כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

הסיפור הסוער מאחורי השיר שהפך להמנון ההתנגדות למנדט הבריטי

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.
סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה,
אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי.
הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּה יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּה יָדַיִם
וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל,
אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם:
הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי.
הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ:
הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ –
מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ
וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח:
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

 

שושנה והכלניות. בול בסדרת 'מוסיקה ישראלית', 2009

כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".

 

 

ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא

 

משה ואלין, ככל הנראה תמונה משנות הארבעים של המאה הקודמת. התמונה לקוחה מתוך ספר זיכרונותיו של ואלין, 'ימים של חול וכוכבים'

המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".

 

כרזה המפרסמת של ההופעה הראשונה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.

האגוז הקשה לפיצוח, 'ראיון ב"לי-לה-לו"'

כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.

על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:

"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".

(…)

למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.

ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.

בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".

"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.

וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."

מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.

גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.

(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)

***

כתבות נוספות:

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

***

סיפורו של הסוחר (האמיתי) מוונציה

סיפור עלייתו ונפילתו של רודיגו לופז - רופאה של מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה, ומי שרבים סבורים כי היה השראה לדמותו של שיילוק מהמחזה "הסוחר מוונציה".

​אנגליה של שייקספיר הייתה מדינה פרוטסטנטית צעירה שנאבקה להתבסס כממלכה עצמאית בעולם של מלחמות הדת הקשות בין הקתולים לפרוטסטנטים. היה זה עידן ששבר את הבריתות הישנות והחליף אותן בבריתות חדשות ומפתיעות. היה זה עולמה של המלכה הבתולה אליזבת, היה זה עולמו של רופאה האישי – היהודי הפורטוגזי רודריגו לופז – האדם שחוקרים רבים מאמינים שהיווה את ההשראה לשיילוק הבוגדני של הסוחר מוונציה.

 

רודריגו לופז, רופאה האישי של מלכת אנגליה. אמן לא ידוע.

 

עם הדרדרות היחסים בין ספרד ואנגליה, אשר הביאה את הארמדה הספרדית לפתחה של אנגליה בשנת 1588, קיבלה החתרנות הפוליטית באנגליה גוון ספרדי מובהק והאפיפיור, בעל בריתה ההדוק של ספרד במלחמת הצללים הזו, זכה לתפקיד האנטיכריסטוס החדש של אנגליה. אנגליה וספרד הפעילו סוכנים חשאים ומרגלים בכדי לפגוע ולסכל את תכניותיה הזדוניות של היריבה. עם השנים היה זה הרופא לופז, שהיה ידוע בחצר המלוכה כרופאה האישי של המלכה, אליזבת הראשונה, שמיצב את עצמו כשחקן מרכזי במלחמת הריגול.

 

המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה לבית טיודור. אמן לא ידוע

 

רודריגו לופז היה החבר המפורסם ביותר בקהילת היהודים המומרים באנגליה האליזבתנית. עובדת היותו ממוצא פורטוגלי ושליטתו בשפות אירופאיות רבות, בנוסף על השכלתו כרופא, שירתה את לופז הגולה. בשנת 1588, שירת לופז שני אדונים: ויליאם ססיל – מי שהיה מיועציה הקרובים ביותר של המלכה, ואציל צעיר ופוחז בשם אסקס – הכוכב העולה בשמיה של אנגליה. שני האדונים ייצגו שני קצוות הפוכים ביחסם לספרד – בעוד ססיל ביקש לכונן שלום אמת, או לכל הפחות הפסקת אש יציבה, דחף אסקס לחידוש העוינות ולמלחמה.

לתוך הקלחת הזאת נכנס רודריגו לופז – בשליחות ססיל צווה רופאה האישי של המלכה לנהל עם הספרדים התכתבות סודית וענפה. מששכנע אותם בנאמנותו, התבקש על ידי הספרדים להרעיל את אליזבת תמורת סכומי עתק. עד היום חלוקים העוסקים בפרשה האם לופז שיטה בספרדים או שהתכוון לבצע את המעשה עבור הממון הרב שהובטח לו. בכל מקרה, בשנת 1594, יורטה ההתכתבות הסודית של לופז על ידי השירות החשאי האנגלי, ואסקס – שלא היה מודע לה עד כה, פנה כנגד בן חסותו ומיהר להציג את לופז כהתגלמות היהודי הבוגדני.

 

הרוזן אסקס, דמות המפתח שהביאה לנפילתו מחסד של לופז. צייר מרקוס גייררט הצעיר, שנת 1596

 

לאחר חקירה בעינויים ומשפט קצר, הורשע לופז בבגידה במלכה אליזבת ובממלכה האנגלית. רופאה האישי של המלכה הואשם לא רק בכך שביקש לרצוח את אליזבת, אלא לשנות את הסדר הדתי, תרבותי והחוקי של המדינה כולה. המלכה התקשתה לקבל את טיעוניו הנחרצים של אסקס כנגד לופז ולמרות שלא התערבה ישירות במשפט ובהרשעה, דחתה את ביצוע גזר הדין במשך מספר חודשים.

 

תחריט המתאר את רודריגו לופז משוחח עם אדם בשליחות ספרד. מאת פרדריך ון הולסן, שנת 1627

 

רק לאחר שהעביר אסקס ללא ידיעת המלכה את לופז ממצודת לונדון בוצע גזר הדין. לאחר שהושפל ב"צעדת בושה" – מנת חלקו של כל מורשע בבגידה – מצא את סופו בהוצאה להורג ראוותנית ופומבית. הוא נתלה עד שאבדה הכרתו, לאחר מכן הוצאו איבריו הפנימיים מגופו בעודו חי, ולבסוף, בותר גופו לארבעה חלקים, אשר נשרפו לאחר מכן.

כבר למעלה ממאה שנה (מאז המאמר של סידני לי משנת 1880) מזהים חוקרים את רודריגו לופז כדמות ההיסטורית ששימשה את שייקספיר ביצירת שיילוק הנתעב, יהודי תאב בצע שאינו בוחל בדבר כדי להשיג את זממו. אולם, בדיוק כמו בשאלת חפותו של לופז, כנראה שלעולם לא נדע.

הפוליטיקאי האמריקני שלא שתק לנוכח השואה

כיצד הפך מורגנטאו ממשרת כנוע של הנשיא רוזוולט לאחד הלוחמים הגדולים ביותר למען יהודי אירופה הנטבחים?

דיוקן רשמי של הנרי מורגנטאו הבן, שנות ה-30 של המאה ה-20, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

​על אף מעלותיו הרבות, פתיחות דתית מעולם לא הייתה מעלה בה התברך הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. במהלך שיחה עם מזכיר האוצר שלו (המקבילה האמריקנית לשר האוצר), הנרי מורגנטאו הבן, סיפר לפוליטיקאי היהודי שארצות הברית היא מדינה פרוטסטנטית, ולכן, הוא כנשיא לעולם לא יפעל בגלוי למען המיעוט הקתולי או היהודי. את בחירתו של מורגנטאו למשרת מזכיר האוצר – אחת המשרות המרכזיות ביותר בעידן "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה – תירץ בכך שחיפש את האדם הטוב ביותר לתפקיד. עוזריו, למרות זאת, טענו עוד בחייו שהוא ביקש מהם למצוא את "היהודי המוכשר ביותר לתפקיד".

כל זה לא הפריע למזכיר האוצר לראות בנשיא דמות של אח גדול וחבר קרוב. מערכת היחסים בין מורגנטאו ורוזוולט לא הייתה שונה משאר מערכות היחסים שניהל הנשיא עם פקודיו – הנשיא התמחה בלעורר חוסר בטחון בסיסי אצל העובדים תחתיו. כאדם אמיד לא הייתה למורגנטאו שום בעיה לקנות לו ולמשפחתו בית מגורים מפואר בוושינגטון הבירה, אך הוא נמנע מכך במהלך 12 השנים ששירת תחת הנשיא, והעביר את משפחתו מדירה שכורה אחת לשנייה מכיוון ש"אף פעם לא הרגשתי שהעבודה שלי תחכה לי בבוקר", כפי שסיפר שנים לאחר מותו של רוזוולט. הפחד הזה הפך את מזכיר האוצר – כמו גם את מרבית אנשי הנשיא – לעובד כנוע, המשתדל שלא לעורר את חמתו של הנשיא.

"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה: ג'וזף סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל

את כל זה שינתה שיחת טלפון שהגיעה למשרדו של מורגנטאו לקראת סוף שנת 1943. באותו יום גורלי הרים שר האוצר את שפופרת הטלפון במשרדו, והופתע לגלות קול מוכר – רב וידיד קרוב, שאף חיתן את מורגנטאו ואשתו. הרב הנסער דחק לקיר את בן שיחו, ודרש ממנו לספר לו מה הוא יודע על המתחולל באירופה הכבושה. מורגנטאו המגמגם לא הבין את פשר השיחה, וביקש מידידו הסברים. במשך דקות ארוכות פרש הרב בפני מזכיר האוצר את היקף הזוועות שמחוללים הנאצים ביהודים, וסיפר לפוליטיקאי הנחרד על הגטאות המתרוקנים, על משלוחי הרכבות אל המזרח ועל מחנות הריכוז וההשמדה בפירוט נרחב. "הנרי, האם אתה יודע שאהילי מנורות מיוצרים מעורות היהודים הנטבחים?" שאל את חברו. מסוחרר ממה ששומעות אוזניו, ביקש מורגנטאו לעצור את השיחה לפני שהוא מתעלף.

ככל שהעמיק לחקור ולהיחשף לידיעות הרבות המגיעות מניצולים שנמלטו מהתופת, הרגיש מורגנטאו כיצד מאדם כנוע ונבוך הוא נעשה אדם בעל מטרה: הצלת יהודים רבים ככל האפשר. נחוש לכפות על רוזוולט לפעול גם במחיר משרתו, נפגש עמו מזכיר האוצר בינואר 1944, והגיש לו דו"ח מפורט תחת הכותרת: "דיווח לנשיא על הסכמת הממשל האמריקני לרצח היהודים". הוא המשיך ושטח בפני הנשיא את העובדות (אותן ידע רוזוולט כבר בתחילת 1942), ודרש שהממשל האמריקני יעשה כל שביכולתו כדי לעצור את הטבח השיטתי והמתועש של העם היהודי. הוא לא עצר בדרישה ממניעים מוסריים, ופנה אל האינטרס הבסיסי של הנשיא: הוא קרא לו לחשוף בגלוי את המתחולל באירופה ולגנות בכל תוקף את הזוועות הנאציות, אחרת עלולה התגלית לעורר סקנדל פוליטי שיפגע קשות בסיכוי ההיבחרות של רוזוולט לכהונה רביעית.

כתבה העוסקת ביומנו של הנרי מורגנטאו, עיתון "הצֹפה", 7 בנובמבר 1947

הסיכון שלקח על עצמו מורגנטאו השתלם: תוך שבועות ספורים הוקמה ועדת פליטים שתפקידה לאחד את מאמץ הברחת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, נחתם הסכם על קבלה בלתי מוגבלת של יהודים מאירופה, ונשלח סיוע מהותי לראול ולנברג, חסיד אומות העולם לעתיד, בכדי לסייע למאמצי ההצלה ההרואיים שלו. פחות מחודשיים אחרי אותו עימות בחדר הסגלגל נאם רוזוולט נאום ראשון המכיר בשואה המתחוללת במלוא עוצמתה. מורגנטאו לא עצר שם, וניסח תוכנית פעולה תקיפה כנגד גרמניה: תוכנית הכוללת את השמדת התעשייה הצבאית והאזרחית שלה בתום המלחמה. "תוכנית מורגנטאו" נדחתה על ידי הנרי טרומן, יורשו של הנשיא רוזוולט (שנפטר באפריל 1945 – שבועות ספורים לפני כניעת גרמניה). בסופו של דבר, מאמציו של מורגנטאו ופעילים אמריקנים נוספים הובילו להצלתם של כ-200 אלף פליטים יהודים ממלתעות מכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר המלחמה הפך מזכיר האוצר (שפוטר על ידי הנשיא טרומן) לתומך נלהב ונאמן של מדינת ישראל הצעירה, ומונה ליו"ר המגבית המאוחדת בארצות הברית.

מכתב ממורגנטאו לד"ר יהודה לייב מאגנס, המברך אותו על ההישגים של האוניברסיטה העברית, וחושף את התמיכה של מורגנטאו (עוד בזמן המלחמה) ב"מדינה שבדרך". מתוך ארכיון יהודה לייב מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית.

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

​עשרים ושישה מכתבים ושש גלויות – כולם מכתבים לא מוכרים שכתב שטפן צווייג, אחד מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים - נמסרו לאחרונה לספרייה הלאומית.

הסופר שטפן צווייג בתמונה משנות העשרים

המכתבים זורים אור חדש על אישיותו של צווייג, על יחסו ליהדות ולציונות ועל דעותיו על עולם המו"לות והספרות. במכתבים אפשר למצוא גם ראיה לכושר הניבוי של צווייג, שהצליח לחזות את עליית הנאציזם עשור לפני שאדולף היטלר אחז בשלטון.

מכתב ששלח הסופר שטפן צווייג אל הנס רוזנקרנץ. תרומת חנה יעקובסון

בעשרים ושישה מכתבים ושש גלויות ששלח הסופר משנת 1921 ועד שנת 1933 – סמוך לעליית הנאצים לשלטון – דן צווייג בשורה ארוכה של נושאים. היות שזיהה בצעיר כשרון כתיבה מרשים, הציע הסופר המבוגר תמיכה מקצועית, מוראלית ואפילו כלכלית: הוא סייע לרוזנקרנץ להקים הוצאה לאור, העביר לרשותו את תרגומה הגרמני של אשתו ליצירה "ז'אן דארק" מאת אנטול פרנס והשיא לו עצות רבות בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לחייו ככותב ואיש ספר.

בניגוד גמור למנהגו, דן צווייג עם רוזנקרנץ בנושאים רבים הקשורים ליהדות: כבר במכתב הראשון ששלח כתב, "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…" בהמשך כתב צוויג כי "על היהודי להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה – אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה".

הסופר שטפן צווייג בתמונה משנות העשרים

כשביקש רוזנקרנץ את דעתו של צווייג על האפשרות להגר לארץ ישראל ולתרום למאמץ הציוני להקמת מדינה יהודית, ביטל צווייג את האפשרות הזאת וטען שהוא אינו תומך ברעיון הציוני. באותו מכתב סיפר על חבר אחד שבנו עלה לארץ ונפטר בה ממחלת המלריה. מאז הפך האב ל'שבר כלי', לפי מילותיו של צווייג.

למרות הסתייגותו מהמפעל הציוני, העריץ צווייג את תיאודור הרצל ובאחד המכתבים כתב: "בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל: כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה… אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו… אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא… לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".

את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, בתו החורגת של רוזנקרנץ, שהיה נשוי לאמה. ד"ר סטפן ליט, מהספרייה הלאומית, מספר כי מדובר בתכתובת יוצאת דופן מסוגה, כיוון שבאותן שנים זכו רובם המכריע של הכותבים והמעריצים של הסופרים רק לתשובות לקוניות ממזכירי הסופרים הגדולים. רוב הסופרים כלל לא קראו את מכתבי מעריציהם. עוד מסביר ליט כי המכתבים שנתרמו לספרייה מוסיפים פיסות חשובות לפסיפס דמותו של צווייג בתור סופר בעל עין ביקורתית. בין שלל העצות שצווייג שוזר במכתביו הוא ממליץ לרוזנקרנץ: "למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות. מי יודע אולי תהיינה גרמניה ואירופה מחניקות כל כך, שהרוח החופשית לא תוכל לנשום בהן".

על אף העצות הטובות, התמיכה והסיוע הכספי מצווייג, רוזנקרץ לא הצליח לממש את שאיפותיו הספרותיות וב-1929 בית ההוצאה שלו נקלע לקשיים, כמו רבים מהעסקים באותה תקופה. בתחילת שנות השלושים נישא רוזנקרץ ובדצמבר 1933 עלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר כמה שנים התגייס לבריגדה היהודית ולחם בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא חלה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימי חייו.

לאחר המלחמה התגרש רוזנקרנץ, שינה את שמו לחי עטרון ועבד בתור כתב בג'רוזלם פוסט ובעיתון הארץ. בתו החורגת, חנה יעקובסון, שמרה איתו על קשר במהלך כל השנים, גם לאחר שנפרד מאמה. יעקובסון סיפרה לאנשי הספרייה כי אביה החורג היה בעל השכלה רחבה וידע עצום בספרות ואמנות ושהוא התכתב עם סופרים נוספים ובהם תומאס מאן, קלאוס מן ופרנץ גולדשטיין. לא ידוע מה עלה בגורל מכתבים אלו. ב-25 באוקטובר 1956 התאבד רוזנקרנץ, כפי שעשה שטפן צווייג 14 שנים לפניו בגלות בברזיל.

תמונתו של הנס רוזנקרנץ, אשר שינה בארץ את שמו לחי עטרון

"תרומתה של יעקובסון לספרייה הלאומית היא מרגשת וחשובה, שכן היא מסייעת לנו להכיר טוב יותר את פועלו, אישיותו וכתיבתו של שטפן צווייג, שארכיונו נמצא בספרייה הלאומית. המכתבים האלה פותחים לחוקרים ולציבור הרחב המתעניין בסופר, צוהר נוסף לחייו הסוערים והמרתקים של אחד הסופרים החשובים והדגולים בעולם", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית.