הכתב הגרמני הגותי שהנאצים אסרו להשתמש בו

יעל ברזילי לוקחת אותנו למסע בעקבות מסמכים משפחתיים ובעקבות הכתב הגותי שהם כתובים בו, שהיום רק מעטים יודעים לפענחו

להרשמה לקורסים בספרייה הלאומית 

 

 

אפילו אבא שלי, שלמרות הכחשותיו היו לו חושים מחודדים לשפות, התקשה בתחילה לקרוא מכתבים שנכתבו לפני המלחמה – ויש לנו רבים כאלה. הקושי לא נעוץ בעובדה שנכתבו על ניירות דקים, שקופים ומתפוררים ולא נובע מהיכולות הגרפיות של הכותבים. האתגר הוא לפענח כתב יד שכבר שנים רבות אינו בשימוש.

קטע ממכתב של נני. ברלין, מאי 1939 (חודש אחרי שנכדיה, הייני ורות, עזבו לפלסטינה)

 

בימי הביניים התפתח באירופה כתב יד שהתבסס על אותיות גותיות. מאסטרים לימדו את תלמידיהם לכתוב בעזרת נוצות או עטים מיוחדים. תצורת הכתב התרחקה במהרה מהמקור הגותי, כך שהכינוי ״גותי״ שמקובל לייחס לו עד היום רחוק מלהיות מדויק. בהדרגה עברו עמים אירופאים לכתב ״הלטיני המודרני״, אבל בנסיכויות הגרמניות המשיכו להשתמש בווריאציות של הכתב העתיק במשך כ-400 שנים. דווקא היטלר היה זה שעצר את הבדלנות הלינגוויסטית הזו, אבל לכך נגיע מיד.

בתקופה של טרום השימוש במכונות כתיבה, יעילות וזריזות כתב היד הייתה קריטית ולכך התאים כתב היד קורנט (kurrent). פירוש שמו הלטיני הוא ״לרוץ״, כדימוי של היד הרצה על הנייר בכתב המחובר. הגרמנים פיתחו תחושות גאווה כלפי הכתב הייחודי שלהם.

אותיות קורנט. התוכלו להבחין בין e ל-n? בין B ל-L?

בעשור השני של  המאה ה-20, פיתח מעצב גרפי בשם לודוויג זיטרלין כתב יד חדש בהזמנת הממשל הפרוסי. המטרה הרישמית בעיצוב המחודש הייתה להקל על הילדים – הכתב מבוסס על קורנט ודומה לו, אך קל יותר לכתיבה וקריאה ומתאים להמונים ולעטים קלים לתפעול שהתפתחו עם הזמן. בכתב החדש לא היה צורך בשינוי לחץ העט על הדף כדי לכתוב ״נכון״. החל בשנת 1917 נלמד בבתי הספר הכתב החדש בלבד, בתחילה בפרוסיה ואז כחוק רייך. כתוצאה מכך הפך הכתב החדש, שנקרא על שם מעצבו זיטרלין (Sütterlin), לכתב הנפוץ בגרמניה בין מלחמות העולם.

צד קידמי ואחורי של תעודת בית הספר של רות, תחילת שנות השלושים. מימין כתב יד זיטרלין, משמאל – השימוש במכונת כתיבה נפוץ בתקופה זו.

 

הדור הוותיק המשיך להשתמש בכתב שלמד בילדותו, כך נני, סבתא רבתא שלי, כתבה ב-1939 את המכתב שבראש הפוסט בקורנט. כשנכתב כבר נחשב כתב זה ל״כתב של זקנים״. סבתי קטה, לעומתה, גדלה בדור המעבר (מעבר לכתב זיטרלין התרחש כשלמדה בבית הספר התיכון). במקביל למעבר לזיטרלין התרחב גם היקף השימוש במכונת כתיבה, אותה סבתי העדיפה.

יומן, כנראה של הטה, בתה של נני, אחותה הבכורה סבתי. כתיבתו החלה במקביל להתפתחות הכתב החדש (בעשור השני של המאה ה-20), כתוב בקורנט.

 

ב-1941 יצא מזכר שנכתב על ידי מזכירו של היטלר, מרטין בורמן, בו הודיעו שכתב הדפוס המקביל, פרקטור (Fraktur), אינו גרמני כלל ומורכב מ״אותיות יהודיות״ בשם ״שוואבכר״. לדברי הצו, האות היהודית הוחדרה לגרמניה על ידי בעלי העיתונים ובתי הדפוס היהודיים. הצו אסר לכנות את הכתב ״גותי״. כל מוצרי הדפוס מאותו רגע אמורים להשתמש בפונט "אנטיקווה" (Antiqua), פונט ״לטיני מודרני״ ובבתי הספר יש ללמד רק אותו. במקביל לאיסור על כתב הדפוס פסק גם השימוש בכתב היד זיטרלין.

 

הצו של בורמן – למרבה האירוניה כותרת נייר המכתבים עליו הודפס הצו מודפסת בכתב אותו הצו הזה מורה להחרים.

 

קשה להבין את ההחלטה הזו – דווקא הנאצים שהיללו את עליונות התרבות הארית, החליטו לבטל את הכתב שעד כה שימש סמל חשוב של התרבות הגרמנית. בשנות השלושים עודדו הנאצים את השימוש בקורנט-זיטרלין והדפסת ספרי לימוד בפונט הגרמני בעוד הם אוסרים על מו״לים יהודים להדפיס בפונט זה. יש הטוענים שהסיבה האמיתית לצו הזה הייתה להקל על הפצת התעמולה הנאצית בארצות הכבושות. כך או כך, השפעתה של ההוראה נמשכת עד עצם היום הזה – נסתם הגולל על כתבי היד הפרקטור הקורנט והזיטרלין.

בסופו של דבר, בהיותו האוטודידקט שהוא, אבא שלי לימד את עצמו לקרוא את הכתב העתיק והספיק לתרגם לא מעט מכתבים, לעברית רהוטה. לצד מכתבים ומסמכים אחרים השאיר פתקים צבעוניים שמרמזים על תוכנם:

 

תעודת השחרור של יוליוס ב-1885!

 

תעודה הקשורה לתואר הרפואה של קטה, 1923

למרבה הצער פרש אבא מהפרויקט (וממרוץ החיים) ונשארנו עם עשרות כתובים בכתב סתרים. לא קל למצוא מי שיוכל לפענח אותם או להחליט באילו מהם מסתתר דבר מה מעניין (ההגדרה של ״מעניין״ אף היא חמקמקה). הדור הנוכחי מתקשה לקרוא כתבי יד שנכתבו לפני מלחמת העולם השנייה. זמן עבר, דורות התחלפו והשוני בין כתבי היד משמעותי.

בארץ, במסגרת הספרייה הלאומית, מתקיים קורס לפענוח כתבי יד עתיקים (מהרצל עד צווייג) המיועד לדוברי גרמנית המעוניינים לפענח כתבי יד (לצורך פענוח ארכיון משפחה פרטי ועד חקר תרבות). הקורס מתבסס על מסמכים מארכיון הספרייה, שבה נמצא אוסף כתבי יד מרשים של סופרים, אנשי תרבות והוגי דעות יהודים.

כתב היד של פרויד קשה לקריאה במיוחד.

 

הכתבה פורסמה במקור באתר ארכיב-לוג


תודות לד״ר שטפן ליט ארכיבאי הספרייה הלאומית, אחראי האוספים הלועזיים, על שחלק מהידע שלו לצורך כתיבת הפוסט.

ד״ר ליט מרצה בקורס "פענוח כתבי יד, מהרצל עד צווייג" – קורס המיועד לבעלי ידע טוב בשפה הגרמנית, המעוניינים לרכוש את היכולת לפענח כתבי יד בשפה זו. במהלך הקורס תתבצע קריאה מודרכת של מכתבים וחיבורים בכתב יד קורנט מאמצע המאה ה-18 ועד המאה ה-20, כולם מסמכים המצויים באוסף הארכיונים של הספרייה הלאומית. ביניהם מכתבים מאת היינריך היינה, זיגמונד פרויד, תומס מאן, תיאודור הרצל, הרמן כהן, גרשום שלום, שטפן צווייג ואחרים. 

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָׁה

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

 

 




חיילים יהודים בשרות הקייזר

12,000 יהודים נפלו למען מולדתם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך זה "לא הספיק" לאנטישמים

חיילים יהודים בצבא גרמניה חוגגים את החנוכה בחזית המזרחית, 1916. צילום: Jewish Museum Frankfurt, S. Ajnwojner Collection

מלחמת העולם הראשונה עירבה מדינות רבות ועמים רבים. היהודים, שהיו פזורים בכל המדינות שהשתתפו במלחמה, נטלו חלק פעיל בלחימה, ויוצגו בצבאות השונים. היהודים היו מיעוט קטן באוכלוסיות של המדינות השונות, ובכל זאת היוו חלק משמעותי במאמץ המלחמתי של מדינות הלאום שלהם, ולא פעם היה האחוז שלהם בצבא מדינתם גדול מהשיעור שלהם באוכלוסייה.

חיילים יהודים גרמנים ביום כיפור 1914 בכנסייה הקתולית בצפון צרפת

באין להם מדינת לאום משלהם, לא פעם נוצר מצב אבסורדי ואפילו טרגי, בו יהודים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. יהודי יכול היה לעמוד מול צבא האויב, ולא לדעת שמולו ניצב אחיו היהודי, שהיה כעת לאויבו הלאומי. אגדות רבות נרקמו סביב מפגשים בין אחים לדת באמצע שדה הקרב. בקרבות פנים אל פנים נהגו לא פעם החיילים היהודים לזעוק "שמע ישראל".

חיילים יהודיים ביחידת קשר בצבא הגרמני , 1915

לעתים קרובות גרמה קריאת המלים בעברית לכך שיהודי שניצב במקרה מולם, נמנע מלהרוג את אחיו שנקלע בדרכו. במקרים אחרים, כשחייו של היהודי שצעק "שמע ישראל" לא יכלו להינצל, גרמה הקריאה בקול רם לכך שהחייל היהודי הפצוע יזכה ליד תומכת עד צאת נשמתו.

סידור תפילה לחיילים יהודים, ברלין, 1914

מלחמת העולם הראשונה לא הייתה המערכה הראשונה שבה יהודים לחמו לצדם של בני דת אחרת להגנה על מולדת משותפת ולכן גם נקלעו ללחום ביהודים בצבא שמולם. במאה השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, יהודים לחמו בצבאות של מלכים וקיסרים ברחבי אירופה, מצרפת ואנגליה ועד רוסיה וגרמניה. גם בעולם החדש לחמו יהודים משני צדי המתרס, במלחמת האזרחים האמריקנית.

חיילים יהודים גרמנים בתפילת יום כיפור בבריסל, 1915

כאחיהם בצרפת ובאנגליה, גם יהודי גרמניה מיהרו להתגייס לצבא מדינתם עם פרוץ המלחמה. כמעט 20% מיהודי גרמניה שירתו בצבא הגרמני במהלך המלחמה. על רקע המתח ששרר בחברה הגרמנית מזה שנים בין גישות פתוחות יותר כלפי היהודים ובין גישות לאומניות-אנטישמיות, סברו יהודים רבים שהנה ניתנת להם הזדמנות לבטא את אהבתם למולדתם גרמניה ולהפגין ברבים את נאמנותם כלפיה.

אלא שעד מהרה נפוצו בגרמניה האשמות שהיהודים אינם פטריוטים ואינם מתגייסים במספרים משמעותיים. עוד באוקטובר 1916 הכריז הפיקוד הצבאי הגרמני על Judenzählung, "מפקד יהודים", כדי לברר את נכונות הטענות. תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם. השמועות רחשו. ובאווירה הזאת פרסם Otto Armin (ששמו האמיתי היה Alfred Roth) ספר שבו, לטענתו, מובא הסיכום של הממצאים.

כרזה אנטישמית: החייל היהודי 'האחרון להסתער הראשון ללכת הביתה'

המחבר ניסה להוכיח שהיהודים אכן התחמקו משירות בצבא הגרמני, אך לשונו האנטישמית הבוטה חושפת את כוונתו האמיתית.

כריכת ספרו האנטישמי של אוטו ארמין "היהודים בצבא" שיצא בשנת 1919

לעומתו, נזעקו היהודים להוכיח שהטענות בדבר התחמקות משירות וחוסר נאמנות למולדת נעדרות כל בסיס. כך למשל פרסם Jacob Segall ספר עמוס נתונים על אודות החיילים היהודיים בצבא הגרמני, תוך פירוט מקום מגוריהם ומעשיהם במלחמה.

כריכת ספרו של ד"ר יעקב סגל "יהודי גרמניה כחיילים במלחמת 1918-1914, מחקר סטטיסטי". התפרסם ב-1922

מסתבר כי בסך הכול שירתו בצבא הגרמני כ-100,000 יהודים. 12,000 מהם נהרגו במלחמה, ולא פחות מ-35,000 זכו בציונים לשבח ובאותו מלחמה.

כרזה גרמנית לזכר 12,000 חיילים יהודים שנפלו במלחמה

יחד עם זאת, הוויכוח על תרומתם של היהודים הגרמנים למאמץ המלחמתי של מולדתם ועל מידת נאמנותם אליה לא פסק, ונמשך עד לתקופה הנאצית, כעין רוח רעה שבישרה על הבאות.

מכירים סיפורים נוספים על יהודים לוחמים? בואו לקרוא ולשתף גם בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו

 

כתבות נוספות

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית




אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

האמת נחשפת: כך חוסל להיט עברי מוקדם לטובת שיר החנוכה

איירה: איזה הרשקוביץ אילון

סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב,
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב.
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב,
סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב.

סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה,
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה,
סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה.

 

מאחורי שיר החנוכה האהוב שכתב לוין קיפניס, מסתתר שיר אחר לגמרי, שנולד בארץ לפניו ושכלל לא קשור לחנוכה אלא לחג אחר.  הנה סיפורו:

היה היה פעם שיר בשם "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שכתב לוין קיפניס ללחן עממי ושהיה ללהיט גדול בארץ. הוא אפילו הושר בליווי תנועות מיוחדות בשיעורי ההתעמלות בבתי הספר ביישוב העברי. כך סיפר קיפניס בראיון לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר:

"פעם אחת קיבלתי מכתב מאידלסון [המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שחיבר את המילים ל'הבה נגילה']. הוא כתב לי שהוא חולה ומבקש שאבוא אליו. הוא ישב על המיטה, שר לי מנגינה וביקש שאשתמש בה. למחרת הבאתי לו את המילים "מפאת ירדן". והוא קפץ ממש מהמיטה כשנוכח כמה שהמילים מתאימות, והשיר הזה נעשה אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ כולה, שיר להתעמלות – בכל ההופעות של בתי הספר על מגרשים גדולים להתעמלות כללית היו עושים תנועות לפי המנגינה הזו."

הנה "מפאת ירדן, מהר גלעד" בביצועו של האחד והיחיד עזריה אלון, חתן פרס ישראל וממייסדי החברה להגנת הטבע:

 

ואם מתחשק לכך לשיר יחד איתו, אז הנה המילים:

מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד
עוֹלִים, בָּאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד
יַחְדָּיו זְקֵנִים עִם בַּחוּרִים
נוֹשְׂאִים בַּטֶּנֶא בִּכּוּרִים

בָּרֹאשׁ צוֹעֵד הַפָּר הָעַז
קַרְנָיו צֻפּוּ זָהָב וָפָז
עֵינָיו שְׁלֵווֹת, יוֹם חַג חַג לוֹ
בַּחֲשִׁיבוּת יָרִים רַגְלוֹ

וְהָלְאָה יַךְ-יַכֶּה חָלִיל
לְהַר הַבַּיִת עוֹלִים בְּגִיל
וְהַלְּוִיִּים נוֹגְנִים שָׁרִים
שָׁלוֹם אַחִים, יַלְדֵי הָרִים

 

אם האזנתם להקלטה ודאי כבר זיהיתם את הקשר בין "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" ובין "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", נכון? אז איך התגלגל השיר העברי לשיר הסביבון? הדבר היה ככה:

חלפו שנים מאז כתב קיפניס את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" והנה קרב ובא חג החנוכה. קיפניס כתב לרגל החג את המילים לשיר "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב". נחום נרדי חיבר לשיר לחן, אבל קיפניס לא היה מרוצה ממנו והחליט ל"הלביש" את המילים החדשות של "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" על הלחן הישן והטוב בעיניו של "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד". וכך, העניק קיפניס חיי נצח לשיר החנוכה האהוב והשכיח כמעט לגמרי את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שהלהיב וריגש את בני הארץ.

 

וכך סיפר קיפניס:

"כשחיברתי את השיר 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב' נרדי חיבר לו מנגינה שלא מצאה חן בעיניי. החלטתי להעביר את השיר מיד לגנים, ולכן לקחתי את המנגינה ההיא והתאמתי אותה ל'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'. והנה, השיר ממש נעשה שיר עממי, אבל השיר ההוא סבל. המלחין פאול בן חיים חיבר מנגינה חדשה ל'מִפְּאַת יַרְדֵּן' אבל השיר ההוא, אין לזה תקנה. אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'."

 

 

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה-30, מתוך 'ויקיפדיה'

 

"סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" הוא דוגמה נהדרת לאופן שבו התפתחו שירי הילדים העבריים בימי העלייה השנייה, אחרי שכבר התחוללה "מלחמת השפות" וכששירי החג העבריים לילדים העבריים, היו צורך השעה.

לוין קיפניס, חתן פרס ישראל לספרות ילדים,  חיבר מאות שירים, מאות סיפורים וגם פרסם כמאה ספרים. רבים משירי הילדים שכולנו שרים עד היום, נכתבו על ידי קיפניס, והדבר ניכר במיוחד בימי החנוכה. קיפניס הוא "המשורר של חג האור", הוא חיבר לא רק את  "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" אלא גם את "חֲנֻכָּה, חַג יָפֶה כָּל כָּךְ", "הָבָה נָרִימָה נֵס וַאֲבוּקָה", "לְבִיבוֹת" (קֶמַח קֶמַח מִן הַשַּׂק), "שִׂימוּ שֶׁמֶן", "נֵר לִי" ועוד. אולי זה היה מפני שחנוכה הוא החג שהביא את קיפניס לחבר את שירו הראשון לילדי הגנים "חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה", אך על כך בכתבה אחרת.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

תודה לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר שאת הסיפור מאחורי "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", סיפר לה לוין קיפניס בריאיון ב-9.7.1963  והוא מופיע בחיבורה "התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי", 1964

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי



לביבה, סופגנין וראשו של הולופרנס

מה אכלו יהודים בחנוכה במהלך הדורות? מתי נכנסה הסופגניה לעסק? ממה עשו לביבות אם רק במאה השש-עשרה הגיע תפוח האדמה לאירופה? ואולי השאלה החשובה מכולם: ומה עם השמן המתוק שהובטח לנו?

כמה שנים לאחר עליית אנטיוכוס אפיפנס לכס שלטון השושלת הסלאוקית החל מרד החשמונאים. היה זה מאבק בין היהודים הקנאים לדתם ותרבותם ובין האליטה היהודית-המתייוונת שתמכה ברפורמות ההלניסטיות שביקש לקדם המלך החדש.

שלוש שנים של מאבק עיקש הובילו לניצחון החשמונאים: למרות השגת הניצחון המיוחל, נותר בית המקדש במצב של הזנחה וכאוס כזה שהכריח את המנצחים לחנוך את המזבח מחדש ולחגוג – באיחור ניכר – את חג הסוכות על שמונת ימיו. כמה מאות שנה לאחר נפילת החשמונאים סיפר התלמוד את הסיפור מזווית קצת אחרת: בהתעלמות גמורה מהעניינים הצבאיים, סיפר התלמוד על כהני המקדש אשר מצאו פך קטן המכיל כמות שמן זית שלא טומא שהייתה אמורה להספיק להבערת החנוכייה של המקדש ליום בודד, אך באורח נס הספיק השמן לשמונה ימים.

על פניו קשה לחשוב על סיפור מתאים מזה ליצירת חג מלא במאכלים שומניים ומדהימים – כאלה שגורמים לך להתנער באחת מכל ניסיונות הדיאטה הכושלים, הבטחות לשנה החדשה וגם סתם מהנימוס הבסיסי בזמן שאתה זולל אותם (זה בסדר, כולנו היינו שם). אבל מסתבר שלא כך הדבר – מאכלים מנחמים טבולים בנהרות שמן זית הם חידוש היסטורי מאוחר יחסית.

כד קטן, כד קטן, מלא בדבש תנובה טבעי לחנוכה

יהודית והולופרנס: סיפור חנוכה?

אזכור פך השמן הוא מהאזכורים הבודדים של מאורעות מרד החשמונאים בספרות התלמודית. מתוך כך, השאלה "מה אוכלים?", כנראה השאלה היהודית החשובה ביותר בחגי ישראל, לא קיבלה תשובה מספקת עד המאה הארבע-עשרה – לא כזאת שהמחקר ההיסטורי בנושא מכיר.

אז מה אוכלים בחנוכה של המאה הארבע-עשרה?

בסביבות המאה הארבע-עשרה הורה הרב הספרדי רבי ניסים בן ראובן גרונדי (הידוע בתור הר"ן) על אכילת חלב בחנוכה. כדי להצדיק מנהג זה מספר הר"ן סיפור מעניין: "בתו של יוחנן", מתוך דאגה עמוקה לגורל עמה, האכילה מפקד צבא אויב בגבינה כדי לגרום לו לצמא ולאחר מכן ערפה את ראשו. מות מפקד הצבא הוביל לבריחת חייליו.

סיפור זה מזכיר באופן מחשיד את סיפורה של יהודית והולופרנס. הר"ן, ובעקבותיו רבנים יהודים אחרים באותה התקופה, החלו לחבר באופן שגוי בין סיפורה של יהודית (שלא תמיד הוזכרה בשמה) ובין חג החנוכה – על אף שספר יהודית ממקם את גיבורת הסיפור מאות שנים לפני ימיו של אנטיוכוס. מיהי ​אותה יהודית וכיצד השתרבבה לסיפור חנוכה?

מדובר בסיפור יהודי קדום המופיע ב"ספר יהודית", חלק מהספרות החיצונית אשר נשמרה דרך הנצרות. זהו סיפורה של יהודית, אלמנה עברית שהתגנבה למחנה של מפקד כוחותיו של נבוכדנצר מלך בבל, הולופרנס, פיתתה אותה ביופייה, האכילה אותה מאכלי חלב (כפי שסופר בחלק מהגרסאות) שגרמו לו לצמא, השקתה אותו יין רב וכשנרדם המפקד המבושם – ערפה את ראשו. בכך עוררה פאניקה במחנה הפושטים הבבלים והבריחה אותם. בעקבות גרסאות עממיות של סיפור יהודית שהסתובבו בימי הביניים מצא הר"ן צידוק למה שהיה כנראה מנהג נפוץ – אכילת גבינה בחנוכה. זאת למרות ששמה של יהודית כלל לא מופיע בסיפורו של הר"ן.

יהודית, המשרתת וראשו של הולופרנס. ציור מאת ג'וזפה צ'זרי

ומה עם מנת השמן שהובטחה לנו?

מאכלים יותר מוכרים לנו בחנוכה מתחילים להופיע במאה הארבע-עשרה: בשירו הסאטירי, "אבן בוחן", שחיבר קלונימוס בן קלונימוס באותה מאה רחוקה בפרובנס מאזכר הרב והמשורר לראשונה לביבות בחנוכה. ממה היו עשויות הלביבות המוזכרות ב"אבן בוחן"? בייחוד בהתחשב בעובדה שתפוח האדמה יגיע לאירופה רק לאחר גילוי אמריקה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה.

ההדפסה הראשון של 'אבן בוחן' משנת 1489 בנאפולי. מדובר באחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו.

בעקבות אותן גרסות עממיות של סיפור יהודית נמצאה תשובה לשאלה דוחקת. לפי גרסאות אחדות של הסיפור, כאשר רצתה יהודית לעורר צמא בגרונו של הולופרנס, האכילה אותה במאכלי גבינה ובלביבות. אותן לביבות היו מעין מאפה דמוי פנקייק (בדומה לזה שהכינה תמר לאחיה אמנון בסיפור התנכ"י). לאחר שערפה את ראשו של הולופרנס, ציוותה יהודית על ארוחת חג חגיגית – אותה כינתה "משלוח מנות". היא הורתה להכניס למשלוחים לביבות, מאכלים המכילים בצק ודבש, ובדומה למגילת אסתר ציוותה על שתיית יין כדי לעורר את שמחת החג.

'נר ראשון דחנוכה'. הזמנה לנשף לביבות משנת 1929

ומה לגבי השמן הנפלא? מתי נכנס לכל הסיפור? מסתבר שהכל נח על הסופגנין – האב הקדמון של הסופגנייה הנערצת עלינו. כבר במשנה מופיעה המילה סופגנין במסגרת דיון הלכתי מורכב בשאלת הבצק והלחם: מתי בצק הופך ללחם שצריך לשרוף, משעה שאין עוד הפרשת לחם לכוהני בית המקדש?

חגיגות חנוכה של עולים חדשים עם חיילי צה"ל, שנה לא ידועה. צילום: אוסף אדי הירשביין

מחברי התוספות, אשר הרחיבו את פירושיו של רש"י לתורה ולספרות התלמודית במהלך המאות השתיים-עשרה עד הארבע-עשרה, חיברו לראשונה את הסופגנין עם חנוכה. לאורך המאות הלך והתהדק הקשר בין הבצק הסופגנין וחג החנוכה כך שבמאה הארבע-עשרה כבר ברור לכל הקישור. וכך כותב הרב קלונימוס ב"אבן בוחן":

"ובחודש התשיעי בכסלו/
קול המון שלו לכבוד מתתיה בן יוחנן לא לגנאי/
ולכבוד כן חשמונאי/ ואספו הנשים החשובות/
בקיאות לעשות הבריה וללבב הלביבות/
ומראיהן טוב ייני ורגמני כמראה הקשת/
יאפו את הבצק מינים יעשו מטעמים מהעיסה/
רובץ קדרה וכן דייסא/ ועל הכל יקחו סלת חיטין/
/ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין/
והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוסו"

 

 

כתבות נוספות:

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון