כמה שנים לאחר עליית אנטיוכוס אפיפנס לכס שלטון השושלת הסלאוקית החל מרד החשמונאים. היה זה מאבק בין היהודים הקנאים לדתם ותרבותם ובין האליטה היהודית-המתייוונת שתמכה ברפורמות ההלניסטיות שביקש לקדם המלך החדש.
שלוש שנים של מאבק עיקש הובילו לניצחון החשמונאים: למרות השגת הניצחון המיוחל, נותר בית המקדש במצב של הזנחה וכאוס כזה שהכריח את המנצחים לחנוך את המזבח מחדש ולחגוג – באיחור ניכר – את חג הסוכות על שמונת ימיו. כמה מאות שנה לאחר נפילת החשמונאים סיפר התלמוד את הסיפור מזווית קצת אחרת: בהתעלמות גמורה מהעניינים הצבאיים, סיפר התלמוד על כהני המקדש אשר מצאו פך קטן המכיל כמות שמן זית שלא טומא שהייתה אמורה להספיק להבערת החנוכייה של המקדש ליום בודד, אך באורח נס הספיק השמן לשמונה ימים.
על פניו קשה לחשוב על סיפור מתאים מזה ליצירת חג מלא במאכלים שומניים ומדהימים – כאלה שגורמים לך להתנער באחת מכל ניסיונות הדיאטה הכושלים, הבטחות לשנה החדשה וגם סתם מהנימוס הבסיסי בזמן שאתה זולל אותם (זה בסדר, כולנו היינו שם). אבל מסתבר שלא כך הדבר – מאכלים מנחמים טבולים בנהרות שמן זית הם חידוש היסטורי מאוחר יחסית.

יהודית והולופרנס: סיפור חנוכה?
אזכור פך השמן הוא מהאזכורים הבודדים של מאורעות מרד החשמונאים בספרות התלמודית. מתוך כך, השאלה "מה אוכלים?", כנראה השאלה היהודית החשובה ביותר בחגי ישראל, לא קיבלה תשובה מספקת עד המאה הארבע-עשרה – לא כזאת שהמחקר ההיסטורי בנושא מכיר.
אז מה אוכלים בחנוכה של המאה הארבע-עשרה?
בסביבות המאה הארבע-עשרה הורה הרב הספרדי רבי ניסים בן ראובן גרונדי (הידוע בתור הר"ן) על אכילת חלב בחנוכה. כדי להצדיק מנהג זה מספר הר"ן סיפור מעניין: "בתו של יוחנן", מתוך דאגה עמוקה לגורל עמה, האכילה מפקד צבא אויב בגבינה כדי לגרום לו לצמא ולאחר מכן ערפה את ראשו. מות מפקד הצבא הוביל לבריחת חייליו.
סיפור זה מזכיר באופן מחשיד את סיפורה של יהודית והולופרנס. הר"ן, ובעקבותיו רבנים יהודים אחרים באותה התקופה, החלו לחבר באופן שגוי בין סיפורה של יהודית (שלא תמיד הוזכרה בשמה) ובין חג החנוכה – על אף שספר יהודית ממקם את גיבורת הסיפור מאות שנים לפני ימיו של אנטיוכוס. מיהי אותה יהודית וכיצד השתרבבה לסיפור חנוכה?
מדובר בסיפור יהודי קדום המופיע ב"ספר יהודית", חלק מהספרות החיצונית אשר נשמרה דרך הנצרות. זהו סיפורה של יהודית, אלמנה עברית שהתגנבה למחנה של מפקד כוחותיו של נבוכדנצר מלך בבל, הולופרנס, פיתתה אותה ביופייה, האכילה אותה מאכלי חלב (כפי שסופר בחלק מהגרסאות) שגרמו לו לצמא, השקתה אותו יין רב וכשנרדם המפקד המבושם – ערפה את ראשו. בכך עוררה פאניקה במחנה הפושטים הבבלים והבריחה אותם. בעקבות גרסאות עממיות של סיפור יהודית שהסתובבו בימי הביניים מצא הר"ן צידוק למה שהיה כנראה מנהג נפוץ – אכילת גבינה בחנוכה. זאת למרות ששמה של יהודית כלל לא מופיע בסיפורו של הר"ן.

ומה עם מנת השמן שהובטחה לנו?
מאכלים יותר מוכרים לנו בחנוכה מתחילים להופיע במאה הארבע-עשרה: בשירו הסאטירי, "אבן בוחן", שחיבר קלונימוס בן קלונימוס באותה מאה רחוקה בפרובנס מאזכר הרב והמשורר לראשונה לביבות בחנוכה. ממה היו עשויות הלביבות המוזכרות ב"אבן בוחן"? בייחוד בהתחשב בעובדה שתפוח האדמה יגיע לאירופה רק לאחר גילוי אמריקה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה.

בעקבות אותן גרסות עממיות של סיפור יהודית נמצאה תשובה לשאלה דוחקת. לפי גרסאות אחדות של הסיפור, כאשר רצתה יהודית לעורר צמא בגרונו של הולופרנס, האכילה אותה במאכלי גבינה ובלביבות. אותן לביבות היו מעין מאפה דמוי פנקייק (בדומה לזה שהכינה תמר לאחיה אמנון בסיפור התנכ"י). לאחר שערפה את ראשו של הולופרנס, ציוותה יהודית על ארוחת חג חגיגית – אותה כינתה "משלוח מנות". היא הורתה להכניס למשלוחים לביבות, מאכלים המכילים בצק ודבש, ובדומה למגילת אסתר ציוותה על שתיית יין כדי לעורר את שמחת החג.

ומה לגבי השמן הנפלא? מתי נכנס לכל הסיפור? מסתבר שהכל נח על הסופגנין – האב הקדמון של הסופגנייה הנערצת עלינו. כבר במשנה מופיעה המילה סופגנין במסגרת דיון הלכתי מורכב בשאלת הבצק והלחם: מתי בצק הופך ללחם שצריך לשרוף, משעה שאין עוד הפרשת לחם לכוהני בית המקדש?

מחברי התוספות, אשר הרחיבו את פירושיו של רש"י לתורה ולספרות התלמודית במהלך המאות השתיים-עשרה עד הארבע-עשרה, חיברו לראשונה את הסופגנין עם חנוכה. לאורך המאות הלך והתהדק הקשר בין הבצק הסופגנין וחג החנוכה כך שבמאה הארבע-עשרה כבר ברור לכל הקישור. וכך כותב הרב קלונימוס ב"אבן בוחן":
"ובחודש התשיעי בכסלו/
קול המון שלו לכבוד מתתיה בן יוחנן לא לגנאי/
ולכבוד כן חשמונאי/ ואספו הנשים החשובות/
בקיאות לעשות הבריה וללבב הלביבות/
ומראיהן טוב ייני ורגמני כמראה הקשת/
יאפו את הבצק מינים יעשו מטעמים מהעיסה/
רובץ קדרה וכן דייסא/ ועל הכל יקחו סלת חיטין/
/ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין/
והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוסו"
כתבות נוספות: