לפני שש שנים בדיוק, ב-27.1.2010, הלך לעולמו ג'יי די סלינג'ר, האיש שאחראי על יצרת המופת "התפסן בשדה השיפון" שמתארת את סיפורו של הנער הולדן קולפילד ומסע ההתבגרות שהוא עובר במהלך מסע של שלושה ימים בניו יורק. הספר המקורי ראה אור בשנת 1951, והפך עם הזמן לאחד הספרים האהובים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. מבוגרים ומתבגרים כאחד הזדהו עם אותו נער מקלל ומורד שמחפש את זהותו.
הכריכה הפשוטה של התרגום לעברית, שמציגה בסך הכל ריבוע צהוב על רקע של כריכה כחולה, כבר הפכה לסוג של קאלט בעיני חובבי הספר בארץ, אך לא כולם יודעים שזוהי למעשה גרסתו השנייה של התרגום לעברית.
שני חברים בשם דניאל דורון ואברהם יבין נתקלו בספר (שכבר היה להיט באמריקה) זמן קצר אחרי שיצא לאור בארצות הברית, והחליטו לתרגמו לעברית. הוצאות הספרים הגדולות בישראל לא ממש התלהבו, ועל כן החליטו השניים להוציא את הספר בעצמם. הם חשבו שהם קנו את זכויות ספר (מה שהתברר כלא ממש נכון בדיעבד), ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר" שיצא לאור ב-1954. גם בכל הקשור לכריכת הספר הם החליטו קצת להתפרע עם ציור של איך שהם תיארו לעצמם את הגיבור קולפילד עם כובע הציידים, סיגריה ומבט שהיית מצפה לראות באמת מנער בן 16 – הכי הפוך שאפשר רק לתאר מהריבוע הצהוב על הרקע הכחול.
במקום לכתוב את שמותיהם כמתרגמים, הם השתמשו בשם העט "אברהם דניאלי" שמחבר את השמות של שניהם. הגרסה הזו של הספר, דרך אגב, לא ממש הצליחה. בסך הכל הודפסו למהדורה הזו 2,000 עותקים, והציבור הישראלי של אמצע שנות ה-50 לא ממש דרש הוצאה נוספת.
21 שנים אחר כך, אותו אברהם יבין, משמש כעורך של "ספריה לעם'" בהוצאת "עם עובד", ומחליט להוציא את הספר פעם נוספת. אולי הקללות ומרד הנעורים שלא ממש כבשו את הקהל הישראלי בשנות ה-50, יכבשו אותו עכשיו באמצע שנות ה-70. על הדרך הוא מגלה שמי שמכר את הזכויות לספר לו ולחברו לא באמת היה בעל הזכויות, והמו"ל האמריקני בכלל הופתע לשמוע שיצא בעבר תרגום בעברית.
דפי הפתיחה של "היחסן בשדה השיפון" ו"אני, ניו-יורק וכל השאר"יבין גם גילה משהו נוסף: לא רק שלא היו לו זכויות לספר, גם ממש לא הייתה לו הרשות לא לשינוי הכותר ולא לעיצוב החדש לכריכה. את המו"ל האמריקני גם לא עניינה העובדה ש"אני, ניו יורק וכל השאר" יותר קליט ומובן מ"התפסן בשדה השיפון" – ולכן כאשר יצא מחדש הספר ב-1975, הוא כבר נקרא "התפסן בשדה השיפון (תרגום מילולי של הכותר המקורי באנגלית)", והפעם גם שם העט "אברהם דניאלי" הוחלף בשמות המלאים של המתרגמים דניאל דורון ואברהם יבין.
הכריכה גם כן שונתה. מתברר שסלינג'ר היה פדנט ביותר, ודרש מההוצאות שלא לשים דימויים, צבעים וציורים על העטיפה כדי שלא לגנוב את הפוקוס מהטקסט – וכך נולדה הכריכה הסופר מינמליסטית שגם שמרה על המוטיבים של ספרי "הספרייה לעם" (ריבוע על רקע אחיד). מתברר, שאפילו לזה היה צריך מעצב הכריכה שמעון זנדהאוז (ג'וגול) לקבל אישור.
"בחוזה של סלינג'ר עם הוצאות הספרים היה סעיף שאוסר כל דימוי על עטיפת הספר", סיפר ג'וגול בכנס מיוחד שהתקיים בספרייה הלאומית. "אני בכל זאת עשיתי דימוי וקיבלתי את האישור, אבל הדימוי היה אבסטרקטי. דינן של עטיפות הן להיות אריזה של מוצר לכל דבר ועניין".
הספר, כידוע, היה רב מכר ענק בישראל והוכיח דבר אחד: לפעמים כריכה פשוטה עם כותר פשוט וטקסט מעולה זה כל מה שצריך.
סייע בתחקיר: ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית
