פברואר 1917, שנתיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חזיתות המלחמה באירופה כבר חודשים לא זזו בצורה משמעותית, מאות אלפי חיילים נפלו בכל הצדדים, ללא תועלת וללא יתרון לאף צד. בקרבות כבדים בחזית המערבית ליד וורדן וליד הנהר סום ב-1916 מתו כמעט שני מיליון חיילים בריטים, צרפתים וגרמנים; בחזית המזרחית שלחו הגנרלים הרוסיים מאות אלפי חיילים אל מותם הבטוח. אוכלוסיות במדינות רבות סבלו מחוסר מזון ומתשישות, אין ספור משפחות התאבלו על בנים ואבותיהם שנפלו. ברוסיה הופיעו סימנים ראשוניים לתנועה מהפכנית ובפברואר שנת 1917 פרצה המהפכה הראשונה שהובילה את האימפריה הרוסית לקראת התפרקותה.

האבדות הקשות מכריחות את הצבאות השונים לגייס עוד ועוד חיילים חדשים. אחד מהם היה קרל קליין, מנהל חשבונות ממוצא יהודי מווינה, שגויס ב-1 בפברואר 1917 לצבא האוסטרו-הונגרי, שלחם כבעל ברית יחד עם צבאות קיסרות גרמניה. כבר מגיוסו הבין קרל קליין שהוא עומד בפתחה של תקופה גורלית בחייו, ללא שום וודאות כיצד תיגמר. הבנה זו ככל הנראה גרמה לחייל הטרי לכתוב יומן, לפחות במהלך השנה וחצי הקרובה.

שלושה חודשים התאמנו הטירונים החדשים בבסיס צבאי, לפני שנשלחו בתחילת מאי 1917 לחזית הדרומית, לגבול אוסטריה – איטליה. החזית מוקמה באזור יפהפה, בקצה הדרומי של האלפים, דרומה מהעיר טרנטו (Trento/Trient). אזור זה מתאפיין בהרים גבוהים, אגמים פסטורליים וביניהם עיירות מטופחות. שם גם נמצא הגבול האתני בין דוברי גרמנית לבין דוברי איטלקית. על ההרים הגבוהים בנו האוסטרים מצודות ומוצבים, לעתים בגובה של 3500 מטר. ההגעה לשם הייתה קשה מאוד, כפי שקרל קליין ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו:

 

2 ביוני [1917]:

"מעל הישוב מצולומברדו נמצא המקום פאי, על רמה בגובה של 1000 מטר. לשם אנחנו צועדים עם כל הציוד, בדרך צרה ומטולטלת. מדי פעם ניתן לראות מדרך זו נוף מרהיב. עמוק למטה נמצאים המקומות, כמו בגינה, יותר ימינה עמק האטש [הנהר אטש, בגרמנית: Etsch, באיטלקית נקרא: אדיג'ה – Adige], מוקף משני הצדדים מהרים גבוהים."  

 

האם זה הנוף שראה קליין? נוף מרכבל בצפון איטליה

 

קרל קליין לא התלהב מהמלחמה. לאור המצב הכללי ובהתאם לדעותיו האישיות, כתב קליין ב-26 במאי 1917:

"בתוך תוכי העדפתי שלא אנחנו נהיה המנצחים בקרב הגדול הזה, אלא שלא יהיו מנצחים ומנוצחים בכלל. המצב הפנימי של אוסטריה רק מחזק את הרצון. אנחנו עומדים מול קבוצת מדינות דמוקרטיות, שפועלות ברצינות לקראת פירוק כלי נשק כללי ולמען חירות העמים."

 

מקטע זה ניתן להבין, שקליין לא היה שייך לקבוצת הלאומניים שהיו משוכנעים שיש לנצח את צבאות המדינות השכנות בכל מחיר. מקריאת הזיכרונות עולה שקליין לא היה "גיבור מלחמה" ושלא חיפש הרפתקה בשדה הקרב. הוא לא ניסה לברוח מגורלו כחייל אוסטרי אבל גם לא ניסה לפספס הזדמנויות להקטין את הסכנות, להן היה חשוף בחזית.

לצד תיאורי ההתרחשויות ציין קליין את המקומות שראה ושבהם ביקר, בין שהיה שם בתפקיד, בין בזמן הפנאי. בין עמודי הטקסט בשתי מחברות היומן שבהן כתב את זיכרונותיו, שילב קרל קליין גם מפות של האזור, אותן צייר בצורה נקייה מאוד. לעתים ציין גם את המקומות בהם שהתה היחידה שלו באותו הזמן.

 

מפה שצייר קליין, המפה נמצאת במחברת השנייה שהופקדה לאחרונה בספרייה הלאומית

 

קליין לא שכח את זהותו היהודית בימי המלחמה. ב-16 בספטמבר 1917 כתב:

"היום ערב ראש השנה. אני חושב בעגמומיות על החג המשמח הזה, בפינה הנטושה עם בתי מגורים הרוסים. אפילו לא קיבלתי חדשות מהבית. בעצב לב אני מהרהר על גורלי העתידי. בעוד שעה שוב נעלה לעמדתנו כדי  לבלות שם את הלילה – כרגיל – כמעט ללא שינה במערה רטובה וקרה. אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה? שאלה מחרידה זו לא זזה לי ממחשבותיי. האם אי פעם אחיה חיים מסודרים כאזרח שוב?"

 

בין תזוזות החזית, אימונים ומאמצים לשפר את התזונה היומיומית עברו השבועות והחודשים עד שבאמצע נובמבר 1917, במהלך התקפה מסיבית של האוסטרים בחזית האיטלקית, הגיעה שעת הקרב גם לקרל קליין. קליין תיאר לפרטי פרטים את ההתרחשויות סביב ה-11 וה-12 בנובמבר, שבהן היה אישית מעורב בלחימה. מתוך תיעוד ימים אלה בזיכרונותיו ניתן לחוש את מידת החרדה בה היה קליין נתון בזמן הקרבות. כמה מחבריו ביחידה נפלו, אחרים נפצעו.

מבחינה צבאית היו אלה ימים של הצלחה עבור הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמה. בסתיו 1917 הצליחו החיילים לכבוש שטחים נוספים באיטליה, אך קליין לא ציין זאת במפורש. דבר זה ממחיש את האדישות של קליין לניצחונות וההפסדים של הצבאות היריבים במהלך המלחמה. אולם, מבחינה אנושית, מחבר הזיכרונות לא נשאר אדיש כלפי גורלם של החיילים האיטלקיים שנגדם נאלץ להילחם.

 

ב-18 בנובמבר כתב קליין:

"הוצא צו ולפיו אין לעצור איטלקיים בשבי, לפי הנשמע לאחרונה הם ירו בחיילים שלנו לאחר שהם נכנעו והתקרבו [לאיטלקיים]. צו זה מאוד מדכא אותי; לעולם לא אהיה מסוגל להרוג איטלקי, שבעקבות זאת בביתו תבכה אמו באותה מידה. כאשר יכריחו את יחידתנו למצב זה, כיצד אוכל להימלט ממנו?"

 

לאחר שיחידתו חזרה מהחזית חלה קליין ונשלח בחזרה לאוסטרו-הונגריה, הפעם לבית חולים צבאי בבוהמיה, שם שהה מספר חודשים. ייתכן שהיו אלה החודשים המאושרים ביותר שחווה במהלך המלחמה. הוא החלים, חזר לאיטליה ומונה לאפסנאי, הצבה שהרחיקה אותו מפעולה נוספת בחזית. אולם, את השבועות האחרונים של המלחמה העבירו קליין וחבריו בהמתנה ובין שמועות: מהומות באוסטריה, שיחות על הפסקת אש ועוד. בסתיו 1918 התרופפה המשמעת של החיילים יותר ויותר, ובאוויר הייתה תחושה שסוף המלחמה קרב.

 

ב-15 באוקטובר 1918 כתב קליין:

”הקצינים מעדכנים את החיילים, על פי הנחיות מלמעלה, על הפסקת האש הקרובה, הגרמנים והצ'כים בנפרד. תוך חמישה ימים כוחותינו אמורים לסגת לגבול האימפריה. חדשות אלו גורמות לנשימה עמוקה אצל החיילים שעברו דברים קשים […] הצריף מלא בדיבור עליז של החיילים. הצ'כים שרים שירי מולדת, כמו "צ'סקה פראהה", שומעים את השם מאסריק."

 

ב-1 בנובמבר קיבלו החיילים את הצו לסגת לאוסטריה. במהלך אחד עשר ימים עשה קרל קליין את דרכו הביתה לווינה, תחילה יחד עם חבריו, אך ככל שהתקדמו החל הצבא הגדול, עתיק הימים, להתפורר, עד ששלט הכאוס המוחלט. החיילים היו להוטים להגיע הביתה והקצינים חדלו להראות בעיניהם כבעלי כל סמכות. בדרך ראה קליין את פינוי השטחים האוסטריים הדרומיים, שבעקבות הפסקת האש נמסרו לשלטון איטלקי. בחזרתו לווינה היה קרל קליין עד לרגע מכונן: הכרזת הרפובליקה האוסטרית ב-12 בנובמבר 1918:

 

"היום הכריזו בווינה בחגיגיות על הקמת הרפובליקה. עבורי היום הזה הוא יום זיכרון עצוב. היום לפני שנה נלחמנו במהלך ההתקפה נגד עמדות האיטלקים במונטה לונגארה. בלילה לאחר מכן עברתי רגעים איומים."

 

תצלום אחת המחברות שנמצאה בארכיון קרל קליין שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית

 

היומן שכתב קליין ככל הנראה לא שרד, אך שימש בסיס לזיכרונות שקליין חיבר לאחר שובו הביתה בנובמבר 1918, בריא ושלם. ללא ספק השאירו החודשים הקשים את חותמם בנפשו של קליין, כך שהחליט להקדיש את זמנו לחיבור זיכרונות ל"מלחמה הגדולה" (כפי שנקראה אז, עוד לא ידעו שבקרוב יהיה צורך למספר אותה). את זיכרונותיו כתב קליין בשתי מחברות בכתב יד נקי. בשוליים ציין מספרי תמונות שככל הנראה הראו נופים ורגעים של המתרחש, אך התמונות חסרות.

כעבור 20 שנים נסחף קרל קליין שוב למערבולת ההיסטוריה. עקב היותו יהודי ברח קליין ממולדתו אוסטריה והצליח להגר לאנגליה. שם שוב נאלץ ללבוש מדים, הפעם של הצבא הבריטי. גם את המלחמה הזו שרד קליין, לא ידוע אם גם הפעם כתב יומנים. בני משפחתו החליטו לאחרונה למסור את מה שנשאר מעיזבונו של קרל קליין, מנהל החשבונות מווינה. בין החומרים השונים נמצאו שתי המחברות המעידות על המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו לפני 100 שנים בדיוק, מהזווית של אזרח פשוט שהבין יותר טוב ממנהיגים גדולים שמוטב שלא יהיו מנצחים או מנוצחים.

 

דיוקנו של קרל קליין במדי הצבא הבריטי

 

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

 

 

 

 

בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.

בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.

המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.

גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.

 במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:

 

"שלום לכן אמא יקרה ואלה,

אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!

אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.

אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."

 

 

הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.

 

 

הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.

"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.

תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.

מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"

 

 

כתבות נוספות:

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה