מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".
אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.
ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.
לחצו על התמונה להגדלה
יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.
"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"
אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.
"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.
"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"
אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".
לחצו על התמונה להגדלה
ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".
אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?
בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:
"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."
לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".
היומן המלא:
כתבות נוספות:
ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי
עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו
הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה
בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.