקום תפילת "נחם", וגם מניחים אנו, שלא יקשה על קהילות ישראל לבחור מתוך מנהגי הקינות השונים לפי עדותיהם את הקינות התואמות את רוח הדברים דלעיל."

הנוסח שהציעו אורבך וחבריו לתנועה התקבל במספר קיבוצים דתיים ונשמע גם בערבי תשעה באב בימינו. הנוסח הזה מלמד על האופטימיות האדירה שהציפו את חברי התנועה לנוכח ניצחון ששת הימים, אך תהיה זו טעות לראות בו מהלך קיצוני או חסר תקדים. גם נציג הממסד הרבני במדינת ישראל, הרב הראשי לישראל שלמה גורן, התקין מספר שינויים בתפילת נחם "לאחר שחרור הר-הבית וירושלים, לתשעה באב תשכ"ז". אך בניגוד לנוסח של אורבך והתנועה ליהדות של תורה, שומר הנוסח המתוקן שהציע הרב גורן על נימת האבל והקינה שבתפילה המקורית.

 

הנוסח שהציע הרב שלמה גורן, לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

 




תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

חנה ושבעת בניה – סיפור לחנוכה או לתשעה באב? העבודה הבלשית שהביאה לחשיפתו של פיוט לא מוכר של אחד מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים.

רבי יהודה הלוי והקינה הגנוזה

המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, הקרוי על שם מייסדו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, שוכן מזה 50 שנה בחדר קטן בקומה העליונה של הספרייה הלאומית – קומה שרוב באי הספרייה אינם מכירים כלל. אבל בין כתליו מתרחשים 'אירועים' מרגשים פעם אחר פעם – בעיקר אירועים של גילוי, זיהוי וחשיפה של שירים עתיקים.

אך לעתים מתגלות גם הפתעות אחרות. כך, דרך משל, בין קטעי שירה ופיוט זוהה לפתע דף מתוך ספר בן סירא, הספר העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו אחר התנ"ך.

 

כ"י קמברידג' T-S AS 118.78 – קטע מספר בן סירא

 

הסיפור שיסופר כאן התרחש לפני כמעט ארבעים שנה, אבל מקרים דומים מתרחשים במפעל לחקר השירה והפיוט פעם אחר פעם. באותם ימים הייתי סטודנטית צעירה, ופרופ' פליישר הזמין אותי להצטרף לצוות העובדים במפעל. תפקידנו היה לבדוק כל קטע גניזה, לפענח אותו פיענוח ראשוני, לנסות לזהות את הפיוטים המועתקים בו, ואם אין הם מוכרים – להעתיק אותם. על פי העתקותינו קוטלגו הפיוטים בדרך מתוחכמת, המאפשרת לזהות קרעים של שירים על פי כל סימן מזהה אפשרי: התחלה, סיום, חרוז קבוע, פזמון חוזר ועוד.

אחד הימים זכור לי במיוחד. תוך כדי בדיקה שיטתית של קטע אחר קטע, על פי סדר הופעתם המקרית באוסף הסדרה החדשה בקמברידג' שאותו קטלגנו באותם ימים, הגיע לידי כתב היד הבא:

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד א'

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד ב'

 

כתב היד כולל סיום של פיוט כלשהו:

 

 

אחריו פיוט נוסף, שלם, הנפתח בעמוד א ומסתיים בעמוד ב; ולבסוף – התחלה של פיוט אחר:

 

 

לפני כל תחילת פיוט באה כותרת בערבית יהודית. לפני הפיוט השלם כתוב:

 

 

'גירה לה איצא ז'ל' – כלומר: זולתו (פיוט אחר הדומה לקודמו), לו גם כן ז"ל, כלומר: גם הוא של אותו מחבר, זכרונו לברכה.

לפני הפיוט האחרון הכותרת קצרה יותר, אך משמעה דומה:

 

 

'ולה איצא' – ולו גם כן.

הכותרות מלמדות אפוא שאותו מחבר עצמו כתב את כל הפיוטים הללו. עתה היה עלי לזהות את הפיוטים. מובן שמיקדתי את תשומת לבי קודם כול בפיוט השלם. פיענחתי את תחילתו:

 

 

'על חנה את לבי אקרעה' – פניתי לקטלוג ההתחלות, אך לא מצאתי התחלה זו.

ניסיתי לבדוק מכיוון אחר. קראתי את סיום הפיוט:

 

 

'והנה אחריך ראש הניעה' – בדקתי בקטלוג הסיומים, אך שוב לא מצאתי דבר. בפיוט מסומן גם פזמון חוזר, המסומן במילה 'כמנורה':

 

 

אבל גם אותו לא מצאתי בקטלוג הרפרינים (פזמונות חוזרים). בדקתי שנית, שמא כתוב 'במנורה' – ושוב לא נמצא דבר. מעתה היה ברור לי שפיוט בלתי מוכר לפנינו. את חתימת שם מחברו הבאה בראשי המחרוזות (חוץ ממחרוזת הפתיחה) – יהודה – זיהיתי בנקל. אך מי הוא אותו יהודה?

בצר לי, פניתי אל השירים האחרים שבכתב היד. כאן המלאכה הייתה קלה: הפזמון החוזר שבשיר הראשון – המסומן במילה 'השברתי' – התברר כלשון הפסוק 'השברתי קדרתי שמה החזיקתני' (ירמיהו ח, כא), ועל פי הקטלוג הוא מופיע בקינה הידועה של ר' יהודה הלוי 'יום חובי ענה בי ואנחה הציקתני'. זיהוי זה תאם גם לסיום השיר: 'כמטרה שמתני'. פתחתי את מהדורת שירי ר' יהודה הלוי וראיתי שאכן מדובר בשיר זה. גם תחילתו של השיר האחרון – 'אמר אויב בבוא גזירותיו' – התבררה מיד כקינה ידועה נוספת של ר' יהודה הלוי. עתה גדלה ההתרגשות עד מאוד: הבנתי שבידי קובץ של קינות לתשעה באב שכתב ר' יהודה הלוי, וביניהן אחת שלמה, בלתי ידועה! חיזוק נוסף לזיהוי השיר כקינה פרי עטו של ר' יהודה הלוי עלה מהציון שבצד הכותרת שבכתב היד:

 

 

ל' בראש פיוט פירושה 'לחן', כלומר נעימה שעל פיה צריך לשיר אותו. לאחר מכן נוהגים המעתיקים לציין התחלה של שיר ידוע, כדי לסמן לחזן לשיר את השיר המועתק על פי הניגון המוכר לו של השיר שתחילתו מצוינת כאן. ואכן, הפיוט המצוין כאן – 'איך נָוִי' – הוא קינה ידועה ומפורסמת מאת מחבר לא ידוע, המספרת – על פי המדרש – את סיפור בנו ובתו של ר' ישמעאל הכוהן הגדול שנלקחו בשבי ואדוניהם רצו לזווגם. הקינה נאמרת עד היום כמעט בכל עדות ישראל (אצל האשכנזים נשתבשה תחילתה והיא נפתחת 'ואת נוי').

עם העתקת השיר התגלה הדמיון הגדול לקינה 'איך נוי': התברר שלפנינו עוד קינה סיפורית, השקולה באותו משקל עצמו (9 הברות דקדוקיות בכל טור), אך הפעם על סיפור חנה ושבעת בניה. ר' יהודה הלוי פייט באופן דרמטי ומרשים. אחרי פתיחה קצרה:

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

  כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

באים תיאורים מפורטים של השיחות בין המלך הרשע, הדורש מבני חנה לעבוד עבודה זרה, מבטיח להם הבטחות אם ישמעו בקולו, ומאיים עליהם במות-עינויים אם יסרבו לו, כגון הצעתו לבן השלישי:

 

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׂמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!

 

האחים קוטעים את דבריו פעם אחר פעם בהצהרות אמונה המלוות בביטויי זלזול במלך, כדברי הבן הראשון:

 

אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!

 

או תשובת הבן השני:

 

אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה (=את הקב"ה)?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה (כלומר: אם תכני, סופך להיענש),

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה…

 

הדרמה מגיעה לשיאה אחרי שששת הבנים הראשונים נהרגו, ומגיע תור הבן השביעי. המלך מתפעל מיופיו ומנסה לשכנעו לעבוד לפסל, ואחרי שגם הבן הזה מסרב – הוא פונה אל האם, חנה, ו'מגייס' אותה לפתות את בנה לשמוע בקולו:

 

הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!

 

חנה אכן פונה אל בנה, אך משכנעת אותו לא לשמוע למלך ולא לפחד מן המוות:

 

אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ.

 

בראותה את אחרון בניה נהרג, פורצת חנה בקריאה אל הקב"ה להופיע, ואכן השיר מסתיים בבת קול היוצאת מן השמים לנחם את חנה, ובסיכום האירוע מפי הפייטן, הזועק ושואל: 'אֵיךְ בָּלַע הַצַּר צֹאן אֵל כְּעוּגָה / וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹאן הַהֲרֵגָה?'

הפזמון 'כמנורה נרותיה שבעה', החוזר בסוף כל מחרוזת, הופך את המנורה ושבעת נרותיה לסמל לחנה ושבעת בניה, ודמותם נותרת כשהיא מאירה וזורחת.

 

בצד השמחה בגילוי השיר המרשים, עלתה עוד מסקנה חשובה מן הממצא: סיפור חנה ושבעת בניה נקשר בתודעתנו לחג החנוכה. אבל יהודה הלוי בחר לפייט אותו בקינה לתשעה באב, כמוכח מן השירים הסמוכים לו בכתב היד ומן הלחן שבראשו. סיפור המלך האכזר הרוצח את שבעת הבנים שאינם מוכנים להשתחוות לפסלו מוצג כאחד האסונות שיש להתאבל עליהם ביום הזה, והמשורר האומן הצליח להחיות אותו כדי לעורר את שומעיו לאבל ולקינה.

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר

בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר:

"בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר,

עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר,

וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!"

"אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה.

"הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה,

וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה,

אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!"

"אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה,

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה,

וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה."

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

"גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ!

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!"

וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ,

וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ?

נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!"

וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה,

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת,

וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת.

"בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת

מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת

לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת."

"צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת,

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת?

הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

"הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!"

"אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ."

נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ,

קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה:

"אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה,

[כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!"

אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה

וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה?

[אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה?

אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה,

וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה.

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

 

עוד על קינות ט' באב

"בליל זה יבכיון": עזרא ברנע מבצע את הקינה הפותחת את סדר הקינות לליל ט' באב

"אש תוקד בקרבי": קינה המיוחסת לאברהם אבן עזרא מושרת על ידי אילן דמרי

"על נהרות בבל": מזמור קינה הפותח את תפילת ליל ט' באב

עשרות ביצועים נוספים לקינות לתשעה באב מחכות לכם באתר הפיוט והתפילה