היום נודע לאוכלוסייה שחזית ירושלים הוכתה במהלומה כבדה חדשה: העיר העתיקה נפלה… המגינים נכנעו לאחר חצי שנה של התנגדות והתגוננות גבורה, כשעמדו מעטים נגד רבים, בלי נשק וציוד מול האויב המצויד יפה. מעניין אמנם, כי מפלת העיר העתיקה לא עשתה רושם מעציב כל-כך על העיר כמו המכות הקשות הקודמות (גוש עציון, שייך ג'ראח וכו'), כאילו היה אפשר להרגיש מין הקלה ונשימה לרווחה: סוף סוף נגמר הדבר, הנשים והטף ניצלו, רוב המגינים נשארו גם כן בחיים, אפילו אם יהיו קצת בשבי; ברוך השם, גם בשביל זה – בערך כך דעת האדם הירושלמי הפשוט.

במילים אלה מתאר מנחם צבי קדרי את אחד הרגעים הקשים והמייאשים בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות. קדרי הצעיר, יליד הונגריה, אז בן 23, סטודנט למקרא וללשון באוניברסיטה העברית, ניהל יומן המתאר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים במשך כל תקופת המצור על העיר העתיקה. בכתב יד ברור ויפהפה על גבי כרטסות קטנות, ובליווי איורים עדינים, הוא מספק תיאור חי ואותנטי של דעת הקהל בקרב אנשי העיר העתיקה והנצורה, ומתוך הכרטסות שלו קמות לתחייה דמויות ירושלמיות צבעוניות ומרתקות, הנה כמה מהם:

בפינת רחוב הרב קוק אני רואה פתאום את הזקן התימני יושב על יד הקיר וקורא בשקידה פלאית בזוהר הקדוש; אצלו לא חל כל שינוי, הוא ישב וקרא כאן לפני המצור, המשיך בשעתו במקום בעת הסכנה, תוך ההפגזה הכבדה ביותר, ומוסיף לשבת פה גם כעת.

לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו הייתה כובסת פרטית, אישה כורדית שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה. (…) כל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, לבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם… כששאלנו אותה: "מתי תביאי את הכביסה הנקייה", היא ענתה, בהסבה את עינייה כלפי מעלה: "האפשר היום להגיד מתי אבוא? השם יודע אימתי אוכל לבוא". (…) בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת-האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד… פגז זדוני פגע בה… בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה… הרבה היו חלליך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה… הלוואי וכיפרו על חטאינו!

(רישום מה-15 ביוני)

בשמונה באוגוסט, בזמן ההפוגה השנייה מהקרבות רואה קדרי:

ארבעה צעירים מטיילים לפני ברחוב, מגודלי זקן וגם פאות, לבושי קפטן וביבער-היט – מחסידי נטורי קרתא הם יהיו – וראה את הפלא, באמת מחזה מוזר ובלתי רגיל לעין: ידיהם מחזיקות רובים! (…) היאומן כי יסופר? ברחובות ירושלים העיר מתהלכים בחורונים בלבוש החסידים כשהם חמושים רובים ושאר כלי משחית! מי פילל ומי מילל שדבר זה יקום אי פעם?

אך מעבר לדמויות, קדרי מיטיב לתאר את ירושלים המטולטלת בין יאוש לתקווה. הוא מספר על העיניים הנשואות למעצמות, על היחס האמביוולנטי ברחוב הירושלמי להצעותיו של המתווך ברנדוט, על תגובותיהן של מדינות ערב, על חלוקת המזון במשורה ועל הציפיה הדרוכה – יותר מאשר ללחם – לעיתונים ולמידע על הנעשה בשאר חלקי הארץ. כך למשל הוא מתאר את מצבו האישי העגום, תוך כדי דיווח על בשורת ההכרזה המגיעה מתל אביב:

השבת הזאת הייתה מלאת מאורעות, יום היסטורי בתולדות היהודים: הוכרזה מדינת ישראל ומיד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות. אולם, שתי פנים למטבע: צבאות ארצות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים וכבר יש תוצאות מרות לפלישתם: כמה נקודות יישוב נכבשו על ידם… בגוש עציון נסתיים הקרב כליל. כל הגוש נכבש ולוחמיו נלקחו בשבי. הוי, עמל בן עשר שנים עלה כאן בתוהו! שלוש נקודות של הקיבוץ הדתי, שאליהן היו נשואות עיני הנוער בגולה, נמחו מעל פני המפה… אוי, מה היה לנו! (אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה).

(רישום מה-16 במאי)

רישום מתוך היומן של קדרי

המצור על העיר העתיקה נמשך עד ה-11 ביוני, במהלכו הייתה מצוקה גדולה של מזון ("מנת הלחם הורדה למאה וחמישים גרם ובעוד כמה ימים תופחת למאה גרם לאיש; מילא, זה ממש רעב, אבל אפשר עוד לסבול!" [6 ביוני]). במהלך ההפוגה השתפר המצב באופן משמעותי ("תמורת העבודה משלמים כל יום ארבעים גרוש וארוחת בוקר וערב. על ידי הסידור הזה זכיתי כבר לאחר יומיים להרחיב את חגורתי וכך אינני יכול להתלונן על רעב." [25 ביוני]).

לא רק מצוקה קיומית ניבטת אלינו מתוך יומנו של קדרי, גם מחשבות על עתידו האישי ועל לימודיו שהופסקו בעטיה של המלחמה. הוא פוקד אסיפות פוליטיות וכנסים תרבותיים, מעסיק את עצמו בענייני לשון ("בצהריים החלטתי לסור הביתה, על-אף סכנת ההרעשה – המציאו כבר מלה חדשה למושג: הפגזה; אכן זוהי הרוח הירושלמית!"), ובין לבין מבקר גם בביתם של מוריו הירושלמים, גרשם שלום, מ"צ סגל ואחרים. אחד הנושאים השוזרים את היומן מקצה לקצה הוא הפער ההולך וגדל בין תל אביב, העיר בה חגגו זה עתה את הכרזת המדינה, לבין ירושלים הנתונה במצור:

באמת נראה מהעיתונים, כי בתל אביב יש עוד חיים, למרות הכול. רק היום אסרו על הקהל את היציאה לים; התיאטרונים והקולנוע מציגים כסדרם וכדומה (…) רק בירושלים יושבים זה חודשים במשמר, בחזית. ראשונה לניסיון היא העיר ירושלים, אולי תהיה גם ראשונה לגאולה?!

(רישום מה-9 ביוני)

בתל אביב מרוכזים מוסדות המדינה הצעירה וכוחות צה"ל (שעד אתמול היו "ההגנה"), בעוד שירושלים עודנה שומרת אהדה לאנשי המחתרות. קדרי התל אביבי "נתקע" בירושלים עם פרוץ הקרבות, ולאורך כל היומן הוא מתאר את ניסיונות לחזור אל ביתו בתל אביב. גם נטיית לבו עם הרוח התל אביבית, כפי שניתן לראות למשל מהאופן שבו הוא מסקר את אחת הפרשיות המפורסמות – הירי על האנייה אלטלנה:

בשדה הפוליטיקה הפנימית יש חדשות מפוצצות: האצ"ל, אשר הצהיר לפני זמן מה על הצטרפותו לשורות ההגנה ועל ציותו המלא למוסדות הממשלה היהודית, הביא אניית נשק בשביל עצמו והתחילו בפירוקה, בכוונה ברורה להפר את ההפוגה (…) המלחמה היא חיים של אנשים אלה, מלחמה לשם מלחמה. סכנה פנימית צפויה חס וחלילה ליישוב מאנשי בליעל ובעלי הלך רוח הרפתקני אלה. (…) אין פלא, שרוב מניינים ובניינים של אצ"ל ולח"י מצטרף מעדות המזרח. ואם כן, מתבאר מאין הקנאות וההתלהבות העיוורת בעד כל מעשיהם, בין טוב ובין רע".

(רישום מה-23 ביוני)

היומן האישי של קדרי מסתיים עם יציאתו של לתל אביב ב-18 באוגוסט. עם שוך הקרבות חודשו גם לימודיו באוניברסיטה. קדרי הגיש את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1953, בהמשך התמנה למרצה באוניברסיטת בר אילן, ובשנת 1971 לרקטור האוניברסיטה ולחבר האקדמיה ללשון עברית. בשנת 1999 הוענק לו פרס ישראל לחקר הלשון העברית.

    "דעת האדם הירושלמי הפשוט"

מנחם צבי קדרי נפטר בשנת 2011, ארכיונו האישי הופקד לא מזמן בספרייה הלאומית, והוא כולל, מלבד היומן, גם תעודות מרתקות על פעילות ההצלה המחתרתית בה נטל חלק בהונגריה וברומניה לאחר הפלישה הנאצית, טיוטות של מחקריו, הרצאותיו, וכן תעודות אישיות ומעט התכתבות.

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד