כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

ספרו הראשון של חיים גורי הכתיר אותו בתור משורר הפלמ"ח, זה לא מנע מהצנזורה הצבאית בגיבויו של בן-גוריון להחרים את ספרו

חיים גורי בחזית סואץ, שנת 1971. תמונה מתוך אוסף דן הדני. צילום: אלי לנדאו

חיים גורי התגייס לפלמ"ח כבר בשנת 1941, היה לאחד הקצינים הראשונים בארגון, סייע בהעלאתם של שורדי השואה היושבים במחנות העקורים בהונגריה וצ'כוסלובקיה ועם פרוץ מלחמת העצמאות שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום.

את "פרחי אש", ספר שיריו הראשון שהתפרסם בשנת 1949, קידמה התלהבות רבה מצד הקוראים והמבקרים. כיאה למשורר המעורב עד צוואר במאבק לעצמאות, ניסיון החיים הסוער של גורי ושל רבים ורבות מבני דורו הדריך את השירים בקובץ. השיר המוכר ביותר בספר, "הנה מוטלות גופותינו" נכתב ימים אחדים לאחר היוודע דבר נפילתם של חבריו ממחלקת הל"ה בינואר 1948. ממקום מושבו בווינה, בעודו עמל על ארגון ניצולי השואה בעלייתם ארצה, נתקל גורי בידיעה בעיתון בריטי המדווחת על תוצאות הקרב האיום בו נהרגו 35 לוחמים עבריים.

 

"פרחי אש", מהדורת 1949. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

אתוס ההקרבה של היחיד למען הכלל היה מסר מרכזי בשיר זה, בין היתר בשורה ששם גורי בפי הנופלים, "לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְׁקֵנוּ צָמוּד וּמְרֻקַּן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה." שיר זה, ואחרים המופיעים בקובץ "פרחי אש", סימנו את גורי כאחד הקולות הצעירים והבולטים של מלחמת העצמאות ושל מדינת ישראל הצעירה. עם זאת, שנה מהופעת ספרו הראשון, מצא עצמו גורי בלב סערה ציבורית כתוצאה מספר אחר, ספר שונה בתכלית בשם "עד עלות השחר – יומן מלחמה".

 

"אמרתי, איפוא, לספר בדפים אלה מקורותיה של חטיבת פלמ"ח אחת"

בשונה מפרחי אש, ספרו השני "עד עלות השחר" כלל קטעי פרוזה ושירה: החלק הראשון של הספר, מעין יומן אירועים של יחידת פלמ"ח "על פני אדמה פצועה וחרוכה של בירת השממה", והקרבות שנלחמה יחידה זו בחזית הדרום של מלחמת העצמאות. החלק השני איגד "שירים אשר נולדו ונישאו במסע בדרך הארוכה של התקוה והכאב (מתוך ההקדמה לספר)".

הספר הגיע אל חנויות הספרים ברחבי המדינה בתחילת חודש יוני 1950. ימים ספורים לאחר מכן, ב-15 לחודש, הורה הצבא לשלוח עשרות שוטרים להחרים את כל עותקי הספר מהחנויות. גורי לא הבין בתחילה מדוע נקט צה"ל בצעד חריף שכזה. הוא ראה בך עלבון אישי, ופנה אל הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, במכתב בו הסביר שבתור חייל, הוא מאמין כי "ספר זה, שבו משולבים פרקי פרוזה ושירה, הוא ביטוי חוויות והגות וזכאי לעמוד על מדף הספרים".

 

"כחייל לשעבר, ששרת תקופה ארוכה בשורות ההגנה, בצה"ל, נפגעתי ביותר על ידי עובדה כאובה זו". מכתבו של חיים גורי אל רב אלוף יגאל ידין. כל המסמכים המצורפים לכתבה לקוחים מתוך ארכיון חיים גורי. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

ההזמנה לפגישה עם הרמטכ"ל. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

בסיוע ידידיו, הצליח גורי להשיג פגישה עם ראש הממשלה כדי למחות על העוול. בפגישתם הקצרה הציע בן-גוריון פשרה: לגרד באמצעות סכין-גילוח את המילים שעוררו את חמת הצנזורה הצבאית. אך גם לאחר שנענה גורי להצעת ראש הממשלה, עמדה הצנזורה על סירובה לאשר את פרסום הספר מחדש.

50 שנה לאחר הפרשה גילה גורי את הסיבה המלאה לצנזור הספר. במהלך עבודתו על המהדורה המחודשת של "עלות השחר", פנה וקיבל המשורר אישור לעיין במסמכי הצנזורה הנוגעים לפרשה. רק אז גילה את תשובת בן-גוריון לשאילתה שהגיש חבר הכנסת יצחק בן-אהרון מטעם מפ"ם, איש  בנוגע לאיסור שהטיל ראש הממשלה על קיום דיון בכנסת על צנזור ספרו של גורי.

 

מכתב התודה ששלח חיים גורי לחבר הכנסת יצחק בן-אהרון באיחור של חמישים שנה. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

ב-19 ביוני שלח חברו של גורי, חבר הכנסת בן-אהרון, את השאילתה. תשובת בן-גוריון לח"כ הייתה חריפה בהרבה מזו שמסר לגורי בפגישתם. בן-גוריון הסביר שאין ממש בטענת גורי כי חלקים קודמים בספר ראו אור בתקשורת. בפרסום הספר עבר גורי על סעיף 37 של תקנות ההגנה הקובע כי "אין להדפיס כל חומר צבאי, צבאי מדיני או צבאי-כלכלי – אלא אחרי שאושר ע"י הצנזור הצבאי".

העובדה שציין שמות ומספרי יחידות, חשף את זהותם של לוחמים ומפקדים ודן בפרוטרוט בסוגי כלי נשק שהופעלו במבצעים צה"לים מוליכה אל מסקנה אחת אפשרית: "חיים גורי גילה סודות צבאיים ממדרגה ראשונה, והדבר החמור ביותר… שהידיעות הגיעו לידיו לא כסופר אלא כסרן בצה"ל, ואין הוא רשאי לעשות כאן כאדם העושה בתוך שלו". עוד הזהיר בן-גוריון שאם יתקיים דיון בכנסת, ימהרו מרגלי ארצות ערב השורצים בארץ להשיג עותק של הספר ולהעביר את הסודות האצורים בו למדינותיהם.

כפי שכבר ציינו, גורי לא ידע את כל זה בשעתו. וההתנהלות החשאית של קברניטי המדינה והצבא לא פגעה בנחישותו. בספטמבר פנה בבקשה אחרונה לרמטכ"ל. בפנייה זו הזכיר גורי לרב-אלוף ידין את הפגישה שקיים יחד עם חבר הכנסת והסופר ס. יזהר, שבה קיבל את אישורו של הרמטכ"ל להדפיס את הספר עם התיקונים שדרשה הצנזורה. מטרת הפנייה הייתה להשיג אישור מיוחד לאספקת נייר להוצאת הספרים. הרמטכ"ל נענה מיד.

חודשיים אחרי הסערה שנקלע אליה המשורר יצאה לאור המהדורה המצונזרת של "עד עלות השחר". מהשוואה שביצענו גילינו כי לא את כל התיקונים שדרשה הצנזורה הכניס גורי בעותק הסופי – מהתיקונים הלשוניים והסגנוניים התעלם על פי רוב. אך גם השינויים מזדקרים לעין: מספרי הגדודים נמחקו, ושמות המפקדים שונו. שמו של עוזי נרקיס, לדוגמה, שונה לעוזיאלי.

כולנו תקווה שמרגלי ארצות ערב מהם הזהיר בן-גוריון נותרו חסרי אונים מול טקטיקות הסוואה מתוחכמות אלה.

 

עותק הספר "עד עלות השחר" יחד עם הערות ומחיקות הצנזורה הצבאית. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

תיקונים ושינויים רבים בכתב יד בעט לקראת המהדורה החדשה, כולל קטעים שנמחקו בידי הצנזורה

***

כתבות נוספות:

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

כשהחזון איש פגש את בן גוריון

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

***

"ציון הטרופית" נחשפת

אלבום תמונות נדיר: הפליטים מגרמניה הנאצית מפריחים את השממה בקריביים

מהירות הבזק בה בוצע האנשלוס, הכיבוש והסיפוח של אוסטריה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938, הדהים אפילו את הפיהרר עצמו. ההמונים הצוהלים שקיבלו את פניו של אדולף היטלר הסתירו מאחוריהם אמת נוראה: מתנגדי המשטר הנאצי, אנשי שמאל ומעל הכל – יהודי אוסטריה – החלו מרגישים את נחת זרועה של הרודנות הנאצית מיד עם כניסת כוחות הכיבוש. אלפי יהודים הידפקו על דלתות השגרירות האמריקנית בווינה במטרה לזכות באשרת יציאה מהמדינה שסופחה זה עתה לרייך השלישי.

11 ימים לאחר ביצוע האנשלוס, הציע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט את הקמתה של ועידת פליטים מיוחדת שתסייע בהגירתם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה. על פניו נראה הנשיא כמי שמעוניין בפתרונה המהיר והמלא של בעיית הפליטים משטחי הרייך השלישי המתרחב, אך רוזוולט מיהר להבהיר שאין לצפות מאף מדינה – כולל ארה"ב – לשנות את מדיניות ההגירה שלה בצורה רדיקלית. הטון המסויג הזה הכתים את ישיבות הוועידה מתחילתה ועד לניסוח מסקנותיה הסופיות.

 

דיונים בוועידת אוויאן, יולי 1938. מקור: ENCYCLOPEDIA OF AMERICA'S RESPONSE TO THE HOLOCAUST

 

במשך תשעה ימים, מה-9 ועד ה-15 ביולי 1938, התכנסו נציגי 32 מדינות בהוטל רויאל בעיר אוויאן שלחוף אגם ז'נבה בצרפת. טענות מטענות שונות העלו נציגי המדינות המשתתפות כנגד העלאת מכסות אשרות הכניסה לפליטים: ארה"ב עמדה במילתה ולא הסכימה להגדיל את מכסות הקליטה הקיימות (שעמדו על 27,370 מהגרים מגרמניה ואוסטריה בשנה), אך הבטיחה לנצל אותם במלואן – דבר שלא עשתה בשנים קודמות. נציגי הממלכה המאוחדת סירבו בתוקף לדון באפשרות יישוב הפליטים בארץ ישראל. צרפת השמיעה טענה דומה, והוסיפה שמצבה הכלכלי לא מאפשר קליטה של פליטים נוספים.

בלגיה הסכימה עם רוח הדברים וסירבה אף היא להעלות את מכסות הקליטה. הולנד הציעה לקלוט פליטים נוספים, אך צירפה את התנאי הדרקוני: הולנד תשמש נמל מעבר של הפליטים בדרכם ליעד אחר. מעל כל חברי הועידה התעלה נציג אוסטרליה בטענו ש"עד כאן לא הייתה אצלנו בעיית גזע, ואין אנחנו מוכנים להסתכן בשינוי מצב זה עם בואם של יהודים".

 

"האם ועידת אוויאן תוביל אותו לחירות?", קריקטורה שהתפרסמה לפני פתיחת דיוני ועידת אוויאן ב-3 ביולי 1938

 

המדינה היחידה שהסכימה לקלוט כמות משמעותית של פליטים הייתה הרפובליקה הדומיניקנית. נציג הרפובליקה, מאחרוני הדוברים בוועידה, הבטיח שמדינתו תקצה שטחים נרחבים להתיישבות חקלאים של פליטים מאירופה. המדינה הזעירה אכן עמדה במילתה. כך נולדה שנתיים לאחר מכן, ההתיישבות הידועה בשם "התיישבות סוסואה".

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמור אוסף המתעד את ההתיישבות היהודית במקום, הכולל גם אלבום תמונות המציג את חייה של הקהילה היהודית בסוסואה ממאי 1940 – החודש בו הגיעו ראשוני הפליטים היהודיים מאירופה – ועד יולי 1947. הטקסט היחיד באלבום הוא הכיתוב המתווסף לתמונות השונות, אך למעיין באלבום אין ספק בחשיבות התיעוד.

 

עמוד הפתיחה של אלבום התיישבות סוסואה

 

אלבום התיישבות סוסואה

 

העיר "סוסואה", מילה שמשמעותה תולעת בפי ילידי האי המקוריים, קיבלה את שמה מנהר סוסואה הנמצא בקרבת העיר. לפני הגעת הפליטים היהודיים לאזור וצמיחתה של סוסואה לממדים של עיר, הייתה סוסואה בגדר יישוב קטנטן – תחילה כמקום מושבם של עובדי מטעי הבננות, ומשעה שמטעים אלו נזנחו – שימש היישוב את עשירי האי כיעד לחופשת הקיץ שלהם.

 

בול שהנפיקה ממשלת הרפובליקה הדומיניקנית לציון יום הולדתו ה-42 של הנשיא והדיקטטור רפאל טרוחיו

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה העביר שליטה הדיקטטורי והרצחני של הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו, את השטח שבאזור סוסואה לניהולו של ג'ימס רוזנברג, אחד מראשי "איגוד ההתיישבות של הרפובליקה הדומיניקנית".

 

יוזם ההתיישבות סוסואה, ג'ימס רוזנברג

 

חתימת החוזה עם הרפובליקה הדומיניקנית

 

המכסה הראשונה שהנפיקה הרפובליקה הדומיניקנית לפליטים הסתכמה בחמשת אלפים ויזות. רק 757 יהודים הצליחו לנצלם. המתיישבים הראשונים הגיעו ב-7 במאי 1940 ממדינות הגובלות בגרמניה.

 

הגעת המתיישבים הראשונים

 

חוף ימה של סוסואה

 

למרות שמדובר באלבום תדמית שהפיקה החברה המיישבת, התמונות באלבום תואמות את הידוע לנו על התפתחות הקהילה החדשה. רבים מהפליטים הפנימו את הצורך בזניחת משלח ידם הקודם כרופאים, עורכי דין ושאר מקצועות חופשיים, ומיהרו לאמץ את מקצוע החקלאות. כל מהגר קיבל 80 אקרים של אדמה, יחד עם פרדה, סוס ועשר פרות. קואופרטיב בשם Productos Sosua הוקם במטרה לשווק את התוצרת החקלאית, החלב והבשר שהפיקו המתיישבים.

הילדים זוכים בשיעורים בחקלאות

 

בית וגינה

 

המוצר המרכזי של סוסואה

 

חולבים פרות

 

האכלת העופות

 

האלבום מציג בניית תשתיות נרחבת: הקמת בניינים, סלילת כבישים וטיפול מסור בגידולים החקלאיים.

 

עבודות בגן הירק

 

המודד

 

עבודות בנייה

 

תשתיות מים

 

סלילת כבישים

 

זניחת המקצועות שעסקו בהם הפליטים באירופה לא הובילה להתנערות מהמסורת והתרבות אותה הביאו עמם המתיישבים החדשים: הם הקימו גנים ובתי ספר בהם למדו הילדות והילדים הצעירים ספרדית, השתלמו בחקלאות וחגגו את חגי ישראל.

 

חוגגים חנוכה

 

מתחפשים בפורים

 

שיעור גיאוגרפיה

 

גן הילדים של סוסואה

 

הגירה טבעית בסוסואה

 

גם בתי כנסת ובית עלמין יהודי הוקמו בעיר. כמו גם חדרי קריאה וחנות כללית במודל האירופאי.

 

בית הכנסת

 

חדר קריאה

 

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו לסוסואה עוד כמה אלפי פליטים יהודיים מאירופה ומשנגחאי. גם עולים אלה מקבלים ביטויי באלבום.

 

ילדים משנגחאי

 

משפחת שטראוס משנגחאי

 

מתיישבים חדשים משנגחאי מגיעים לסוסואה

 

בשנות החמישים והששים היגרו מרבית בני הקהילה לארצות הברית – רובם התיישבו בניו יורק ובמיאמי. ההערכות הקיימות לגבי מספר היהודים החיים כיום בסוסואה נעות בין עשרות יהודים לכמאה. ראשת העיר כיום היא אילנה נוימן, בעצמה צאצאית של פליטים יהודיים שהגיעו לסוסואה בזמן מלחמת העולם השנייה.

***

כתבות נוספות:

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

***

 

חמש גרסאות לשני דגים: לחנים שונים ל'אהבה' של דליה רביקוביץ

וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף / אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם. / יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר /מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

צילום: יעל רוזן

בגרסה הוותיקה והידועה של עדנה גורן, בלחן שלמה ארצי

https://www.youtube.com/watch?v=xuSN7Ywfzbs

 

מתוך דיסק הביכורים של חגי נחתומי, לפני שהקים את הרכב האינדי הפואטי 'כריכה רכה'

 

בגרסה עדינה של מיכל גולן

 

לחן, שירה, נגינה וציור של טל נאה

 

ויש גם ביצוע ישן-נושן של צוות הווי הנדסה קרבית (!) בלחן של מתי כספי

 

בונוס: שיחה שערך ב-1968 צבי ינאי, עורך כתב העת 'מחשבות', עם דליה רביקוביץ בעקבות הספר 'מיכאל שלי':

"הכתיבה לא משחררת מהרגשת שיממון. כתיבת שירים לא הופכת את החיים לחג, פרט לרגע הכתיבה עצמו. לפעמים היא נותנת לי הרגשת טעם בחיים. לא תמיד."

 

דליה רביקוביץ

אהבה

אהבה
שְׁנֵי דָגִים נֶּחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
שְׁנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְשְׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

 

מתוך: אהבת תפוח-הזהב

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

"בואו נסכים שלא להסכים"

"מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק". דורית שילה על הקריאה בעידן פייסבוק ועל אחריותו של הקורא. פרק שני מתוך סדרת רשימות על קריאה וביקורת ספרות.

Photo by frank mckenna on Unsplash

מאת דורית שילה

שקט הושלך בכיתה. כעשרים זוגות עיניים ננעצו בגבי ועשרים פיות חתומים רעמו בשתיקתם. הסתובבתי לאט, השבתי לסטודנטים שלי מבט תקיף וחזרתי על דברי: "בקורס הזה נקרא מבחר יצירות של משוררים וסופרים צרפתים שלא רק כתבו שירה וסיפורת, אלא גם חשבו הרבה על קריאה ועל כתיבה. את המחשבות האלה הם ביטאו במאמרים ובמסות, אבל הן גם שימשו אותם כמעין 'מדריך לכותב' — שורה של כללים המיועדים להם עצמם ולאמנים אחרים, כללים של 'כך עשה ולא אחרת'". כך פתחתי את השיעור הראשון בקורס מבוא לספרות צרפתית מודרנית בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב. "ואף יותר מכך", המשכתי, "רבים מהם גם התייחסו במפורש אל הקוראים העתידיים שלהם, וניסחו בעבורם מעין 'מדריך לקורא'". לא היה אפשר לטעות בדממה שהשתררה בכיתה. היא היתה כבדה מהרגיל. ניסיתי לעמוד על טיבה, אבל בינתיים ללא הצלחה. בחרתי אפוא להמשיך בדברי. "בקורס שלפנינו", אמרתי, "נבקש לא רק לקרוא את היצירות של הסופרים והמשוררים, אלא גם להתבונן — כמו בודלר, רמבו, מלארמה, הסוריאליסטים, פרוסט ובהמשך גם מישל פוקו ורולאן בארת — ביחסים הדינמיים שבין ה'כתיבה' וה'קריאה'. נעקוב אחר השינויים שהכותבים המודרנים והפוסט־מודרנים ביקשו להכניס במשולש הלוהט של ספרות המאה העשרים: "כותב־טקסט־קורא".

התכוננתי להסתובב בחזרה אל הלוח כדי להציג את המשוררים הראשונים שאת שיריהם ואת ה'אני מאמין' הפואטי שלהם בחרתי לקרוא עם הסטודנטים: בודלר, ורלן ורמבו. עמדתי להשלים את כתיבת המילים שמסתיימות כולן ב"איזם" (אסתטיציזם, סימבוליזם, אורבניזם…), אבל לנוכח הרתיעה שחשתי בכיתה כבר לא יכולתי להתאפק. "מה קורה? השתיקה בכיתה רועמת", שאלתי. "כן", ענתה לי לבסוף אחת מתלמידותי הצעירות, "קורס שלם של מחשבות על קריאה? זה לא קצת קיצוני?"

ההערה של הסטודנטית גרמה לי לעצור רגע ולהתרחק ומהלוח והמצגת העמוסה בציורים בני התקופה, ובשלל דימויים ותצלומים, כפי שמצפים היום שתעשה מרצה "טובה" כדי "להנגיש" את החומר ולהקל ככל הניתן על הסטודנטים. התיישבתי על כיסאי הניצב על במה קטנה ושתקתי דקה ארוכה. הבנתי שתהום קטנה מפרידה ביני לבין הסטודנטים שלי, ולא רק בשל פער הגילים והרגלי הקריאה השונים כל כך של כל אחד מהדורות, אלא בעיקר מפני שקלטתי פתאום שהם כלל לא מוצאים שהקריאה והכתיבה הם נושא ראוי להרהורים או לדיון. זה לא שהם התנגדו: האפשרות הזאת אפילו לא עלתה על דעתם.

בפליאה הקשיבו תלמידי למילותיו של שארל בודלר מתוך חיבורו "צייר החיים המודרניים": "ההנאה היא מדע, והפעלת חמשת החושים דורשת התוודעות מיוחדת במינה, שבאה רק מתוך נפש חפצה וצורך". ובמילים אחרות, חוויה מהנה היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו. והרי היום נהוג לחשוב שההפך הוא הנכון: שההנאה היא מנת חלקה הבלעדית כמעט של תרבות הפנאי והכיף. בודלר טוען, כך הסברתי לסטודנטים המופתעים, שאדם צריך להפעיל את כל יכולותיו הקוגניטיביות כדי ליצור משהו חדש, והכלל הזה חל בכל תוקפו גם על הקורא במעשה הקריאה שלו. ויותר מכך, שלפתי את אוסקר ויילד לחיזוק, כפי שהאמן אינו צריך ליצור באופן קפריזי אלא מתוך ביקורת, ואמנות ראויה היא זאת הנוצרת מתוך תודעה עצמית — תודעה שאיננה אלא הרוח הביקורתית, כדבריו במסתו "האמן כמבקר" — כך גם מעשה הקריאה אינו יכול להיעשות כלאחר יד.

אחריות גדולה הושלכה לפתע על כתפיהם של תלמידי. אחריות שבאה היישר מימיו הראשונים של המודרניזם. הסטודנטים המשיכו לקרוא בפליאה לא פחותה במסה "על הקריאה" מאת מרסל פרוסט. החיבור החכם הזה נכתב שנים לפני שפרסם פרוסט את הכרכים הראשונים של הרומן המונומנטלי שלו "בעקבות הזמן האבוד" ושבמרכזו עומדת, בין השאר, מלאכת הכתיבה. את המסה צירף פרוסט כהקדמה ליצירתו העיונית של המבקר הבריטי ג'ון ראסקין, "שומשום ושושנים", שעל תרגומה מאנגלית עמל יחד עם ידידתו מארי נורדלינגר. כביכול צירוף מפתיע: מה לספר מתורגם ולטקסט המגולל מחשבות על מהות הקריאה ותפקידה בתהליך היצירה? אולם לאחר קריאת החיבור מבינים שפרוסט, כמו המשורר הסימבוליסטי הגדול סטפאן מלארמה לפניו, ראה בקריאה מלאכה הכרוכה ללא הפרד במלאכת הפרשנות. הקריאה עצמה, בעיניו, היא בעצם תרגום של הטקסט הכתוב. בימים שבהם הפך מעשה הקריאה לתופעה תרבותית נרחבת (התרחבותן של הספריות הציבוריות והפרטיות, שגשוג תעשיית הדפוס, החלת החינוך החילוני), הקריאה נעשתה בעבור רבים פעולה יום יומית מחויבת מציאות ממש כמו האכילה השתייה או השינה. זאת ועוד, פרוסט כתב למען הקורא שלו, כדי שיוכל לגלות את עצמו בתוך המילים הכתובות. פרוסט שאף, ואף אמר זאת במפורש ב"בעקבות הזמן האבוד", שספריו ישמשו אמצעי ביד הקורא לקרוא בתוך עצמו. כלומר, תהליך היצירה אינו מסתיים ברגע שהמילים מכסות את הנייר, אלא רק אחרי שהכותב מפנה את מקומו לקורא המשלים את תהליך את היצירה על־ידי הקריאה ומתרגמהּ לעצמו. קריאת טקסט אינה מצטמצמת רק להבנה המיידית של המילים והמשפטים, אלא היא מלווה בחוויות אישיות, נפשיות וגופניות העוברות על הקורא בזמן הקריאה, חוויות שהופכות את המילה — בין השאר — לדימוי ויזואלי.

השיחות שהתעוררו בכיתה בעקבות קריאת הטקסטים האלה, גרמו לי להיווכח עד כמה הרעיון שלפיו לקורא ולרוחו הביקורתית יש חלק משמעותי בתהליך היצירה, נתפס היום כזר. שאלתי את עצמי מה נותר היום בעצם מתפקידו של הקורא? מה נותר מתפקידו כמתרגם אצל מלראמה ופרוסט, מהאחריות האינטלקטואלית שהטילו עליו ויילד ובודלר, מעצמאותו המוחלטת בעקבות חיסול תפקידו של המחבר אצל בארת? בעקבות הדיונים הערים בכיתה נוכחתי לדעת שאני זקוקה לא לקורס בן סימסטר אחד, אלא למחנה אימונים שלם כדי לנטרל את המילה שהיא אולי הרווחת ביותר היום לתיאור טקסט: "אָהַבְתִּי".

מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק. זאת כמובן בעזרתן הנדיבה של הרשתות החברתיות, סוכנות התרבות החזקות ביותר כיום. תכליתו של הטקסט הכתוב אינה נמדדת עוד ביכולתה לחולל תמורות נפשיות אצל הקורא ולהיות כלי המקשר בין חוויות הכותב לחוויות הקורא, אלא ביכולתו של הטקסט להשיג מספר רב ככל האפשר של אצבעות זקורות, הניתנות לא פעם אף מבלי שנקרא את הכתוב. מהקורא לא נדרשת עבודת תרגום או חשיבה כלשהי, אלא רק הענקה זריזה של נדיבות וירטואלית. בארת הרג את המחבר וצוקרברג החייה את הפרופיל. טקסט שוב אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אלא חייב שיעמוד מאחוריו פרופיל וירטואלי פופולרי, שאיכות מסריו נקבעת לפני מספר העוקבים והמלייקקים.

מאה וחמישים שנים של מודרניות חלפו להן, והנה בא עידן פוסט־מודרניזם ומשטיח אותן למקשה אחת רזה, שאינה יודעת עומק או ניואנסים. בני הדור שלי נולדו אחרי שהמציאות כבר צוירה כקוביות, הקוביות פורקו לקווים, הקווים הפכו לכתמי צבע ואפילו הצבע בעצמו בוטל בשמה של יריעת הקנווס הלבנה. גם אנחנו למדנו לקרוא אחרי שכבר הסירו את סימני הפיסוק, שברו את המטפורות, ופירקו כל מילה להברות ולצלילים עד מחיקה מלאה של משמעותה. וגם אנחנו מְתַחזקים חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים ושוקקים. אבל אנחנו, לפני עידן הרשתות החברתיות, לא חשבנו שכל טקסט שנעלה על הכתב — הרהור, הבזק של רעיון, שיר או סיפור — יחייב תגובה מיידית, ולו למראית עין, שאם לא כן לא יהיה לו קיום. לא תיארנו לעצמנו שהמשורר האנגלי ג'ון דון יתבדה, ונגלה בקרוב מאוד שכן, כל אדם הוא אכן אי, ואנחנו איננו פיסה מיבשת ואף לא חלק מארץ רבּה. שוב אין לנו צורך לבדוק היכן אנחנו עומדים ברצף, מה מקומנו בשלשלת הדורות של התרבות האנושית. רבים מהקוראים (ומהיוצרים) היום אפילו אינם מתייחסים אל קודמיהם כמיטב מסורת המרד: הם אינם אומרים "תודה רבה, עשיתם את שלכם, אנחנו נמשיך מכאן", אלא מבטאים דבר אחר לגמרי: "אין לנו צורך לדעת שאתם קיימים או לחשוב על אמוֹת המידה שקבעתם להערכת היצירה. ואגב, זה סיפור מעולה, הוא קיבל אלף לייקים בפייסבוק". הדיון נשלל מיסודו. זאת הירושה הבלתי נמנעת של הפוסט־מודרניזם, של אימוץ הקביעוֹת "אין אמת אחת" או "בואו נסכים שלא להסכים". בעיני הסטודנטים שלי אין אפשרות לפתוח דיון בנושאים של איכות או אפילו לקבוע: "זה טקסט טוב", או: זה "טקסט רע". עובדה, אילו היה אפשר לקבוע, צוקרברג היה ממציא אמוג'י 'לא אהבתי'.

בלי שיפוטיות, ביקורתיות ומחשבה רפלקטיבית, לא תיתכן הבנה אמיתית של יצירה, ועולם התרבות לא יוכל לצעוד קדימה. הפוסט־מודרניזם לא יכול להאמין בקדמה אוניברסלית, ובכך הוא דן את עולם התרבות לחלוקה לפלגים הסובבים סביב עצמם, פלגים שאינם מקיימים דיאלוגים מפרים עם העבר וּודאי שלא עם דור ההמשך. לכאורה, ערכי הקדמה של הנאורות אינם אהודים היום (ואני נוקטת לשון המעטה). ובכל זאת, רק מעטים יתווכחו עם הטענה שידיעת קרוא וכתוב היא מתקדמת יותר מאנלפבתיות. רבים, רבים מדי מקרב בני הדור של הסטודנטים שלי משוכנעים שמבחינה תרבותית הם בעצם יש מאַין. אבל דחיית הרעיון של דיון אמיתי וסירוס הביקורת על ידי תרבות החיזוקים החיוביים והמידיים, מביאים לידי כך שהתוצרים שמפיק עידן הרשתות החברתיות אינו אלא אַין מִיֵּש.

יש. יש להחזיר את האחריות למעשה הקריאה, והדבר אפשרי. על הקורא העכשווי לקום ולהתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירה — מקום שהוא חשוב לא פחות ממקומו של הכותב. שינוי מחשבתי בתפיסה העצמית של הקורא יכול להביאו להפסיק לשתף פעולה עם תכתיבי תרבות המשובים החיוביים והאוטומטיים, לשמוע את קולו שלו כקורא בתוך הזרימה, וללמוד כיצד לבודד ולייחד אותו. זאת אחריותו האישית והיא אחריות אחת מבין שלל המטלות המרכיבות את הפסיפס של חיינו. כפי שהורים דואגים לחינוכם של ילדיהם ומתאימים את דאגתם להווייתו של העידן הנוכחי — כלומר, מתעדכנים בהתקדמות צאצאיהם בקבוצות ווטסאפ משותפות להורים אחרים, דואגים להסיעם לחוגי העשרה, תאטרון או ספורט, וכיו"ב — כך הם צריכים לגלות אחריות אישית כלפי התפתחותם שלהם עצמם. זאת אחריות כבדה, והיא נכונה לצעירים ולמבוגרים כאחד. אבל שכרה של האחריות הזאת בצִדה: כותבים צעירים ומבוגרים, החולמים שיום אחד יקראו לעומק את יצירותיהם ולא יזכו אותם בקריאה נמהרת וכמו־אוטומטית, ישמחו לגלות סוף סוף שהמוזה אינה נמצאת רק בחדרי סדנאות הכתיבה. ההשראה נמצאת בעיקר בין דפי הספרים שנכתבו לפנינו. כל אחד מאתנו, הכותבים־קוראים, צריך לשאוף למצוא את קולו הנבדל והייחודי, שהוא לולאה בשלשלת הקולות העל־זמנית, וחלק חיוני מתהליך היצירה האוניברסלית.

 

הרשימה ראתה אור לראשונה בהו! 15 במדור מָזֶשיר: מסות על כתיבה וקריאה בעריכת דורי מנור.

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3