כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

הסיפור הסוער מאחורי השיר שהפך להמנון ההתנגדות למנדט הבריטי

חן מלול | 26.11.17 |
Share

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.
סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה,
אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי.
הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּה יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּה יָדַיִם
וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל,
אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם:
הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי.
הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ:
הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ –
מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ
וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח:
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

 

שושנה והכלניות. בול בסדרת 'מוסיקה ישראלית', 2009

כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".

 

 

ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא

 

משה ואלין, ככל הנראה תמונה משנות הארבעים של המאה הקודמת. התמונה לקוחה מתוך ספר זיכרונותיו של ואלין, 'ימים של חול וכוכבים'

המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".

 

כרזה המפרסמת של ההופעה הראשונה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.

האגוז הקשה לפיצוח, 'ראיון ב"לי-לה-לו"'

כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.

על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:

"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".

(…)

למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.

ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.

בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".

"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.

וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."

מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.

גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.

(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)

***

כתבות נוספות:

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

***

תגיות

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו