התרגום המחתרתי של "התפסן בשדה השיפון"

"אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי, ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה מהסוג של 'דיויד קופרפילד', אבל לא מתחשק לי לדבר על זה יותר מדי".

לפני שש שנים בדיוק, ב-27.1.2010, הלך לעולמו ג'יי די סלינג'ר, האיש שאחראי על יצרת המופת "התפסן בשדה השיפון" שמתארת את סיפורו של הנער הולדן קולפילד ומסע ההתבגרות שהוא עובר במהלך מסע של שלושה ימים בניו יורק. הספר המקורי ראה אור בשנת 1951, והפך עם הזמן לאחד הספרים האהובים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. מבוגרים ומתבגרים כאחד הזדהו עם אותו נער מקלל ומורד שמחפש את זהותו.

הכריכה הפשוטה של התרגום לעברית, שמציגה בסך הכל ריבוע צהוב על רקע של כריכה כחולה, כבר הפכה לסוג של קאלט בעיני חובבי הספר בארץ, אך לא כולם יודעים שזוהי למעשה גרסתו השנייה של התרגום לעברית.

כריכת התרגום לעברית של התפסן בשדה-השיפון, הוצאת עם עובד

שני חברים בשם דניאל דורון ואברהם יבין נתקלו בספר (שכבר היה להיט באמריקה) זמן קצר אחרי שיצא לאור בארצות הברית, והחליטו לתרגמו לעברית. הוצאות הספרים הגדולות בישראל לא ממש התלהבו, ועל כן החליטו השניים להוציא את הספר בעצמם. הם חשבו שהם קנו את זכויות ספר (מה שהתברר כלא ממש נכון בדיעבד), ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר" שיצא לאור ב-1954. גם בכל הקשור לכריכת הספר הם החליטו קצת להתפרע עם ציור של איך שהם תיארו לעצמם את הגיבור קולפילד עם כובע הציידים, סיגריה ומבט שהיית מצפה לראות באמת מנער בן 16 – הכי הפוך שאפשר רק לתאר מהריבוע הצהוב על הרקע הכחול.

במקום לכתוב את שמותיהם כמתרגמים, הם השתמשו בשם העט "אברהם דניאלי" שמחבר את השמות של שניהם. הגרסה הזו של הספר, דרך אגב, לא ממש הצליחה. בסך הכל הודפסו למהדורה הזו 2,000 עותקים, והציבור הישראלי של אמצע שנות ה-50 לא ממש דרש הוצאה נוספת.

21 שנים אחר כך, אותו אברהם יבין, משמש כעורך של "ספריה לעם'" בהוצאת "עם עובד", ומחליט להוציא את הספר פעם נוספת. אולי הקללות ומרד הנעורים שלא ממש כבשו את הקהל הישראלי בשנות ה-50, יכבשו אותו עכשיו באמצע שנות ה-70. על הדרך הוא מגלה שמי שמכר את הזכויות לספר לו ולחברו לא באמת היה בעל הזכויות, והמו"ל האמריקני בכלל הופתע לשמוע שיצא בעבר תרגום בעברית.

דפי הפתיחה של "היחסן בשדה השיפון" ו"אני, ניו-יורק וכל השאר"יבין גם גילה משהו נוסף: לא רק שלא היו לו זכויות לספר, גם ממש לא הייתה לו הרשות לא לשינוי הכותר ולא לעיצוב החדש לכריכה. את המו"ל האמריקני גם לא עניינה העובדה ש"אני, ניו יורק וכל השאר" יותר קליט ומובן מ"התפסן בשדה השיפון" – ולכן כאשר יצא מחדש הספר ב-1975, הוא כבר נקרא "התפסן בשדה השיפון (תרגום מילולי של הכותר המקורי באנגלית)", והפעם גם שם העט "אברהם דניאלי" הוחלף בשמות המלאים של המתרגמים דניאל דורון ואברהם יבין.

כריכת הספר "אני ניו-יורק וכל השאר", הוצאת דפנה 1954

הכריכה גם כן שונתה. מתברר שסלינג'ר היה פדנט ביותר, ודרש מההוצאות שלא לשים דימויים, צבעים וציורים על העטיפה כדי שלא לגנוב את הפוקוס מהטקסט – וכך נולדה הכריכה הסופר מינמליסטית שגם שמרה על המוטיבים של ספרי "הספרייה לעם" (ריבוע על רקע אחיד). מתברר, שאפילו לזה היה צריך מעצב הכריכה שמעון זנדהאוז (ג'וגול) לקבל אישור.

"בחוזה של סלינג'ר עם הוצאות הספרים היה סעיף שאוסר כל דימוי על עטיפת הספר", סיפר ג'וגול בכנס מיוחד שהתקיים בספרייה הלאומית. "אני בכל זאת עשיתי דימוי וקיבלתי את האישור, אבל הדימוי היה אבסטרקטי. דינן של עטיפות הן להיות אריזה של מוצר לכל דבר ועניין".

הספר, כידוע, היה רב מכר ענק בישראל והוכיח דבר אחד: לפעמים כריכה פשוטה עם כותר פשוט וטקסט מעולה זה כל מה שצריך.

 

סייע בתחקיר: ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

הכתב הגרמני הגותי שהנאצים אסרו להשתמש בו

יעל ברזילי לוקחת אותנו למסע בעקבות מסמכים משפחתיים ובעקבות הכתב הגותי שהם כתובים בו, שהיום רק מעטים יודעים לפענחו

להרשמה לקורסים בספרייה הלאומית 

 

 

אפילו אבא שלי, שלמרות הכחשותיו היו לו חושים מחודדים לשפות, התקשה בתחילה לקרוא מכתבים שנכתבו לפני המלחמה – ויש לנו רבים כאלה. הקושי לא נעוץ בעובדה שנכתבו על ניירות דקים, שקופים ומתפוררים ולא נובע מהיכולות הגרפיות של הכותבים. האתגר הוא לפענח כתב יד שכבר שנים רבות אינו בשימוש.

קטע ממכתב של נני. ברלין, מאי 1939 (חודש אחרי שנכדיה, הייני ורות, עזבו לפלסטינה)

 

בימי הביניים התפתח באירופה כתב יד שהתבסס על אותיות גותיות. מאסטרים לימדו את תלמידיהם לכתוב בעזרת נוצות או עטים מיוחדים. תצורת הכתב התרחקה במהרה מהמקור הגותי, כך שהכינוי ״גותי״ שמקובל לייחס לו עד היום רחוק מלהיות מדויק. בהדרגה עברו עמים אירופאים לכתב ״הלטיני המודרני״, אבל בנסיכויות הגרמניות המשיכו להשתמש בווריאציות של הכתב העתיק במשך כ-400 שנים. דווקא היטלר היה זה שעצר את הבדלנות הלינגוויסטית הזו, אבל לכך נגיע מיד.

בתקופה של טרום השימוש במכונות כתיבה, יעילות וזריזות כתב היד הייתה קריטית ולכך התאים כתב היד קורנט (kurrent). פירוש שמו הלטיני הוא ״לרוץ״, כדימוי של היד הרצה על הנייר בכתב המחובר. הגרמנים פיתחו תחושות גאווה כלפי הכתב הייחודי שלהם.

אותיות קורנט. התוכלו להבחין בין e ל-n? בין B ל-L?

בעשור השני של  המאה ה-20, פיתח מעצב גרפי בשם לודוויג זיטרלין כתב יד חדש בהזמנת הממשל הפרוסי. המטרה הרישמית בעיצוב המחודש הייתה להקל על הילדים – הכתב מבוסס על קורנט ודומה לו, אך קל יותר לכתיבה וקריאה ומתאים להמונים ולעטים קלים לתפעול שהתפתחו עם הזמן. בכתב החדש לא היה צורך בשינוי לחץ העט על הדף כדי לכתוב ״נכון״. החל בשנת 1917 נלמד בבתי הספר הכתב החדש בלבד, בתחילה בפרוסיה ואז כחוק רייך. כתוצאה מכך הפך הכתב החדש, שנקרא על שם מעצבו זיטרלין (Sütterlin), לכתב הנפוץ בגרמניה בין מלחמות העולם.

צד קידמי ואחורי של תעודת בית הספר של רות, תחילת שנות השלושים. מימין כתב יד זיטרלין, משמאל – השימוש במכונת כתיבה נפוץ בתקופה זו.

 

הדור הוותיק המשיך להשתמש בכתב שלמד בילדותו, כך נני, סבתא רבתא שלי, כתבה ב-1939 את המכתב שבראש הפוסט בקורנט. כשנכתב כבר נחשב כתב זה ל״כתב של זקנים״. סבתי קטה, לעומתה, גדלה בדור המעבר (מעבר לכתב זיטרלין התרחש כשלמדה בבית הספר התיכון). במקביל למעבר לזיטרלין התרחב גם היקף השימוש במכונת כתיבה, אותה סבתי העדיפה.

יומן, כנראה של הטה, בתה של נני, אחותה הבכורה סבתי. כתיבתו החלה במקביל להתפתחות הכתב החדש (בעשור השני של המאה ה-20), כתוב בקורנט.

 

ב-1941 יצא מזכר שנכתב על ידי מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, בו הודיעו שכתב הדפוס המקביל, פרקטור (Fraktur), אינו גרמני כלל ומורכב מ״אותיות יהודיות״ בשם ״שוואבכר״. לדברי הצו, האות היהודית הוחדרה לגרמניה על ידי בעלי העיתונים ובתי הדפוס היהודיים. הצו אסר לכנות את הכתב ״גותי״. כל מוצרי הדפוס מאותו רגע אמורים להשתמש בפונט "אנטיקווה" (Antiqua), פונט ״לטיני מודרני״ ובבתי הספר יש ללמד רק אותו. במקביל לאיסור על כתב הדפוס פסק גם השימוש בכתב היד זיטרלין.

 

הצו של בורמן – למרבה האירוניה כותרת נייר המכתבים עליו הודפס הצו מודפסת בכתב אותו הצו הזה מורה להחרים.

 

קשה להבין את ההחלטה הזו – דווקא הנאצים שהיללו את עליונות התרבות הארית, החליטו לבטל את הכתב שעד כה שימש סמל חשוב של התרבות הגרמנית. בשנות השלושים עודדו הנאצים את השימוש בקורנט-זיטרלין והדפסת ספרי לימוד בפונט הגרמני בעוד הם אוסרים על מו״לים יהודים להדפיס בפונט זה. יש הטוענים שהסיבה האמיתית לצו הזה הייתה להקל על הפצת התעמולה הנאצית בארצות הכבושות. כך או כך, השפעתה של ההוראה נמשכת עד עצם היום הזה – נסתם הגולל על כתבי היד הפרקטור הקורנט והזיטרלין.

בסופו של דבר, בהיותו האוטודידקט שהוא, אבא שלי לימד את עצמו לקרוא את הכתב העתיק והספיק לתרגם לא מעט מכתבים, לעברית רהוטה. לצד מכתבים ומסמכים אחרים השאיר פתקים צבעוניים שמרמזים על תוכנם:

 

תעודת השחרור של יוליוס ב-1885!

 

תעודה הקשורה לתואר הרפואה של קטה, 1923

למרבה הצער פרש אבא מהפרויקט (וממרוץ החיים) ונשארנו עם עשרות כתובים בכתב סתרים. לא קל למצוא מי שיוכל לפענח אותם או להחליט באילו מהם מסתתר דבר מה מעניין (ההגדרה של ״מעניין״ אף היא חמקמקה). הדור הנוכחי מתקשה לקרוא כתבי יד שנכתבו לפני מלחמת העולם השנייה. זמן עבר, דורות התחלפו והשוני בין כתבי היד משמעותי.

בארץ, במסגרת הספרייה הלאומית, מתקיים קורס לפענוח כתבי יד עתיקים (מהרצל עד צווייג) המיועד לדוברי גרמנית המעוניינים לפענח כתבי יד (לצורך פענוח ארכיון משפחה פרטי ועד חקר תרבות). הקורס מתבסס על מסמכים מארכיון הספרייה, שבה נמצא אוסף כתבי יד מרשים של סופרים, אנשי תרבות והוגי דעות יהודים.

כתב היד של פרויד קשה לקריאה במיוחד.

 

הכתבה פורסמה במקור באתר ארכיב-לוג


תודות לד״ר שטפן ליט ארכיבאי הספרייה הלאומית, אחראי האוספים הלועזיים, על שחלק מהידע שלו לצורך כתיבת הפוסט.

ד״ר ליט מרצה בקורס "פענוח כתבי יד, מהרצל עד צווייג" – קורס המיועד לבעלי ידע טוב בשפה הגרמנית, המעוניינים לרכוש את היכולת לפענח כתבי יד בשפה זו. במהלך הקורס תתבצע קריאה מודרכת של מכתבים וחיבורים בכתב יד קורנט מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20, כולם מסמכים המצויים באוסף הארכיונים של הספרייה הלאומית. ביניהם מכתבים מאת היינריך היינה, זיגמונד פרויד, תומס מאן, תיאודור הרצל, הרמן כהן, גרשום שלום, שטפן צווייג ואחרים. 

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָׁה

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

 

 




אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

"אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?"

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

מדי שנה בשנה, לקראת השנה האזרחית החדשה, מופיעה מודעה מבהילה על גבי קירות ישראל.  כיאה למודעה בסגנון פשקווילי, מחבריה לא מתחבאים מאחורי טיעונים מפולפלים ופונים מיד לחוגגים העתידיים של הסילבסטר כדי לספר על חקירה קטנה שביצעו ("פתחנו בשבילך ספרי היסטוריה").

 

מקור החג, הנקרא בפי העם "סילבסטר", שואב את שמו מדמותו ההיסטורית של "אפיפיור נוצרי שרצח בעינויים קשים אלפי יהודים". המודעה הקצרה מסתיימת בשאלה – "אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?". התשובה לשאלה הזאת מובנת מאליה, אך האם ההשוואה המופיעה במודעה מוצדקת? או במילים אחרות, האם היה האפיפיור סילבסטר צמא דם?

רוב המידע שלנו על סילבסטר הראשון מתבסס על ההיסטוריוגרפיה של הכנסייה הקתולית. ידוע שהוא נולד במאה השלישית לספירה, ובשנת 314 מונה לבישוף רומא, משרה המצויה בין המשרות החשובות ביותר בכנסייה, וזו שתיהפך בהמשך לאפיפיורות.

אחת האגדות המפורסמות ביותר שנקשרו בדמותו של האפיפיור סילבסטר הראשון עוסקת בעלייתו של הבישוף הנוצרי הרדוף לגדולה. על פי סיפור זה, חיפש הקיסר הרומי קונסטנטינוס מזור למחלת הצרעת שבה נדבק במסעותיו. תחילה פנה הקיסר לרופאיו הפגאנים, והם ייעצו לו לרחוץ בבריכה מלאה בדמם של תינוקות. הקיסר המיואש הורה על הכנת המרחץ, אך לאחר ששמע את זעקת אימותיהן נמלך בדעתו וחנן את התינוקות.

בשמעם על טוב ליבו, ביקרו הקדושים הנוצרים פטרוס ופאולוס את קונסטנטינוס בחלום והורו לו לפגוש את בישוף רומא, סילבסטר, שברח להרים. אצלו, הבטיחו השניים לקיסר, תמצא התשובה. הקיסר נענה להצעת הקדושים והפלא ופלא – נרפא.

היום יודעים שמקור האגדה הוא בכלל מהמאה השמינית, ואין בה אמת. אך בכל זאת, אנו יודעים שקונסטנטינוס הוא זה שקיבל סופית את הנצרות בתור דת לגיטימית, והניע את התהליך שבסופו הפכה הדת הנוצרית מדת שולית ונרדפת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ומשם – לדת הנפוצה ביותר בעולם עד ימינו.

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

במרבית חייו שימש סילבסטר מנהיג של קבוצת מיעוט חסרת חשיבות, שעוד מנסה לנסח את עקרונותיה. לכן, משהתמנה לבישוף, הקדיש את מרבית זמנו לעיסוק בענייני פנים נוצריים, דוגמת ביסוס עיקרי האמונה של הנצרות, שהוגדרו לראשונה בניקאה בשנת 325, במפגש של ראשי הכנסייה מכל אגן הים התיכון. סילבסטר נפטר ב-31 בדצמבר 335, שהוא גם היום האחרון בלוח השנה הנוצרי, ולאחר מכן הוכר כקדוש. כמנהג הנוצרים, יום מותו של הקדוש נחגג כיום עלייתו השמיימה, ולכן ה-31 בדצמבר נחגג בכל שנה כיום סילבסטר הקדוש.

 

סילבסטר הראשון שוחט הדרקונים. ציור המציג את סילבסטר שוחט דרקון ומחייה את קורבנותיו. ציור פרסקו מאת מאסו די בנקו

 

ומה לגבי רדיפות היהודים המוזכרות לשמצה? בימי חייו נחשבה היהדות לדת לגיטימית, ומאמיניה הורשו לעסוק בפולחנם כפי שהורשו עד אז תחת האימפריה הרומית הפגאנית. היחסים בין הנצרות ליהדות היו מורכבים כבר אז, אך פרעות ביהודים החלו דווקא בימי הביניים, ללא קשר דווקא לסילבסטר. היהודים, סביר להניח, לא היו בראש מעייני האפיפיור וקשה לקרוא לו "אנטישמי" – מונח שכלל לא היה קיים בימי חייו. אפשר לבקר ציון חגים לועזיים, אך יהיה זה עוול היסטורי להעליל על אדם, שבהקשר הזה, היה חף מפשע.

חיילים יהודים בשרות הקייזר

12,000 יהודים נפלו למען מולדתם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך זה "לא הספיק" לאנטישמים

חיילים יהודים בצבא גרמניה חוגגים את החנוכה בחזית המזרחית, 1916. צילום: Jewish Museum Frankfurt, S. Ajnwojner Collection

מלחמת העולם הראשונה עירבה מדינות רבות ועמים רבים. היהודים, שהיו פזורים בכל המדינות שהשתתפו במלחמה, נטלו חלק פעיל בלחימה, ויוצגו בצבאות השונים. היהודים היו מיעוט קטן באוכלוסיות של המדינות השונות, ובכל זאת היוו חלק משמעותי במאמץ המלחמתי של מדינות הלאום שלהם, ולא פעם היה האחוז שלהם בצבא מדינתם גדול מהשיעור שלהם באוכלוסייה.

חיילים יהודים גרמנים ביום כיפור 1914 בכנסייה הקתולית בצפון צרפת

באין להם מדינת לאום משלהם, לא פעם נוצר מצב אבסורדי ואפילו טרגי, בו יהודים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. יהודי יכול היה לעמוד מול צבא האויב, ולא לדעת שמולו ניצב אחיו היהודי, שהיה כעת לאויבו הלאומי. אגדות רבות נרקמו סביב מפגשים בין אחים לדת באמצע שדה הקרב. בקרבות פנים אל פנים נהגו לא פעם החיילים היהודים לזעוק "שמע ישראל".

חיילים יהודיים ביחידת קשר בצבא הגרמני , 1915

לעתים קרובות גרמה קריאת המלים בעברית לכך שיהודי שניצב במקרה מולם, נמנע מלהרוג את אחיו שנקלע בדרכו. במקרים אחרים, כשחייו של היהודי שצעק "שמע ישראל" לא יכלו להינצל, גרמה הקריאה בקול רם לכך שהחייל היהודי הפצוע יזכה ליד תומכת עד צאת נשמתו.

סידור תפילה לחיילים יהודים, ברלין, 1914

מלחמת העולם הראשונה לא הייתה המערכה הראשונה שבה יהודים לחמו לצדם של בני דת אחרת להגנה על מולדת משותפת ולכן גם נקלעו ללחום ביהודים בצבא שמולם. במאה השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, יהודים לחמו בצבאות של מלכים וקיסרים ברחבי אירופה, מצרפת ואנגליה ועד רוסיה וגרמניה. גם בעולם החדש לחמו יהודים משני צדי המתרס, במלחמת האזרחים האמריקנית.

חיילים יהודים גרמנים בתפילת יום כיפור בבריסל, 1915

כאחיהם בצרפת ובאנגליה, גם יהודי גרמניה מיהרו להתגייס לצבא מדינתם עם פרוץ המלחמה. כמעט 20% מיהודי גרמניה שירתו בצבא הגרמני במהלך המלחמה. על רקע המתח ששרר בחברה הגרמנית מזה שנים בין גישות פתוחות יותר כלפי היהודים ובין גישות לאומניות-אנטישמיות, סברו יהודים רבים שהנה ניתנת להם הזדמנות לבטא את אהבתם למולדתם גרמניה ולהפגין ברבים את נאמנותם כלפיה.

אלא שעד מהרה נפוצו בגרמניה האשמות שהיהודים אינם פטריוטים ואינם מתגייסים במספרים משמעותיים. עוד באוקטובר 1916 הכריז הפיקוד הצבאי הגרמני על Judenzählung, "מפקד יהודים", כדי לברר את נכונות הטענות. תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם. השמועות רחשו. ובאווירה הזאת פרסם Otto Armin (ששמו האמיתי היה Alfred Roth) ספר שבו, לטענתו, מובא הסיכום של הממצאים.

כרזה אנטישמית: החייל היהודי 'האחרון להסתער הראשון ללכת הביתה'

המחבר ניסה להוכיח שהיהודים אכן התחמקו משירות בצבא הגרמני, אך לשונו האנטישמית הבוטה חושפת את כוונתו האמיתית.

כריכת ספרו האנטישמי של אוטו ארמין "היהודים בצבא" שיצא בשנת 1919

לעומתו, נזעקו היהודים להוכיח שהטענות בדבר התחמקות משירות וחוסר נאמנות למולדת נעדרות כל בסיס. כך למשל פרסם Jacob Segall ספר עמוס נתונים על אודות החיילים היהודיים בצבא הגרמני, תוך פירוט מקום מגוריהם ומעשיהם במלחמה.

כריכת ספרו של ד"ר יעקב סגל "יהודי גרמניה כחיילים במלחמת 1918-1914, מחקר סטטיסטי". התפרסם ב-1922

מסתבר כי בסך הכול שירתו בצבא הגרמני כ-100,000 יהודים. 12,000 מהם נהרגו במלחמה, ולא פחות מ-35,000 זכו בציונים לשבח ובאותו מלחמה.

כרזה גרמנית לזכר 12,000 חיילים יהודים שנפלו במלחמה

יחד עם זאת, הוויכוח על תרומתם של היהודים הגרמנים למאמץ המלחמתי של מולדתם ועל מידת נאמנותם אליה לא פסק, ונמשך עד לתקופה הנאצית, כעין רוח רעה שבישרה על הבאות.

מכירים סיפורים נוספים על יהודים לוחמים? בואו לקרוא ולשתף גם בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו

 

כתבות נוספות

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית