למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

"אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר, כָּל תִּנוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר: זֶה הָאִישׁ הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר." ומה אם נגלה לכם שאתם לא מכירים אותו כלל וכלל?

את מקור היצירה "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" כתב ברוסית סמואיל יעקבלביץ' מַרשַׁק (מהרשק), מגדולי המשוררים לילדים בברית-המועצות. זה היה בשנת 1932 ושם היצירה המקורי היה: "הנה איזה מְפֻזָּר" (Вот какой рассеянный). הגיבור, "פרופסור מְפֻזָּר" רוצה לנסוע בחשמלית לתחנת הרכבת בלנינגרד ומשם ברכבת למוסקבה, אך נתקע בקרון מנותק.

שער מהדורה בשפה הרוסית לסיפור "הַמְפֻזָּר", 1956

לאה גולדברג שנתנה ליצירה חיים בעברית, עיבדה אותה שלוש פעמים. לראשונה היא יצאה לאור ב"דבר לילדים" בשנת 1939 בשם: "הַמְפֻזָּר מהֹר הָהָר" בלוויית איוריו של נחום גוטמן. שם היה מצוין במפורש: "על-פי מרשק."

בגרסה זו הגיבור רוצה לנסוע מהֹר הָהָר באוטובוס לתל אביב ומשם ברכבת למצרים, אך נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

כעבור כמה חודשים, פרסמה לאה גולדברג ב"דבר-לילדים" קומיקס מאויר על ידי אריה נבון על: "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר": היא מתארת בו את הגיבור נכנס לים עם בגדים, וקופץ קפיצת ראש מן הים לשפת הים.

במקרה אחר הוא רוצה לנסוע באוטובוס, מניח את המזוודה על גג האוטובוס יחד עם עוד מטעני נוסעים, אך מתיישב בתחנה וקורא ספר. המזוודה נוסעת לכפר, והוא נשאר על הספסל בתחנה.

הגרסה השנייה של העיבוד של לאה גולדברג למְפֻזָּר של מרשק יצאה לאור כספר בשנת 1943. השינוי הבולט שהיא ערכה נקשר להמרה של מקום מגורי הגיבור: את "הֹר הָהָר" היא שינתה ל"כפר אז"ר". ייתכן שבעקבות הקומיקס על "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", החליטה לאה גולדברג לשנות את שם היצירה ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר". כאן הגיבור רוצה לנסוע מכפר אז"ר באוטובוס לתחנת הרכבת בתל אביב ומשם ברכבת למצרים. גם בגרסה זו מצוין במפורש שהיצירה נכתבה על-פי מרשק. את האיורים ציירה לאה גרונדיג.

 

בשנת 1959 מתרגם בן-ציון תומר את שירי מרשק לעברית במהדורה שאיוריה נעשו על ידי יוסף בס. הגיבור גר ברחוב כוזר, יעד נסיעתו לא צוין, אך הוא נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

 

מרשק ש. (1959). "הנה מה מפוזר" שירי פלאים ואגדות ת"א: מסדה. עברית בן-ציון תומר, ציר: יוסף בס.

בגרסה השלישית של לאה גולדברג, שיצאה לאור בשנת 1968 היא מרחיבה את היצירה ואף מאיירת אותה, וזו הגרסה המוכרת והנמכרת. כאשר חזרה לאה גולדברג לעדכן ולשכתב את היצירה היה זה אחרי מלחמת ששת הימים. לא רק שאי אפשר היה לנסוע ברכבת למצרים כמו ב-1943, אלא גם שמצרים הייתה אז מדינת אויב. לכן היא החליפה את "מצרים" בירושלים.

בתקופה זו הייתה כבר גולדברג חולה במחלה ממארת ויתכן שהשמטת שמו של מרשק לא נעשתה על דעתה. אך ייתכן גם שבגלל השינויים מרחיקי הלכת שערכה לאה גולדברג ובגלל עיצוב דמות של מפוזר שונה, הושמט שמו.

ביצירה של מרשק ניתן לראות ביקורת סמויה ונוקבת על המשטר והחיים בברית המועצות. הסמל של הקרון המנותק יכול לייצג את האמן-האינטלקטואל וגם את החברה הסובייטית. לעומתו, עוסקת גולדברג במבנה הנפשי של האדם, ואצלה הניתוק הוא מצב קיומי.

אֶת סוֹפוֹ אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ,
אֶת קִצּוֹ אֵין אִישׁ מַכִּיר
כַּנִּרְאֶה הוּא עוֹד נוֹסֵעַ
וְנִשְׁאַר בְּזוֹ הָעִיר
בֹּּקֶר, עֶרֶב צָהֳרַים – 
רְחוֹקָה יְרוּשָׁלַיִם.

 

"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", איירה: נטלי וקסמן שנקר. עם עובד, 2011

 

https://www.youtube.com/watch?v=_LHaxFceZDE

סרטון אנימציה רוסי לסיפור "הַמְפֻזָּר" של מרשק, 1975

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים? או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.

 

 

כתבות נוספות:

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 




התרגום המחתרתי של "התפסן בשדה השיפון"

"אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי, ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה מהסוג של 'דיויד קופרפילד', אבל לא מתחשק לי לדבר על זה יותר מדי".

לפני שש שנים בדיוק, ב-27.1.2010, הלך לעולמו ג'יי די סלינג'ר, האיש שאחראי על יצרת המופת "התפסן בשדה השיפון" שמתארת את סיפורו של הנער הולדן קולפילד ומסע ההתבגרות שהוא עובר במהלך מסע של שלושה ימים בניו יורק. הספר המקורי ראה אור בשנת 1951, והפך עם הזמן לאחד הספרים האהובים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. מבוגרים ומתבגרים כאחד הזדהו עם אותו נער מקלל ומורד שמחפש את זהותו.

הכריכה הפשוטה של התרגום לעברית, שמציגה בסך הכל ריבוע צהוב על רקע של כריכה כחולה, כבר הפכה לסוג של קאלט בעיני חובבי הספר בארץ, אך לא כולם יודעים שזוהי למעשה גרסתו השנייה של התרגום לעברית.

כריכת התרגום לעברית של התפסן בשדה-השיפון, הוצאת עם עובד

שני חברים בשם דניאל דורון ואברהם יבין נתקלו בספר (שכבר היה להיט באמריקה) זמן קצר אחרי שיצא לאור בארצות הברית, והחליטו לתרגמו לעברית. הוצאות הספרים הגדולות בישראל לא ממש התלהבו, ועל כן החליטו השניים להוציא את הספר בעצמם. הם חשבו שהם קנו את זכויות ספר (מה שהתברר כלא ממש נכון בדיעבד), ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר" שיצא לאור ב-1954. גם בכל הקשור לכריכת הספר הם החליטו קצת להתפרע עם ציור של איך שהם תיארו לעצמם את הגיבור קולפילד עם כובע הציידים, סיגריה ומבט שהיית מצפה לראות באמת מנער בן 16 – הכי הפוך שאפשר רק לתאר מהריבוע הצהוב על הרקע הכחול.

במקום לכתוב את שמותיהם כמתרגמים, הם השתמשו בשם העט "אברהם דניאלי" שמחבר את השמות של שניהם. הגרסה הזו של הספר, דרך אגב, לא ממש הצליחה. בסך הכל הודפסו למהדורה הזו 2,000 עותקים, והציבור הישראלי של אמצע שנות ה-50 לא ממש דרש הוצאה נוספת.

21 שנים אחר כך, אותו אברהם יבין, משמש כעורך של "ספריה לעם'" בהוצאת "עם עובד", ומחליט להוציא את הספר פעם נוספת. אולי הקללות ומרד הנעורים שלא ממש כבשו את הקהל הישראלי בשנות ה-50, יכבשו אותו עכשיו באמצע שנות ה-70. על הדרך הוא מגלה שמי שמכר את הזכויות לספר לו ולחברו לא באמת היה בעל הזכויות, והמו"ל האמריקני בכלל הופתע לשמוע שיצא בעבר תרגום בעברית.

דפי הפתיחה של "היחסן בשדה השיפון" ו"אני, ניו-יורק וכל השאר"יבין גם גילה משהו נוסף: לא רק שלא היו לו זכויות לספר, גם ממש לא הייתה לו הרשות לא לשינוי הכותר ולא לעיצוב החדש לכריכה. את המו"ל האמריקני גם לא עניינה העובדה ש"אני, ניו יורק וכל השאר" יותר קליט ומובן מ"התפסן בשדה השיפון" – ולכן כאשר יצא מחדש הספר ב-1975, הוא כבר נקרא "התפסן בשדה השיפון (תרגום מילולי של הכותר המקורי באנגלית)", והפעם גם שם העט "אברהם דניאלי" הוחלף בשמות המלאים של המתרגמים דניאל דורון ואברהם יבין.

כריכת הספר "אני ניו-יורק וכל השאר", הוצאת דפנה 1954

הכריכה גם כן שונתה. מתברר שסלינג'ר היה פדנט ביותר, ודרש מההוצאות שלא לשים דימויים, צבעים וציורים על העטיפה כדי שלא לגנוב את הפוקוס מהטקסט – וכך נולדה הכריכה הסופר מינמליסטית שגם שמרה על המוטיבים של ספרי "הספרייה לעם" (ריבוע על רקע אחיד). מתברר, שאפילו לזה היה צריך מעצב הכריכה שמעון זנדהאוז (ג'וגול) לקבל אישור.

"בחוזה של סלינג'ר עם הוצאות הספרים היה סעיף שאוסר כל דימוי על עטיפת הספר", סיפר ג'וגול בכנס מיוחד שהתקיים בספרייה הלאומית. "אני בכל זאת עשיתי דימוי וקיבלתי את האישור, אבל הדימוי היה אבסטרקטי. דינן של עטיפות הן להיות אריזה של מוצר לכל דבר ועניין".

הספר, כידוע, היה רב מכר ענק בישראל והוכיח דבר אחד: לפעמים כריכה פשוטה עם כותר פשוט וטקסט מעולה זה כל מה שצריך.

 

סייע בתחקיר: ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם, בייחוד מהילדים, שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנוסעי ללבנון"

צייר: אבי וורצל

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

זה היה בראשית החופש הגדול – בוקר אחד בא אלי תלמיד שלי, ששמו בועז. הוא סיפר, שבא להיפרד ממני, מפני שהוא עומד לצאת לבית ספר גבוה לשפות בקיימברידג' שבאנגליה, שם יישאר במשך כל חודשי הקיץ וילמד אנגלית יחד עם נערים ונערות מכל קצווי עולם.
"מתי אתה יוצא לדרך?" שאלתי אותו.
"מחר. מחר אני טס".
בתקופה ההיא אירעו כמה וכמה חטיפות מטוסים, על כן הבעתי חשש: "מחר אתה טס? ומה נעשה אם ערבים ינסו לחטוף את המטוס שלך?"

בועז החוויר. היות שהייתי המורה המחנכת שלו, הוא התייחס במלוא הרצינות אל דברי.
ראיתי כך, ומיד ניסיתי להרגיעו: "אל תדאג. יהיה בסדר. קראתי בעיתון שהמטוסים של 'אל על' לא יוצאים לדרך בלי ליווי של אנשי ביטחון".

התלמיד בועז לא ידע זאת באותו הרגע, אבל הוא היה ההשראה ל"בן-הערובה" ולדמותו של בועז אשכול, נער ישראלי שטס ל"סאמר סקול" בקיימברידג', ונחטף בדרך בידי מחבלים.

שטרייט-וורצל מספרת:

איני יודעת אם דברי הרגיעו את בועז או לא, אבל דבר אחד אני יודעת וזוכרת היטב: ברגע שהוא יצא את חדר העבודה שלי, חשתי את ההתרגשות המבורכת, המוכרת לי מכל הפעמים הקודמות, זו ההתרגשות הפיסית המלווה אותי תמיד לכל אורך תהליך הכתיבה. באצבעות רוטטות הכנסתי מיד דף למכונת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון. במשך כל שעות אותו יום כתבתי בנשימה אחת בלי הפסקה. וכשסיימתי את הפרק כמעט לא הייתי צריכה לתקן בו מאומה.

*

"בן-הערובה" היה ספרה העשירי של אסתר שטרייט-וורצל, מחברת "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ועוד ספרים אהובים. הספר שרבים מאתנו קראו בשקיקה ובחרדה הוא ספר בן שני כרכים עבי כרס, 793 עמודים בסך הכול.

"בן-הערובה" הוא ספר מרובה עלילות (ההשראה לעלילות הנפרדות לפי שטרייט-וורצל היה הספר "מלחמה ושלום" לטולסטוי), שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך שמתאחדות בסוף.

הראשונה, סיפורו של הנער בועז אשכול, דרך חטיפתו, כליאתו, הצלתו, חזרתו ארצה והתמודדותו עם הטראומה שעברה עליו. השנייה, סיפורו של יוסי, סוכן מוסד, שמשימתו שולחת אותו אל קבוצת פלסטינים לוחמת. השלישית, סיפורו של פרנץ יוזף שטרן, איש עסקים גרמני, שלו כמה סודות משפחתיים נשכחים שקושרים אותו אל הארץ ואל העם היהודי.

כמה אתגרים עמדו לפני שטרייט-וורצל כשכתבה את הספר: איך לכתוב על מקומות זרים ועל סיפור חיים זרים ורחוקים משלה? איך לכתוב על אש"ף, ארגון טרור וארגון אויב באותה תקופה, ולערוך תחקיר עליו בעידן שלא היה בו אינטרנט? בהמשך התהליך היה עליה לכתוב מנקודת המבט של טרוריסטים ואנשי אש"ף ולהזדהות איתם לגמרי, ולו באופן זמני, כדי לכתוב באופן משכנע, ולבסוף, לשזור את כל הפרטים לפסיפס אחד שלם.

ועוד דבר, מלאכת התחקיר וכתיבת העלילות המפותלות דרשה מהסופרת לנסוע אל מעבר לים ולהרחיק אפילו מעבר לגבול.

בספרה "מאורי עד אדי – קורות ספרַי" בהוצאת "עמיחי", מספרת שטרייט-וורצל עד כמה היה מסע הכתיבה מרתק וגם מפחיד.

ראשית כול, הוא כלל נסיעה למינכן, שם התארחה שטרייט-וורצל אצל בת דודתה ולמדה להכיר את חיי היום-יום בעיר. בנסיעה שעשו יחד לברלין המערבית והמזרחית יכולה הייתה הסופרת לחוש באופן בלתי אמצעי את האווירה הקודרת והמפחידה ששלטה אז במזרח גרמניה. שטרייט-וורצל מספרת:

מברלין המערבית, המודרנית, העשירה, יצאנו לטיול בן שעות אחדות בברלין המזרחית. כך יכולתי לתאר בספרי את ההבדלים העצומים בין שני חלקי העיר ואת החומה המפרידה ביניהם… כל המאפיינים של ברלין המודרנית, המשוקמת, המוארת והשופעת חיים מכאן וברלין הקודרת, המלאה הריסות שנותרו עוד מימי המלחמה, ברלין שאזרחיה קודרים ועצובים ושלאורחיה אסור לחרוג מעיניו העוקבות בחשדנות של מדריך הטיולים – כל אלה נשארו ונשמרו בספרי… על אף שלא התכוונתי לכך מלכתחילה, הספר שלי הפך במשך הזמן לרומן היסטורי.

באזורים האפלים של מינכן ראתה הסופרת ציורי צלבי קרס, ובדכאו פגשה צעירים גלוחי ראש, לבושי שחורים ונעולי מגפיים, ונחרדה לגלות קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה, ששואפות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. את החלקים שהתרחשו בלונדון, כתבה שטרייט-וורצל בהשראת מראות שנחרתו בה מביקור שערכה בה שנים אחדות קודם לכן.

אבל אז, הגיעה שטרייט-וורצל לאתגר הגדול ביותר בספר – איך לכתוב את החלקים על אש"ף ואת החלקים שהתרחשו בלבנון.

שטרייט-וורצל מספרת:

כשכבר עמדתי בשלבים האחרונים של כתיבת הספר, הרגשתי שלא אוכל לכתוב כתיבה אמינה ואמתית ולא אוכל לסיים אלא אם אבקר בלבנון, שלה יש חלק נכבד בתיאורי הספר. על כן שיגרתי מכתב ליצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. במכתב ציינתי שאני סופרת לבני הנעורים, שאני כותבת ספר, שחלק מעלילתו מתרחש בלבנון. עוד הסברתי שלצורך השלמת הספר אני חייבת לתאר את לבנון, ולא אוכל לעשות זאת מבלי שאבקר בה. לכן ביקשתיו שיצרפו אותי לסיור בלבנון.

להפתעתי – מהר מאוד קיבלתי תשובה קצרה בחתימת רבין. הוא אישר את קבלת מכתבי והודיעני שבעוד ימים אחדים יטלפנו אלי מלשכת דובר צה"ל כדי לסכם את פרטי הסיור.

 

התשובה ששלח יצחק רבין, שר הביטחון דאז, לסופרת אסתר שטרייט-וורצל

 

ואכן, ימים אחדים לאחר מכן טלפנו אלי מהצבא ושאלו אותי לאיזה סיור אני מתכוונת: סיור ברכב הפרטי שלי או כאחת ממשלחת עיתונאים. אמרתי שאיני נוהגת לכן ברור שאני רוצה להצטרף לעיתונאים.
'ומה את מעוניינת במיוחד לראות? איפה את רוצה לבקר?' שאלה אותי החיילת ששוחחה אתי מטעם דובר צה"ל.
אמרתי לה: 'אני רוצה לראות כמה שיותר. ועוד משהו, ואנא אל תצחקי, אני רוצה לחוש את מגע הרוח בנשבה על פני, אני רוצה לנשום את האוויר ולהריח את הריחות. אני רוצה לראות את ההרים, את הארזים הצומחים עליהם, את סגנון בניית הבתים. אני רוצה לבוא במגע עם אנשים, אבל אני משערת זה בלתי אפשרי'.
'אמת,' אישרה החיילת, 'לא תוכלי לפגוש אנשים'.

באותה תקופה מצב הביטחון בלבנון היה גרוע ביותר. כל הזמן שמענו על מכוניות שהתפוצצו בגלל מטעני תופת, על בניינים שקרסו תחתיהם וקברו בחורבותיהם עשרות חיילים שלנו. לכן מרדכי והילדים ממש התחננו לפני שלא אסע ללבנון בגלל הסכנה לחיי. אבל אני לא שעיתי לדבריהם ולא לתחנוניהם, כי ידעתי שאני חייבת להיות בלבנון, מפני שאם לא אהיה שם, לא אוכל לסיים את הספר.

בגלל מצב הביטחון הנסיעה שלי נדחתה כמה וכמה פעמים. אבל הנה סוף סוף הודיעו שביום ד' (איני זוכרת את התאריך) בשמונה בבוקר עלי להתייצב במלון "הצפון" שבקריית שמונה, כי בשמונה וחצי תצא שיירת עיתונאים למסע לאורך לבנון."

 

את הלילה לפני הנסיעה בילתה הסופרת במלון "הצפון":

ניסיתי לקרוא ספר, אבל מחמת ההתרגשות לקראת הצפוי לי ביום המחרת, לא היית מסוגלת להתרכז בכתוב. כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם – בייחוד מהילדים – שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנסעי ללבנון.
(…)
בבוקר השכם התעוררתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי למטה. חדר האוכל היה מלא אנשי צבא, בייחוד קצינים אך גם חיילים פשוטים. אני חושבת שהייתי שם האזרחית היחידה. בעודי סועדת קרב אלי קצין. הוא אמר ששמו עזרא, ושהפקידו אותו כשומר עלי. על כן אסע אמו במכונית, והוא מבקש שאשתדל להיות כל הזמן בקרבתו.
שמחתי שיש לי שומר כה אמין, והבטחתי שלא אעשה בעיות.
לפני שעלינו על המכונית, התבקש כל אחד מהעיתונאים וגם אני ללבוש שכפ"ץ. אחרי כן הסבירו לנו, שהיות שבלבנון אין יודעים אף פעם מאין תיפתח הרעה, אנו צריכים להיות דרוכים כל הדרך, ואם נשמע יריות, עלינו לזנק מהמכונית לעבר התעלה שבצדי הכביש.
ידעתי שהוראה אחרונה זו לא באה בחשבון מבחינתי (שטרייט-וורצל חלתה במחלת הפוליו בילדות ורגלה נפגעה בשל כך), וכך כל שנותר לי היה להתפלל שלא תארע תקלה.
אכן, למזלנו לא אירע כל רע. לבנון היפהפייה לבשה לכבוד ביקורנו מראה של שלום. נסענו צפונה לאורך הגזרה המזרחית, ואני ספגתי אל קרבי את המראות: הבתים, ההרים, הארזים, האגם (קרעון). ראיתי – אני זוכרת – שתי נשים יושבות על מרפסת בית שותות קפה ומשוחחות ביניהן. ראיתי ילדים צועדים לבית הספר. ראיתי כביסה תולה בחצר, ובלבי חשבתי: כמה הכול דומה אצל כולם – אין זה משנה מיהו העם ומהי הארץ, ולמה אפוא פורצות המלחמות?
כל אותו יום סיירנו בלבנון, עד שהגענו למוצב הכי צפוני ומרוחק של צה"ל. שם נותרו שיירי שלג, שחששתי מאוד שמא אחליק עליהם.
הוכנסנו למוצב. חיילים שלנו קידמו את פנינו בברכה. מפקד המוצב הזמין את הקבוצה כולה לארוחת צהריים, שלאחריה הוא נאם לפנינו על חשיבות המוצב מבחינה בטחונית אסטרטגית. העיתונאים האזינו, שאלו שאלות, רשמו רשימות וצילמו לעיתון. הייתי צריכה לשמור את חוויות הביקור בזיכרוני ואחרי כן לשזור את פרטי התרשמותי בעלילת הספר. מבחינה זו לא דאגתי. ידעתי שאזכור.

(…)

למזלנו לא קרה דבר. עברנו את הדרך בשלום. והנה הגענו לשער פאטמה, חצינו אותו, וכבר היינו במושבה מטולה, בתוך גבולות הארץ שלנו, בטוחים מכל רע. ממטולה המשכנו לנסוע לקרית שמונה, וכעבור זמן קצר הגענו למלון "הצפון", שממנו יצאנו בבוקר למסע.
מיד עם הגיעי למלון טלפנתי למשפחתי: "אל תדאגו. חזרתי בשלום. אינני מתעכבת. בזה הרגע אני הולכת לתחנה המרכזית ונוסעת הביתה".
וזה אכן מה שעשיתי. נסעתי הביתה. ישבתי באוטובוס והייתי כל כך מאושרת על שיצאתי מההרפתקה שלי בשלום. כל כך שמחתי על שאני נוסעת שוב בכבישי ארצי ואיני צריכה לחשוש מכל מכונית שבאה ממול שמא היה מכונית תופת, שנהגה רוצה לפוצץ את חיי.
…אחרי שקלטתי את מראות לבנון, יכולתי להסתמך על דמיוני וחושי ועל ידיעות מהעיתונים ומראות מהטלוויזיה, וכך הייתי מסוגלת לתאר גם את צור.
למחרת שוב התחלתי לעבוד מחדש על הספר, ולמרבה הפלא, בשלב זה הכתיבה זרמה במלוא האון, ובמהרה סיימתי את עבודתי."

 

אסתר שטרייט וורצל מקבלת פרס מידי יצחק רבין

 

"בן-הערובה" ראה אור ב-1987, רגע לפני שהתחילה האינתיפדה הראשונה, עשור אחרי הסכם השלום עם מצרים, עשור שהיו בו התקפות על ישובי הצפון, מלחמת לבנון ראשונה ופעולות טרור רבות של אש"ף, ביניהן לא מעט ניסינות חטיפה וחטיפות, כמו חטיפתו של הנער בועז אשכול. הספר נצרב בזיכרון הקוראים בזכות היותו מותח, סוחף ומרגש וגם כי תיאר היטב את הימים ההם עבור בני הארץ ואת החרדה הגדולה שבה גדלנו.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העטיפה האייקונית של הספר. את העטיפה הנהדרת, צייר האמן אבי וורצל, בנה של הסופרת. כך הוא מספר:

זו העטיפה הראשונה שהמו"ל הסכים לתת לי לעצב, כי בדיוק אז סיימתי את בצלאל. מאז עיצבתי את רוב העטיפות של ספריה, ועיצבתי את התפאורות להצגות שהועלו לפי ספריה. היא מאוד אהבה את שיתוף הפעולה וקראה לזה 'עבודתנו המשותפת'.

 

עטיפת הספר "בן-הערובה" צייר: אבי וורצל

 

לאחרונה מלאו 4 שנים לפטירתה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. הסיפור על "בן-הערובה" ועל הביקור בלבנון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, שהסופרת הייתה מסורה לה עד כדי כך שהייתה מוכנה להרחיק בשבילה אל מעבר לגבול ואפילו להעמיד את חייה בסכנה.

 

 

כתבות נוספות:

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

 




הכתב הגרמני הגותי שהנאצים אסרו להשתמש בו

יעל ברזילי לוקחת אותנו למסע בעקבות מסמכים משפחתיים ובעקבות הכתב הגותי שהם כתובים בו, שהיום רק מעטים יודעים לפענחו

להרשמה לקורסים בספרייה הלאומית 

 

 

אפילו אבא שלי, שלמרות הכחשותיו היו לו חושים מחודדים לשפות, התקשה בתחילה לקרוא מכתבים שנכתבו לפני המלחמה – ויש לנו רבים כאלה. הקושי לא נעוץ בעובדה שנכתבו על ניירות דקים, שקופים ומתפוררים ולא נובע מהיכולות הגרפיות של הכותבים. האתגר הוא לפענח כתב יד שכבר שנים רבות אינו בשימוש.

קטע ממכתב של נני. ברלין, מאי 1939 (חודש אחרי שנכדיה, הייני ורות, עזבו לפלסטינה)

 

בימי הביניים התפתח באירופה כתב יד שהתבסס על אותיות גותיות. מאסטרים לימדו את תלמידיהם לכתוב בעזרת נוצות או עטים מיוחדים. תצורת הכתב התרחקה במהרה מהמקור הגותי, כך שהכינוי ״גותי״ שמקובל לייחס לו עד היום רחוק מלהיות מדויק. בהדרגה עברו עמים אירופאים לכתב ״הלטיני המודרני״, אבל בנסיכויות הגרמניות המשיכו להשתמש בווריאציות של הכתב העתיק במשך כ-400 שנים. דווקא היטלר היה זה שעצר את הבדלנות הלינגוויסטית הזו, אבל לכך נגיע מיד.

בתקופה של טרום השימוש במכונות כתיבה, יעילות וזריזות כתב היד הייתה קריטית ולכך התאים כתב היד קורנט (kurrent). פירוש שמו הלטיני הוא ״לרוץ״, כדימוי של היד הרצה על הנייר בכתב המחובר. הגרמנים פיתחו תחושות גאווה כלפי הכתב הייחודי שלהם.

אותיות קורנט. התוכלו להבחין בין e ל-n? בין B ל-L?

בעשור השני של  המאה ה-20, פיתח מעצב גרפי בשם לודוויג זיטרלין כתב יד חדש בהזמנת הממשל הפרוסי. המטרה הרישמית בעיצוב המחודש הייתה להקל על הילדים – הכתב מבוסס על קורנט ודומה לו, אך קל יותר לכתיבה וקריאה ומתאים להמונים ולעטים קלים לתפעול שהתפתחו עם הזמן. בכתב החדש לא היה צורך בשינוי לחץ העט על הדף כדי לכתוב ״נכון״. החל בשנת 1917 נלמד בבתי הספר הכתב החדש בלבד, בתחילה בפרוסיה ואז כחוק רייך. כתוצאה מכך הפך הכתב החדש, שנקרא על שם מעצבו זיטרלין (Sütterlin), לכתב הנפוץ בגרמניה בין מלחמות העולם.

צד קידמי ואחורי של תעודת בית הספר של רות, תחילת שנות השלושים. מימין כתב יד זיטרלין, משמאל – השימוש במכונת כתיבה נפוץ בתקופה זו.

 

הדור הוותיק המשיך להשתמש בכתב שלמד בילדותו, כך נני, סבתא רבתא שלי, כתבה ב-1939 את המכתב שבראש הפוסט בקורנט. כשנכתב כבר נחשב כתב זה ל״כתב של זקנים״. סבתי קטה, לעומתה, גדלה בדור המעבר (מעבר לכתב זיטרלין התרחש כשלמדה בבית הספר התיכון). במקביל למעבר לזיטרלין התרחב גם היקף השימוש במכונת כתיבה, אותה סבתי העדיפה.

יומן, כנראה של הטה, בתה של נני, אחותה הבכורה סבתי. כתיבתו החלה במקביל להתפתחות הכתב החדש (בעשור השני של המאה ה-20), כתוב בקורנט.

 

ב-1941 יצא מזכר שנכתב על ידי מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, בו הודיעו שכתב הדפוס המקביל, פרקטור (Fraktur), אינו גרמני כלל ומורכב מ״אותיות יהודיות״ בשם ״שוואבכר״. לדברי הצו, האות היהודית הוחדרה לגרמניה על ידי בעלי העיתונים ובתי הדפוס היהודיים. הצו אסר לכנות את הכתב ״גותי״. כל מוצרי הדפוס מאותו רגע אמורים להשתמש בפונט "אנטיקווה" (Antiqua), פונט ״לטיני מודרני״ ובבתי הספר יש ללמד רק אותו. במקביל לאיסור על כתב הדפוס פסק גם השימוש בכתב היד זיטרלין.

 

הצו של בורמן – למרבה האירוניה כותרת נייר המכתבים עליו הודפס הצו מודפסת בכתב אותו הצו הזה מורה להחרים.

 

קשה להבין את ההחלטה הזו – דווקא הנאצים שהיללו את עליונות התרבות הארית, החליטו לבטל את הכתב שעד כה שימש סמל חשוב של התרבות הגרמנית. בשנות השלושים עודדו הנאצים את השימוש בקורנט-זיטרלין והדפסת ספרי לימוד בפונט הגרמני בעוד הם אוסרים על מו״לים יהודים להדפיס בפונט זה. יש הטוענים שהסיבה האמיתית לצו הזה הייתה להקל על הפצת התעמולה הנאצית בארצות הכבושות. כך או כך, השפעתה של ההוראה נמשכת עד עצם היום הזה – נסתם הגולל על כתבי היד הפרקטור הקורנט והזיטרלין.

בסופו של דבר, בהיותו האוטודידקט שהוא, אבא שלי לימד את עצמו לקרוא את הכתב העתיק והספיק לתרגם לא מעט מכתבים, לעברית רהוטה. לצד מכתבים ומסמכים אחרים השאיר פתקים צבעוניים שמרמזים על תוכנם:

 

תעודת השחרור של יוליוס ב-1885!

 

תעודה הקשורה לתואר הרפואה של קטה, 1923

למרבה הצער פרש אבא מהפרויקט (וממרוץ החיים) ונשארנו עם עשרות כתובים בכתב סתרים. לא קל למצוא מי שיוכל לפענח אותם או להחליט באילו מהם מסתתר דבר מה מעניין (ההגדרה של ״מעניין״ אף היא חמקמקה). הדור הנוכחי מתקשה לקרוא כתבי יד שנכתבו לפני מלחמת העולם השנייה. זמן עבר, דורות התחלפו והשוני בין כתבי היד משמעותי.

בארץ, במסגרת הספרייה הלאומית, מתקיים קורס לפענוח כתבי יד עתיקים (מהרצל עד צווייג) המיועד לדוברי גרמנית המעוניינים לפענח כתבי יד (לצורך פענוח ארכיון משפחה פרטי ועד חקר תרבות). הקורס מתבסס על מסמכים מארכיון הספרייה, שבה נמצא אוסף כתבי יד מרשים של סופרים, אנשי תרבות והוגי דעות יהודים.

כתב היד של פרויד קשה לקריאה במיוחד.

 

הכתבה פורסמה במקור באתר ארכיב-לוג


תודות לד״ר שטפן ליט ארכיבאי הספרייה הלאומית, אחראי האוספים הלועזיים, על שחלק מהידע שלו לצורך כתיבת הפוסט.

ד״ר ליט מרצה בקורס "פענוח כתבי יד, מהרצל עד צווייג" – קורס המיועד לבעלי ידע טוב בשפה הגרמנית, המעוניינים לרכוש את היכולת לפענח כתבי יד בשפה זו. במהלך הקורס תתבצע קריאה מודרכת של מכתבים וחיבורים בכתב יד קורנט מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20, כולם מסמכים המצויים באוסף הארכיונים של הספרייה הלאומית. ביניהם מכתבים מאת היינריך היינה, זיגמונד פרויד, תומס מאן, תיאודור הרצל, הרמן כהן, גרשום שלום, שטפן צווייג ואחרים. 

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָׁה

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"