המכתבים זורים אור חדש על אישיותו של צווייג, על יחסו ליהדות ולציונות ועל דעותיו על עולם המו"לות והספרות. במכתבים אפשר למצוא גם ראיה לכושר הניבוי של צווייג, שהצליח לחזות את עליית הנאציזם עשור לפני שאדולף היטלר אחז בשלטון.
בעשרים ושישה מכתבים ושש גלויות ששלח הסופר משנת 1921 ועד שנת 1933 – סמוך לעליית הנאצים לשלטון – דן צווייג בשורה ארוכה של נושאים. היות שזיהה בצעיר כשרון כתיבה מרשים, הציע הסופר המבוגר תמיכה מקצועית, מוראלית ואפילו כלכלית: הוא סייע לרוזנקרנץ להקים הוצאה לאור, העביר לרשותו את תרגומה הגרמני של אשתו ליצירה "ז'אן דארק" מאת אנטול פרנס והשיא לו עצות רבות בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לחייו ככותב ואיש ספר.
בניגוד גמור למנהגו, דן צווייג עם רוזנקרנץ בנושאים רבים הקשורים ליהדות: כבר במכתב הראשון ששלח כתב, "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…" בהמשך כתב צוויג כי "על היהודי להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה – אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה".
כשביקש רוזנקרנץ את דעתו של צווייג על האפשרות להגר לארץ ישראל ולתרום למאמץ הציוני להקמת מדינה יהודית, ביטל צווייג את האפשרות הזאת וטען שהוא אינו תומך ברעיון הציוני. באותו מכתב סיפר על חבר אחד שבנו עלה לארץ ונפטר בה ממחלת המלריה. מאז הפך האב ל'שבר כלי', לפי מילותיו של צווייג.
למרות הסתייגותו מהמפעל הציוני, העריץ צווייג את תיאודור הרצל ובאחד המכתבים כתב: "בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל: כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה… אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו… אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא… לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".
את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, בתו החורגת של רוזנקרנץ, שהיה נשוי לאמה. ד"ר סטפן ליט, מהספרייה הלאומית, מספר כי מדובר בתכתובת יוצאת דופן מסוגה, כיוון שבאותן שנים זכו רובם המכריע של הכותבים והמעריצים של הסופרים רק לתשובות לקוניות ממזכירי הסופרים הגדולים. רוב הסופרים כלל לא קראו את מכתבי מעריציהם. עוד מסביר ליט כי המכתבים שנתרמו לספרייה מוסיפים פיסות חשובות לפסיפס דמותו של צווייג בתור סופר בעל עין ביקורתית. בין שלל העצות שצווייג שוזר במכתביו הוא ממליץ לרוזנקרנץ: "למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות. מי יודע אולי תהיינה גרמניה ואירופה מחניקות כל כך, שהרוח החופשית לא תוכל לנשום בהן".
על אף העצות הטובות, התמיכה והסיוע הכספי מצווייג, רוזנקרץ לא הצליח לממש את שאיפותיו הספרותיות וב-1929 בית ההוצאה שלו נקלע לקשיים, כמו רבים מהעסקים באותה תקופה. בתחילת שנות השלושים נישא רוזנקרץ ובדצמבר 1933 עלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר כמה שנים התגייס לבריגדה היהודית ולחם בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא חלה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימי חייו.
לאחר המלחמה התגרש רוזנקרנץ, שינה את שמו לחי עטרון ועבד בתור כתב בג'רוזלם פוסט ובעיתון הארץ. בתו החורגת, חנה יעקובסון, שמרה איתו על קשר במהלך כל השנים, גם לאחר שנפרד מאמה. יעקובסון סיפרה לאנשי הספרייה כי אביה החורג היה בעל השכלה רחבה וידע עצום בספרות ואמנות ושהוא התכתב עם סופרים נוספים ובהם תומאס מאן, קלאוס מן ופרנץ גולדשטיין. לא ידוע מה עלה בגורל מכתבים אלו. ב-25 באוקטובר 1956 התאבד רוזנקרנץ, כפי שעשה שטפן צווייג 14 שנים לפניו בגלות בברזיל.
"תרומתה של יעקובסון לספרייה הלאומית היא מרגשת וחשובה, שכן היא מסייעת לנו להכיר טוב יותר את פועלו, אישיותו וכתיבתו של שטפן צווייג, שארכיונו נמצא בספרייה הלאומית. המכתבים האלה פותחים לחוקרים ולציבור הרחב המתעניין בסופר, צוהר נוסף לחייו הסוערים והמרתקים של אחד הסופרים החשובים והדגולים בעולם", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית.
בית לחם מדרום
סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957
