בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה ירושלים ענייה וחרבה. מאות מנשות היישוב היהודי נדחפו אל העיסוק בזנות. בעוד המנהיגות הגברית חיפשה אשמים, נשות העיר מצאו פתרונות ומיגרו את התופעה.
בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה העיר ירושלים ענייה וחרבה. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. בעוד הוועד היהודי בעיר כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הפשילו נשות העיר את שרווליהן ופנו לצמצום התופעה החמורה. למרות ההתנגדות והזלזול שהקיפו אותן, הייתה זו פעילותן שמיגרה כמעט כליל את הזנות בירושלים.
"בחודש פברואר", נכתב בידיעה הקצרה שפורסמה ב-21 באוגוסט 1919, "התחילו שתים-עשרה צעירות מחוסרות-עבודה בגיל של 20-14 לעבד גנת-ירק בהשגחת פועלת בעלת-מקצוע". הכתבה התמימה הסתירה יותר משגילתה.
שנות מלחמת העולם הראשונה היו קשות במיוחד בעיר ירושלים. על אף שנכבשה ללא ירייה אחת בידי הבריטים, קדמו להשתלטות האימפריה החדשה בשכונה ארבע שנים ארוכות של מצוקה ודלות. האימפריה העות'מנית, אשר לא טרחה רבות בפיתוח ארץ ישראל, התייחסה אל יהודי הארץ – בייחוד לעולים החדשים שלא היו נתיני האימפריה – כאל גייס חמישי פוטנציאלי. במהלך המלחמה הידלדלה אוכלוסיית היישוב היהודי בירושלים, כך שבסופה נותרה בה רק מחצית מתושביה לפני פרוץ המלחמה.
ב-9 בדצמבר החלה נסיגת הבהלה של הכוחות העות'מנים מירושלים. יומיים לאחר מכן הגיע אליה הגנרל אלנבי, מפקד המערכה על ארץ ישראל, והתקבל בחגיגיות. העיר נכנעה רשמית בפני האימפריה החדשה. קריאות הצהלה בהן התקבל הצבא הבריטי לא מנעו את המשך הסבל של תושבי (ובעיקר תושבות) העיר.
רעב ועוני קשים נצפו בכל פינה בשכונות היהודיות. מתוך קהילה בת כ-26 אלף תושבים, נמנו מעל ל-3,000 יתומות ויתומים. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. הן הצטופפו בבתי הבושת שהוקמו בנחלת שבעה ובתי מילנד (בידיעת ובאישור הממשל הצבאי הבריטי). לקוחותיהם העיקריים היו החיילים הבריטים שהשתכנו באזור.
נושא הזנות, שהיה לאחת ממצוקות תושבי העיר היהודיים, לא נסתר מעיניי המנהיגות היהודית בעיר: הוא הועלה בקצרה באחת מפגישות ועד העיר במרץ 1918, ומושב שלם הוקדש לנושא בחודש יוני. ההתייחסות לשאלת זהות הנערות והנשים שעסקו בזנות הייתה מינמלית. הדגש הושם על הפגיעה שסופגות השכונות מהעיסוק הנלוז, והטומאה שנופלת על קדושת יהודי העיר נידונה באריכות.
בעוד הוועד היהודי בירושלים כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הנהיגו נשות הקהילה היהודית שורה של יוזמות בזק למיגור הזנות בעיר: תחילה, הן העבירו שיעורי ערב לנשים כדי להרחיקן מהפעילות ב"שעות הערות", וארגנו בנוסף קורסים מקצועיים לנערות. מטרת הקורסים הייתה להעניק להן השכלה ודרכי פרנסה חלופיות שלא היו פתוחות בפניהן.
משחזו בהצלחת יוזמותיהן, עמלו נשות הקהילה לערב גם את רשויות הצבא הבריטי ואת הוועד היהודי בעיר.
נשות העיר לא עצרו שם והובילו יוזמות נוספות: הן חילקו בגדים לילדים בשיתוף ועד העיר ונשות הדסה, סייעו לצוותי בתי החולים ולקחו תחת חסותם אלפי יתומות ויתומים – תחילה במפקד יתומים ולאחר מכן באיסופם לשיעורים שארגנו.
כרוז דו-לשוני שהתפרסם שנה לאחר מכן, בנובמבר 1918, מדגים את הדרך בה הבינו הן ההנהגה הציונית בארץ ישראל, והן הוועד האשכנזי בעיר את המגפה. הכרוז מביא את דבריו של ראש ועד הצירים הציונים בארץ, ד"ר חיים ויצמן:
"ד"ר וייצמאן מוסר העובדא המעציבה אשר בשביל התנאים הקשים שבארץ התפתחו הזנות והשכרות בירושלם, בירושלם לבדה נמצאות חמש מאות זונות יהודיות, אשר אי-חפצן לעבוד בבתי-מלאכה ולהרויח בקלות את הפונט."
בישיבת מאה שערים אורגנה מחאה קולנית. מטרתה לא הייתה להגן על הנשים שהידרדרו למצבן הנוכחי בעל כורחן, אלא הכחשה נמרצת של הבדותות המרושעות שמפיץ הוועד האשכנזי.
האיסור המפורש על פעילות בתי הבושת בירושלים התקבל, בסופו של דבר רק בספטמבר 1919. היה זה חודשים רבים אחרי פנייתן של נשות האגודות השונות שפעלו בעיר אל המושל הצבאי – הקולונל סטורס. בזכות פעילותן המהירה של נשות ירושלים, אשר סירבו להאשים את הנשים העוסקות בזנות ולעצום עיניהן מולן, התופעה מוגרה כמעט כליל עוד בטרם הוחלט על סגירת בתי הבושת בעיר.
'זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי', מאת מרגלית שילה. התפרסם בגיליון הראשון של "ירושלים וארץ-ישראל, כתב-עת ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה".
תגובות על כתבה זו